שולחן ערוך אורח חיים שמ א


שולחן ערוך

אסור ליטול שערו או צפרניו בין ביד בין בכלי בין לעצמו בין לאחרים וחייב על שתי שערות ומלקט לבנות מתוך שחורות אפילו באחת חייב ודבר זה אפילו בחול אסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה:

הגה: ועיין לעיל סוף סימן ש"ג דין סריקה וחפיפה

מפרשים

מגן אברהם

החותך בכלי בין לו בין לאח' חייב וביד פטור כ"מ מפרש"י וכ"מ במ"מ גבי יבלת וכ' הט"ז ביורה דעה סי' קצ"ח דאשה ששכחה ליטול הציפרני' מע"ש ובליל שבת הוא ליל טבילתה לא תאמר לעכו"ם לחתכ' דהא אפשר בניקור ולמה נתיר אמירה לעכו"ם ועוד דמ"מ מטה ידיה ומסייע וכמ"ש ביורה דעה סי' קפ"א ולכן תנקר' היטב ובעל ש"ך בספרו נקודת הכסף האריך וכ' דשרי דמסייע אין בו ממש כמ"ש סי' שע"ח סס"ז ועוד דהוי מלאכה שאצ"ל כמ"ש התוס' מ"מ אם אפשר ליטלו ביד מוטב ליטלו ביד ע"כ ועמ"ש סוף סי' ש"ג בשם הריב"ש ונ"ל דתאמר לעכו"ם לטלן ביד דהוי שבות דשבות וכמ"ש סי' ש"ז ס"ה דשרי במקום מצוה אבל שבות ממש אסור לעשות כמ"ש סי' שכ"ו דאסור לטבול משום גזיר' סחיט' שער אף על גב דהיא שבות ולומר לעכו"ם לעשו' מלאכה דאוריי' נמי לא מסתברא להתיר דהא בקל דחינן הטבילה האידנא כמ"ש ביורה דעה סי' קצ"ז וגם צ"ע אם יש להתיר בניקור לכן מוטב לומר לעכו"ם לחתכן ביד ואם א"א ביד מותר בכלי דהא הטור ודעימיה פוסקים מלאכה שאצ"ל פטור ועיין סי' רע"ח ועיין ביורה דעה סוף סי' ש"ץ דא"א ליטול יפה בשינים וגם בה' שמחו' להר"מ כ' דבח"ה אומ' לעכו"ם לחתכם דשבו' במקום מצוה שרי כדאמרי' פ' הדר עכ"ל:


(א) בין לאחרי':    ולמ"ד מלאכה שאצ"ל פטור מיירי שצריך לשערן:


(ב) ב' שערות:    אבל בא' איכא איסורא כמו כל חצי שיעור כנ"ל פשוט דלא כע"ש, הע"ש כתב ב' דינים ולא ראה בסי' זה ורסי' של"ח:

באר היטב

(א) או צפרניו:    עמ"ש סי' שכ"ח ס"ק ב' בענין אשה ששכחה ליטול הצפרנים.


(ב) שתי שערות:    אבל באחד איכא איסורא כמו כל חצי שיעור. מ"א.


משנה ברורה

(א) בין ביד - וה"ה בשניו [גמרא]:

(ב) בין בכלי - אף דהמחבר השוה יד לכלי הוא רק לאיסורא דבכולן יש איסור אבל לענין חיובא יש חילוק ביניהן דביד פטור בכל גווני שאין דרך גזיזה בכך בחול ובכלי חייב בכל גווני דה"ל תולדה דגוזז ומה שכתב אח"כ דחייב על שתי שערות הוא דוקא בכלי:

(ג) וחייב על ב' שערות - ושער אחד יש בו איסורא דאורייתא כמו כל חצי שיעור של כל האיסורים וכן הדין בכל מלאכות שבת לא בעינן בהו שיעור לענין איסור אלא לענין חיוב חטאת. ולענין נטילת צפרנים כתב הא"ר דאפילו על צפורן אחד חייב וכן מוכח לעיל בסימן שכ"ח סל"א. ואשה ששכחה ליטול הצפרנים מע"ש ואירע טבילתה בליל שבת מסיק המ"א שתאמר לעו"ג ליטול ביד דהוי שבות דשבות במקום מצוה ואם א"א ביד מותר על ידו אפילו בכלי ואם אין עו"ג נראה שיש לסמוך בשעת הדחק על הנקור שתנקר תחת הצפורן ובלבד שתעיין היטב שלא יהיה בו שום טינוף:

(ד) אפילו באחת חייב - והטעם משום דאפילו באחת מקפיד שלא יהיה נראה כזקן לכך חשיבא מלאכה ובתוספתא איתא דה"ה במלקט שחורות מתוך לבנות:

(ה) לא ילבש - שדרך הנשים להקפיד ע"ז להתנאות. ועתה נבאר במקצת דין מלאכת הגזיזה.

  • א) הגוזז צמר או שער בין מן הבהמה בין מן החיה חייב וכמה שעורו לחיוב כדי לטוות ממנו חוט שארכו קרוב לארבעה טפחים להרמב"ם ולרש"י מחצית מזה.
  • ב) החיוב של גזיזה הוא בין כשגוזז מן החי בין כשגוזז מן המת אפילו מן השלח שלהן [היינו עור כשנפשט מן הבהמה] ודוקא גוזז חיובו בכל גווני אבל תולש מן החי פטור דאין דרך לתלוש משום דכאיב לה אלא לגזוז אבל התולש ביד מן המתה דרך לתלוש כמו לגזוז וחייב וע"כ אותן בני אדם המלובשין בעורות של בהמה וחיה צריכין ליזהר שלא יתלשו מן השער שלהן בשבת ובספר חסידים אוסר ליקח הכנים מן העורות ע"ש וכ"ז בבהמה וחיה אבל בעופות דרכן להסיר הנוצות ע"י תלישה כמו בבהמה ע"י גזיזה ולפיכך תולש כנף מן העוף בין מחיים בין לאחר מיתה חייב דתלישתן זו היא גיזתן.
  • ג) הטוה צמר מן החי פטור בין מן הטויה בין מן הגזיזה שאין דרך טויה וגזיזה בכך:

ביאור הלכה

(*) בין ביד:    עיין במ"ב דביד פטור ואסור והוא כחכמים דר"א ועיין בר"ן שכתב דדעת ר"ח דהלכה כר"א מדקמפרשי רבנן טעמיה ולא ידעתי באורו דמימרא ראשונה דר"א הוא דוקא לחכמים ועוד מאי לשון מפרשי טעמיה דקאמר ועוד דברא"ש פרק כלל גדול סימן וי"ו מוכח בהדיא דהר"ח סובר דתולש צמר ביד פטור כחכמים דר"א אך כשזכינו עתה לבאורו של ר"ח מצאתי בהדיא דדברי ר"ח קאי אדין השני של ר"א והוא בגודלת ופוקסת דמפרשי כמה רבנן טעמיה דמשום מאי מיחייב ובדין הראשון של ר"א פוסק הר"ח בהדיא כחכמים ע"ש וכן בדף ע"ד ע"ב ע"ש וכנראה שהר"ן לא היה לו הפירוש ר"ח שבידינו רק איזה קיצור שהועתק לו בטעות:.


