שולחן ערוך חושן משפט טז ג


שולחן ערוך

טען אחד מבעלי דינים יש לי זכות בעדים או בראיה ואיני יודע ביד מי הוא חייב הדיין להטיל חרם על כל מי שיודע לו זכות בעדים או בראיה שיודיע לדיין אפי' אם הזכות של העדים והראיה יודע בהם מי שכנגדו חייב להגיד:

הגה: ועיין לקמן סי' ע"א סעיף ז' וח' כיצד נותנים חרם. ועיין לקמן סי' צ"ב סעיף ו' אם טוען שכנגדו הוא פסול לישבע אם נותנים חרם על זה:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

מי שכנגדו חייב להגיד:    הטור בשם הרא"ש מסיים בזה ז"ל דמ"ש הוא מאחר אדרבא כ"ש הוא כיון שיש בידו זכותו של כנגדו והוא תובע שלא כדין היאך יאכלוהו דבר איסור להגבותו ממון שאינו שלו וצריך עיון הא כ' הרא"ש בתשובתו כלל ו' סי' כ' דכשנותנין חרם אחר עדות אין החרם חל על הקרובי' ואין צריכין להעיד גם יש לתמוה על מור"ם דלקמן סי' כ"ח ס"ב הביאו וכ' שכן הוא עיקר וכאן סתם המחבר שכנגדו חייב להגיד ולא כ' מור"ם כלום וי"ל דדוקא כשנותנין חרם סתם כ' שם דהקרובי' לאו בני עדות נינהו אבל כשמפרש בהדיא שנותני' חרם גם אקרובים ואפי' על בעל דבר עצמו שיודה האמת ויגידו המעשה איך הי' חל החרם גם עליהן ואם מבקש הב"ד דבר זה צריכין הדייני' לעשות כן ואף שכתבתי לקמן בסי' כ"ח סקי"ז דגבי כה"ג דמפרש חולק הא"ז וכ' דאין החרם חל על הקרובי' מ"מ י"ל דמור"ם הכריע בזה כדעת המרדכי והיותר נראה דמ"ש הטור והמחבר אפי' הזכות ביד שכנגדו ר"ל שמונח בידו שטר שכתב עליו זכותו או הבעל דין יודע מי הן העדי' היודעי' זכות ע"ז חל החרם שיראה השטר או יגיד מי הן העדי' משא"כ כשנותנין חרם על מי שיוד ע לו עדות בע"פ שיבא ויגיד בזה דוקא כ' שאין הקרובי' ומי שכנגדו בכלל החרם דלא חל שם עדות אלא אמי שראוי להעיד וכשר לדבר ולא אמרינן בזה דמחוייב להגיד ויהי' הודאות בע"ד כמאה עדי' דא"כ כל מי שתופס בלא עדי' נמי נאמר כיון דמחויב להגיד על פי החרם ה"ל כאילו תפס בפני הב"ד ולא יהי' נאמן לטעון עליו כדי דמי תפיסתו אלא ודאי כל כה"ג אף שיודה נאמן במה שאומר אתה חייב לי במיגו דלא הודה וכמ"ש בגמ' בכופר במלוה דאמרי' מלוה ושנה יש לו עליו וכמ"ש בסי' צ"ב ובס"ס י"ז ע"ש ודו"ק:

שכנגדו היא פסול לשבע אם כו':    ע"ש דלא נסתפק בזה המחבר וכ' בפשיטות דאין נותנין ע"ז חרם ושאדרבה ראוי לנזיפה המבקש ליתן ע"ז חרם אם לא שאמר ברי לי יש לי עדי' שהוא פסול ואינם רוצי' להעיד בלי חרס ע"ז כ' שם דנותנין חרם אבל בב"י שם נראה קצת כאלו הוה פלוגתא בזה ואני כתבתי שם בדרישה דלית פלוגתא בזה ע"ש:



באר היטב

(ח) שכנגדו:    צ"ע דלקמן סי' כ"ח ס"ב בהג"ה כשנותנין חרם אחר עדות כתב הרמ"א דאין החרם חל על הקרובים ושכן עיקר וכאן סתם המחבר דשכנגדו חייב להגיד ולא כתב הרמ"א כלום ונראה דכאן ר"ל שמונח ביד שכנגדו שטר שכתוב עליו זכותו או שהוא יודע מי הן העדים היודעים זכותו על זה חל החרם שיראה השטר או יגיד מי הן העדים משא"כ כשנותנין חרם על מי שיודע עדות בע"פ שיבא ויגיד בזה אין הקרובים בכלל החרם דאינן ראוין להגיד. סמ"ע.



קצות החושן

(א) מי שכנגדו. עיין סמ"ע שמחלק בין הך דהכא להך דסימן כ"ח דהכא החרם הוא שיראה השטר או יגיד מי הן העדים מה שאין כן כשנותנין חרס על מי שיודע עדות בע"פ שיבא ויגיד בזה אין הקרובים ומי שכנגדו בכלל החרס. וב"ח כתב דוקא בעדות בע"פ אין החרס חל על שכנגדו אבל בחשבון כתב בכתב יד שכנגדו חל עליו החרס ע"ש:




▲ חזור לראש