פתיחת התפריט הראשי

ביאור הלכה על אורח חיים תקז

סעיף בעריכה


(*) מרבה עליהם עצים מוכנים:    עיין משנה ברורה דלהסיקן כדי ליהנות לאורן לכו"ע אסורים. כן הוא משמעות המפרשים עיין במג"א וא"ר ושארי אחרונים ולענ"ד צ"ע דאפשר דמאחר דסתם עצים להסקה עומדים לאפות בו פת או לבשל ולהנאה אחר הביעור התירו חכמים לערב ולבטל וממילא העצים מותרים הם כשאר עצים המוכנים ויכול להדליק אותם אפילו להאיר ומדברי הטור בסימן תרע"ז בשם מהר"ם אין ראיה דהתם על עיקר הנאת עצים קאמר דהוא לאפות בו פת משא"כ בפתילה שאינה עומדת רק להאיר. ולכאורה ראיה גמורה לזה שהרי משעה שנתערב מותר לו לטלטל אע"ג דלא הסיק עדיין בהם ועדיין לא מיקלי קלי וע"כ צ"ל דבשביל טעם זה כבר ניתר מעיקרו משעת התערובות וא"כ אפשר ה"ה לנידון דידן נמי מיהו לסברת חמד משה שנביא לקמן דלא התירו בעיקר דין זה רק מדוחק לא קשה מה שהקשינו וצ"ע:.


(*) שלא יהיו עצי איסור נכרים:    עיין במ"ב שיש חולקים אדין זה וכן אהא שהביאו הפוסקים דדוקא בנפל לתנור שהיו בו עצים מקודם. וכבר כתבנו בשעה"צ שהרשב"א גופיה רפיא הדבר בידו ובאמת מהרא"ש גבי לפידים בפ"ק דביצה סוף הלכה א' משמע דלא חש לזה כלל שהרי לפידים לא נתערבו מקודם וגם אם מערב אותם יהיו גם אח"כ נכרים ודברי הרא"ש נובעים בזה מדברי בעל התרומה. וכן מסוגיא דשבת ד' כ"ט מוכח לכאורה דליתא להאי כללא שהרי אמר בכלים שמסיקין שאסור להפוך בהם עד שמרבה עליהם ומבטלן אע"ג דמסתברא שיהיה ניכר הכלי גם אח"כ בין העצים ולסברא דדוקא שנפל בתנור שהיו בו עצים לא קשה מהך סוגיא דשאני הכא שעדיין הוא היתר וכמו שכתבנו במ"ב בשם מג"א אבל לענין מה שמצרכינן לערב עד שלא יהא ניכר מאי נ"מ אם היה היתר מתחלה סוף סוף אינו מתבטל לסברא זו וא"כ כי קמהפך באיסורא קמהפך ועיין ברשב"א שם שכתב ג"כ דלאו מתורת בטול קאתי דלא שייך בשניכר אלא משום שלא יהא נראה להדיא דמטלטל מוקצה עיי"ש ובביצה הביא הרשב"א דעה שניה וצ"ע ועיין בחמד משה שכתב סברא חדשה דאפשר כל עיקרו דהיתר זה דמרבה עליו ומבטלו אינו רק בנפל לתנור דאם לא נבטל אין לו מקום לאפות בו פתו שהרי התנור מלא מעצי מוקצה ובע"כ צריך לפנות המוקצה בשביל צורך אוכל נפש וא"כ מוטב שיבטל ויאפה הא בענין אחר ליכא כלל היתר זה וכעין זה כתב בנהר שלום דדוקא בתנור הא אם נתערב בשדה עם עצים של היתר לא נתיר לו לבטל וכן מצאתי למאירי כדברי נהר שלום אמנם מפוסקים לא מוכח כן שהרי למדו מזה לכל איסורי דרבנן לענין לבטל איסור לכתחלה עיין ביורה דעה סימן צ"ט וכ"כ הגר"ז דאין לחלק בזה:.


