שולחן ערוך חושן משפט יז יב
<< · שולחן ערוך חושן משפט · יז · יב
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
כשאחד מבעלי דינים מגזם לחבירו בפני הדיין ואומר לו כך וכך תתחייב לי בדין אם אין הדין כך צריך הדיין לומר לו שקר אתה דובר:
- הגה: בעל דין שתבע חבירו בעד דבר מועט והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע ואם פסק לו יותר הוי טעות בדין וחוזר (דעת עצמו מפ"ק דב"ב רוניא אקפיה רבינא וכו' וכ"כ הריב"ש בסימן רכ"ז):
מפרשים
צריך הדיין לומר שקר אתה דובר: בתוס' מפרש הטעם כדי שלא ישמע השומע ויסבור שדינא הכי כיון שהדיין שותק:
אין לדיין לפסוק יותר ממה שתבע ואם כו': ז"ל ד"מ גרסינן בפ"ק דב"ב (ריש דף ה') רוניא אקפיה רבינא מד' רוחותיו כו' עד א"ל הב לי אגר נטירא לא יהיב ליה אתא לקמיה דרבא א"ל זיל פייסיה במה דאיפייס ואי לא דיינינן לך כרב הונא כו' נראה ללמד מזה דאם בעל דין תבע לחבירו בדבר מועט וראה הדיין שחייב לו יותר ע"פ הדין שא"צ לפסוק לו רק כפי מה שתבעו ואם פסק לו יותר ממה שתבעו הוה טעות בדין והדין חוזר וכ"כ בר ששת בתשובותיו סי' רכ"ז עכ"ל ד"מ והן הן הדברים שכ' מור"ם כאן בהג"ה בקיצור ודע דשם בריב"ש לא הביא ראיה להאי דינא מעובדא דרבינא ורוניא אלא שמור"ם הביא ראיה זו. ואני אומר דהדברים צריכין ביאור דקשה מאי ראיית' משם הלא שם המעשה היה דרבינא התובע ידע שיתחייב לו רוניא הנתבע טפי אלא שרצה לוותר עמו כדאיתא התם דא"ל תחלה (לאחר שעשה רבינא גדר סביבו) הב לי כמה דגדרי (ופרש"י כרב הונא אליבא דרבי יוסי דאמר הכל לפי מה שגדר דהכי ק"ל) לא יהיב ליה הב לי לפי קנים בזול (דרצה לכנוס עמו לפנים משורת הדין לוותר עמו. ליקח פחות מדיני') לא יהיב ליה הב לי אגר נטירא לא יהיב ליה יומא חד גילה רוניא דעתיה דניחא ליה בהגדרים דעשה רבינא אתא רבינא לקמיה דרבא ותובעו א"ל זיל פייס כו' וא"כ י"ל דמ"ה לא רצה רבא לפסוק על רוניא כדיניה כיון דרבינא ידע הדין וויתר עמו מנדבת לבו משא"כ בבע"ד שתובע פחות מפני שאינו בקי בדין דלמא בכלל פתח פיך לאלם הוא וחייב לפסוק עליו יותר וכדיניה או לכל הפחות אם פסק הדיין יותר אין הדין חוזר ואין לומר שגם רבינא לא ויתר עמו אלא כדי שלא לירד עמו בדין אבל לאחר שהוצרך לירד עמו בדין לא רצה לוותר עמו כלום דא"כ איך א"ל רבא פייסיה במאי דאפייס וגם א"כ היה לו למור"ם ללמד משם חידוש זה דאף דהשתא שהוצרך לירד עמו לדין לא אפייס מ"מ כיון דאפייס ראשונה אם לא היה יורד עמו לדין אין לדיין לפסוק לו יותר גם אין לומר שכשבאו לפני רבא לא גילה הדברים שהיו ביניהן בתחלה אלא תבעו בדמי נטירה לחוד ולא עלה על דעת רבא שרבינא יודע שבדין חייב לו יותר אלא שרצה לוותר אלא סבר שרבינא סבר דלמא הלכה כחייא בר רב ואליבא דת"ק דס"ל בדמי נטירא בר זוזי סגי ואפ"ה לא פסק יותר ממה שתבעו א"כ קשה למה א"ל רבא ואי לא אפסיק לך דינא כרב הונא אליבא דר' יוסי (וכתבו התוס' דלא להפחידו אמר כן אלא משום מן הדין דמן הדין חייב לו כן ע"ש) הלא אסור