שולחן ערוך אורח חיים תקב א
שולחן ערוך אורח חיים · תקב · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
אין מוציאין אש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים ואין עושים פחמים ואין נופחין במפוח אלא בשפופרת ונהגו היתר במפוח של בעלי בתים על ידי שינוי להפכו מלמעלה למטה:
- הגה: ומותר לכסות האש בכלי או בעפר מוכן אם אינו מכבהו ודוקא לצורך יום טוב ראשון אבל לצורך יום טוב שני אסור (מהרי"ל):
העושה מדורה ביום טוב כשהוא עורך את העצים אינו מניח זה על זה עד שיסדר המערכה מפני שנראה כבונה אלא או שופך העצים בעירבוב או עורך בשינוי כיצד מניח עץ למעלה ומניח אחר תחתיו ואחר תחתיו עד שהוא מגיע לארץ וכן הקדרה אוחז אותה ומכניס האבנים תחתיה אבל לא יניחנה על גבי האבנים וכן המטה אוחז (הקרשים) למעלה ומכניס הרגלים תחתיהם. אפילו ביצים לא יעמיד אותם שורה על גבי שורה עד שיעמדו כמו מגדל אלא ישנה ויתחיל מלמעלה למטה וכן כל כיוצא בזה צריך שינוי:
- הגה: וכן שלחן שיש לו דפנות המגיעות לארץ (תוספות) צריך שינוי אבל מותר להושיב שלחן שלנו על רגליו ואין בזה משום בנין ויש אומרים דאפילו מגיע לארץ כל זמן שאינו צריך לאויר של תחתיו שרי (טור):
מפרשים
אין מוציאין כו'. מפרש בגמ' הטעם משום דקא מוליד בי"ט וברמב"ם פ"ד כתוב שלא הותר בי"ט אלא להבעיר מאש המצוי אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותו מערב עכ"ל וכ' הראב"ד שהל"ל הטעם מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה והוא הטעם שמפורש בגמרא וכ' עליו ה' המגיד איני רואה שחפץ להשיג שהרי אין זה כביצה שנולדה שאסורה לפי שאין זה דבר הראוי בעצמו אלא לבשל או לאפות בו ונראה שאם הוציא שמותר להשתמש בו ולא אסרוהו אלא מפני שלא היה לו להוליד כיון שאפשר לו מערב עכ"ל נראה כוונתו דלא בא הרמב"ם אלא להורו' דאין זה אוכל נפש אלא מכשירי אוכל נפש והיה לו להוליד זה בערב וכל מכשירים אסורים אם אפשר בערב וק"ל לפ"ז במוציא אש כדי לחמ' בו ה"ל דין אוכל נפש וכמ"ש הר"ן כמ"ש בסי' תק"א כל דבר שנהנה מגופו כגון אש לחמם בו ה"ל דין אוכל נפש ולא מכשירין וכ"ת ה"נ והא אנן סתמא תנן אין מוציאין האש כו' ונלע"ד כוונת הרמב"ם דאע"ג דדומה לאוכל נפש אין היתר כי לא התיר' התור' אוכל נפש אלא לתקן מה שיש כבר בעול' אלא שלא היה ראוי לאוכלה בלא התיקון כמו בישול ואפיה אבל להמציא ולהוליד שיהיה אוכל נפש דהיינו