(*) אפילו ע"י ביטול ברוב:    דע דסברא זו לאו לכו"ע היא ומטור גופא מוכח בתחלת דבריו דבכולהו מהני בטול ברוב אלא שאח"כ הביא דעת הר"ר יחיאל ועיין בב"ח שכתב ג"כ דמשאר פוסקים משמע דגם הכנה זו אינה אלא מדרבנן וכן תמה במאמר מרדכי שלא הביאו בזה שום פלוגתא וכן בחמד משה נוטה להקל גם בזה ע"י ביטול ברוב ועיין בביאור הגר"א ובבית מאיר. ועיין עוד במגן אברהם שכתב דאם נתלשו ביו"ט לכו"ע אין אסור בשבת שלאחריו אלא מדרבנן דביו"ט עצמו נמי מותר להסיקן מדאורייתא אלא דרבנן אסרו משום גזירה דיעלה ויתלוש וא"כ מדאורייתא הרי הכינה יו"ט לעצמה ומסיים וא"כ אם צריך להסיק בשבת ע"פ האופנים המבוארים בסימן רע"ו דמותר על ידי עכו"ם מותר לבטל העצים ברוב היתר עי"ש ולא העתקנום במ"ב כי דחו דבריו הבגדי ישע והגר"ז כי א"צ כלל לביטול שהרי עצי היתר נמי מוקצים הם בשבת והתירו משום צורך וא"כ ה"ה עצים אלו:.

סעיף דעריכה


(*) מותר להשכיב האש והאפר:    עיין מש"כ במ"ב וכתבו המפרשים דהטיח והעפר שנפל מכותלי התנור אסור להשכיב שהרי הם מוקצה והוא לא לצורך שהרי הפת לא יתחרך ובאמת אף שמשמע כן מרא"ש וטור מ"מ אפשר דשארי פוסקים לא ס"ל כן שהרי רש"י והאו"ז והרא"ה והר"ן ומאירי פירשו דהאי אבל מכבשין אטיח ועפר קאי אלא דבאמת מרש"י אין הוכחה שהרי אוקמי מתניתין כרבנן דמכשירי או"נ אין דוחין יו"ט ופירש באבל מכבשין כדי שלא יגע בפת וישרפנו וכיון דהטיח יכול לשרוף שפיר מתיר דמוקצה לצורך אוכל נפש מותר לטלטל וגם להרא"ש מותר בכה"ג וכמו שמסיים המחבר אלא דהר"ן פירש ג"כ דאבל מכבשין אעפר קאי והוא כתב בחד לישנא לאוקמי מתניתין אפילו כר"י ומיירי שאפשר לאפות בלי גריפה דבזה אפילו ר"י מודה והיינו שלא יתחרך ג"כ [דאי שלא ישרף לגמרי אבל יתחרך על ידי נגיעת טיח הטיט בודאי לר' יהודה שרי וגם דא"כ לא אתי שפיר מה שכתב הר"ן דהא דמסיים הברייתא ואם א"א לאפות אא"כ גורפו מותר דהוא כר"י דלפ"ז האי א"א היינו שישרף לגמרי אם לא יגרוף ובאופן זה בודאי גם לרבנן שרי לפי מה שהעתיק הב"י בשם הפוסקים] וא"כ לפ"ז מה דמסיים אבל מכבשין אפילו באינו צריך לזה ג"כ מכבשין העפר וע"כ דלא ס"ל טעמא דמוקצה [וזהו כפי הנראה כונת הב"י ע"ש בדבריו אלא שדבריו מגומגמין שהוא כתב כן בשיטת רש"י ולרש"י אינו כן אלא להר"ן וכמו שביארנו]. ואפשר שטעם הר"ן וסייעתו דלא חשו למוקצה דס"ל דהתירו חכמים בכגון זה שאינו מטלטל לגמרי אלא מכבש וגם שהרי מיירי שמכבש לאחר שהסיק וטיח הטיט חם וס"ל דלא גרע זה מאפר חם שראוי לצלות בו ביצה וכיוצא וה"נ דכוותיה אם לא שהיה הטיח בתנור מאתמול בין השמשות שהיה צונן וחל עליו שם מוקצה דהוא עפר בעלמא ומיגו דאיתקצאי ביה"ש איתקצאי לכולי יומא. ודברי התוספות בדף כ"ח ע"ב בד"ה גריפת שכתבו ג"כ להקשות דהלא אסור משום מוקצה אין שייך לעניננו דלא הקשו זה אלא לפי מה שחידשו לפרש מימרא דר"ח אתנור חדש ומיירי שרוצה לפנות התנור קודם הסקה דבזה בודאי האבנים והטיט שנמצאו שם מוקצים משא"כ בעניננו:.


