שולחן ערוך אורח חיים תמה א


שולחן ערוך

  • כיצד ביעור חמץ? שורפו או פוררו וזורה לרוח או זורקו לים, ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה - הרי זה מפררו ואחר כך זורקו לים.
הגה: והמנהג לשרופו, וטוב לשורפו ביום דומיא דנותר שהיה נשרף ביום (דברי עצמו), אך אם רצה לשורפו מיד אחר הבדיקה כדי שלא יגררנו חולדה - הרשות בידו (הגהות מיימוני פרק ג' וכל בו).

מפרשים

מגן אברהם

(א) שורפו:    בגמ' דידן גרסי' וחכ"א אף מפרר כו' ודאי שריפה עדיף אלא דאף מפרר דיו (ב"ח) אבל גירס' הרי"ף והרא"ש וחכ"א מפרר וכו' משמע דוקא מפרר וכ"מ בטור שכ' דלרבנן ה"ל מהנקברים שאפרן אסור ותנן בסוף תמורה דכל הנקברי' לא ישרפו דגזרי' שמא יבואו ליהנות באפרן ותימה על הרמב"ם שפסק שאפרו אסור ואפ"ה פסק שמות' לשרפו ובסוף ה' פסולי המוקדשין פסק דכל הנקברין לא ישרפו שאע"פ שהוא מחמי' בשריפתן הרי היקל באפרן שאפר הנקברין אסור עכ"ל ואפשר דה"ק לא ישרוף לנהוג בו דין נשרפין להיות נהנה באפרן אבל אם רצו לשרפו שלא ליהנות באפרו שרי ולא גזרי' שמא יהנה באפרו וכ"כ מהרי"ל שורפו וקובר הפחמין:


(ב) החמץ קשה:    כגון חטים בעי פירור כ"כ המ"מ לדעת הרמב"ם וצ"ל דס"ל שיחתוך כל חטה לב' או ג' חלקים דא"ל דס"ל כרש"י דדי כשמפזר החטים א"כ מאי קאמר ואם היה החמץ קשה וכו' דהא אין הטעם משום שהוא קשה אלא מפני שהם נתונים בשק אלא ודאי כדאמרן ונהמ' לא בעי פירור שהוא רך ונמס במים והרב"י מפ' דנהמ' בעי פירור וחטים לא בעי פירור ע"ש ול"נ דיש להחמיר ולעשו' פירור בשניהם מיהו אם השליכו לבית הכסא א"צ פירור וליכא למיחש שיאכלנו כלב או חזיר דא"כ במים נמי יאכלו אותם הדגים אלא לא חיישי' כיון שהוא אינו נותן לפניו לאכול ול"נ דאם יש לו מים מכונסין שיש בהם דגים אסור להשליך לתוכו דהוא נהנה ממנו: ואסור בכל המלאכו' כשמגיע זמן השריפ' עד שישרוף החמץ כמ"ש סי' תל"א:


(ג) אך אם רוצה:    ומהרי"ל כתב לשרוף דוקא ביום כדי שיזכור לבטל עיין סי' תל"ד ס"ב:

באר היטב

(א) פוררו ואם משליכו לבית הכסא א"צ פירור:    ואם יש לו מים מכונסים שיש בהם דגים אסור להשליכו לתוכו דהוא נהנה ממנו. מ"א ח"י. ואסור בכל המלאכות כשמגיע זמן שריפת החמץ עד שישרוף כמה שכתב סי' תל"א. ועמ"א מה שתי' על הרמב"ם. והיד אהרן הקשה עליו והסכים עם הח"י ע"ש.


(ב) הרשות:    ומהרי"ל כתב לשרוף דוקא ביום כדי שיזכור לבטל. רש"ל קיבל מרבותיו לשרוף החמץ בהושענות ח"י (ובכה"ג דיש להסיק התנור בלולב) ע"ש.


משנה ברורה

(א) שורפו - עד שנעשה פחמים:

(ב) או פוררו - לפירורים דקים שלא ימצאנו מי שהוא ויהנה ממנו:

(ג) או זורקו לים - וה"ה לנהר והטעם בכל זה משום דכתיב תשביתו שאור מבתיכם בכל דבר שאתה יכול להשביתו:

(ד) ואם היה החמץ קשה קשה - כגון פת יבש קשה או חטים יבשים שנתחמצו:

(ה) מפררו - בפת פוררו לפירורים וכנ"ל בחטים ג"כ מחתכם דק דק או טוחנם כדי שיהיו נוחים להמיס מהרה בתוך המים ויש מקילין בחטים שאין צריך לחתכם אלא מפזרן ע"פ המים שלא יוכל אדם ללקטן ודיו. ובמקום הדחק כגון שיש לו חטים הרבה וישתהה עד שיבוא לחתכם או לטוחנם יש לסמוך על סברא זו. ודע דכמה פוסקים מחמירים אפילו בפת שאינו קשה דבעי פירור כשמטילים לים ולנהר וע"כ הסכימו האחרונים להחמיר ולעשות פירור בכל מקום. אכן אם משליכו לבה"כ הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי כיון ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו ואין צריך לפררו קודם שמשליכו אפילו הוא פת קשה וכיו"ב ובלבד שלא ישליכנו שם לפני חזיר שאסור להאכיל לבהמה אפילו היא של עכו"ם והפקר וכמש"כ בסימן תמ"ח ס"ו אבל כשאינו משליכו שם לפני חזיר אע"פ שסופו לבוא לשם אין לחוש לזה. מי שיש לו מים מכונסין ובהם דגים לא ישליך לשם החמץ שצריך לבערו אפילו מפררו קודם שמשליכו שהרי הוא נהנה במה שהדגים יאכלוהו:

(ו) והמנהג לשורפו - דחוששין לדעת הפוסקים שפסקו כר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה דילפינן מנותר שהוא בשריפה. ומנהג זה הוא אפילו אם שורפו בזמן הראוי דהיינו בסוף שעה ה' כמנהגנו וכדמבואר לעיל בסימן תל"ד או בכל שעה ששית וכ"ש במצא חמץ לאחר שש או בפסח גופא דבודאי יש לנהוג לכתחלה לבערו ע"י שריפה דוקא:

(ז) וטוב לשורפו ביום - ומהרי"ל כתב טעם אחר דנכון יותר לשרוף ביום כדי שמתוך זה יזכור לבטל בטול שני שמבטלין ביום. ושורפין בשעה חמישית שהרי צריך לבטל אח"כ ובשש לאו ברשותיה לבטלו [מ"א לעיל בסי' תל"ד] אם יש לו הושענות טוב לשרוף החמץ בהושענות הואיל ואיתעביד בו מצוה חדא ליתעביד בו גם מצות תשביתו:

(ח) הרשות בידו - ואפ"ה מתקיים מצות תשביתו בזמנו שמשלשים יום ואילך קודם הפסח חל עליו חובת ביעור:

ביאור הלכה

▲ חזור לראש