(*) וחייב וכו':    הנה התוס' כתבו דזהו דוקא לר"י דמלאכה שאין צריך לגופה חייב אבל לר"ש פטור אף בכלי ומשום זה תמהו האחרונים על הרא"ש והטור שהעתיקו הדין הלא הם פסקו כר"ש וגם המחבר האיך סתם הדין בזה בסתמא ובסי' שט"ז ס"ח מצדד בדעה הראשונה לפטור והמגן אברהם בסק"א כתב דלמ"ד דמשאצ"ל פטור מיירי בשצריך לשערן אלא דקשה על דבריו דלפ"ז אמאי פסק דבמלקט לבנות מתוך שחורות אפילו באחת חייב הא מ"מ א"צ להשער גופא דאף אם נימא דמיירי שצריך להשערה האחת שליקט הא בעצמה בלבד לית בה שיעורא לחיוב וכי משום דעושה תועלת היפוי בליקוט השערה האחת יושלם בזה השיעור של ב' שערות הצריך לגופן אח"כ מצאתי לאחד שהקשה כן ונראה דמטעם קושיא זו נייד הגר"א מדברי המגן אברהם וציין על הדין דמלקט שחורות וכו' סתם כדעת הרמב"ם דהלכה כר"י במלאכה שאצ"ל עכ"ל וכן במכות כ' ע"ב ציינו דבריהם בשם רשב"ם ג"כ על מימרא זו דמלקט וכו' (ואולי י"ל בדוחק דברי המגן אברהם דכיון דחשיבא מלאכת גזיזה בזה אפילו בשערה אחת משום שמתיפה עי"ז ממילא חשיב אח"כ צריך לגופה ג"כ במה שצריך לשערה זו בלבד) וגם לפי דברי המגן אברהם יהיה מוכרח לבאר ההיא דלעיל בסימן שכ"ח סל"א גבי ציצין וצפורן ע"ש ג"כ בשצריך להן וזהו דוחק גדול מאד וכן בתשו' ח"צ סימן פ"ב דחה בב' ידים מחמת קושיא זו.

והנה הגר"א כתב דהשו"ע סתם פה להלכה כדעת הרמב"ם במשאצ"ל דחייב אך מה נעשה בקושית כל האחרונים שהטוש"ע סותרים את עצמן וכנ"ל והנה הריב"ש בסימן שצ"ד [והובא לעיל בסימן ש"ג וגם בסימן זה] כתב דמלאכת הגזיזה חשיבא מלאכה לכו"ע אפילו אין צריך להשער דגזיזה היתה במשכן שלא לצורך הצמר והשער רק לצורך העור כגון בעורות תחשים וע"כ חייב כל שהוא לצורך גופן אע"פ שאינו צריך לשער ומלאכה הצריכה לגופה היא עכ"ל וכיוצא בזה ממש כתב מורו הר"ן בחידושיו על שבת וז"ל מחלוקת ביד פרש"י משום גוזז שאע"פ שאינו צריך לגיזה הואיל והוא צריך ליפות עצמו בגיזה זו אף בזה חייב משום גוזז דומיא דגוזז את השלח שהוא חייב משום גוזז ואף במקום שאינו צריך לגיזה אלא שישאר העור בלא שער כדי שיהא ראוי לאיבוד עכ"ל ואפשר לומר שזהו דעת הטוש"ע ושלא כדעת התוס' ומצאתי בת' ח"צ שהוא הסכים ג"כ דדעת הטוש"ע הוא כדעת הריב"ש ושלא כדעת התוס' והנה ראיתי בספר סדרי טהרה שתמה על הח"צ בזה שהסכים לדעת הריב"ש וכתב דהלא הרא"ש כתב בהדיא בבכורות כ"ה וגם הביא שם כן בשם הרמב"ן דתלישת הצמר מן הבהמה קודם שחיטה וכן הנוצות מן העוף הוא מלאכה שאצ"ל וע"כ דהם ס"ל ג"כ כדעת התוס' ובאמת לאו ראיה הוא כלל כמו שדחה הוא בעצמו אח"כ דשאני התם דהאי תלישה לאו לצורך העור אלא לצורך השחיטה אבל היכא דהוא לצורך העור אע"פ שאין צריך לגיזה ס"ל דחייב וכמ"ש בגוזז מן השלח וכן נמי בעניננו כיון שהוא נוטל הצפרנים או השער להתיפות את עצמו מקרי זה לצורך גופו וכנ"ל בשם הר"ן.