(*) כיון שהיה מתחרך מותר לגורפו:    עיין מ"ב והוא ממגן אברהם וב"י בשם הרה"מ שהביא כן בשם הרשב"א וכן איתא לפנינו בעבוה"ק שלו. ומה שהעתקנו כגון שלא היה יודע מעיו"ט אף שבר"ן מפקפק בזה בשם בעל התוס' ראיתי בחידושי הרשב"א והמאירי העתיקו ג"כ פירש"י ומשמע דס"ל כוותיה. והנה הרב המגיד מסיים שם דהרמב"ם לא חילק בזה ומשמע דלהרמב"ם בכל גווני שרי ובאמת לכאורה דברי הרשב"א מבואר בסוגיא דף כ"ח ע"ב דאר"ח גריפת תנור באנו למחלוקת ר"י ורבנן וע"ש בפירש"י שפירש כמו שמפרש במתני' דף ל"ב ע"ב וגם במשנה דף ל"ב ע"ב מפרש רש"י בהא דר"ח בר יוסף דאם א"א לאפות וכו' דאתיא כר"י וא"כ ודאי דוקא בשלא היה אפשר מעיו"ט ככל מכשירי או"נ ועיין בלח"מ מה שתירץ ודוחק וראיתי להגאון ר' יהונתן בפירושו להלכות יום טוב שכתב דאפשר דלהרמב"ם האי מימרא דר"ח דגריפת התנור באנו לידי מחלוקת לא הוי כגריפת תנור דמתניתין דבמתניתין ליכא רק לתא דמוקצה ובזה אין חילוק כלל בין אפשר מעיו"ט או לא דבכל גווני שרי ובההיא דר"ח יפרש כפירוש התוס' דמיירי בתנור חדש שלא סילק עדיין הלבנים והטיט ובגריפה כזו הוא גומר את הכלי והוי כמכה בפטיש ובזה באנו להתיר רק מטעם מכשירי או"נ ולא שייך זה רק בשאי אפשר מאתמול עי"ש וכ"כ העולת שבת דהמחבר שלא חילק בזה הוא משום דאיהו מעתיק דברי הרא"ש והטור דמיירי בתנור ישן שנפל לתוכו טיח הטיט דליכא כאן רק איסור טלטול מוקצה ושמותר בשביל או"נ לא מפלגינן בזה בין אפשר מערב ללא אפשר דבכל גווני שרי [והוכיח כן מדברי התוס' בדף כ"ח ע"ב ד"ה גריפת שם אכן עיינתי שם היטב ואין דבריו מוכרחים]. ומ"מ לדינא אין להקל דידוע שיטת רש"י והר"ן והמאירי דמתניתין דדף ל"ב וכן הברייתא טעמם הכל משום דהוי תיקון מנא [וכן מוכח דעת הרמב"ן במלחמות בסוגיא דדף כ"ב דמעשה דביתהו דר' חייא דנפל לה אריחא משום תקון מנא הוא והלכה כר' יהודה ושלא כדעת הרא"ש דסובר דאין בזה רק משום טלטול מוקצה ומימרא דר"ח בדף כ"ח ע"ב הוא רק לענין תנור חדש כמו שכתבו התוס' שם] ותליא בפלוגתא דר"י ורבנן וממילא אין להקל אף לר"י כ"א בשלא היה אפשר לגרוף מעיו"ט או שלא ידע מזה מבע"י. ובאמת אפשר דגם הרמב"ם סובר כן דהטעם משום תיקון מנא ובזה ניחא מה שלא העתיק הדין דתנור חדש דס"ל דמימרא דר"ח בדף כ"ח ומשנה וברייתא דדף ל"ב הכל הוא ענין אחד ומה שלא הזכיר דדוקא בשלא היה אפשר לתקן מבע"י סמך בזה על מה שכתב בפ"א הלכה חי"ת עי"ש ובהגהות מיימוני:.


