שולחן ערוך אורח חיים תקפו ה


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

המודר הנאה משופר, אדם אחר תוקע בו, וזה יוצא ידי חובה. אבל אם אמר "קונם לתקיעתו עלי", אסור לתקוע בו אפילו תקיעה של מצווה.

מפרשים

ט"ז

אדם אחר תוקע. דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל הוא עצמו אסור לתקוע בו אפילו של מצוה שיש הרבה בני אדם נהנים כשהן עצמן תוקעי':

קונם לתקיעתו עלי. זהו ל' נדר דאסר החפץ עליו והנדרים חלים ע"ד מצוה כדבר הרשות כמ"ש בי"ד סי' רט"ו ממילא אם אמר שלא אשמע קול שופר הוא ל' שבועה שאוסר נפשו על החפץ ואין שבועה חלה ע"ד מצוה וב"י הביא בשם התו' שכתבו בפ"ב דנדרים גבי סוכה שאם או' ישיבת סוכה עלי קונם אפילו אם אומר שלא אשב בסוכה אסור לישב בסוכה של מצוה ה"נ בשופר דאם אמר תקיעות שופר עלי קונם אסור לתקוע אם לא לחלק דגבי סוכה בלא מצוה יש הנאה בישיבה אבל שופר אי לאו מצוה אין הנאה בתקיע' דאינו מתכוין לשיר עכ"ל ואם אומ' על אדם אחר שלא אשמע קול שופר ממנו או תקיעתו עלי (קונם) נראה פשוט דחל אליבא דכ"ע דהא אפשר לשמוע מאחר:

מגן אברהם

(ז) המודר:    ובשעת הדחק מותר לתקוע בו בעצמו כמ"ש ביורה דעה סי' רכ"א סי"ג (ב"ח):

באר היטב

(ו) אחר:    ובשעת הדחק מותר לתקוע לעצמו. ב"ח.

(ז) קונם:    זהו לשון נדר דאוסר החפץ עליו והנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות כמ"ש ביורה דעה סי' רט"ו ממילא אם אמר שלא אשמע קול שופר הוי לשון שבועה שאוסר נפשו על החפץ ואין שבועה חלה ע"ד מצוה עיין ט"ז.


משנה ברורה

(כא) המודר הנאה משופר – כגון שאמר: "קונם הנאת שופר עלי".

(כב) אדם אחר וכו' – רוצה לומר, אף על גב דאין יכול להפקיע עצמו ממצוַת שופר בשביל נדר זה, דמצווה לא מיקרי הנאה וכנ"ל, מכל מקום ישמע תקיעת שופר מאחר, ולא יתקע בעצמו. והטעם, כתבו הפוסקים, משום דיש הרבה בני אדם שיש להם הנאה כשהם תוקעין, והנאת הגוף ליכא לשרויי בשביל טעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו.

ומכל מקום כתבו האחרונים, דבשעת הדחק, שאין לו אחר, מותר לו בעצמו לתקוע, רק שאין לו לתקוע כי אם עשרה קולות, דהיינו תשר"ת תש"ת תר"ת, שהם מעיקר הדין.

(כג) קונם לתקיעתו עלי – שלא הזכיר הנאה, ורוצה לומר שאמר: "קונם השופר לתקיעתו עלי", ועל כן חייל, כיוון שפירש לאסור על עצמו השופר לתקוע בו, כמו שאוסר על עצמו הצרור לזרוק בו, אף שאין לו הנאה. אבל אם אמר סתם: "קונם שופר עלי", מותר לתקוע בו תקיעה של מצווה.

(כג) אסור לתקוע וכו' – ואפילו פירש בנדרו תקיעה של מצווה. והטעם, דנדרים איסור חפצא הוא, וחל אפילו על דבר מצווה. ואפילו לשמוע תקיעת שופר מאחר, גם כן בכלל איסור זה.

ודע, דיש פוסקים שרוצים לומר, שאין חל הנדר אלא אם כן אסר השופר עליו, כגון שאמר: "שופר עלי בקונם לתקוע בו". אבל באסר עליו התקיעה, כגון שאמר: "תקיעת שופר עלי בקונם", אינו חל, דהתקיעה אין בו ממש, ונדרים אין חלין אדבר שאין בו ממש. אמנם כמה פוסקים סוברין שחל אף בזה, כיוון שעל כל פנים הזכיר בנדרו חפצא, סתמא דמילתא כוונתו לאסור החפץ עליו.

וכל זה לעניין איסור תורה, אבל מדרבנן איכא איסורא בכל גווני, אפילו בנדר שאין בו ממש, כמבואר ביורה דעה סימן רי"ג, ועל כן אסור לתקוע בו קודם שיתיר הנדר.

ומפורש בפוסקים, דכל זה בנדר; אבל בשבועה, אינו יכול להפקיע את עצמו ממצוַת תקיעת שופר, דמושבע ועומד מהר סיני לקיים מצוות התורה; אם לא שכלל בשבועתו לאסור עצמו בשמיעת כל תקיעה, דמשמע אפילו בתקיעה של רשות, ובזה חל שבועתו בכולל, לאסור גם בשל מצווה. וישתדל להתיר שבועתו.

ואפילו גבי נדרים, אם אסר עצמו לשמוע שופר מפלוני, אינו נפקע בזה ממצוַת תקיעת שופר, וצריך לבקש איש אחר לשמוע ממנו שופר. ואם לא ימצא אחר, אסור לשמוע מאיש זה, אפילו אסר עצמו בשבועה; שאינו כנשבע לבטל את המצווה, שבשעה שיצא שבועה מפיו, לא היתה לבטל, שהרי אינו מצוּוֶה לשמוע מאיש זה דווקא.

סעיף ו

(כה) דק מאד – והוא הדין אם היה צרוד ויבש.

סעיף ז

(כו) אם ניקב וכו' – אקדים לזה הסעיף הקדמה קצרה, והוא: איתא בגמרא, תנו רבנן: ניקב וסתמו, בין במינו ובין שלא במינו, פסול. רבי נתן אומר, במינו כשר, שלא במינו פסול. וכתבו הפוסקים, דקיימא לן כרבי נתן. ואמרינן שם, דהא דמכשר רבי נתן במינו, היינו דווקא כשנשתייר רובו שלא ניקב.

והנה בביאור הסוגיא, יש דיעות בין הראשונים. הרמב"ם וסייעתו מפרשים, דרבי נתן קאי אאין מעכב התקיעה, דהיינו אחר סתימה חזר קולו לכמות שהיה תחילה קודם שניקב, ואפילו הכי אין כשר אלא במינו. נמצא בעינן תלתא למעליותא: אינו מעכב התקיעה, ובמינו, ונשתייר רובו; אבל אם חסר אחד מאלו, פסול. זו היא הדעה ראשונה שהובא כאן.

והרא"ש וסייעתו סבירא להו, דרבי נתן קאי רק אמעכב התקיעה; ואפילו הכי כשר במינו. ובשאינו מעכב, אפילו שלא במינו כשר, אם נשתייר רובו. וממילא לפי ביאור זה, הוי לקולא, דלא בעינן אלא תרתי, דהיינו מינו ורובו ואפילו מעכב, או רובו ואינו מעכב ואפילו אינו מינו. וזהו שסיים המחבר לקמיה: ואם הוא שעת הדחק וכו', היינו שאז יש לסמוך על הרא"ש וסייעתו.

(כז) אף על פי שנשתנה קולו כשר – שכל הקולות כשרים בשופר, וכנ"ל. והיינו אפילו לכתחילה לדעת המחבר. וכתבו הפוסקים, דאפילו לא נשתייר בו שיעור תקיעה, דהיינו טפח שלם, בלי נקבים, נמי כשר. ומכל מקום כתבו האחרונים, דאם היה רובו של שופר נקוב, אפילו נשתייר בו שיעור תקיעה שלם, גם כן פסול, דרובו ככולו. ועיין בביאור הלכה.

(כח) מיהו וכו' כי יש אומרים וכו' – סבירא להו דשופר נקוב פסול כמו שופר שנסדק, ויש לנו לחוש לדעה זו לכתחילה. ואפילו נשתייר בו שיעור תקיעה למעלה לצד הפה שאין בו נקב כלל. ומכל מקום משמע דגם לסברא זו, היינו דווקא היכי שהנקב מורגש בתקיעה, שהקול נפגם על ידו ונשתנה קולו; אבל היכי שקולו צלול, אין נקב כזה חשוב, ותוקעין בו לכולי עלמא.

(כט) ואם סתמו וכו' – רוצה לומר, דאף על גב דכשלא סתמו כשר לדעת המחבר, כשסתמו גרע טפי, דכשסתם בשאינו מינו, אם כן אינו שומע קול שופר בלחוד, רק קול שופר וקול דבר אחר שמעורב בו. וכן כשסתמו במינו ולא חזר קולו לכמות שהיה בתחילה, הרי אנו שומעין שקול השופר הזה אינו קולו של השופר הראשון, אלא מן הסתימה, והסתימה אינה בטילה, והוי נמי כמו קול שופר ודבר אחר מעורב בו.

(ל) לכמות שהיה בתחילה – קודם שניקב. וכל שכן אם קולו דומה רק לקול של קודם הסתימה.

(לא) אם נשתייר וכו' – דאם לא נשתייר רובו שלם, פסול לכולי עלמא, אפילו סתם במינו וקולו כמות שהיה תחילה, דתו בטיל ממנה שם שופר, ולא נעשה שופר אלא על ידי סתימה זו, ונמצא דהוי שופר ודבר אחר.

(לב) רובו שלם – רוצה לומר, באורך השופר לצד פיו.

(לג) שעת הדחק וכו' – ודווקא שלא נזכר עד יום טוב, דאז אסור ליטול הסתימה, דהוי כתיקון כלי, כיוון שעל ידי זה מכשיר השופר. אבל אם נזכר קודם יום טוב, יטול הסתימה, ודינו כאילו לא סתמו דכשר [אחרונים].

(לד) שאין שופר אחר מצוי – אבל אם יכול להשיג שופר אחר, אף אם כבר תקע בשופר שיש בו תרתי למעליותא, יחזור ויתקע ולא יברך [פרי מגדים].

(לה) יש להכשיר וכו' – דסמכינן על הפוסקים דסברי דהיכי דאיכא תרתי לטיבותא סגי. ועיין בפרי מגדים שכתב, דנראה שיוכל לברך, ובפרט לפי מה שכתב הפרי חדש והגר"א דהעיקר כדעה זו.

(לו) וכן יש להכשיר וכו' אם נשתייר רובו – אבל בלא נשתייר רובו שלם, אפילו איכא תרתי לטיבותא, שסתמו במינו וחזר קולו להיות צלול כבתחילה קודם שניקב, לא מהני אף לדיעה זו, ומטעם שכתבנו למעלה.

והיכא דאיכא רובא לחוד, או דאיכא סתמו במינו לחוד, ויש לו ספק על הסתימה אם חזר קולו לכמות שהיה או לא, יש להחמיר מדינא, דהוא ספיקא דאורייתא.

סעיף ח

(לז) נסדק וכו' – ודווקא נסדק, דהולך ומוסיף, וכדלקמיה; אבל בנפגם, כשר בכל שהוא. ומכל מקום אם ראהו קודם ראש השנה, טוב יותר לתקנו, שלא יהיה נראה פגום.

(לח) פסול – ודווקא בנסדק מעבר לעבר, ואף על פי שאין בו חיסרון, וגם לא נשתנה קולו.

(לט) בכל שהוא – לפי שמחמת הרוח וחוזק התקיעה, הסדק הולך ומוסיף עד שייסדק כולו, וכל העומד ליסדק כסדוק דמי.

(מ) אלא אם כן הידקו וכו' – שהחוט מעמידו שלא יתבקע יותר.