והנה השתא שבררנו דסוגיא זו דשבת צ"ד ע"ב ע"כ מיירי בשאינו צריך להשער והצפרנים ע"כ אנו מוכרחין לומר מעוד כמה גדולי הראשונים דס"ל ג"כ כדעת הריב"ש והר"ן הנ"ל הלא המה הר"ח והרמב"ן והסמ"ג והרא"ש ונבארם אחד לאחד. הר"ח דהוא בעצמו פסק כר"ש והוא ג"כ פסק בעניננו בהדיא דבכלי חייב חטאת וגם הרמב"ן דהוא בעצמו הביא בפרק כל כתבי והוכיח שהרי"ף פוסק כר"ש והכא הרי"ף בעצמו העתיק כל הסוגיא דציצין וצפורן וגם הרא"ש והסמ"ג דהם הסכימו בהדיא דהלכה כר"ש דמשאצ"ל פטור ואפ"ה העתיקו שניהם כל הסוגיא דציצין וצפורן ודמלקט שחורות מתוך לבנות דיש בהן חיוב חטאת וע"כ אנו צריכין לומר דכל אלו הפוסקים ס"ל כהר"ן וריב"ש הנ"ל דזה מקרי צורך גופן ולפיכך סתם השו"ע להלכה כן.

והנה ראה ראיתי שהגר"א בסימן זה כתב דמסוגיא זו ראיה לפסק הרמב"ם דמשאצ"ל חייב אבל לפי דברי כל הגאונים הנ"ל שס"ל דמשאצ"ל פטור ואעפ"כ העתיקו כולם הסוגיא ע"כ דס"ל כר"ן וריב"ש הנ"ל ועיין בסימן שט"ז סוף סעיף חי"ת בבאור הגר"א שמצדד שם דהלכה דמשאצ"ל פטור וע"כ דהוא מראה פנים לכל שיטה שיש לה מקור גדול בתלמוד. והנה באשה ששכחה ליטול צפרנים בע"ש ואירע ליל טבילתה בשבת בודאי לכתחלה נכון לה ליזהר שתאמר לעו"ג ליטלם ביד ולא בכלי דהוא מלאכה גמורה לדעת הרמב"ם אך בא"א לה ביד מצדד המגן אברהם להקל ע"י עו"ג אף בכלי וכדעת נקודות הכסף ביורה דעה סימן קצ"ח וכמ"ש למעלה דבזה מקרי מלאכה שאצ"ל שאין כונה שלה להתנאות בזה רק לצורך טבילה ונ"ל דבצפרני רגליה בודאי טוב יותר להתיר ע"י נקור מלהתיר ע"י עו"ג עיין בפ"ת שם בשם מהר"ר דניאל זצ"ל. ואגב נברר מה שכתבתי במ"ב בפשיטות דתולש שער מן המתה חייב כ"כ הט"ז והוא מהירושלמי דפרק כלל גדול ואף שהביא הבה"ט שהשיגו היד אהרן באמת הדין עם הט"ז דדברי הט"ז לאו יחידאה הוא כי כן משמע מהרא"ש בבכורות בשם הרמב"ן וכן איתא בהדיא ברא"ש בפרק כלל גדול סימן ו' ובפירוש ר"ח בדף ע"ד ע"ב ובדברי רבינו ירוחם ומה שהביא היד אהרן ראיה מהרמב"ם דפליג ע"ז מדכתב הגוזז וכו' ולא נקט התולש לאו ראיה היא דנקט גוזז משום דרצה לסיים בין מן החי בין מן המת ובתולש אין חייב כ"א לאחר מיתה דאז אורחה בתלישה כמו בגיזה משא"כ מחיים פטור בתלישה דלאו אורחא היא משום דכאיב לה וכן מה שהביא ראיה מדנקט הרמב"ם התולש כנף מן העוף ולא נקט התולש צמר מן הבהמה לאו ראיה היא כלל דדין תולש כנף העוף הוא אפילו מחיים וכדמוכח שם בבכורות ובבהמה מחיים אינו חייב בתולש כ"א בגוזז וכנ"ל וממילא מה שכתב עוד היד אהרן דהירושלמי דלא כהלכתא משום דמגמרא דילן משמע להיפך מדמסקינן שם בבכורות שאני כנף דהיינו אורחיה משמע דהתולש מן הבהמה לאו אורחיה לאו ראיה היא כלל ופליאה עליו דהגמרא שם איירי בתולש מן החי וזה דוקא בעוף חייב ולא בבהמה משא"כ בתולש מן המת גם בבהמה אורחה בתלישה כמו בגיזה וכדאמר בירושלמי תלישתה זו היא גיזתה ולפיכך אין לנו לזוז מדברי הירושלמי שהביאוהו הפוסקים הראשונים:.