(*) כך מותר לכבות לצורך או"נ:    עיין בביאור הגר"א שכתב דזהו לגירסת רש"י וש"פ [ר"ל דגרסי בשבת קל"ד התם לא אפשר וכו' והרי"ף גריס שם התם (בבשרא אגומרי) ליכא כיבוי וכו'] אבל הרי"ף שם דגרס התם ליכא כיבוי אסור כיבוי לצורך או"נ [ומה דמותר בשר ע"ג גחלים עיין במ"א]. ובאמת כדבריו כתב ג"כ הר"ן והביאו ב"י בסי' תקי"א ע"ש אבל קשה דהא הרא"ש העתיק ג"כ גירסא זו בפ"ב דביצה סימן כ"ג ואפ"ה בפ"ד סימן ח' העתיק דכיבוי לצורך או"נ מותר אף לרבנן וצ"ע:.

סעיף זעריכה


(*) והוא שרככו מאמש:    עיין מש"כ במ"ב והנה דברי המחבר ראשיתם הם דברי הרמב"ם וסופם הם דברי רש"י ותימה שהרכיבם יחד ובאמת דברים נפרדים הם ומחולקים בפירוש דברי הש"ס וכמו שנבאר דאיתא בגמרא א"ל רבינא לרב אשי אמר לן רב אחא מן הוצל דמר שרקין ליה תנורא ביומא טבא (ופירש רש"י דהקושיא היא משום מגבל ביו"ט) א"ל אנן ארקתא דפרת סמכינן (ופירש"י שא"צ לגבל טיט ששפת פרת טיט מגובל הוא) וה"מ דצייריה מאתמול (פירש"י עשה בו סימן ונתקו לצד אחר) עי"ש ולפ"ז טיט שעל שפת הנהר הוא משום לתא דגיבול וצייריה מאתמול הוא משום הכנה והרמב"ם כפי הנראה פירש להיפך שהשאלה היתה בשביל טיט מוקצה וע"ז השיב לו דאנן ארקתא דפרת סמכינן והוי לן כמוכן ועומד וע"ז מסיימינן והוא דצייריה מאתמול ר"ל שגבלו דאל"ה מאי מהני לן במה שמוכן כיון שצריך לגבל ואם כן דברי המחבר שהעתיק שתי הסברות ביחד וכתב או עשה וכו' מוקשים מאוד ואפשר עוד לפרש בדוחק בדברי הרמב"ם שמפרש שפיר כפירוש רש"י דעל שפת הנהר הוא משום חששא דגיבול אלא דמ"מ איכא למיחש שמא אותו רגב טיט שהוא נוטל נתרכך היום וא"כ מאתמול היה מוקצה ולהכי מסיים הש"ס והוא דצייריה מאתמול והאי צייריה הוא כמו סייריה מאתמול ר"ל שהשגיח מאתמול על אותו רגב טיט שהיה מרוכך וכמו סייר נכסיה (דחולין ק"ח) וכן הוא הגירסא בהרב המגיד ובשב"ל הלכות יו"ט סימן ר"נ ולפ"ז אין הכונה שרככו אלא שרוככו במלאפום. וכ"ז בפירוש דברי הרמב"ם אבל דברי המחבר לא ניחא גם בפירוש זה שהרי אפילו נימא כן עכ"פ מחולק הרמב"ם עם רש"י שלרש"י צריך ליחד במעשה ולרמב"ם א"צ שום יחוד אלא צריך רק לראות אם לא נתגבל ביו"ט גופא והוא הרכיב שתי הסברות וצ"ע ולולא יראתי הייתי אומר שצ"ל ועשה בו סימן וכו' והיינו שחשש המחבר לצאת גם לדעת רש"י. וראיתי בעולת תמיד שמפרש או עשה בו סימן וכו' ר"ל ואפילו היה מגובל צריך לעשות בו סימן משום מוקצה עי"ש וגם לפי דבריו קשה מאי או דקאמר אם לא דנגרוס ועשה בו סימן וכו' ונפרש כפירושנו הנ"ל וצ"ע:.


