פתיחת התפריט הראשי

שולחן ערוך הרב אורח חיים תעה

אורח חייםיורה דעהחושן משפט

<< | שולחן ערוך הרבאורח חייםסימן תעה | >>

סימן זה בטור אורח חייםשולחן ערוךלבושערוך השולחן


יתר דיני הסדר
ובו: ל"ג סעיפים
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג

סעיף אעריכה

אף על פי שנטל ידיו לצורך טיבול הירקות, אף על פי כן צריך לחזור וליטול ידיו לסעודה ולברך על נטילת ידים אחר גמר ההגדה וההלל, לפי שבשעת אמירת ההגדה וההלל הסיח דעתו משמירת ידיו, ויש לחוש שמא נגע במקום הטינופת, שהידים עסקניות הן:

סעיף בעריכה

ואף אם בשעת אמירת ההגדה וההלל לא הסיח דעתו משמירת ידיו, אף על פי כן צריך לחזור וליטול ידיו לסעודה בלא ברכה, לפי כשנטל ידיו לצורך טיבול הירקות לא היה בדעתו שתעלה לו נטילה זו לסעודה, וכל הנוטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה אין נטילה זו עולה לו לאכול לחם אם לא היה דעתו לכך בשעת נטילה, כמו שנתבאר בסימן קנ"ח. ואם כשנטל ידיו לטיבול הירקות היה דעתו שתעלה לו נטילה זו גם לסעודה, אין צריך לחזור וליטול לסעודה אם לא הסיח דעתו משמירת ידיו בשעת אמירת הגדה והלל. ומכל מקום לכתחילה אין נכון לעשות כן, כמו שנתבאר בסימן קס"ד:

סעיף געריכה

אעפ"י שבכל יו"ט חייב האדם לבצוע על לחם משנה, כמו שיתבאר בסימן תקכ"ט, מכל מקום בליל פסח יש אומרים שאין צריך כי אם אחת ומחצה, לפי שמה שדרשו חכמים ממה שכתוב "לחם עני" חסר וא"ו שתהא המצה פרוסה כדרכו של עני, לא דרשו אלא לגרוע מלחם משנה שאחת מהם לא תהיה שלימה. ויש אומרים שלא דרשו אלא להוסיף על לחם משנה, שמלבד ב' מצות שלימות שצריך לבצוע עליהן כמו בשאר יום טוב צריך להיות עוד פרוסה אחת משום לחם עני, וכן המנהג פשוט ואין לשנות אלא בשעת הדחק, כמו שיתבאר בסי' תפ"ב:

סעיף דעריכה

וצריך שיאחז שתי השלימות בידו בשעת ברכת המוציא, והפרוסה תהיה בין שתי השלימות. ולא יניח הפרוסה מלמעלה, לפי שבתחילה צריך לברך המוציא ואחר כך על אכילת מצה, וברכת המוציא היא על השלימה, וברכת על אכילת מצה היא על הפרוסה שהיא לחם עֹני, ואם הפרוסה תהיה מלמעלה יצטרך לעבור על המצוות כשיברך המוציא בתחילה:

סעיף העריכה

ולאחר שגמר ברכת המוציא יש להשמיט השלישית השלימה מן ידו, ויאחוז בפרוסה מלמטה ובהעליונה מלמעלה ויברך על אכילת מצה. אבל לא ישמיט מידו מצה השלימה העליונה קודם ברכת על אכילת מצה, ואין צריך לומר שלא יבצע ממנה כלום עד לאחר גמר ברכת על אכילת מצה, לפי שיש אומרים שברכת המוציא היא על הפרוסה, שהיא לחם עֹני, וברכת על אכילת מצה היא על השלימה, לפיכך טוב לצאת ידי שניהם ולברך בתחילה שתי ברכות אלו. ואחר כך יבצע כזית מהעליונה השלימה וכזית מהפרוסה. ואף על פי שבשביל ברכת המוציא בלבד אין צריך לבצוע כזית מעיקר הדין, אלא אפילו כל שהוא יכול לברך המוציא, מכל מקום כיון שבשביל ברכת אכילת מצה צריך לבצוע כזית, שעל פחות מכזית אינו יכול לברך, שאינו יוצא ידי חובתו בפחות מכזית. ואם כן, להאומרים שברכת על אכילת מצה היא על השלימה העליונה, צריך לבצוע ממנה כזית, ולסברא הראשונה (שהיא עיקר) שברכת על אכילת מצה היא על הפרוסה, צריך לבצוע כזית מן הפרוסה. לפיכך, לצאת ידי שניהם צריך לבצוע כזית מזו וכזית מזו:

סעיף ועריכה

ושני כזית אלו צריך לאכלם ביחד, דהיינו שיכניסם לפיו בבת אחת, שאם יאכל מתחלה את הכזית של המוציא, דהיינו של השלימה, ואחר כך יאכל הכזית של אכילת מצה, דהיינו של הפרוסה – יהיה מפסיק בין ברכת על אכילת מצה לאכילת כזית מהפרוסה באכילת מצה כזית מהשלימה. וכן להאומר שברכת המוציא היא על הפרוסה, אם יאכל מתחילה הכזית מהפרוסה ואחר כך הכזית מהשלימה, הרי הוא מפסיק בין ברכת אכילת מצה לאכילת כזית מהשלימה. לפיכך יכניסם לפיו בבת אחת, אבל אין צריך לבולעם בבת אחת, אלא ירסקם בפיו ויבלע בתחילה כזית אחד כולו בבת אחת, ואחר כך יבלע כזית השני בבת אחת:

סעיף זעריכה

ואם אינו יכול לרסק בפיו שני הזיתים ביחד, יאכל בתחילה הכזית של המוציא, דהיינו של השלימה, לפי סברא הראשונה (שהיא עיקר), ואחר כך הכזית של אכילת מצה. ואין אכילת הכזית של המוציא חשוב הפסק בדיעבד בין ברכת על אכילת מצה לאכילת כזית מהפרוסה, כיון שהוא לצורך אותו כזית, דהיינו לצורך ברכת המוציא שצריך לברך גם על אותו כזית של הפרוסה:

סעיף חעריכה

וכל זה לכתחילה, אבל בדיעבד אפילו לא אכל אלא כזית אחד בלבד, בין מהשלימה בין מהפרוסה, ואפילו אכל בזה אחר זה באכילות הרבה, אם אין מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה יותר מכדי אכילת פרס, דהיינו ג' ביצים (עיין סימן תרי"ב), יצא. ואפילו השיח הרבה באמצע הכזית בין אכילה לאכילה, אין צריך לחזור ולברך על אכילת מצה, ואין צריך לומר המוציא, כיון שלא השיח בין ברכה לתחילת האכילה (עיין סימן תל"ב):

סעיף טעריכה

כשאוכל בתחילה הכזית של המוציא ואחר כך הכזית של אכילת מצה, צריך להסב גם באכילת כזית של המוציא, דהיינו כזית של השלימה (כדי לצאת גם להאומרים שהכזית של השלימה, עליו הוא מברך על אכילת מצה ובו הוא יוצא ידי חובתו, ואינו יוצא אלא בהסיבה. ואף על פי שלדבריהם צריך לאכול תחלה הכזית של הפרוסה, דהיינו של המוציא, ואחר כך כזית של השלימה, מכל מקום אם היפך אין בכאן איסור גמור אף לפי דבריהם, אלא שלכתחילה נכון הדבר להקדים הכזית של הפרוסה לפי דבריהם, שברכת המוציא שמברך בתחילה היא על הפרוסה. אבל העיקר הוא כסברא הראשונה, שברכת המוציא שמברך בתחילה היא על השלימה. ולפיכך צריך להניח הפרוסה תחת השלימה קודם הבציעה, שלא יצטרך לעבור על המצוות, כמו שנתבאר למעלה. ולכן אוכל בתחילה הכזית מהשלימה, ואין אנו חוששין לסברא האחרונה אלא בדבר שאין בו חשש אף לפי סברא הראשונה, כגון לאכול כזית שלם מהשלימה בהסיבה):

סעיף יעריכה

יש נוהגין לטבל במלח את הכזית של המוציא ושל אכילת מצה. ובמדינות אלו אין נוהגין כן, לפי שפת נקיה אין צריך מלח, כמו שנתבאר בסימן קס"ז. ואף שבשאר ימות הפסח מטבילין המצה במלח אף שהיא נקיה, מכל מקום בב' לילות אלו של פסח אין נוהגין כן, מפני חיבוב מצה, לצאת ידי חובתו במצה שאין עמה תערובת טעם אחר כלל. אבל מעיקר הדין אין לחוש לזה (אבל לטבל המצה במשקין יש למנוע מעיקר הדין, כמו שנתבאר בסימן תס"א):