(מא) ונשתייר וכו' – והרבה אחרונים מקילין אפילו לא נשתייר, כל זמן שלא נשתנה קולו על ידי ההידוק.

(מב) לצד הפה – וכדיעה הראשונה לקמן בסעיף ט.

(מג) ברובו – ומשום דרובו ככולו, ואפילו אם נסדק רק מצד אחד. אבל אם לא נסדק רובו, אפילו לא נשתייר שיעור תקיעה, כשר. ובשעת הדחק יש לסמוך אדיעה זו, שהיא העיקר. ואם תקע בשופר שנסדק במיעוטו, ואחר כך מצא שופר כשר, יחזור לתקוע בו ולא יברך.

(מד) ואם דיבקו וכו' – ודווקא בדבק מכשרינן, דהוי כאלו הוא שלם; אבל אם מהדקו בחוט או משיחה – לא מהני, כיוון שנסדק רובו.

(מה) כשר – היינו אפילו אם לא נשתייר רק כל שהוא שלא נסדק, כשר כשדיבקו [מגן אברהם ושאר אחרונים].

(מו) דיבקו בדבק – ואין זה נקרא שלא במינו, דשאני נסדק מניקב, דאין הדבק ניכר בין הדבקים.

ואם הסדק רחב וניכר הדבק, בוודאי יש להחמיר בזה, דהווי כסתמו בשאינו מינו. ומכל מקום אפשר דאם לא נשתנה קולו על ידי הדבק ממה שהיה בתחילה, אין להחמיר כשנשתייר בו רובו, דגם בניקב וסתמו באופן זה כשר להרבה פוסקים וכנזכר לעיל בסעיף ז, וצריך עיון.

(מז) בעצמו – אבל בדבק הווי כמו סתמו שלא במינו, ודינו כמו שכתוב ב בסעיף ז'. וסברא ראשונה עיקר. ומכל מקום אם נשתנה קולו, יש להחמיר שלא בשעת הדחק לחזור ולתקוע, ובלי ברכה.

(מח) פסול – דתו אין שם שופר עליו, כיוון שנסדק כולו.

סעיף ט

(מט) נסדק לרחבו – היינו סביב הקיפו, ובא על ידי נפילה או הכאה בחוזק.

(נ) במיעוטו כשר – ולא דמי לנסדק לאורכו דפסל בסעיף ח' לדעה ראשונה, משום דשם על ידי חוזק התקיעה יכול ליפקע יותר באורך, אבל לא ברוחב.

(נא) ברובו פסול אלא אם כן וכו' – דבזה אפילו חשבינן למיעוטא כמי שאינו וכמו דנכרת כולו, הלא על כל פנים נשאר שיעור תקיעה. ואותו העודף אין לחשבו כמו הוספה לפסול על ידי זה כל השופר, וכדלקמיה בסעיף יא, דלא מיקרי הוספה אלא כשהיה תחילה חתיכה אחרת; מה שאין כן כאן דלא נפרד מעולם.

(נב) נשאר מהסדק וכו' – ואם דיבקו בדבק, אפילו לא נשאר שיעור תקיעה נמי כשר, וכמו דמקילינן בסעיף ח' בנסדק באורכו כשדיבקו בדבק [אליה רבה ופרי מגדים].

ומכל מקום כשיש שופר אחר טוב יותר לתקוע בו (אחד, מפני דעת הסוברים לעיל בסעיף ח' דדבק לא מהני, דנחשב כאינו מינו; וגם לדעת ר' יהונתן, דדבק לא מהני במקום סדק).

(נג) לצד פיו – דווקא, שהרי רואין הנסדק כמאן דנכרת, ואם לא ישאר כשיעור לצד פיו, אם כן תוקע הוא בשופר שאין בו שיעור תקיעה.

(נד) דהיינו ארבעה גודלים – של אדם בינוני, ומודדים באמצע האגודל ולא בראש אגודל ששם מתקצר. והוא שיעור טפח.

(נה) אפילו אם מעכב את התקיעה – דלא גרע מניקב ולא נסתם, דמכשרינן לעיל אפילו בנשתנה קולו.