(*) ונתקו לצד אחר:    עיין מ"ב מש"כ בשם מ"א. ובאמת כפי מה שכתבנו לעיל בבה"ל בפירוש דברי הרמב"ם גם כן מוכח הכי דהא איהו פי' ארקתא דפרת סמכינן משום מוקצה אלמא דאי רק סמיך בדעתו דיו לאפוקי ממוקצה אלא דקשה ע"ז דאפילו נימא דמחשבה מוציאה מידי מוקצה ולא בעינן מעשה וכמו דנקטינן לעיל סימן ש"ח ס"כ וכ"א מ"מ לא מהני זה לענין עפר וטיט שברחוב או על שפת הנהר דבודאי בטלים הם ע"ג קרקע שהרי קי"ל לעיל סימן ש"ח סל"ח וסימן תצ"ח סי"ז דמכניס אדם מלא קופתו עפר מבע"י ומייחד להם קרן זוית ומותר להשתמש לכל צרכיו בהם הרי דעכ"פ צריך לייחד להם מקום ובשבת דף נ' מבואר להדיא דדין זה הוא אליבא דמ"ד דמחשבה מוציאה מידי מוקצה דאלו למ"ד דמעשה מוציאה לא מהני במה שמיחד קרן זוית עד שיהיה מעשה מוכיח עי"ש ברש"י ומינה מוכח דאפילו למ"ד במחשבה סגי מ"מ צריך להכניס ולייחד מקום דאל"ה לא מיקרי מחשבה כלל וא"כ הא דאמרינן והוא דצייריה מאתמול לאו משום דהוא מחובר לקרקע אלא משום דצריך לסמן ולייחד הטיט שבדעתו להשתמש ממנו למחר ואם כן אפילו הטיט תלוש גם כן צריך לייחד עכ"פ במקום מיוחד לזה ולא במחשבה בעלמא ומזה ראיה לדעת הלבוש שכתב דאפילו לטיט שברחוב צריך מערב יו"ט לעשות סימן במקום שירצה ליקח ולנתקו לצד אחד כדי שיהא מוכן ממש עכ"ל:.


(*) אבל לגבל טיט ביו"ט אסור:    עיין ברא"ש דמוכח מיניה דאפילו כבר נתן עליו מים מבע"י אפ"ה אסור ביו"ט לגבלו. ועיין לעיל בסימן שכ"א בבה"ל ד"ה אין מגבלין שהוכחנו דבין לרבי ובין לר"י בר' יהודה יש בזה משום לישה:.


(*) ומותר לגבל אפר:    עיין ברא"ש דרצה לומר דהאי התירא דגיבול אפר אתיא רק אליבא דרבי [ואליבא דר"י בר' יהודה אסור בכל גווני] ומיירי שנתן עליו כבר מים מבע"י דנתינתו זהו גיבולו ולהכי שרי אבל מדסתם המחבר משמע דס"ל כיתר הפוסקים דשרי בכל גווני כ"כ העו"ש ופשוט:.