סעיף יאעריכה

אחר שאכל הכזית של אכילת מצה, יקח מיד כזית מרור, וישקענו כולו בחרוסת כדי להמית את הקפא (פירוש, מין תולעת יש במרור, והוא מת על ידי החרוסת) שבמרור, שלא יזיקנו. ועכשיו אין נוהגין לשקעו כולו אלא בטיבול מקצתו. ויש שמיישבין המנהג, לפי שקפא זה אינו מצוי בינינו, ואין מטבילין בחרוסת אלא משום מצוה, שהוא זכר לטיט. ואף על פי כן אין מברכין עליו, לפי שהוא טפל למרור ונפטר בברכת המרור:

סעיף יבעריכה

ואחר שטיבלו בחרוסת יברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מרור. ולא יברך קודם הטיבול, לפי שיש לתכוף הברכה לעשיית המצוה, דהיינו האכילה, בכל מה שאפשר. וכשהוא מטבלו בחרוסת, יזהר להוציאו מיד ולא ישהנו בתוכו, שמא יתבטל טעם מרירתו על ידי הקיוהא שבחרוסת. ומטעם זה צריך לנער החרוסת מעליו מיד לאחר הטיבול:

סעיף יגעריכה

אף על פי שאין צריך להסב באכילת מרור מטעם שנתבאר בסימן תע"ב, מכל מקום אם רצה להסב רשאי:

סעיף ידעריכה

אף על פי שבמצה צריך לבלוע כל הכזית בבת אחת לכתחילה, מכל מקום במרור אם קשה עליו לבלוע כזית בבת אחת, יש לסמוך על מי שאומר שאין צריך לבלוע כל הכזית בבת אחת, אלא יכול לבולעו מעט מעט, ובלבד שלא ישהה מתחילה ועד סוף יותר מכדי אכילת פרס:

סעיף טועריכה

מצות מרור מן התורה אינה אלא בזמן שהפסח נאכל, שנאמר: על מצות ומרורים יאכלוהו. אבל בזמן הזה אינו אלא מדברי סופרים, שתיקנו זכר למקדש. אבל חיוב אכילת מצה בלילה הראשון אף בזמן הזה הוא מן התורה, שנאמר: "בערב תאכלו מצות", ולא הוזכר שם פסח:

סעיף טזעריכה

לפיכך אם כרך אדם כזית מצה וכזית מרור ולעסן יחד ואכלן בזמן הזה, לא יצא ידי חובתו, שהמרור שהוא מדברי סופרים מבטל את טעם המצה שהיא מן התורה. אבל בזמן שבית המקדש קיים, שהמרור הוא גם כן מן התורה, יצא ידי חובת מצה וידי חובת מרור, לפי שמצוות של תורה אינן מבטלות זו את זו, ששקולין הן כאחת, שכולן קיום מצותיו של הקב"ה הן. ולא עוד, אלא שלפי דעת הלל הזקן אין אדם יוצא ידי חובתו מן התורה אלא אם כן כורך כזית פסח וכזית מרור וכזית מצה ואוכלן ביחד, לקיים מה שנאמר: "על מצות ומרורים יאכלוהו":

סעיף יזעריכה

ואף בזמן הזה, שמרור אינו אלא מדברי סופרים ומצה היא מן התורה, ואם כרכן ביחד ואכלן אינו יוצא ידי חובתו אף לפי דעת הלל, שהמרור מבטל את טעם המצה. ואם כן חייב הוא לאכול כזית מצה בלבדה בלא מרור, לצאת ידי חובת מצה מן התורה. מכל מקום אינו יוצא ידי חובת מרור לפי דעת הלל אלא אם כן נוטל עוד כזית מצה וכורכו עם כזית מרור ואוכלן ביחד, שהרי מרור בזמן הזה תקנוהו חכמים זכר למקדש, שהיה אז חיובו מן התורה, ובזמן שבית המקדש קיים אינו יוצא ידי חובת מרור מן התורה לפי דעת הלל אלא אם כן כורכו עם המצה. לפיכך גם עכשיו צריך לכורכו עם מצה:

סעיף יחעריכה

ולפי שחולקין עליו חביריו על הלל, ואומרים שאין צריך לכורכם כלל, לא מן התורה בזמן שבית המקדש קיים, ולא מדברי סופרים בזמן הזה. ולפי דבריהם, אם אוכל בתחילה כזית מצה בלבדה, ואחר כך אוכל כזית מרור בכריכה עם כזית מצה, לא יצא ידי חובת מרור. לפי שכזית מצה שבכריכה היא רשות, ואין בה שום מצוה לפי דבריהם, והרי הוא מבטל את טעם המרור שבכריכה כשלועסן יחד. אבל לפי דעת הלל, שהמצה שבכריכה היא חובה מדברי סופרים, אינה מבטלת את טעם המרור, שהוא גם כן חובה מדברי סופרים, והן זה כזה ואינן מבטלין זה את זה.

וכיון שלא נפסקה הלכה לא כהלל ולא כחבריו, לפיכך לצאת ידי שניהם צריך אדם שיאכל כזית מצה בלבד בלא מרור, ויברך על אכילת מצה. שבכזית זה הוא יוצא ידי חובתו מן התורה אף לפי דעת הלל. ואחר כך צריך שיאכל כזית מרור בלבד בלא מצה, ויברך על אכילת מרור, שבכזית זה הוא יוצא ידי חובת מרור לפי דברי חבריו. ואחר כך יכרוך כזית מצה וכזית מרור ויאכלן ביחד, זכר למקדש כהלל. ולא יברך על כריכה זו לא ברכת המצה ולא ברכת המרור, שמא הלכה כחבריו ואין בכריכה זו שום מצוה. ואף לפי דעת הלל, הוא יוצא בברכת המצה והמרור שבירך כבר.

ולכן צריך ליזהר שלא להשיח בדבר שאינו מעניין הסעודה, משבירך על אכילת מצה עד שיאכל כריכה זו, כדי שתעלה ברכה זו וברכת המרור גם לכריכה זו לפי דעת הלל. ואם עבר ושח, אין צריך לחזור ולברך על כריכה זו, שמא הלכה כחביריו. אבל אם עבר ושח בין הברכה להתחלת אכילת המצה או המרור, צריך לחזור ולברך אם שח בדבר שאינו מעניין הסעודה. ואפילו בדבר שהוא מעניין הסעודה אין להשיח לכתחילה בין הברכה להתחלת האכילה.

ויש נזהרין בזה שלא להשיח בדבר שאינו מעניין הסעודה משבירך על אכילת מצה עד שיאכל האפיקומן, כדי שתעלה ברכה זו גם לאכילת אפיקומן. וחומרא יתירא היא.

נוהגין במדינות אלו לומר קודם אכילת כריכה זו: כן עשה הלל בזמן שבית המקדש קיים היה כורך מצה ומרור כו'. ואין מזכירין פסח, אף שהלל היה כורך גם כזית פסח בכריכה זו, מכל מקום כיון שאנו אומרים: "כן עשה", ואנו אין לנו פסח, לפיכך אין מזכירין אותו. ומכל מקום המזכיר לא הפסיד:

סעיף יטעריכה

המרור של כריכה זו אין צריך לטובלו בחרוסת, שכבר קיים מצות חרוסת בטיבול מרור ראשון, וגם אין לחוש לקפא שבמרור זה, שאוכלו עם מצה בכריכה. ויש חולקין על זה ואומרים שצריך לטובלו בחרוסת, שהרי כריכה זו היא זכר למקדש כהלל, והלל היה מקיים מצות חרוסת במרור זה שבכריכה, שהרי לא היה אוכל מרור כלל קודם כריכה זו. והמנהג במדינות אלו כסברא הראשונה, אבל העיקר הוא כסברא השניה:

סעיף כעריכה

כריכה זו, יש אומרים שאין צריך הסיבה, כיון שאוכלין בה מרור ומרור אין צריך הסיבה. ויש אומרים שצריכה הסיבה, כיון שמצה צריכה הסיבה, ואף שכבר אכל מצה בהסיבה, מכל מקום כריכה זו היא זכר למקדש כהלל, והלל לא היה אוכל מצה קודם כריכה זו, ובמצה שבכריכה זו הוא יוצא ידי חובתו, והיה צריך להסב באכילתה; לפיכך גם אנחנו צריכים להסב. וכן עיקר, כמו שנתבאר בסימן תע"ב. ומכל מקום בדיעבד, ששכח ואכל בלא הסיבה, יש לסמוך על סברא הראשונה ואין צריך לחזור ולאכול בהסיבה:

סעיף כאעריכה

המצה והמרור שבכריכה זו צריך לבלוע אותה בבת אחת. ולכתחילה יזהר לבלוע כל הכזית מצה בבת אחת עם כל הכזית מרור כשהן מרוסקים בפיו, אלא אם כן קשה עליו לבלוע ב' הזיתים בבת אחת, שאז יכול לבלוע מעט מכזית זה ומעט מכזית זה בבת אחת, ואחר כך יחזור ויבלע מעט מכזית זה ומעט מכזית זה בבת אחת עד שיאכל כל השני זיתים:

סעיף כבעריכה

מי שאין לו שום ירקות לאכול בטיבול קודם אמירת ההגדה כי אם מיני ירקות שיוצאים בהם ידי חובת מרור, יברך עליהם על אכילת מרור כשמטבילם בחומץ או במי מלח קודם אמירת ההגדה, ואין צריך לאכול מהם כזית. ואחר כך, אחר שאכל הכזית של אכילת מצה, יטביל כזית מרור בחרוסת ויאכלנו בלא ברכה, שאי אפשר לו לברך על אכילה זו "אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מרור", כיון שכבר אכל ממנו קודם לכן. ואף שמפסיק הרבה בין ברכת "על אכילת מרור" להכזית מרור שאוכל אחר המצה אין בכך כלום, כיון שמיד אחר הברכה טעם מעט מהמרור, הרי התחיל במצוה ואין כאן הפסק בין הברכה לתחילת עשיית המצוה. ומכל מקום אפילו אכל כזית מרור או יותר בטיבול שקודם אמירת ההגדה, אף על פי כן צריך לחזור ולאכול כזית אחר אכילת מצה, לפי שהאכילה הראשונה אינה אלא כדי להתמיה התינוקות, ובאכילה השניה הוא שיוצא ידי חובת מרור, שכך היא המצוה לכתחילה, שלא לצאת ידי חובת מרור קודם שיצא ידי חובת מצה, שנאמר: "על מצות ומרורים":

סעיף כגעריכה

וכשאוכל מהמרור קודם אמירת ההגדה, יברך עליו בורא פרי האדמה קודם ברכת על אכילת מרור, אם הוא ראוי לאכילה כשהוא חי, כגון חזרת וכיוצא בה. אבל אם אינו ראוי לאכילה כלל כשהוא חי, כגון התמכא (שקורין קרין) וכיוצא בו, אינו מברך עליו כי אם ברכת על אכילת מרור:

סעיף כדעריכה

וכל זה כשאי אפשר לו למצוא שאר ירקות. אבל אם אפשר למוצאם, טוב לחזור אחריהם, שלא יצטרך לברך על אכילת מרור כשמטבלו קודם אמירת ההגדה; שיש מי שאומר שאין נכון לעשות כן (ועיין ביורה דעה סימן רצ"ו מה הם המיני ירקות):

סעיף כהעריכה

בלע מצה ולא לעסה, יצא, אף על פי שלא הרגיש טעם מצה בפיו; דכיון שנהנה גרונו ממנה, הרי זו נקראת אכילה. אבל לכתחילה צריך ללועסה עד שירגיש טעמה בפיו. אבל אם בלע מרור ולא לעסו עד שירגיש טעם מרירתו בפיו, לא יצא, שהתורה הקפידה למרר פיו של אוכֵל, זכר ל"וימררו את חייהם":

סעיף כועריכה

בלע מצה ומרור כאחד, אף על פי שלא יצא ידי חובת מרור, יצא ידי חובת מצה, ולא אמרו שהמרור מבטל את טעם המצה אלא כשלועסן יחד, שאז הוא מרגיש טעמן בפיו, ולכן מבטל טעם המרור שהוא מדברי סופרים את טעם המצה שהיא מן התורה. אבל כשבולען בלי לעיסה, שאין מרגיש טעמן כלל, אין המרור מבטל את המצה:

סעיף כזעריכה

ואפילו אם המרור כרוך סביב המצה, ונמצא שהוא חוצץ בין המצה לבית הבליעה, אין בכך כלום; כיון ששניהם מיני מאכל, הרי הן כמין אחד ומין במינו אינו חוצץ. אבל אם כרך המצה בסיב ובלעה, לא יצא, שהסיב שאינו מין מאכל חוצץ בין המצה לבית הבליעה ואין דרך אכילה בכך:

סעיף כחעריכה

אכל מצה בלא כוונה, שלא נתכוין לצאת ידי חובתו באכילה זו, יצא. ולא אמרו שכל המצוות שעשאן שלא במתכוין, דהיינו שלא נתכוין לצאת ידי חובתו בעשייה זו, לא יצא ידי חובתו, אלא במצוות שאין בהן הנאת הגוף כלל, כגון קריאת שמע (בסימן ס') ותקיעת שופר (בסימן תקפ"ט) ונטילת לולב (בסימן תרנ"א) וכיוצא בהן; שכשלא נתכוין בעשייתן לשם מצוה, לא קיים המצוה כלל, שאינו אלא כמתעסק בעלמא ואין עשייתו נקראת עשיית מצוה. אבל מצוות התלויות באכילה, כגון פסח מצה ומרור וכיוצא בהן, כיון שיש בהן הנאה לגוף, אף שלא נתכוין לצאת באכילה זו, יצא ידי חובתו, שהרי על כרחו נהנה הגוף מאכילה והרי זו נקראת אכילה, ונמצא שקיים מצות האכילה. ולפיכך אפילו לא רצה לאכול מצה וכפאוהו נכרים או לסטים לאוכלה, יצא ידי חובתו באכילה זו, כיון שבעל כרחו נהנה ממנה גופו:

סעיף כטעריכה

וכל זה כשהוא יודע שלילה זו פסח ושזו היא מצה, אלא שאכלה שלא במתכוין או שלא ברצונו. אבל אם לא ידע שהלילה פסח ואכל מצה, אפילו ברצונו, וכן אפילו אם ידע שהלילה פסח, אלא שהיה סבור לאכול בשר ונזדמנה לו מצה ואכלה, כסבור שזהו בשר – לא יצא באכילה זו. אבל אם אכל מרור בעניין זה יצא, לפי שמרור בזמן הזה מדברי סופרים, וכל מצוה מדברי סופרים אין צריך כונה. ויש חולקין על זה ואומרים שגם המצות מדברי סופרים צריכות כונה, לפי שכל מה שתקנו חכמים תקנו כעין של תורה. וטוב לחוש לדבריהם, לחזור ולאכול מרור בכוונה בלא ברכה:

סעיף לעריכה

אבל אם אכל בעניין זה בליל יו"ט של גליות, אף שהוא מדברי סופרים, אף על פי כן צריך לחזור ולאכול לדברי הכל, שאין לחלק כלל בין יו"ט ראשון לשני בשום דבר, שלא יבואו בו לזלזל על ידי כן:

סעיף לאעריכה

מי שאכל מצה כשהוא נכפה בעת שטותו, ואחר כך נתרפא, חייב לאכול אחר שנתרפא, לפי שאכילה ראשונה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצות:

סעיף לבעריכה

ואין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד, שנאמר: "בערב תאכלו מצות"; אבל שאר כל הלילות וכל הימים אינו מוזהר אלא שלא לאכול חמץ, דהיינו שאם רוצה לאכול פת שנילושה במים, יזהר שלא תבא לידי חימוץ, אלא יאפנה כשהיא מצה שלא נתחמצה עדיין; ועל זה אמרה תורה: "שבעת ימים תאכל מצות", כלומר: ולא חמץ. אבל אם לא רצה לאכול כלל פת שנילושה במים, אלא שאר מיני מאכלים – הרשות בידו. ואף שביו"ט חייב לאכול פת, כמו שנתבאר בסימן קפ"ח, מכל מקום יכול לאכול פת שנילושה במי פירות, שהיא מצה עשירה (ועיין סימן תס"ב, שבמדינות אלו אין נוהגין במצה עשירה כלל). אבל לחם עוני אין צריך לאכול אלא בלילה הראשון בלבד, שנאמר: "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת" וגו'. הרי יום השביעי הוא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, שהרי היה בכלל "שבעת ימים תאכל מצות", וכאן יצא יום השביעי מכלל אכילת מצה, ללמדך שאין חובה לאכול מצה ביום השביעי; וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, דהיינו שכל השבעת ימים אינו מוזהר לאכול מצה, אלא שלא לאכול חמץ, על דרך שנתבאר. יכול אף בלילה הראשון כן? תלמוד לומר: "בערב תאכלו מצות", הכתוב קבעו חובה. ומשאכל כזית, יצא ידי חובתו מן התורה:

סעיף לגעריכה

ואם נאנס ולא אכל מצה בלילה זה, אין לו תשלומין בשאר לילות וימים. לפיכך כשאוכל מצה בשאר לילות וימים, אינו מברך "על אכילת מצה", אף שלא אכל מצה עדיין מכניסת הפסח ולא בירך עליה: