שולחן ערוך חושן משפט יח א


שולחן ערוך

הביא א' מהבעלי דינים עדים לדבריו מכניסין העדים ומקבלים עדותם כראוי כמו שיתבאר בסי' כ"ח ולאחר שיקבלו עדותם יוציאו כל אדם לחוץ וישאו ויתנו בדבר (י"א דטוב להתחיל מן הקטן) (נ"י פרק אד"מ) אם יסכימו לדעת אחת מוטב ואם לאו ילכו אחר הרוב שנים אומרים זכאי וא' אומר חייב זכאי. שנים אומרים חייב וא' אומר זכאי חייב. א' אומר זכאי וא' אומר חייב וא' אומר איני יודע ואפי' שנים אומרים זכאי או חייב וא' אומר איני יודע יוסיפו שני דיינים ונמצא שהם חמשה נושאים ונותנים בדבר אם ג' מזכים וב' מחייבים זכאי ואם ג' מחייבים ושנים מזכים חייב שנים אומרים זכאי ושנים אומרים חייב וא' אומר איני יודע יוסיפו עוד דיינים אבל ארבעה אומרים זכאי או חייב וא' אומר איני יודע או שאמרו שלשה זכאי וא' אומר חייב וא' אומר איני יודע בין שהוא אותו שאמר תחלה איני יודע בין שהוא אחר הולכים אחר הרוב:

הגה: וכן נ"ל עיקר דלא כמ"ש לעיל סי' י"ג סעיף ז' בהיפך והוא דעת החולקים ואפשר דעתו לחלק בין אם נתברר תחלה יותר מג' ובין ירדו מתחלה לג' אך אינו נ"ל רק שחולקים הא' דעת הרמב"ם והשני דעת הרשב"א קהל שבררו ד' או ה' בירורים אין הולכים אחר הרוב שאין רוב אלא בב"ד ואם אמרו הקהל שילכו אחר הרוב והם שקולים אין אומרים שיבאו אחרים ויכריעו שהרי הקהל לא לקחו רק אלו המבוררים אבל אלו המבוררים יכולים לשאול לאחרים ויפסקו על פיהם מה שירצו (ב"י ס"ס י"ג תש' הרשב"א):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

יוציאו כל אדם לחוץ:    כדי שלא ידעו הבע"ד מי הוא המזכה ומי הוא המחייב וגם משום דאל"כ שמא ישמעו הבע"ד דברי משא ומתן של הדיינים ומתוך דבריהם ילמדו לטעון שקר:

דטוב להתחיל מן הקטן:    פי' אף שאינו חובה זה כ"א בדיני נפשות וכדתנן בר"פ א' דיני ממונו' הטומאות והטהרות מתחילין מן הגדול דיני נפשות מן הצד ופרש"י מן הצד מן הקטני' שמא יחייבנו הגדול ולא ירצו לחלוק על דבריו משום דכתיב (בפ' משפטים) לא תענה על רב על דבריו של גדול רב כתיב בלא יוד עכ"ל מדכתב ולא ירצו לחלוק משמע דברצונו תליא וכ"כ הנ"י שם בהדיא ז"ל כתבו המפרשים ז"ל לאו למימרא דאסור לענות על רב אדרבא אסור לו לשתוק שהרי בדיני נפשות אמרי' אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד זכות שומעין לו כו' אלא ה"ק קרא שראוי לעשות בענין שלא יצטרך לענות על רב שידברו הקטנים תחלה ולא משום כבודו אלא שמא לא ירצה התלמיד לחלוק שיתבייש ממנו וחששו החששה דוקא בדיני נפשות דחמירי ולא בדיני ממונות ואם רצו מתחילין מן הגדול ומיהו טוב להתחיל מהקטן כו' עכ"ל אבל מהתו' שם דף צ"ד [ל"ו] בד"ה דיני נפשות משמע דאסור לענות על רב בדיני נפשות כ"א דרך שאלה על דרך שאומר התלמיד לפני רבו רבי כך וכך למדתני אלא שבדיני נפשות חששו שגם זה לא יעשה הקטן אם כבר שמע דעת הגדול אבל בדיני ממונות לאחששו כולי האי שלא ירצו לו' לו דרך שאלה אבל דרך ויכוח אסור גם בדיני ממונות אלא שמסקו וכתבו שם התו' דעוד י"ל שלא תענה על רב לא נאמר כ"א בדיני נפשות ולא בדיני ממונות ע"ש:

ילכו אחר הרוב שנים אומרים כו':    בא ללמדינו בזה דאף דבדיני נפשות אין הולכין אחר הרוב לחובה כי אם כשנתרבו שנים המחייבים על המזכים מ"מ בדיני ממונות שמה שהוא חובה לזה הוא זכות לזה בחד סגי ועפ"ר:

ואחד אומר איני יודע:    יוסיפו הדיינים הטעם דאין שייך לומר דהולכין אחר הרוב אלא כשכל הג' ישבו ונתנו ונשאו בדבר וכל אחד אומר טעם לדבריו ושנים הסכימו לדעת אחת אז בטלה דעת השלישי ברוב משא"כ כשאומר איני יודע דמחשב כאלו לא ישב עמהם ואמרי' שמא אם ישב עמהן שלישי שהיה אומר דעתו היו השנים מסכימין עמו וזה דוקא בשלשה הראשונים אבל אחר שהוסיפו עליהן אף שאמר הא' אינו יודע מ"מ כיון דמתחלה לא ישבו כ"א אדעתא דג' והרי נשאר ג' שביררו דעתן ומסכימין לדעת א' מש"ה הולכין אחריהן וק"ל:

יוסיפו עוד דיינים:    פי' יוסיפו עוד שנים כמו שהוסיפו בראשונה וכן מבואר בהרמב"ם ועפ"ר:

אבל ד' אומרים כו' ואחד כו':    וכתב מור"ש ז"ל ☜ דה"ה אם ג' מזכין ושנים אומרים איני יודע דהולכין אחר הרוב אבל ב' מזכין וא' אומר חייב וב' אומרים איני יודע צריכין להוסיף כיון דאין כאן רוב נגד האומרים איני יודע ועפ"ר:

בין שהוא אותו שאמר תחלה כו':    קמ"ל שזה רבותא דאע"פ שזה האומר עכשיו הוא אחר לא מחשבינן ליה כאילו גם הראשון היה אומר עכשיו איני יודע ויהיה שנים כנגד שנים ולא מחשב רוב וכמ"ש ועפ"ר מ"ש עוד ישוב אחר:

דלא כמ"ש לעיל סימן י"ג כו':    עמ"ש בסמוך בסעיף ד' בסמ"ע בס"ק י"א:

ואפשר דעתו לחלק כו':    עד והשני דעת הרשב"א לא עמדתי על סוף דעת מור"ם בזה הא כ' הרשב"א בהדיא בתשו' והביאו הכ"מ בפ"ח דסנה' דב"ד של שלשה שאמר אחד מהם איני יודע והוסיפו שנים ואח"כ אומר א' מהארבעה איני יודע שהדין נגמר ע"ש השלש' הנשארים כאלו היתה תחילת ישיבתן בג' ואם ב' מהם אומרים זכאי או חייב ואחד אומר היפוכן הולכין אחר השנים שהן הרוב והביא לדבריו אלו ראי' מהירושלמי ע"ש שהאריך ומ"ש המחבר בס"ס י"ג ג"כ הם דברי הרשב"א והביאו הב"י שם ע"ש במס"י וכדי שלא תקשה דבריו זה על זה ע"כ צ"ל דיש חילוק בין ישבו מתחל' אדעתא דתלתא (דאיירי ביה הכא ובו גם הרשב"א מודה) ובין ישבו מתחלה אדעתא דעשרה וכ"כ חילוק זה הכ"מ בספ"ה דסנהדרין כתבתי לשונו בדריש' ע"ש וזה נלע"ד ברור ולדעת מור"ם שכ' שהוא מחלוקת ושנ"ל עיקר דהולכים אחר הרוב ומיד אחר זה כ' מור"ם ז"ל קהל שביררו ד' או ה' בוררים דאין הולכין אחר הרוב צ"ל שמור"ם מחלק בין קהל שבררו דבזה כ"ע מודים דאין הולכים אחר הרוב ובין בעלי דינים שבררו בעצמם שבזה איירי כאן וס"ס י"ג ועליו כתב דיש בו פלוגתא ובע"ש ס"ס י"ז כתב לחלק בין נסתלק אחד מהן ובין אמר אחד איני יודע וכמ"ש מור"ם כאן והנלע"ד בעיני כתבתי ודו"ק:

שאין רוב אלא בב"ד:    פי' סתם ב"ד הן ג' אבל כשנחתו לדעות ליקח יותר ה"ל כדאמרי' בגמ' פ"ב דע"ז כדשיימי ארבע עד דשיימו כולהו וסיים שם ברשב"א ואם לא הושוו כולם לדעת אחד הרי הנתבע פטור דאין מוציאין ממון עד שיוודע שהוא חייב וכתב עוד דכל ספק תקנה דנין להקל לנתבע כי המע"ה:

ש"ך - שפתי כהן

(א) הביא א' מבעלי דינים עדים כו' עיין בספר באר שבע דף קט"ו ע"ב שכתב דאסור לדיין לדון היכא דגילה דעתו קודם וע"ש וצ"ע (הגה וע' לעיל סי' י"ז ס"ק ט'):


(ב) אבל ארבעה אומרים כו' וכתב מור"ש ז"ל דה"ה אם ג' מזכין וב' אומרי' א"י דהולכין אחר הרוב אבל ב' מזכין ואחד מחייב וב' אומרין א"י צריכין להוסיף כיון דאין כאן רוב נגד האומרים א"י עכ"ל סמ"ע ובב"ח חולק ע"ז ע"ש ועיין בכ"מ הביא תשובת הרשב"א ותראה להדיא דהדין עם הכ"מ ומהרש"ל דגם הרמב"ם פסק כת"ק דר' אילא וס"ל לת"ק דבעי ג' שיסכימו לדעת אחד ותו לא משגחי' אף אם ב' אינם יודעים ודלא כרב אילא ודו"ק כן נ"ל כי היכי דלא נישוי מחלוקת גדול בין הרמב"ם והר"ם והרשב"א ודו"ק עיין בתשובות מהרי"ט ר"ס צ"ה:


(ג) וכן נ"ל עיקר כו' ועיין בספר א"א דף ע"ו ובשארית יוסף ובתשובת שלום סימן ל':


(ד) ואפשר דעתו לחלק כו' עיין בסמ"ע ס"ק ט' ובב"ח:



באר היטב

(א) לחוץ:    כדי שלא ידעו הבע"ד מי הוא המזכה ומי הוא המחייב גם חיישינן שמא ישמעו הבע"ד דברי משא ומתן של הדיינים ומתוך דבריהם ילמדו לטעון שקר. סמ"ע.


(ב) יוסיפו:    הטעם דאין שייך לומר דהולכין אחר הרוב אלא כשכל הג' ישבו ונשאו ונתנו בדבר וכל אחד אומר טעם לדבריו וב' הסכימו לדעת א' אז בטל דעת השלישי ברוב משא"כ כשאומר אינו יודע דמיחשב כאילו לא ישב עמהן אמרינן שמא אם ישב עמהן שלישי והי' אומר דעתו היו השנים מסכימין עמו אבל לאחר שהוסיפו אף שהאחד אומר איני יודע מ"מ כיון שמתחלה לא ישבו כ"א אדעתא דג' והרי נשארו ג' שמסכימים לדעת א' מש"ה הולכין אחריהן. סמ"ע.


(ג) עיקר:    והסמ"ע כתב דלא עמד על דעת מור"ם בזה דע"כ צ"ל דיש חילוק בין ישבו מתחל' אדעתא דתלתא וכו' וכ"כ הכ"מ בספ"ח דסנהדרין חילוק זה וזה נ"ל ברור ולדעת מור"ם שהוא מחלוקת ושנ"ל עיקר שהולכין אחר הרוב ומיד אח"ז כתב קהל שביררו כו' אין הולכין אחר הרוב צ"ל שמחלק בין קהל שבררו דבזה כ"ע מודים דאין הולכין אחר הרוב. ובין בע"ד שבררו בעצמן דבזה יש פלוגתא עכ"ל.


(ד) הרוב:    דכיון שנחתו לדעות ליקח יותר מסתם ב"ד שהן ג' לכך צריך שישוו כולם לדעת א'. סמ"ע.



קצות החושן

(א) וכנ"ל עיקר. ועיין בר"ן בחידושיו פ"ק דסנהדרין דפריך לשמואל דאמר שנים שדנו דיניהן דין מהא דתנן שנים אומרים זכאי וא' אומר א"י דיוסיפו הדיינים ואם איתי' ליהוי כשרם שדנו ומשני הכא דמעיקרא אדעתא דתלתא יתבי וכתב שם בר"ן דעת המקשה כיון דבדיעבד שנים שדנו דיניהן דין אף על גב דלכתחלה הוי בית דין חציף מכל מקום עכשיו ראוי שיוגמר הדיינים עפ"י שנים כשאמר א' א"י ומשני דמעיקרא אדעתא דתלתא יתבי והיינו דהם אינם רוצים להיות בית דין חצוף ועיין שם ואם כן ממילא היכא דלא שייך ה"ט דהיינו כשהוברר עשרה וא' אומר א"י לא שייך בזה אדעתא דעשרה יתבי דאי הוי אמרינן גם בזה אדעתא דעשרה אם כן לא הוי צריך הר"ן לפרש טעמ' דאדעתא דתלתא משום בית דין חצוף ובכסף משנה תמה על החולקין דהא בהדיא אמרינן ריש סנהדרין אדעת' דתלתא יתבי ולפי מ"ש הר"ן התם טעמא משום בית דין חצוף וכיון דשטת הר"ן הוא כן צדקו דברי המחבר שהעלה כן לעיקר:




▲ חזור לראש