לדיין לפסוק אהנתבע יותר ממה שתובעו התובע והל"ל זיל פייסיה ברצונו הטוב במאי דיתפייס ואי לא מחינא לך בסילוא דלא מבעי דמא עד שתתן לו במאי דיתפייס מינך (וקושיא זו אינה קשה אי יודע רבא מהויכוח שהיה ביניהם שלפ"ז א"ל רבא שפיר חייב אתה ליתן לו לכל הפחות דמי נטירא ואי לא תצטרך ליתן לו הרבה וכמו שדבר עמך רבינא וק"ל) וריב"ש שכ' להאי דינא שם בסי' רכ"ז לא כתבו אלא בנידון ההוא שהתובע נתן הברירה להנתבע אם בחלוקת השכירות כפי הסך או בחלוקת השנים וכדאיתא שם ומשום דידע ורצה לוותר עמו כ' דלא היה להן להדיינים לחייבו בצד הא' שהוא לחובת הנתבע. אבל אם הדיינים רואים שהתובע תבעו בהפחות משום דטעה בדינא ואי ידע הדין היה תובעו יותר אין ראיה משם דאם פסק הדיין יותר שהדין חוזר. וצ"ל שמור"ם ס"ל דעובדא דרבינא ורוניא הוה שכשבאו לפני רבא לא גילא רבינא שידע הדין ושרצה לוותר עמו שהרי לא הזכירו שם לפניו א"כ שפיר נלמד משם דהדיין לא יפסוק יותר מהתביעה דהא א"ל רבא זיל פייסיה במאי דאיפייס ר"ל במאי דתובע אותך דמי נטירה ולא רצה לפסוק לו יותר והא דא"ל ואי לא דיינינא לך כרב הונא כו' בתורת קנס א"ל ור"ל דהכי דיינינא לכל אלם דכוותך דאינו רוצה לציית לדיין לפייס לפחות במאי דתבעו להעמידו על קו הדין ולפמ"ש יש ללמוד מכאן גם לדעת מור"ם דמותר או חיוב לדיין לומר כן להנתבע זיל תן לו במה שתבעו לך ואי לא מנדינא לך עד שתתן לו כל מה שאתה מחוייב ליתן לו מן הדין וכן יעשה הדיין שיקנסו אם לא ישמע וכמ"ש התוס' הנ"ל דלא להפחידו אמר כן אלא לדינא ומשום קנס. א"נ מצד הדין דכיון דאינו רוצה ליתן הפחות הוה ליה כאלו לא תבעו בפחות אלא באו לפני הדיינים ופוסקים לו כדיני' ודו"ק:
(טו) אין לו לדיין לפסוק כו'. עיין בסמ"ע ס"ק כ"ו קשה למה א"ל רבא ואי לא אפסיק לך דינא כרב הונא אליבא דר' יוסי וכתבו התו' דלא להפחידו אמר כן כו' גם בהגהות ד"מ למהרו"ך מצאתי שהקשה כן וז"ל שם ולא עמדתי על סוף דעת מור"ם דממ"נ אי אמר רבינ' התובע לפני רבא הדיין המעשה כאשר הי' שם שתבע ממנו תחלה הרבה ולבסוף נתפייס ליקח ממנו דבר מיעוט כשיתן לו מרצון הטוב א"כ אין ראיה משם כיון דרבינא עצמו ידע דחייב לו יותר ויתפייס במיעוט ואי לא אמר רבינא לפניו כל המעשה אלא תבע ממנו דבר מיעוט א"כ איך קאמר לו רבא הדיין ואי לא דיינינן לך כרב הונא הא אסור לדון כן כיון דהוה יותר ממה שתבעו והתו' כתבו שם דלדינא אמר כן ולא להפחיד וצ"ע עכ"ל ולפע"ד משום הא לק"מ דמ"ש התוס' דשלא להפחידו אמר כן היינו לאפוקי דלא ס"ל כותי' ע"ש משמע כן להדיא אבל מ"מ יכול להיות דאע"פ שס"ל כרב הונא א"ל כן להפחידו ולא לפסוק כן באמת כיון שרבינא תבעו מעט וכ"כ הב"ח בסוף דבריו ועוד נראה לפע"ד דבלא"ה לא ק"מ מעיקרא ודברי מור"ם נכונים וברורים דודאי לפי הבנת הסמ"ע והב"ח שהבינו מדבריו דאפי' התובע טועה בדין או שאינו בקי בדין אינו רשאי הדיין לפסוק לו יותר קשי' מנ"ל למור"ם דעובד' דרבינא הכי הוי ומה שתירץ הב"ח בזה וז"ל בע"כ צ"ל דרבינא כשהי' תובע לרוניא קמיה דרבא