(נו) אפילו שלא לצד פיו – ואף על פי שזה המיעוט שבפיו חוצץ, ואם כן יש הפסק בין פיו לשופר, לא חיישינן לזה דמין במינו אינו חוצץ ואין אנו רואין אותו כמו ניטל. ובשעת הדחק אפשר דיש לסמוך אסברא זו.

סעיף י

(נז) דיבק שברי שופרות – היינו אפילו לקח שברי שופרות שלמות בעיגולן ודיבקן, ואפילו דיבקן על ידי עצמן וכדלעיל סעיף ח, ואפילו אינו מעכב התקיעה.

(נח) אפילו אם יש וכו' – והוסיף עליו לנאותו שיהיה ארוך, או כדי שיתן קולו גדול מכמות שהיה, ואף על פי כן פסול. והטעם, דשופר אחד אמר רחמנא ולא שני שופרות.

סעיף יא

(נט) כל שהוא – היינו שהאריכוֹ, בין מצד הקצר ובין מצד הרחב, פסול, משום דשופר אחד אמר רחמנא וכו' וכמו בסעיף יו"ד.

סעיף יב

(ס) בין הפכו כדרך וכו' – והטעם, דכתיב "והעברת שופר תרועה", דרך העברה בעינן, דהיינו כדרך שהאיל מעבירו בראשו מחיים.

(סא) אלא שהרחיב וכו' – היינו על ידי רותחין. וגם כן הטעם דבעינן שיהא כדרך גדילתו, שהצד הקצר מול פה האדם.

(סב) במקום הרחב – פירוש, אפילו בשופר שעשוי כהוגן, והכל מטעם הנ"ל.

סעיף יג

(סג) היה ארוך וקיצרו וכו' – אין נפקא מינה באיזה צד, ואפילו נשתנה קולו על ידי זה. ואשמועינן דלא תימא דבעינן כל הקרן כמו שהיה, דרך גדילתו בראש האיל.

(סד) כשר – ואפילו היה בו פסול מתחילה, וקיצרו כדי להחזירו להכשרו, נמי מותר, וכדלעיל בסעיף ט.

סעיף יד

(סה) כמו גלד כשר – ואפילו נשתנה קולו מכמות שהיה, כיוון שאין השינוי בא מחמת דבר אחר אלא מצד עצמו של שופר, כל הקולות כשרין.

סעיף טו

(סו) לא הוציא זכרותו וכו' – דכשהוא מחובר בבהמה, עצם בולט מן הראש ונכנס לתוכו. וכשעושין שופר, מוציאין אותו מתוכו, וזה לא הוציאו, אלא נקב אותו מתחילתו ועד סופו.

(סז) כשר – ואפילו לכתחילה מותר לעשות כן, דמין במינו אינו חוצץ, ואין זה בכלל שתי שופרות, כיוון דהוא דבוק מתחילתו. ואין הכי נמי אם הוציאו ונקב בו והחזירו, דהוא פסול.

(סח) כגון שנקב בו פסול – דשופר הוא מלשון שפופרת שהיא חלולה, וכל שאינו חלול בטבעו לא מקרי שופר.

סעיף טז

(סט) ציפהו זהב וכו' – הוא לשון הברייתא, עד תיבת יש מפרשים.

(ע) היינו עובי השופר וכו' – רוצה לומר, דבעובי השופר למעלה יש שני חודין, אחד שנוטה לצד חלל השופר, ואחד שנוטה לצד חוץ. לפירוש הראשון מיקרי מקום הנחת הפה, היינו שציפהו לצד פנים; ופסולו, משום שהבל הקול נכנס לזהב. ושלא במקום הנחת הפה, היינו החוד הנוטה לצד חוץ סביב; ומחמת אותו המעט אין הקול משתנה, וכשר. אבל כל אורך השופר מצד חוץ הוא בכלל ציפהו זהב מבחוץ המוזכר בברייתא.