יש מאין זה לא התירה התור' אלא דקשה ע"ז א"כ היאך התיר' תורה אוכל נפש כיון שא"א בלא אש לזה תירץ הרמב"ם שהרי אפשר מבערב ובזה דוקא התירו אוכל נפש. ובמ"ש ה' המגיד שאם הוציא האש שמותר להשתמש לא ירדתי לסוף דעתו דהא עכ"פ הוא מכשירי אוכל נפש ולא דוחה י"ט מן התור' כדדרשי' הוא ולא מכשיריו כדאי' סי' תק"ט א"כ הוי דינו כמעשר פירותיו בשבת במזיד או מבשל דאי' בפ"ב דביצה דף י"ז דבאיסור שבת אפי' דיעבד אסור אלא לענין ע"ת דהיא דרבנן הקילו בדיעבד ואפ"ה ש"מ דמידי דאוריי' אסור אפי' דיעבד ואין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש ולא מכשיריו האסורים והוה ממש כמו שבת גם מדברי רמב"ם נ"ל לאיסור שכ' שלא הותר כלל להמציא אש. משמע דהוה כשבת כיון שלא הותר ומשמט מן התורה קאמר ואי מל' אין מוציאין ותרצה ללמוד היתר אם הוא דיעבד כמ"ש מורי חמי ז"ל אין מזה הוכחה דהרי אמרי' אין אופין מי"ט לשבת ואפ"ה מבעיא לן בפ"ב דביצה שם עבר ואפה מאי ע"כ נלע"ד דלא מבעי' לכתחל' אסור לבשל באותו אש אלא אפי' אם עבר ובישל דהתבשיל אסור כל שהישראל הוציא אש באיסור ודינו כמבשל בשבת. כל זמן שא"צ לאויר שתתתיו. עמ"ש סי' שע"ו ס"ז:
(א) אין מוציאין: שהרי אפשר להמציאה בערב, וכ' הראב"ד הטעם מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה כדאיתא בגמ' והמ"מ כ' ואין זה כביצה שנולדה שאסורה לפי שאין זה דבר הראוי בעצמו אלא לאפות או לבשל בו ונראה שאם הוציא אש מותר להשתמש בו עכ"ל:
(ב) מן העפר: צעיפי הבקר (ר"ן):
(ג) מן המים: שנותנין זכוכית מלאה מים נגד השמש ונותן בו נעורת של פשתן ותדלק (הר"ן ורש"י):
(ד) פחמין: משום דעושה כלי לצורפי זהב (רש"י) ור"ן פי' משום דהו' מכבה:
(ה) אם אינו מכבהו: ויש"ש כ' דאפי' מכבהו דבר שאין מתכוין הוא וגם מלאכ' שא"צ לגופה עכ"ל ע' בתוס' דף כ"ב וסי' תק"ז ס"ד ועמ"ש ססי' תק"ט:
(ו) לצורך י"ט שני: כגון בשחרית מכסה שיהא מוכן לערב עיין רסי' תק"ג:
(ז) שנראה כבונה: דוקא כשמסדר ד' שורות עצים כעין ד' דופני התיבה ואח"כ נותן עצים עליהם אבל בלא"ה א"צ שינוי (טור ורא"ש וכ"ד הרמב"ם ב"י כ"מ) ומ"מ כשנותנין ב' אבני' ועצים עליה' צריך שיתפוס העצים בידו ויתן האבנים תחתיהם כדאי' גבי קדיר':
(ח) שורה ע"ג שורה: הקש' הכ"מ דהרי א"צ לאויר שתחתיו ולא זכר מ"ש:
(ט) המגיעות לארץ: והב"י כ' כשמגיע פחו' מג' לארץ כלבוד דמי ואין נראה דלא אמרי' לבוד להחמי' כמ"ש הטור ססי' תרל"ב והרא"ש שם וכ"ה בגמ' פ"ק דסוכ' עכ"ל ד"מ וכ"כ ביורה דעה סי' שע"א סס"ד בהג"א ונלקחה ממהרי"ו אבל לא נזכר שם ה"ט דאין לבוד להחמיר רק רמ"א כתבו מדעתיה דנפשיה ולי צ"ע דאדרב' בסוכה דף י"ח אמרי' שאני הל' טומאה דהלכתא גמירא לה ולכן לא אמרי' לבוד וכ"כ התו' בעירובין ד' י' וכתבו שם דאעפ"כ החלל מצטרף לרוחב טפח ש"מ דיש לבוד להחמיר אך מ"ש שם ולה"נ קא' בסמוך דבעי אצבעי' מכאן ואצבעי' מכאן ואצבעי' חלל באמצע דה"ל טפח ואי אמרי' לבוד סגי במשהו מכאן ומשהו מכאן עכ"ל, ובד' ק"ב כתבו אבל לא מסתבר שיחשב בכה"ג עשיית אהל לאסור עליו לעשות בשבת דאטו יהיה אסור לנטות בשבת שני חוטין תוך ג' משום עשיית אהל עכ"ל א"כ ש"מ דאפי' במקום דאמרי' לבוד לא אמרי' דהוי אהל וי"ל דבאמת הוי אוהל לענין שבת דהא מותר לפרוס עליהם סדין אח"כ כדאיתא שם אלא שמ"מ מותר לנטותו בשבת דאיהו לא עביד מידי תדע דהא אצבעיים מכאן וכו' הוי אוהל אפי' לענין טומאה ואפ"ה מותר לעשותו בשבת כמ"ש גבי כילת חתנים אבל מחיצה ז' ומשהו בפחות מג' סמוך לארץ מחיצה מעלי' היא ואסור להניח (ע"כ) עליה השלחן וגם נ"ל דאסור להעמיד מחיצ' ז' ומשהו בפחות מג' סמוך לארץ אם בא להתיר דבר וכמ"ש סי' שט"ו דהא לר"י אסור להעמיד מחיצה תלויה כדאי' בסוכה דף ט"ז ע"ב וכ"מ בעירובין דף ט' ע"ב דאמרי' לבוד להחמיר גבי לחיים ע"ש ונ"ל דנדון דידן דשלחן תלוי באשלי רברבי דפליגי אי אמרינן לבוד בכלים דבשבת דף ח' פירש"י דאפי' כלי שאינו רחב ד' על ד' אמרי' בו לבוד אם לא בדבר שהמחיצות עשויות להניח דבר בתוכו כגון כוורת וכ"כ המאור והתו' כתבו דלא אמרי' לבוד אלא כשהמחיצות גבוהות ז' ומשהו בלא השוליי' ורחב ד' אבל בלא"ה הוי כשאר חפצים ולא אמרי' בהו לבוד והרמב"ן במלחמו' כ' לא אמרי' לבוד לשווי רשות דבר שהוא כלי דלא מצינו בתלמוד לבוד וגוד בכלים אלא הטעם בכוורת דכשמגיע פחות מג' סמוך לארץ נעשית כמונחת וכו' עכ"ל, וצ"ע דהא בשבת דף ק"א משמע דאם נעץ קנה ובראשו טרסקל ואין ממנו ג' לארץ אמרי' לבוד וכ"מ בעירובין דף ל"ג גבי כלכלה וכ"כ הטור סי' פ"ז דאמרי' במטה לבוד לכן נ"ל להחמיר ומ"ש הטור סי' תרל"ב עמ"ש שם פי':
(א) מוציאין: וכ' הרב המגיד ונראה שאם הוציא אש מותר להשתמש בו ע"ש. וט"ז חולק עליו וכ' דאסור להשתמש בו ואפי' בדיעבד אסור תבשיל שנתבשל בו ע"ש. והיד אהרן סותר הראיות של הט"ז ע"ש.
(ב) מכבהו: ויש"ש כתב דאפי' מכבהו דבר שאין מתכוין הוא ע"ש.
