שולחן ערוך אורח חיים שכה ד
<< · שולחן ערוך אורח חיים · שכה · ד · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
פת שאפה נכרי לעצמו בשבת יש אוסרים ויש מתירים ובשעת הדחק או לצורך מצוה כגון סעודת ברית מילה או לצורך ברכת המוציא יש לסמוך על המתירים:
- הגה: אבל אסור ליתן לו מעות מערב שבת ושיתן לו הפת בשבת דאז אדעתא דישראל קא עביד (רבינו ירוחם חלק א')
מפרשים
(ג) יש אוסרים. הוא ר"ת וטעמו בטור וז"ל דשמא נטחן היום ונמצא שהוא מוקצה דבין השמשות לא היה ראוי ובסה"ת כתב פנים לאיסור ולהיתר וא"א ז"ל כתב ול"נ להתיר דאפילו היה קמח או עיסה בין השמשות לא הוה מוקצה כיון דגמרו בידי אדם והטחינה והאפיה אינה אוסרת כיון דבשביל נכרי היא עכ"ל. ומבואר בב"י דלסה"ת בפנים לאיסור מחמיר טפי מר"ת וס"ל אפילו נטחן מע"ש אסור דלא הי' ראוי מאתמול כמו שהוא ראוי אחר אפיה. ואני בער ולא אדע בהיתר לחם זה דאי מיירי שעשאו הנכרי לעצמו אפילו בחול אסור דה"ל פת של בע"ה ואסור כמ"ש בי"ד סי' קי"ב אלא ודאי שעושיהו למכור וה"ל פלטר א"כ קשה דכיון שאתה מתירו הוא עושה בשביל למכרו לישראל ג"כ ודומה למ"ש כאן בס"ו או בשביל ישראל ונכרי צריך להמתין כו' ועל הפוסקים שלא הזכירו טעם זה לאיסור י"ל דמיירי שעשאו לעצמו ומיירי בשעת הדחק שאין פת של פלטר מצוי כלל בענין שפת בע"ה מותר אלא דכאן בש"ע משמע להתיר לגמרי מדהכריע דבשעת הדחק יש לסמוך על המתירים משמע דלהמתירים שרי אפי' שלא בשעת הדחק ותו דודאי ל"מ ברכת המוציא להתי' פת של בע"ה כדמשמע בי"ד שם באיסו' פש"ג וצ"ל דמיירי כאן שעשאוהו למכור ורוב הלוקחים באותה עיר הם הנכרי:
(ט) יש אוסרין: דה"ל נולד אף על גב דחטים חזו לכוס מ"מ אין ראוים לאכול באותו ענין שנעשו לבסוף לאחר שנעשה בו איסורא דאוריית' שנעשה לחם [ועמ"ש סי"א] וי"א הטעם שמא יאמר לנכרי לבשל אף על גב דנכרי שהדליק נר לעצמו לא גזרינן כמ"ש סי' רע"ו במידי דאכילה גזרי' טפי [טור] וכ"מ במרדכי פ"ג דעירובין ועיין סי' תקט"ו וכ' התוס' בע"א דף ס"ו ע"ב ואין לאסור הפת משום דשמא נתלשו בשבת העצים שנאפה בהם ומוקצים הם דמה בכך דלא אמרינן יש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה ומוקצה מותר בהנאה עכ"ל ובפסחים דף מ"ז ע"ב משמע דאסור לבשל בעצי מוקצה ועיין סי"א וע"ש סימן תק"ז ס"ב ועמ"ש סי' תמ"ו:
(י) ויש מתירים: דס"ל כיון דגמרו בידי אדם לא ה"ל מוקצה כדאיתא בביצה פ"ג והאוסרים ס"ל דדוקא גבי מוקצה אמרי' כן דלא מקצה אותו מדעתו כיון שאדם יכול לגומרו משא"כ גבי נולד, וביש"ש בחולין סל"ב כתבו דדוקא בדבר שהתחיל קודם שבת ונגמר בשבת שרי ע"ש וכ"כ סי' רנ"ב ס"ד דהוי נמי נולד דמעיקרא עור והשתא כלי וכתבו התו' בשבת דמ"ג דדוקא בקדירות אף על פי שהיו רותחות ב"ה לא אתקצאי לכולא יומא כיון שהיה בידו לקררן דאם הי' צריך להן הי' מקררן וכן פולין ועדשי' אף על פי דכשהתחילו להתבשל לא חזי לאכילה מ"מ כשנתבשלו אח"כ שרי דמעיקרא דעתו שיתבשלו בלי שום דיחוי משא"כ כשכופה הסל לפני האפרוחים והיו עליו ב"ה הקצה אותן שעה א' לצרכן ואתקצאי לכולי יומא ולא מהני גמרו בידי אדם ע"כ וכ"מ ברא"ש פ"ג דביצה דזה לא חשיב גמרו בידי אדם אבל בתוס' שבת דף מ"ד בד"ה יש עליה מעות וכו' והוי כגמרו בידי אדם ע"כ משמע דאע"ג דהקצה אותו שעה א' חשיב גמרו בידי אדם וע"ק שם דאם הוי גמרו בידי אדם אפילו היה עליו ב"ה לישתרי וצ"ל דל"ד ממש לגמרו בידי אדם ועיין בתוס' דביצה:
(יא) ובשעת הדחק: כגון שדר בכפר יחידי שא"א להשאיל מחבירו [ב"ח]:
(ו) אוסרים: דה"ל נולד. והיש מתירין ס"ל כיון דגמרו בידי אדם לא ה"ל מוקצה ועיין מ"א ועיין בתשובת שבות יעקב חלק א' חא"ח הלכות שבת אי שרי לשתות הקאוו"י בשבת בבית המשתאות של עכו"ם ע"ש.