ולפירוש השני, כל אותו הקצה שלמעלה, מה שמכניס לתוך פיו, הכל נקרא מקום הנחת הפה; ושלא במקום הנחת הפה, היינו משהו סמוך לאותו מקום מבחוץ. וסבירא להו דמחמת אותו משהו גם כן אין דרך הקול להשתנות, אף שהוא על הדופן מבחוץ, ולכך סתמה הברייתא דכשר. ומן אותו מקום ולמטה עד סוף, מקרי ציפהו זהב מבחוץ, ותלוי באם נשתנה הקול. ואם ציפהו זהב בפנים, בכל גווני פסול, משום שהוא תוקע בזהב.

(עא) היינו כל אורך השופר וכו' – המחבר קיצר בזה, דמלשונו משמע דכל האורך חדא דינא אית ליה, וכשר אם ציפהו זהב. ובאמת זה אינו, דרק משהו הראשון הסמוך להעובי שמכניס לתוך פיו כשר, דמסתמא אין דרך להשתנות הקול בשביל אותו משהו; אבל משם ולמטה עד סוף השופר, אם ציפהו, תלוי באם נשתנה הקול מחמת זה.

סעיף יז

(עב) לא יפה הם עושים – דלפעמים משתנה הקול מעט בשביל זה.

(עג) אבל מותר וכו' – דאף אם ישתנה קולו מחמת זה, לית לן בה, כיוון שהוא מחמת עצמו, וכההיא דסעיף י"ד: גרדו מבפנים או מבחוץ וכו'.

סעיף יח

(עד) היינו הוסיף וכו' – רוצה לומר, ופסול בכל גווני, אף אם לא נשתנה הקול.

סעיף יט

(עה) ונפח בו וכו' – דבעינן שיהא פיו מדובק לשופר, וסימנו "אל חכך שופר" (הושע ח, א).

(עו) ותקע בו פסול – ויחזור ויתקע ויתקע שנית כדין, ובלי ברכה.


סעיף כ

(עז) עודף על החיצון משני צדדיו ונתן הפנימי וכו' – דאז אמרינן שנשמע קול פנימי לבד.

(עח) רק שווה לחיצון וכו' – דאם הוא מעט קצר מן החיצון, לא יצא לכולי עלמא, דסוף סוף יוצא הקול מן שני שופרות.

(עט) ותוקע בפנימי יצא – וכתב הט"ז דגם המחבר מודה בזה, דמעיקר הדין אם שניהם שווים, דאז אפשר שישמעו קול הפנימי, דכשר. אלא משום דקשה לצמצם בשווים, דאפשר החיצון בולט מעט. ועל כן הצריך שיהיה ניכר הבליטה של הפנימי.

(פ) והוא שלא ישנה קולו – רוצה לומר, אפילו לא ישמע רק קול הפנימי, מכל מקום אפשר דהקול נשתנה על ידי שהחיצון ציפהו, נמצא הקול בא מכוח שני שופרות ופסול.

(פא) ואם לאו פסול – קאי אראש הסעיף, ורוצה לומר, אם אין הפנימי עודף – פסול, משום דרוח פיו דוחק בשניהם, והווי קול של שני שופרות, ושופר אחד אמר רחמנא. ומכל זה אנו למדין דאם תקע בשני שופרות ממש, דבוודאי לא יצא.

סעיף כא

(פב) אין מחללין – משום דחילול יום טוב בעשה ולא תעשה, ושופר הוא רק עשה ואינו דוחה.

(פג) משום שבות – דחכמים השוו דבריהם לשל תורה, והעמידו דבריהם בשב ואל תעשה במקום עשה.

(פד) כיצד – והוא הדין שאין מביאין אותו מחוץ לתחום, ואין לילך חוץ לתחום כדי לשמוע קול שופר. והוא הדין כל איסור דרבנן, כגון נפל עליו גל אבנים, שאסור לטלטל האבנים כדי ליטלו. וכן אם צריך לתקן השופר בחתיכה וכדומה, דאסור על ידי עצמו[1] אפילו בכלי שאין דרך האומנים לתקן בו, דלא הוי בזה רק משום שבות, גם כן אסור.

(פה) ואינו שט על פני המים – ומטעם זה הוא הדין דאסור לעבור במברא שקורין פרא"ם או בספינה קטנה כדי להביא השופר או לתקוע שם. אכן אם אי אפשר בעניין אחר, דעת החיי אדם שמותר אם הגוי יעבירנה ואין הישראל מסייע כלל. ועיין בריש סימן תרל"ט מה שנכתוב בזה.

(פו) ועל ידי נכרי מותר דהוי – ולפי זה אפשר אפילו במקום שיש לו שופר, רק שאינו של איל, דמותר להביא על ידי נכרי שופר של איל, דמצווה באיל.


סעיף כב

(פז) מחוץ לתחום – היינו אפילו חוץ לשנים עשר מיל, דהוי דאורייתא לכמה פוסקים, ואם כן לדידהו אסור לומר לעכו"ם להביאו, דלא התירו בסעיף הקודם רק דבר שהוא מדרבנן. אפילו הכי אם הביאו אפילו בשביל ישראל, מותר לתקוע בו.

והטעם, שהרי דבר הבא מחוץ לתחום מותר בטלטול, ואינו אסור אלא באכילה או בהנאה, דהיינו להשתמש בו, כמו שנתבאר בסימן תקט"ו. וזה שתוקע בו תקיעה של מצווה, אינה חשובה הנאה, כמו שכתב בסעיף ה'.

ומכל מקום אסור לטלטלו ברחוב העיר – שאינם מתוקנות המבואות שלה בצורת הפתח – חוץ לארבע אמות, כמבואר בסימן תקט"ו (דאי מתוקנות בעירובין כדין, נחשבת כבית ומותר לטלטל בכולה).

  • ישראל ששלח שופר לעיר אחרת על ידי נכרי קודם ראש השנה, ונתעכב הנכרי והביא בראש השנה מחוץ לתחום, ובני העיר לא ידעו שישלחו להם שופר, אין לטלטלו ואף לתקוע בו, אם אפשר באחר. ובשעת הדחק יש להתיר. ומקור דין זה נתבאר בסוף סימן תקט"ו בהג"ה עיין שם במ"ב.

(פח) אם עשה נכרי וכו' – אפילו בשביל ישראל. ומיירי שעשה הנכרי מקרן שלו, דלא הוי מוקצה, דלא אסח דעתיה מניה. אבל מקרן של ישראל, אסור לטלטלו ואף לתקוע בו, דהא הוי מוקצה דנולד. ואפילו עשאו ביום א' דראש השנה, אסור גם ביום שני, כדין ביצה שנולדה בראשון דאסורה גם ביום שני.

ומכל מקום אם אין להם שופר אחר כלל, יש לסמוך על דעת הפוסקים דמתירין נולד ביום טוב ולתקוע בו, כדי שלא לבטל המצות עשה. ומותר לתקוע בו אף ביום שני. וכל זמן שאוחזו בידו, מותר לתקוע בו כל התקיעות כפי המנהג. אבל אם תקע התקיעות המחוייבין והניח השופר מידו, שוב אין לו לטלטל אותו כדי לתקוע בו תקיעות של מנהג [מטה אפרים].

כתבו האחרונים, דכל אותן השופרות שאמרנו שהם פסולים לתקוע בהם, הן פסולין בין ביום ראשון בין ביום שני.

סעיף כג

(פט) יכול ליתן וכו' – אף על גב דמתקנו בכך, כיוון דלא מינכרא מילתא דהוי עובדא דחול, שהרי מדיחין כלים ביום טוב, שרי.

(צ) מפני הכבוד – פירוש, מפני כבודו של מקום, שלא יהיו מצוות בזויות עליו. ולכן אפילו אם התוקע מוחל על זה, גם כן אסור [אחרונים].

הערות שוליים

  1. ^ פירוש, על ידי ישראל, אבל על ידי נכרי מותר. שער הציון.

ביאור הלכה

פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על אורח חיים לחץ כאן



▲ חזור לראש