(א) אין מוציאין וכו' - מפני שבכל אלו הוא מוליד אש ביו"ט והואיל ואפשר להמציא אש מעיו"ט שיהיה מוכן לו ביו"ט לא הותר להוליד ביו"ט דלא עדיף משארי מכשירין שאפשר לעשותן מבע"י דאסור:
(ב) לא מן העצים וכו' - כגון שחוככין זו בזו או מכין זו בזו עד שתצא האש:
(ג) ולא מן העפר - קרקע קשה כשחופרין אותה מוציאה האור וכן כה"ג כשיחכך רגבי אדמה אלו זו בזו יוציאו אור:
(ד) ולא מן המים - היינו שנותנין מים בכלי זכוכית לבנה ונותנין בחמה וכשהשמש חם מאד מקרבין אליו נעורת פשתן והיא בוערת. ובדיעבד אם עבר והוציא מותר להשתמש בהם ועיין בתשובת כתב סופר סימן ס"ז שאוסר להדליק צינדהאלץ (שקורין שוועבעלעך) ע"י שיתחוב אותו באפר כירה חם שאין בו אש רק חום אש דהלא ממציא דבר חדש וכן לחכך הצינדהאלץ בברזל חם מלובן כמו בתנור ברזל כתב ג"כ דלא נראה להתיר אבל אם יש שם גחלת בוערת מותר ליגע בה הצינדהאלץ שתדליק אף שאין בהגחלת שלהבת קשורה וגם מגחלים עוממות מצדד שם דשרי:
(ה) ואין עושים פחמים - הטעם דהוא כלי לצורפי זהב וגם דהוא מכבה:
(ו) ואין נופחין במפוח - משום שדומה למלאכת אומן ואין בכלל זה מה שנופפין על האש בבגד או בכלי העשוי לכך מנוצות דאין זה דומה כלל למפוח [ח"א]:
(ז) במפוח של בע"ב וכו' - אבל במפוח גדול של אומנין אפילו ע"י שינוי אסור:
(ח) לכסות האש - דהיינו שמכסהו בלילה כדי שיהא האש שמור לו למחר:
(ט) בעפר מוכן - לאפוקי אם הוסק בו ביום והוא צונן דהוא מוקצה:
(י) אם אינו מכבהו - ר"ל באופן שלא יהיה פסיק רישא דאז אסור ואף דכונתו בהכיבוי לצורך או"נ למחר וכיבוי לצורך או"נ ממש אין לאסור דהא צולין בשר ע"ג גחלים שאני התם דהכיבוי בשעת תיקון האוכל משא"כ הכא דהוא הרבה מקודם ויש מאחרונים שמקילין בכל גווני כיון שעכ"פ אינו מכוין לכבות רק שימצא עי"ז אש למחר לצורך אותו היום:
(יא) לצורך יו"ט שני - כגון ביו"ט ראשון בשחרית מכסה שיהא מוכן לערב בלילה אסור משום דאין להטריח מיו"ט א' לחבירו:
(יב) אינו מניח זה על זה וכו' - היינו כשעושה שתי שורות משני הצדדים ומניח עצים עליהם מלמעלה דאז נראה כאהל אבל שורה אחת להניח זה על זה מותר:
(יג) מפני שנראה כבונה - דוקא אם מסדר גם השורות שמן הצדדין ביו"ט אבל אם היו מסודרים מבע"י מותר להניח עצים עליהם מלמעלה:
(יד) ע"ג האבנים - היינו כשסדרן היום אבל אם היו מונחים שם מאתמול מותר להניח הקדרה עליהם וכנ"ל:
(טו) שורה ע"ג שורה - ומדברי האחרונים משמע דלפי מה שכתב הרמ"א לקמיה דאינו אסור אלא כשצריך לאויר שתחתיו ה"נ גבי ביצים אין לאסור אלא כשמניח אחת ע"ג שתים ויש אויר כדי להניח אש ביניהם לצלותן כולן יחד:
(טז) שיש לו דפנות וכו' - דאל"ה אין שם אהל ע"ז בלא מחיצות:
(יז) המגיעות לארץ - וכשמגיע פחות משלשה טפחים סמוך לארץ דעת הב"י דכלבוד דמי וכן מסיק המ"א להחמיר בזה:
(יח) וי"א דאפילו מגיע לארץ וכו' - עיין לעיל בסימן שט"ו ס"ג וס"ז ובמ"ב שם:
(*) אין מוציאין וכו': עיין במ"ב לענין דיעבד דמותר להשתמש בהן כן משמע מהרה"מ וכ"כ הרדב"ז בשם הרשב"א וכן הסכימו האחרונים הב"ח ומ"א וא"ר וש"א דלא כט"ז שמחמיר בזה וכ"ש שאין לאסור התבשיל שנתבשל בזה האש. ולענין עיקר האיסור אם הוא דאורייתא או דרבנן דעת הט"ז שהוא דאורייתא ומדברי הרע"ב משמע שהוא דרבנן שכתב דדמי למלאכה ועיין תשובת כתב סופר סימן ס"ח שמאריך בזה:.