שולחן ערוך אורח חיים תקז ז
<< · שולחן ערוך אורח חיים · תקז · ז
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
מותר לסתום פי התנור בטיט ורפש שעל שפת הנהר והוא שרככו מאמש או עשה בו סימן ונתקו לצד אחד אבל לגבל טיט ביום טוב אסור ומותר לגבל אפר לסתום בו פי התנור:
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
ומותר לגבל האפר. כ"כ הרמב"ם ורי"ף ור"ת הקש' ע"ז דהא אפר בר גיבול הוא וכמ"ש סי' שכ"ד תי' ה' המגיד דכיון דא"א לעשות גיבול זה מעי"ט שמתיבש לשעתו הלכך מותר לגבלו בי"ט משום אוכל נפש ורש"ל פסק כיון דלר"ת והרא"ש אסו' אין להתיר בגיבול האפר במים בי"ט:
מגן אברהם
(טו) מאמש: או שהי' דעתו על הטיט שברחוב (מרדכי) וכב"י איני יודע מה מלמדינו ול"נ דקמ"ל דאע"פ שלא עשה בו סימן שרי דדוקא בטיט שבנהר שעדיין מחובר לקרקע צריך לנתקו מאתמול אבל טיט שמונח ברחוב תלוש הוא ולא בעי סי' ומיהו דוקא בטיט שא"צ גיבול דומי' דעל שפת הנהר שמגובל מסתמא:
(טז) לגבל אפר: ואפי' למ"ד בסי' שכ"ד ס"ג דמידי דלאו בר גיבול הוא נתינת מים זהו גיבולו מ"מ הכא שרי כיון דלצורך אוכל נפש הוא לשמור חומו אבל בטיט אסור דנרא' כמתקן לבנין וביש"ש פסק כר"ת דאסור לגבל האפר במים רק להניחו עליו כך עיין סוף סי' רנ"ט:
באר היטב
(ז) סי': וטיט שמונח ברחוב אם אין צריך גיבול לא בעי' סי' אם היה דעתו עליו עמ"א.
(ח) אפר: ורש"ל מחמיר גם באפר לגבל מים רק להניחו עליו כך.
משנה ברורה
(לו) מותר לסתום פי התנור - כגון ע"ש שחל ביו"ט שצריך להטמין התבשילין למחר או ביום טוב גופא שיצטמק המאכל יותר:
(לז) בטיט ורפש שעל שפת הנהר - שמפני רוב המים מצוי שהם מרוככים ואינם צריכין גיבול ואע"ג דמ"מ צריך למרח אותם ע"ג התנור בשעת סתימה וממרח ג"כ אב מלאכה היא מירוח שאני שא"א לעשותה מעיו"ט ומותר לצורך אכילה:
(לח) והוא שרככו מאמש - הלשון מגומגם דהא איירינן במרוכך. ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה:
(לט) או עשה בו סימן - משום הכנה:
(מ) ונתקו לצד אחר - דאל"ה עושה גומא בנטילתו [ב"ח] וברפש או טיט מרוכך שברחוב שתלושים הם מן הקרקע דעת מ"א שא"צ שום סימן וניתוק רק שיהיה דעתו עלייהו מעיו"ט לסתום בהם פי התנור ומהלבוש משמע שאין לחלק בזה ועיין בבה"ל שהבאנו ראיה לדברי הלבוש:
(מא) אבל לגבל וכו' - יש שכתבו הטעם דגיבול זה לסתום התנור הוא רק מכשירי אוכל נפש שאינו מותר רק בא"א לעשותו מעיו"ט והכא הלא אפשר היה לגבלו מקודם ולפי טעם זה יש בזה איסור תורה ויש שכתבו דלסתום התנור כדי שיתבשל או כדי שיצטמק המאכל מיקרי אוכל נפש גופיה כהבערה ואפ"ה אסור חכמים משום דיאמרו דמגבל לבנין:
(מב) טיט - וה"ה עפר דבר גיבול הוא:
(מג) ומותר לגבל אפר - לא מיבעיא למ"ד שאין חייבין בשבת על גיבול אפר משום דאין מתדבק ע"י הגיבול בודאי שרי אלא אפילו למ"ד בגמרא דבדבר שאינו בר גיבול כגון באפר משעה שנתן בו מים חייב מ"מ הכא מותר דהא לצורך אוכל נפש הוא ושני הטעמים דלעיל לא שייכי גבי אפר שהרי מעיו"ט לא היה אפשר לו לגבל שאפר אינו מחזיק מים ומתייבש וטעם שני דמחזי כמגבל לבנין ג"כ לא שייכי באפר שאין מגבלין אפר לבנין וכו"ע ידעי דלצורך התנור מכין לה ומ"מ אם יש לו טיט מגובל אסור לגבל אפר ביו"ט ויש שכתבו להחמיר בגיבול אפר ביו"ט. ואע"פ שאינו כן מעיקר הדין מ"מ המחמיר תבוא עליו ברכה. וכ"ז מיירי באפר שהסיקו מעיו"ט דאינו מוקצה וכדלעיל סימן תצ"ח סט"ו:
ביאור הלכה
(*) והוא שרככו מאמש: עיין מש"כ במ"ב והנה דברי המחבר ראשיתם הם דברי הרמב"ם וסופם הם דברי רש"י ותימה שהרכיבם יחד ובאמת דברים נפרדים הם ומחולקים בפירוש דברי הש"ס וכמו שנבאר דאיתא בגמרא א"ל רבינא לרב אשי אמר לן רב אחא מן הוצל דמר שרקין ליה תנורא ביומא טבא (ופירש רש"י דהקושיא היא משום מגבל ביו"ט) א"ל אנן ארקתא דפרת סמכינן (ופירש"י שא"צ לגבל טיט ששפת פרת טיט מגובל הוא) וה"מ דצייריה מאתמול (פירש"י עשה בו סימן ונתקו לצד אחר) עי"ש ולפ"ז טיט שעל שפת הנהר הוא משום לתא דגיבול וצייריה מאתמול הוא משום הכנה והרמב"ם כפי הנראה פירש להיפך שהשאלה היתה בשביל טיט מוקצה וע"ז השיב לו דאנן ארקתא דפרת סמכינן והוי לן כמוכן ועומד וע"ז מסיימינן והוא דצייריה מאתמול ר"ל שגבלו דאל"ה מאי מהני לן במה שמוכן כיון שצריך לגבל ואם כן דברי המחבר שהעתיק שתי הסברות ביחד וכתב או עשה וכו' מוקשים מאוד ואפשר עוד לפרש בדוחק בדברי הרמב"ם שמפרש שפיר כפירוש רש"י דעל שפת הנהר הוא משום חששא דגיבול אלא דמ"מ איכא למיחש שמא אותו רגב טיט שהוא נוטל נתרכך היום וא"כ מאתמול היה מוקצה ולהכי מסיים הש"ס והוא דצייריה מאתמול והאי צייריה הוא כמו סייריה מאתמול ר"ל שהשגיח מאתמול על אותו רגב טיט שהיה מרוכך וכמו סייר נכסיה (דחולין ק"ח) וכן הוא הגירסא בהרב המגיד ובשב"ל הלכות יו"ט סימן ר"נ ולפ"ז אין הכונה שרככו אלא שרוככו במלאפום. וכ"ז בפירוש דברי הרמב"ם אבל דברי המחבר לא ניחא גם בפירוש זה שהרי אפילו נימא כן עכ"פ מחולק הרמב"ם עם רש"י שלרש"י צריך ליחד במעשה ולרמב"ם א"צ שום יחוד אלא צריך רק לראות אם לא נתגבל ביו"ט גופא והוא הרכיב שתי הסברות וצ"ע ולולא יראתי הייתי אומר שצ"ל ועשה בו סימן וכו' והיינו שחשש המחבר לצאת גם לדעת רש"י. וראיתי בעולת תמיד שמפרש או עשה בו סימן וכו' ר"ל ואפילו היה מגובל צריך לעשות בו סימן משום מוקצה עי"ש וגם לפי דבריו קשה מאי או דקאמר אם לא דנגרוס ועשה בו סימן וכו' ונפרש כפירושנו הנ"ל וצ"ע:.
(*) ונתקו לצד אחר: עיין מ"ב מש"כ בשם מ"א. ובאמת כפי מה שכתבנו לעיל בבה"ל בפירוש דברי הרמב"ם גם כן מוכח הכי דהא איהו פי' ארקתא דפרת סמכינן משום מוקצה אלמא דאי רק סמיך בדעתו דיו לאפוקי ממוקצה אלא דקשה ע"ז דאפילו נימא דמחשבה מוציאה מידי מוקצה ולא בעינן מעשה וכמו דנקטינן לעיל סימן ש"ח ס"כ וכ"א מ"מ לא מהני זה לענין עפר וטיט שברחוב או על שפת הנהר דבודאי בטלים הם ע"ג קרקע שהרי קי"ל לעיל סימן ש"ח סל"ח וסימן תצ"ח סי"ז דמכניס אדם מלא קופתו עפר מבע"י ומייחד להם קרן זוית ומותר להשתמש לכל צרכיו בהם הרי דעכ"פ צריך לייחד להם מקום ובשבת דף נ' מבואר להדיא דדין זה הוא אליבא דמ"ד דמחשבה מוציאה מידי מוקצה דאלו למ"ד דמעשה מוציאה לא מהני במה שמיחד קרן זוית עד שיהיה מעשה מוכיח עי"ש ברש"י ומינה מוכח דאפילו למ"ד במחשבה סגי מ"מ צריך להכניס ולייחד מקום דאל"ה לא מיקרי מחשבה כלל וא"כ הא דאמרינן והוא דצייריה מאתמול לאו משום דהוא מחובר לקרקע אלא משום דצריך לסמן ולייחד הטיט שבדעתו להשתמש ממנו למחר ואם כן אפילו הטיט תלוש גם כן צריך לייחד עכ"פ במקום מיוחד לזה ולא במחשבה בעלמא ומזה ראיה לדעת הלבוש שכתב דאפילו לטיט שברחוב צריך מערב יו"ט לעשות סימן במקום שירצה ליקח ולנתקו לצד אחד כדי שיהא מוכן ממש עכ"ל:.
(*) אבל לגבל טיט ביו"ט אסור: עיין ברא"ש דמוכח מיניה דאפילו כבר נתן עליו מים מבע"י אפ"ה אסור ביו"ט לגבלו. ועיין לעיל בסימן שכ"א בבה"ל ד"ה אין מגבלין שהוכחנו דבין לרבי ובין לר"י בר' יהודה יש בזה משום לישה:.
(*) ומותר לגבל אפר: עיין ברא"ש דרצה לומר דהאי התירא דגיבול אפר אתיא רק אליבא דרבי [ואליבא דר"י בר' יהודה אסור בכל גווני] ומיירי שנתן עליו כבר מים מבע"י דנתינתו זהו גיבולו ולהכי שרי אבל מדסתם המחבר משמע דס"ל כיתר הפוסקים דשרי בכל גווני כ"כ העו"ש ופשוט:.