(ז) הדחק: כגון שדר בכפר יחידי שא"א להשאיל מחבירו ב"ח. וכתב התשב"ץ ואפילו פת בעה"ב שאסור בחול מותר בשבת כדי שלא יתענה עיין סי' רמ"ב מש"ש.
(טז) יש אוסרים - שמא היתה ביה"ש קמח או עיסה שאינו ראוי לכוס ואיתקצאי לביה"ש ואפילו אם נאמר דהיו אז חטים דראוי לכוס מ"מ אין ראוים לאכול באותו ענין שנעשו לבסוף לאחר שנעשה בו איסורא דאורייתא שנעשה לחם והו"ל נולד ויש שאוסרין מטעם אחר שמא יאמר לא"י לבשל ואע"ג דא"י שהדליק נר לעצמו לא גזרינן כמ"ש סימן רע"ו במידי דאכילה דלהוט ביותר גזרינן טפי וכתב המ"א בסימן תקי"ז דמדברי המחבר שם משמע דס"ל כטעם הזה:
(יז) ויש מתירין - דלא מחלקי בין מידי דבר אכילה ללאו בר אכילה כיון שמ"מ עשהו בשביל עצמו ולענין מוקצה ס"ל כיון שהיה יכולת ביד הא"י לגמרו אין ע"ז שם מוקצה ונולד. כתב ב"י בשם או"ז שלדברי הכל אם בישל או אפה עבד ישראל בשבת אפילו לצורך עצמו ואפילו בשבת ראשונה ובפעם ראשונה שאין העבד יודע אם אדונו יאכל מזה אם לאו אפ"ה אסור מפני שהוא מכירו ומרגילו לשבת אחרת ע"ש שהביא לזה ראיה מתוספתא ועיין לקמן בסי"א מה שנכתוב בזה:
(יח) ובשעת הדחק - כגון שדר בכפר יחידי שא"א לשאול פת מחבירו [אחרונים]:
(יט) על המתירין - ומ"מ יזהר שלא לקרוא אותו לביתו לפרוע לו דמיו דהוי מקח וממכר ועיין לעיל בסימן שכ"ג ס"ד [רי"ו הובא בב"י]:
(כ) ליתן לו מעות וכו' - דזה אסור לד"ה ואפילו לצורך מצוה:
(*) לעצמו: האי לעצמו לאו דוקא דאם היינו יודעין שהוא לעצמו אפילו בחול אסור לישראל לאכול ממנו דהו"ל פת של בעה"ב ואסור לכו"ע כמ"ש ביורה דעה סימן קי"ב אם לא בשעת הדחק שאין מצוי פת אחר כלל אלא מיירי בפת שעושה למכור והיא עיר שרובה א"י דאדעתא דרובה קעביד ומה שכתב לעצמו היינו שלא אפה בשביל ישראל [אחרונים]:.
(*) בשבת: לכאורה נראה דאם יש ספק שמא נאפה קצת מבע"י [היינו כדי קרימת פנים וכבסימן רנ"ד ס"ה] יש להקל הואיל ויש מתירין בכל ענין וכעין מה שפסק הרמ"א בסימן רנ"ב ס"ד ע"ש במגן אברהם סקי"ג:.
(*) יש אוסרין וכו': הנה כעין פלוגתא זו פליגי נמי הראשונים בא"י שעשה מנעלים על המקח ביו"ט אם מותר ללבשם והובא בהג"א פ"ג דיו"ט והנה הרמ"א סתם לעיל ברנ"ב ס"ד להקל דאין בזה משום מוקצה הואיל וגמרו בידי אדם והכא לא נסתם הדין בענין זה י"ל משום דבעניננו יש עוד סברא להחמיר וכמ"ש במ"ב משום דמידי דבר אכילה הוא יש לחוש שמא יאמר לאפות או כמ"ש המגן אברהם בשם היש"ש דדוקא בדבר שהתחיל מבע"י וגמרו בשבת בזה יש להקל מטעם דגמרו בידי אדם משא"כ בעניננו ובסימן רנ"ב מיירי נמי שהא"י התחיל המנעל מבע"י וגמרו בשבת ולהכי הקיל בזה:.