פתיחת התפריט הראשי

שולחן ערוך אורח חיים תריד ב

שולחן ערוך

אסור לנעול סנדל או מנעל גשל עור אפילו דקב הקיטע וכיוצא בו אפילו של עץ ומחופה עור אסור האבל של גמי או של קש ואו של בגד או של שאר מינים זמותר אפילו לצאת בהם חלרשות הרבים.

(ומותר לעמוד על כרים וכסתות טשל עור ומכל מקום המחמיר תבא עליו ברכה) (מרדכי דיומא ותרומת הדשן סימן קמ"ט):

מפרשים

מגן אברהם

(ב) אסור לנעול:    חולצין מנעל מבע"י והולכין לב"ה יחף (ש"ל ומהרי"ל ד"מ וספר חסידים סי' תשס"ב) וכתב הב"ח ראיתי מרבותי שהלכו יחף לגמרי וכן נכון ואפי' מי שהוא אסטניס והולך באנפלאות לא ילך במבוי שאינ' מעורבת דמשוי הוא ע"ש ובר"ן ביומ' כתב להקל ע"ש וכן נוהגין:


(ג) ומותר לעמוד:    דלפעמים יש לאדם כאב ברגל ויש שהצנה קשה לו (מרדכי שם) ובשעה שמתפללין י"ח אסור לעמוד על שום דבר (מט"מ וב"ח בשם מהרא"ש) וטעמא שנראה כמתגאה בעומד על כרים (לבוש סימן תרי"ט) ועיין ריש סי' צ':


(ד) ומ"מ המחמיר:    ורדב"ז סי' קע"ז כ' דאין כאן בית מיחוש אפי' בקשים:

באר היטב

(ב) סנדל:    חולצין מנעל מבעוד יום והולכין לבית הכנסת יחף. וכתב ב"ח וראיתי מרבותי שהלכו יחף לגמרי בלא בתי שוקיים. ומ"א וט"ז מתירים לילך בבתי שוקיים וכן נוהגין. ועיין ט"ז שהאריך והעלה דלד"ה אין שום היתר לנעול מנעל אפי' לדבר מצוה. ובלבישת בתי שוקיים של בגד או אנפילאות מותר ולית בה ספק כלל ובעו"ה רבים מהמון עם ואפי' קצת לומדים הולכים ברחוב במנעלים וכשבאים לבה"כ הם הולכים גם כן במנעלים רק בשהגיע למקומו חולץ כל זמן שעומד שם ותו לא ואלו בחשכה יתהלכו ופושעים נקראו אם אינם שומעים לקול מוריהם עכ"ל ועיין ס"ק ו' מש"ש.


(ג) כרים:    ובתפלת י"ח אסור לעמוד על שום דבר. אחרונים.


(ד) המחמיר:    והרדב"ז סימן ק"ץ כתב דאין כאן בית מיחוש אפי' בקשים.


משנה ברורה

(ג) של עור:    אתרווייהו קאי אלא דסנדל הוא של עור קשה ומנעל הוא של עור רך:


(ד) קב הקיטע:    שנקטעה רגלו עושה כמין דפוס רגל ויש בה בית קבול קטן ומכניס שם ראש שוקו והוא קרוי קב ומיירי המחבר בעשאו של עור וה"ה אם הוא של עץ ומחופה עור וכדלקמיה:


(ה) אבל של גמי וכו':    דכל שאינו של עור אינו נקרא מנעל אלא מלבוש ויש מאחרונים שמחמירין בשל עץ אפילו אינו מחופה עור וכן יש מחמירין שלא לצאת במנעל העשוי מלבדים (שקורין וואליק) ועשוי כמנעל שלנו והוא מגין על רגל ואינו מרגיש כלל שהוא יחף ולאו בכלל עינוי הוא ולפ"ז ה"ה (קאלאשין) של גומא יש להחמיר. והנה אף שאין למחות ביד המקילין אחרי שהשו"ע ורוב אחרונים מקילין בזה מ"מ מי שאפשר לו נכון להחמיר בזה ולילך באנפלאות של בגד כנהוג אכן אם צריך לצאת החוצה נכון יותר שילבש אלו הלבדים או הקאלאשין ולא מנעלים של עור שיש בהם איסור מדינא משא"כ אלו שהם רק משום חומרא:


(ו) או של בגד וכו':    גם בכל זה מיירי כשאינו מחופה עור לא למעלה ולא למטה [אחרונים]:


(ז) מותר אפי' לצאת וכו':    ובמנעל דאסור לצאת בו אסור אפילו לטייל בו בבית ממטה למטה [גמרא]:


(ח) לר"ה:    ר"ל דאף שבכל שבתות השנה אסור לצאת בו לר"ה כיון שאינו דרך מלבוש מ"מ ביוה"כ כיון שאסור בנעילת הסנדל וא"א לו לנעול מנעל של עור נקרא זה דרך מלבוש לאותו היום:


(ט) של עור:    שאין זה הנאת דרך נעילה ולא אסרו אלא כשהוא מנעילו ברגליו ומ"מ המחמיר תבוא עליו ברכה ופר"ח הסכים לדעת הרדב"ז המובא במ"א דאין כאן בית מיחוש כלל בד"א שלא בשעת תפלת י"ח אבל בשעה שמתפלל תפלת י"ח אסור לעמוד ע"ג כרים וכסתות אפילו אינן של עור משום שנראה כמתגאה אם יעמוד אז על כו"כ ואפילו אינן גבוהין ג"ט. אבל מותר לעמוד כשהוא איש מצונן על מעט עשבים להפסיק בין הקרקע:

ביאור הלכה

(*) אסור לנעול וכו':    וע"כ צריך לחלוץ מבע"י [מ"א] והיינו שגם בזה צריך ליתן מעט תוספות קודם בין השמשות כמו באכילה וה"ה ברחיצה וסיכה ותשמיש [כ"מ בפמ"ג ופשוט]. כתב הרמב"ם דאפילו לנעול מנעל ברגל אחד אסור וכמו שאסור ברחיצה יד אחד:


(*) או של בגד:    ואפילו אם הוא עשוי כתמונת מנעל ממש בצורתו כיון שאין בו עור לא למעלה ולא למטה וכ"ש פוזמקאות שלנו דשרי כן מוכח מן הפוסקים. ולא העתקתי דעת הב"ח המחמיר לילך יחף דדעת המגן אברהם והט"ז להקל בזה והעתיקום האחרונים:


(*) אפילו לצאת בהם לר"ה:    עיין מ"ב ועיין במגן אברהם שהביא בשם הב"ח דדעתו דיש לחוש לשיטת הפוסקים המחמירין שלא לצאת בהם בר"ה וכן במבוי או בחצר שאינו מעורב דאחרי דלאו מנעל הם א"כ הוי כמשא וע"כ גם באנפלאות יש להחמיר ומשמע שם דדוקא אם הוא עשוי בצורת מנעל אלא שהמ"א סיים ע"ז דאנן נוהגים כדעת הר"ן בזה וכמ"ש סברתו במ"ב ולפי דברי הט"ז אין אנו צריכין לכל זה דדעתו דבאנפלאות של בגד דדרך מלבוש הוא מותר לכו"ע לצאת בהם לר"ה אף דלאו מנעל הוא ולפ"ז פשוט דה"ה לבדים שהם ג"כ דרך מלבוש לאנשים ג"כ בודאי לאו בכלל משא הם אפילו בשבת אלא שביוה"כ חוכך בשע"ת בהם להחמיר מטעם דאין מרגיש בהם ענוי כלל ע"ש אכן אם הם לבדים רכים מסתברא דאין להחמיר וכמ"ש בהגהת החתם סופר:





▲ חזור לראש