לא שאל ממנו אלא בסתם שיתן לו אגר נטיר' שאל"כ אלא שהיה טוען לפני רבא דמגיע לו כמה דגדר וכרב הונא דהלכתא כותיה אלא דמוותר כנגדו ואינו שואל אלא אגר א"כ מאי קאמר רבא ואי לא דיינינא לך דינא כרב הונא דמה בכך שידון כרב הונא מ"מ רבינא לא יקח יותר מאגר נטירא כמו שטען רבינא בפירוש בע"כ צ"ל דהוי תובעו בסתם שיתן לו אגר נטירא וקס"ד דרבא שלא היה יודע רבינא דהלכתא כרב הונא ע"כ היה אומר רבא ואי לא דיינינא לך כר' הונא וכו' כלומר דלאחר שאפסוק הדין שוב לא יתפייס רבינא בפחות והשתא קשה דלפי מחשבתו של רבא דטעה רבינא בדין אמאי קא"ל זיל פייסי' במאי דאפייס ה"ל לפסוק לו שיתן לו כפי מה שגדר כרב הונא אלא בע"כ דאין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע כו' זה נ"ל ראיה ברורה ואין לפקפק עלי' עכ"ל ולפע"ד לא תירץ כלום ואין זו ראי' כלל דהא רבינא גופא באמת מתחל' שאל כמו שגדר א"כ רבינא היה סבור מתחלה שיתן לו כל מה שיחייב לו ע"פ הדין וכשראה שאינו רוצה ליתן לו מה שחייב לו ע"פ הדין רצה להתפשר עמו וליקח דמי קנים בזול או אגר נטירא כדי שלא למיקם עמו בדינא ודיינא וא"כ גם כשבא לפני רבא אף שנתרצ' ליקח בפחות היינו על פי רצונו הטוב אבל אם לא ירצה רוניא ליתן לו בלא דין אלא יקוב הדין ההר ולא יתן כלום כ"א ע"פ כפיה בדין לא יניחו לו רבינא כלו' א"כ קאמר ליה רבא זיל פייסי' במה דאפייס מרצונו הטוב קודם שאפסוק הדין ואי לאו שלא תתן לו כלום אלא ע"פ כפיה בדין דיינינא לך כרב הונא ועוד קשה לפי הבנת הסמ"ע והב"ח אם הדיין רואה שמגיע לו לתובע ע"פ הדין יותר ממה שתובע והתוב' טועה בדין או אינו בקי למה לא יפסוק לו לשל' לו כל מה שמגיע לו על פי הדין דאטו משום שהתובע א"י ששלו הוא אצל חברו לא יפסוק הדיין להחזיר לו ובאיזה צד יזכה הנתבע במה שבידו משל חבירו דאי משום מחילה ליכא דהא לא ידע דמחל. גם מ"ש הסמ"ע דבריב"ש סי' רכ"ז מיירי דהתובע ידע ורצ' לוותר עמו כו' המעיין בריב"ש שם יראה להדיא דליתא ועוד שהרי הריב"ש שם התרעם על הדיינים במה שפסקו כן והתובע שם היה טוען בסתם ונתן הברירה להנתבע כו' ומאי תערומתי' דהריב"ש דלמא הדברי' כפשטן שראובן לא אמר שמוותר אצלו אלא נתן לו הברירה בסתם ולא ידע הדין ע"ש אלא נראה לפע"ד דהדברי' כפשטן ודברי מור"ם הן ממשדברי הש"ס דעובדא דרבינא ורוניא ודברי הריב"ש סי' רכ"ז שהרי לא היזכר בדברי מור"ם שהדיין רואה שהתוב' טועה בדין אלא סתמא קאמר בע"ד שתבע את חבירו בעד דבר מועט והדיין רואה שיתחייב לו יותר כו' והיינו שהבע"ד תובע בסתם דבר מועט לא יפסוק לו הדיין יותר ולומר בודאי התובע טוע' בדין אלא יכול להיות שמוותר כנגדו או מחל לו ולכך מספק לא יוצי' ממון והיינו ממש עובדא דרבינח שרבינא בודאי תבע את רוניא לפני רבא בסת' שיתן לו אגר נטירא שהרי לא הוזכר בש"ס שם שהיה להם ויכוח לפני רבא ושאמר רבינא שמוותר נגדו אלא סתמא קאמר בש"ס אתא לקמיה דרבא משמע שבא לפני רבא ותבעו שאינו מבקש ממנו רק אגר נטירא ולמה לא פסק לו רבא יותר והיה לו לחשוב