(*) על שתי שערות:    עיין במ"ב והוא מהמגן אברהם וכן הוא הסכמת כל האחרונים לאיסור ודלא כע"ש וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפי"ח הלכה כ"ג דכל מלאכות דשבת אם עשה חצי שיעור יש בהן איסור וממילא נכלל בזה כותב אות אחת או נוטל שער אחת וכדומה. ולענין אם הוא מדאורייתא או מדרבנן במגן אברהם משמע דהוא מדאורייתא כמו כל חצי שיעור של מאכלות אסורות דקי"ל כר' יוחנן דאסור מן התורה דהטעם דחזי לאיצטרופי דאמר שם ביומא דף ע"ד שייך גם בזה וכן אם נאמר משום דכתיב כל חלב מסתברא דילפינן מניה ג"כ לכל התורה וכדכתבו התוס' שם דס"ל לר"י דמשום דחזי לאיצטרופי לכך אסרה התורה וא"כ ה"ה בכל דבר דחזי לאיצטרופי [ודברי הח"צ בסימן פ"ו שרצה לחלק בחד תירוצא בין השוין ורצה להוכיח סברתו מן התוספות דחוקין מאד] וכן הוא ברש"י בהדיא דף ע"ד ד"ה וכי ובהג"א פרק כ"ג סימן י"א וכ"כ האו"ז בה"ש אות נ"ט ובחידושי המאירי בדף ע"ד וברי"ו ני"ב חי"ד ואין להקשות על דברינו ממה דאמרו בדף ג' כל פטורי דשבת פטור אבל אסור ופירש"י דהוא אסור מדבריהם והרי בדף ק"ב ע"ב איתא דאם אינן נהגין זה עם זה פטור דהוא כמו אות אחת וכדומה עוד כמה משניות ולדברינו הנ"ל הוא איסור מדאורייתא ורק שפטור מחטאת די"ל דמה שכתב רש"י דהוא מדבריהם רצה לכלול בזה כל הפטורים דעכ"פ איסור דרבנן יש בהן ואה"נ דיש בהן שהוא איסור תורה ובזה מיושב נמי דברי הרמב"ם פ"א מהלכות שבת הלכה ג' דלא יסתור לדין זה אך דברי רי"ו בני"ב חי"ד בענין כתיבה מוקשה קצת דהוא סותר למה שכתב בריש החלק ואולי דמה שכתב בכל אלו לאו דוקא ולדינא אין לזוז כלל מדברי כל הפוסקים הנ"ל:.


(*) ומלקט לבנות מתוך שחורות:    יש לעיין אם דוקא כשהיה רק שער אחת שבזה מועיל לקוטו להתיפות ע"כ חשיבא מלאכה משא"כ כשנשאר עוד הרבה או אפשר דמ"מ מתיפה קצת והנה בירושלמי פרק כלל גדול לענין בורר איתא אמר ר' יודן היה יושב על הכרי ובורר כל היום אין מתחייב ופירש שם המפרש שלא הועיל כלום שעדיין יש צרורות [ועיין לעיל מה שכתבנו בסימן שי"ט בזה] ולכאורה ה"ה בענינינו לפי הירושלמי וכן משמע קצת במכות כ' ע"ב בהמפרש שם בד"ה במלקט ע"ש ועיין בטור יורה דעה סימן קפ"ב בב"י שם דמצדד לומר דאפילו בשער אחד לבן לבד ג"כ עובר משום לא ילבש וא"כ ה"ה לכאורה לחיובא דשבת דהברייתא משוה להו כהדדי:.


(*) אפילו באחת חייב:    כתב הכלבו דבזה אפילו ביד חייב ועיין בא"ר הטעם דדרך ללקט בחול ביד אך נשאר בקושיא מן הגמרא ולענ"ד נראה דמה שאמר ומודים חכמים לר"א היינו דאפילו ביד ואפילו באחת וגירסת הרי"ף מוכיח ע"ז ע"ש:.





▲ חזור לראש