שרבינא א"י שהלכה כרב הונא ואי הוה ידע הוי תבעו יותר א"ו כיון שיכול להיות שרבינא ג"כ יודע ההלכה ומוותר נגדו [אין] לפסוק יותר וכן מוכח להדיא בריב"ש סי' רכ"ז ע"ש שראובן תבע את שמעון בסתם ונתן לו הברירה כו' וכתב שם הריב"ש וז"ל כיון שהוא ויתר לשמעון בפני ב"ד ונתן לו הברירה היה ראוי לדייני' לפסוק הדין כפי תביעתו כו' ואע"פ ששמעון לא קיבל דבריו מ"מ כיון שראובן עומד בתביעתו לא היה להם לחייב את שמעון ביותר מתביעתו של ראובן כו' ולזה ראוי לגמור הדין כתביעת ראובן ולתת הבחירה לשמעון כו' עכ"ל ור"ל דכיון שהוא ויתר לשמעון ונתן לו הבחירה ואין אנו יודעין מאיזה טעם ויתר מ"מ אין לחייב יותר מתביעתו כל זמן שלא נתברר באמת שהוא טוע' בתביעתו כן נלפע"ד ברור (ושוב ראיתי בעיר שושן כ' וז"ל בעל דין שתובע את חבירו בעד דבר מועט והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע אין לדיין לפסוק לומר שיתחייב לו יותר ממה שתבע ואם פסק הוי טעות בדין וחוזר וטעמא דשמא התובע כבר הצדיק הדין בעצמו ויודע על פי חשבונו שאינו חייב לו יותר אע"פ שע"י טענותיו נתגלה שנתחייב לו יותר אינו רוצה לגלות לו שמא מנכה לו מה שחייב לו ממקום אחר או שמא מחל לו ועכשיו שרואה שהדיין פוסק לו יותר הוא חוזר בו ומראה לו היתר שיקח כל מה שפוסק לו הדיין כי יאמר הרי הכל רואין שהדין עמדי ומה שחשבתי כבר ודאי טעיתי עכ"ל משמע להדיא כדפי') גם מ"ש הסמ"ע דמדברי מור"ם נלמוד דמותר או חיוב לדיין לומר כן להנתבע זיל תן לו במה שתבעו לך ואי לא מנדין לך עד שתתן לו כל מה שאתה מחוייב ליתן לו מן הדין וכן יעשה הדיין שיקנסו אם לא ישמע וכמ"ש התוס' הנ"ל דלא להפחידו אמר כן אלא לדינא ומשום קנס א"נ גם מצד הדין דכיון ראינו רוצה ליתן לו לפחות ה"ל כאלו לא תבעו בפחות אלא באו לפני הדיינים ופוסקים לו בדיניהם ודוק עכ"ל אינו מוכרח לפי מ"ש דמ"ש התוס' שלא להפחידו אמר כן היינו לאפוקי דל"ת דלא ס"ל כך הלכה ודו"ק:
(טז) ואם פסק כו' כתב בס' באר שבע דף קט"ו סוף ע"ב שמותר לדיין לפסוק לזכות את בעל השטר ע"פ אותו הזכות שרואה הדיין בשטר אע"פ שבעל השטר לא טען אותו הזכות ולא הרגיש בו כלל והביא ראיות ע"ש וצ"ע קצת:
(יז) הוי טעות בדין וחוזר כלומר הדין חוזר כל זמן שלא הוציא הדיין ממון וכן היה המעשה בריב"ש שם בברירה שנתן ראובן בחלוקת השכירות ממון או בחלוקת השנים ופסק הריב"ש דהדין חוזר והברירה ביד שמעון אבל אם הוציא הדיין מה שמגיע לו ע"פ הדין ונתנו לתובע נראה דאינו חוזר לפי מאי דפרישית ושאין לדיין לפסוק יותר משום שאין להוציא ממון מספק א"כ השתא דכבר הוציא היכא דקיימא ממונא תיקום ודו"ק:
(טז) לפסוק: הסמ"ע השיג על הרמ"א בדין זה וכת' דמה שהביא ראיה מפ"ק דב"ב מרוניא אינה ראיה כפי מה שדחה אותה ע"ש באריכות והש"ך מיישב דעת הרמ"א ומאריך בפלפולו ע"ש גם כתב דאמרינן הדין חוזר היינו כל זמן שלא הוציא הדיין ממון אבל אם כבר הוציא כל מה שמגיע ע"פ הדין ונתנו לתובע נראה דאינו חוזר מאחר דכבר הוציא היכא דקיימ' ממונ' תיקום.
(יז) וחוזר: כתב בספר באר שבע שמותר לדיין לפסוק לזכות את בעל השטר על פי אותו הזכות שרואה הדיין בשטר אף ע"פ שבעל השטר לא טען אותו הזכות ולא הרגיש בו כלל והביא ראיות עיין שם וצ"ע קצת. ש"ך.
(ג) רואה שיתחייב לו יותר. בד"מ הוציא דין זה מעובדא דרבינא דאקפי' לרוניא א"ל הב לי אגר נטירא אתו לקמי' דרבא א"ל זיל פייסימן במה דמפייס ואי לא דאנינא לך כרב הונא וכ"כ הריב"ש בתשובה סימן רכ"ז שהתובע נתן הברירה לנתבע אם בחלוקחהשכירות כפי הסך או בחלוקח השנים וכתב שם הריב"ש וז"ל כיון שהוא ויתר לשמעון בפני בית דין ונתן הברירה הי' ראוי לדיינין לפסוק כפי התביעה וע"ש. ובש"ך האריך והעלה בזה דמיירי בסתמא דהיינו שלא נודע מאיזה טעם ויתר אבל כשידוע לבית דין שטעה בדין ה"ל מחילה בטעות וע"ש. אבל לענ"ד נראה דהריב"ש לשטתו שכתב בסימן של"ה ז"ל דמחילה בטעות הוי מחילה בזביני כדאמרינן גבי מוכר פירות דקל וההיא דהלוהו על שדיהו דאמרי' הדרא ארעא והדרא פירי היינו משום דהוי הלואה ואיכא משום ריבית כמו שפי' רש"י או כפי' ר"ת ז"ל דהתם הלואה הוא מתחלה על תנאי אם יפרענו אם לאו ולא מחל שפיר על הפירות אבל במוכר פירות דקל שהוא יודע שמכר לו אותן פירות ומוחל אותן מדעת אלא שטועה בדין שחשב שממכרו ממכר ואינו כן מחיל' בטעות הוי מחילה ומכאן למד ר"ת ז"ל למוכר שטר חוב לחבירו באפי סהדי אע"פ שאין אותיות נקנין במסירה אי אפיק ממונא מהיאך וגבי לי' לא מצי מוכר למיהדר בי' דמחילה בטעות הוי מחילה וה"נ איכא למימר במי שמתחייב לחבירו מנה באסמכתא ולאחר מיכן פרעו או נתן לו משכון על המנה אע"פ שהוא הי' חושב שיהי' חייב מן הדין ואינו כן הויא מחילה בטעות ושמה מחילה כיון דלא הוה הלואה מתחלה עד כאן לשונו. העתקתי לשון הריב"ש מ"ש בשם רבינו תם כי מלשון תוספות פרק איזהו נשך משמע דטעמא דמוכר פירות משום דלא הוי מחילה בטעות אלא דאמרי' דרוצה למיקם בהימנותא וע"ש. אך לפנינו דעת הריב"ש דמחילה בטעות הויא מחיל' וכן משמע מדברי הרא"ש פ' א"נ עיין שם ואם כן כיון דמחילה בטעות הוי מחילה משום הכי כתב הריב"ש בסימן רכ"ז דכיון שהוא ויתר לשמעון בפני בית דין ונותן לו הבחירה הי' ראוי לדיינין לפסוק הדין כפי תביעתו. והיינו משום דאף ע"ג דטעה בדין מכל מקום מחילה בטעות הוי מחילה כיון דהוא מוחל מדעתו וכן בעובדא דרבינא כיון שבשעה שעשה הגדר על מקום שניהם הרי הי' בדעתו לזכות מקום החצר את הגדר וכמ"ש בנימוק"י פרק קמא דבתרא גבי סמך לו כותל אחר דמגלגלין עליו את הכל ז"ל וא"ת במה קנאו דמחייבין אותו וי"ל לפי שבנאו על מקום שניהם הי' בדעתו שיזכה לו חצירו כשירצה עיין שם ואם כן כיון דרבינא רצה אגר נטירא אם כן כבר מחל לו את שלו כיון שיודע שהאבנים הם שלו ובשעה שבנה רצה לזכות לו בדמי אגר נטירא אם כן מחילה בטעות הוי מחילה. ועיין בתשובת מוהרי"ט ח"א סימן קי"ב: