שולחן ערוך אורח חיים רמד א


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

פוסק אדם (פירוש מתנה) עם האינו יהודי על המלאכה וקוצץ דמים והאינו יהודי עושה לעצמו ואף על פי שהוא עושה בשבת מותר במה דברים אמורים בצנעה שאין מכירים הכל שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא אבל אם היתה ידועה ומפורסמת אסור שהרואה את האינו יהודי עוסק אינו יודע שקצץ ואומר שפלוני שכר האינו יהודי לעשות לו מלאכה בשבת לפיכך הפוסק עם האינו יהודי לבנות לו חצירו או כותלו או לקצור לו שדהו אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום אסור לו להניחה לעשות לו מלאכה בשבת מפני הרואים שאינם יודעים שפסק:

הגה: ואפילו אם דר בין העובדי כוכבים יש לחוש לאורחים הבאים שם או לבני ביתו שיחשדו אותו (בית יוסף בשם תשובת אשכנזים):

ואם היתה המלאכה חוץ לתחום וגם אין עיר אחרת בתוך תחומו של מקום שעושים בו מלאכה מותר ועובד כוכבים שהכניס צאן של ישראל לדיר שדהו (עיין לקמן סימן תקל"ז סעיף י"ד):

מפרשים

ט"ז

מגן אברהם

(א) עושה לעצמו:    פי' דאין קפידא לישראל בזה דאם לא יעשהו היום יעשהו למחר עיין ריש סימן רמ"ג:

(ב) שאין מכירין הכל:    ואף על גב שקצת יודעים שהיא מלאכת ישראל שרי כיון שנעשה בצנעה כ"ה פשוט וכ"מ ס"ד משא"כ בהג"ה מיירי במלאכת מחובר ותוך התחום ושם חיישי' אפי' לאורחים ולבני ביתו כנ"ל פשוט דלא כע"ש:

(ג) ואומר שפלוני כו':    כלו' ששכרו לימים וזה אסור מדינא:

(ד) חצירו או כותלו:    מדלא כ' סתם לבנות לו בית משמע דוקא כשידוע שהוא שלו אבל אם הוא עומד במקום שאין ידוע שהוא שלו שרי כמ"ש סוף סימן רמ"ג ומ"מ נ"ל דאסור דיש לחוש לשכיניו שיודעים שהוא שלו ויחשדוהו כמ"ש בהג"ה:

(ה) לקצור לו שדהו:    אף על גב דדרך שדה לאריסות וא"כ יסברו שלקחה באריסות כמ"ש סי' רמ"ג י"ל דש"ה כשיחקרו יודע להם האמת שקבלו באריסות אבל הכא שיראו בעת הקציר שאין העכו"ם נוטל בריוח ידעו דלאו אריס הוא ויחשדוהו ששכיר יום הוא:

(ו) לאורחים:    עפ"ג דשבועות מ"א כתב תוי"ט שמביא הירושלמי דלא חיישינן לעוברים ושבים מפני מראית העין אלא לבני עירו וצ"ל דבשביעית הקילו עיין סוף סימן תרע"א:

(ז) לבני ביתו שיחשדו:    ול"ד למ"ש סוף סימן רמ"ג דהתם יודעין שהעכו"ם נוטל הריוח מן המרחץ אבל הכא מ"מ יחשדוהו ששכר העכו"ם לימים ואמרו ששכרו בקבלנות כמ"ש הר"ן גבי שדה:

(ח) חוץ לתחום:    וליכא למיחש שיקלעו אורחי' לשם דמסתמא אין דרך ישראל לשבות אלא אצל יהודים, פה בעירנו נוהגין היתר לשכור עכו"ם בקבלנות ליקח הזבל מן הרחוב והעכו"ם עושים המלאכה בשבת ואף ע"ג דמלאכה דאורייתא כדאמרינן היתה לו גבשושית ונטלה חייב משום בונה דמתקן הרחוב וצ"ל דגדול א' הורה להם כך משום דבשל רבים ליכא חשדא כמ"ש ביורה דעה סימן קמ"א ס"ד אבל בשכיר יום פשיטא דאסור וא"כ היה נראה להתיר לבנות בית הכנסת בשבת בקבלנות ומ"מ ראיתי שהגדולים לא רצו להתירו כי בזמן הזה אין העכו"ם מניחין לשום אדם לעשות מלאכת פרהסיא ביום חגם ואם נניח אנחנו לעשות איכא חילול השם אבל תיקון הרחוב אין נקרא ע"ש הישראל כ"כ ומ"מ במקום שאין נוהגין היתר ברחוב אין להקל:

באר היטב

(א) לעצמו:    פי' דאין קפידא לישראל בזה דאם לא יעשהו היום יעשהו למחר.

(ב) העכו"ם:    כלומר ששכרו לימים וזה אסור מדינא.

(ג) חצירו:    התוס' ספ"ק דע"א בשם ר"ת כתב דר"ת היה מתיר לבנות בית ע"י נכרי בקבלנות כיון דאין שבח לישראל במה שבונה בשבת כמו בשדה דאריס אריסותיה עביד ה"נ בזה דעכו"ם עושה קבלנות שלו. אבל ר"י אוסר מטעם שנזכר בסעיף זה ור"ת בעצמו לא סמך על הוראתו כשבנה ביתו. וכתב הגהת (מיימון) [מרדכי] דהשפחות אסורות לעשות מלאכה בבית ישראל בשבת והטעם מפני הרואים שלא יאמרו מלאכה של ישראל היא עושה.

(ד) לקצור:    אע"ג דדרך שדה לאריסות וא"כ יסברו שלקחה באריסות כמ"ש סי' רמ"ג י"ל דש"ה כשיחקרו יוודע להם האמת שקבלו באריסות אבל הכא שיראו בעת הקציר שאין העכו"ם נוטל בריוח ידעו דלאו אריס הוא ויחשדוהו ששכיר יום הוא.

(ה) לב"ב:    עיין סי' רמ"ג ס"ק ג' שסותר זה ויש להחמיר כהך דהכא ט"ז. ומ"א מיישב ע"ש. פה בעירנו נוהגין היתר לשכור עכו"ם בקבלנות ליקח הזבל מן הרחוב והעכו"ם עושים המלאכה בשבת נ"ל משום דבשל רבים ליכא חשדא אבל בשכיר יום פשיטא דאסור וא"כ היה נראה להתיר לבנות בית הכנסת בשבת בקבלנות ומ"מ ראיתי שהגדולים לא רצו להתירו כי בזמן הזה אין העכו"ם מניחים לשום אדם לעשות מלאכה בפרהסיא ביום חגם ואם נניח אנחנו לעשות איכא חילול השם אבל תיקון הרחוב אין נקרא ע"ש ישראל כ"כ ומ"מ במקום שאין נוהגין היתר ברחוב אין להקל מ"א ונ"ל שאם ח"ו יש חשש שיתבטל הבית הכנסת מלבנות שרי בקבלנות עיין סימן תקמ"ד ס"א ודוק.


משנה ברורה

(א) וקוצץ דמים - היינו קבלנות שמתנה עמו שיעשה לו איזה מלאכה בשכר דבר קצוב ואם עושה לו בטובת הנאה עיין לקמן בסימן רמ"ז ס"ד ובסימן רנ"ב ס"ב:

(ב) מותר - דכיון שקצץ אדעתיה דנפשיה קעביד למהר להשלים מלאכתו דלישראל אין קפידא בזה דאם לא יעשהו היום יעשהו למחר דאם קובע לו מלאכתו בשבת אסור כדלקמן סימן רמ"ז ס"א:

(ג) בצינעה - היינו שהיא מלאכת צינעה לפי שאין הכל מכירין שהיא של ישראל וכמו שמפרש אבל אה"נ דאפילו אם הוא עושה אותה בפרהסיא שרי כיון דהמלאכה עצמה אין ידוע שהיא של ישראל:

(ד) שאין מכירים הכל - ואפילו אם קצת יודעים שהיא מלאכת ישראל שרי ואף על גב דמבואר לקמן בהג"ה דיש לחוש לאורחים ובני ביתו שיחשדו אותו שם שהיא מלאכת מחובר וסתם מחובר שם בעליו נקרא עליו החמירו בו ביותר:

(ה) לפיכך וכו' - ר"ל דסתם מחובר הוי כאלו ידוע ומפורסמת שהיא של ישראל:

(ו) חצירו או כותלו - ואפילו אם הוא עומד במקום שאין ידוע שהוא שלו ג"כ אסור דיש לחוש לשכניו שיודעים שהוא שלו ויחשדוהו ששכירו הוא לימים [מ"א וש"א]:

(ז) לקצור לו שדהו - ואע"ג דדרך שדה לאריסות וא"כ יסברו שלקחה באריסות כמ"ש סימן רמ"ג ס"א מ"מ אסור דשאני התם דכשיחקרו הדבר ימצא שכן הוא שהאינו יהודי חולק בפירות אבל הכא שיראו בעת הקציר שאין האינו יהודי נוטל בריוח ידעו למפרע דלאו אריס היה ויחשדוהו ששכיר יום היה דשכיח לשכור פועלים לימים למלאכה. ואפילו אם מנהג העיר לשכור בקיבולת דעת הט"ז להחמיר שלא להניח להאינו יהודי לעשות בשדה בשבת ויו"ט וכ"ש בבנין בית דאכתי יחשדוהו בשכיר יום שגם זה הוא רגילות ויש שמקילין בזה כשמנהג כל העיר הוא בקיבולת [וקיבולת הוא דוקא כשכל המלאכה הוא בקיבולת לאפוקי אם רק האדריכל לבדו הוא קבלן ושאר המסייעים דרך לשכרם לפעמים ליום ואפילו אם הוא שכרם הכל בקבלנות ג"כ אסור] ועיין בבה"ל שביארנו דבשדה יש לסמוך על דבריהם במקום הפסד אבל בבית צ"ע אם יש להקל בזה דהוא נגד דעת כמה פוסקים ועיין בשע"ת בשם נו"ב סי' י"ב:

(ח) במדינה - היינו בתוך העיר שקרוי מדינה לפעמים:

(ט) התחום - שרגילין אנשי העיר לפעמים לילך לשם:

(י) להניחה - איתא בס"ח סימן שמ"ח מעשה באדם אחד ששכר אינו יהודי לבנות ביתו בקבלנות והיה האינו יהודי בונה בשבת והיו מתרעמים עליו ולא חשש לכך ולא היו ימים מועטים שלא נשאר הקרקע לא לו ולא לזרעו:

(יא) אם דר וכו' - ר"ל שהוא דר מחוץ לתחום העיר וגם אין עיר אחרת בתוך תחומו אפ"ה אסור דיש לחוש לאורחים דמקלעי לגביה ויחשדוהו ומה דמקילין לקמיה מבחוץ לתחום היינו כשרק המלאכה היא שם אבל הוא בעצמו דר בעיר:

(יב) וגם אין עיר אחרת - וה"ה כשדר שם איזה יהודי בתוך התחום של מלאכה ג"כ אסור ויצוה להאינו יהודי קודם שבת שלא יעשה בשבת:

(יג) מותר - דתו ליכא משום מראית העין ואינו יהודי כי קטרח בדידיה קטרח. והנה מתוך מה שנתבאר בזה הסעיף מוכח דאסור לשכור אינו יהודי בקבלנות לפנות זבלו מחצר והוא עושה בו בשבת דהוא מתקן החצר בזה והוא בכלל מלאכת מחובר ויש מקומות שנוהגין היתר לשכרו ליקח הזבל מרחוב אף שעושה בו בשבת וכתב המ"א דטעמם דבשל רבים ליכא חשדא אבל בשכיר יום פשיטא דאסור והאחרונים השיגו על טעמו ודעתם דאין נ"מ בזה הענין בין רבים ליחיד וגם הוא בעצמו כתב לבסוף דבמקום שאין נוהגין היתר ברחוב אין להקל ע"ש טעמו דיש ח"ה בדבר וכדלקמיה. והנה אפילו אם נאמר דבשל רבים ליכא חשדא מ"מ הסכים המ"א שאין להתיר לבנות בהכ"נ בשבת בקבלנות כי בזמנינו שאין האומות שכנינו מניחים לשום אדם לעשות מלאכה בפרהסיא ביום חגם איכא ח"ה אם נניח אנחנו לעשות ביום שבת ויו"ט ומ"מ כתבו כמה אחרונים דאם יש חשש ח"ו שיתבטל הבנין בהכ"נ לגמרי מותר להניח לאינו יהודי לבנותו כשהוא בקבלנות ובלבד שיהיה מפורסם לכל שהוא בקבלנות:

ביאור הלכה

(*) בצינעה:    עיין במ"ב ועיין ביאור הגר"א שציין ע"ז ירושלמי הנ"ל דבתלוש בביתו של א"י דוקא ולכאורה משמע מיניה דהוא מחמיר אם עושה אותה בפרהסיא אף שהיא מלאכת תלוש שאין ידוע שהוא של ישראל אבל לישנא דשו"ע שכתב שאין הכל מכירים וכו' אבל אם היתה ידועה וכו' משמע דהעיקר תלוי אם המלאכה מפורסמת שהיא של הישראל וכ"כ הגר"א בעצמו בביאורו על דברי הג"ה שבסעיף ב' ע"ש והא דאיתא בירושלמי בבית א"י מותר היינו משום דכל כה"ג מסתמא לא מינכרא מלתא שהיא של ישראל ואפי' אם היא מלאכת פרהסיא שרי ואה"נ דאפילו אם הוא עושה אותה בר"ה שרי אם אינו מנכר לסתם ב"א שהיא של ישראל כמו שכתב ב"י שם בשם רבינו ירוחם [ואפשר עוד דבא הירושלמי שם לאפוקי אם הוא בבית ישראל] ונראה דכונת הגר"א ג"כ הכי אלא שחסר תיבת וכו' אחר תיבת בצינעה ור"ל על מה דכתב בשו"ע שאין הכל מכירים וציין המקור לזה מדמצריך הירושלמי בביתו של א"י והיינו משום דהתם לא מינכרא מלתא שהיא של ישראל וכן מדמתיר במחובר בעיר אחרת והיינו הכל מטעם זה וה"ה כל כה"ג:.

(*) או לקצור לו שדהו:    עיין במ"ב מש"כ בשם הט"ז דאפילו אם דרך אנשי העיר לשכור פועלים בקבלנות ג"כ אסור דיחשדוהו בשכירי יום שג"ז הוא רגילות [ועיין בפמ"ג דלדבריו אפילו מנהג רוב העיר הוא בקבלנות ג"כ אסור כיון דרגילים בשכירי יום ג"כ ולענ"ד יש להשיב דז"ל הרא"ש פ"ק דע"ג בסופו ר"ת ז"ל התיר לישראל ששכר אומנא לבנות לו בית בקבלנות וכו' וע"ז השיג הרא"ש ואמר דמהך דשמעתין דאמר אריסותיה קעביד בשדה אין ראיה לקבלנות בתים לפי שאין רגילות בשדה אלא אריסות וחכירות אבל רוב בנין בתים ע"י שכיר יום הלכך הרואה אומר שכירי יום נינהו עכ"ל. ומשמע מזה דאם רוב העיר דרכן בקבלנות אפילו בבתים אין להחמיר וידוע שדברי התוס' שהעתיק הט"ז בדבריו הם דברי ר"י שהשיג על ר"ת וכן דברי הרא"ש זה הוא ג"כ דברי ר"י כמו שרמז עליהם הרא"ש בפ"ב דמו"ק סימן ל"ד ע"ש]. והנה בתוספות ישנים בשבת י"ח ע"א מוכח ג"כ כהט"ז דאפילו רגילות בקיבולת ג"כ אסור כיון דרגילות ג"כ בשכירי יום ועיין בפמ"ג שכתב דלטעם הר"ן דאסרינן אפילו בקיבולת דשדה משום דמיחזי לאינשי כשכיר יום היינו אפילו ידעו שקבלן הוא לדידהו אין חילוק כל שאין הא"י נוטל בריוח ויבאו להתיר אף שכירי יום ממש לפ"ז אפילו נתפרסם ומנהג המקום לשכור רק בקיבולת ג"כ אסור [וחמיר יותר לשיטתו מלשיטת התוס' הנ"ל] אבל לטעם השו"ע שכ' אינו יודע שקצץ ואומר שפלוני שכר הא"י לעשות לו מלאכה בשבת משמע דהיכא שנתפרסם שזה האיש שכר בקבלנות או שמנהג אותו המקום לשכור הפועלים בקבלנות שרי והוא מצדד שם להקל בזה ולענ"ד יש לעיין הרבה בזה דשיטת הר"ן הנ"ל לאו יחידאה הוא בזה דיש עוד הרבה פוסקים דס"ל כוותיה לדינא והוא הר"מ בתוס' ע"ג כ"א ע"ב ד"ה אריסא בסוף הדיבור ע"ש שדעתו דעיקר הטעם דמפלגינן בין אריסות לקיבולת לא כמו שכתבו התוס' מתחלה בשם ר"י משום דבבנין בית רגילות לשכור מדי יום ביום וכו' אלא משום שאריסות יש לו חלק בגוף הפירות ודמי לשותף משא"כ קיבולת שנוטל מעות בשכרו ור"ל דע"כ הוא כשכירו של ישראל ולפ"ז בודאי אפילו היכא שהוא מפורסם שהוא בקיבולת ג"כ אסור וכן במאור פ"ב דמו"ק ובהגהת סמ"ק והובא ג"כ בכל בו וגם בהג"א פ"ק דשבת ובסה"ת אות קמ"ה [דשם כתב דעת עצמו ובאות רכ"א העתיק דברי ר"י] משמע מכולם דהעיקר תלוי אם יש לו לא"י חלק בגוף הדבר ולפ"ז אם יהיה הדרך בעיר רק בקיבולת בלבד ג"כ אסור כשיטת הר"ן הנ"ל [ולדידהו ניחא מה דסתם הגמרא בפ"ב דמו"ק ואמר מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור ולא חילק בדבר] אכן מלשון הרמב"ם שהובא בשו"ע שכתב הטעם שהרואה את הא"י וכו' אינו יודע שקצץ ואומר וכו' משמע דאם מנהג רוב העיר בקבלנות יש להתיר אפילו בבית וכמו שהוכחתי לעיל בריש סימן רמ"ג בביאור הלכה מן הרמב"ם גופא דבעינן רובא בחידושי רע"א הביא שגם בתשובת מהר"י הלוי הסכים ג"כ לאיסור אך דעתו בעצמו שם להתיר היכא שמנהג המקום הוא לשכור בקבלנות והנה בקיבולת דשדה אם נתפרסם שזה האיש דרכו בקבלנות או שמנהג המקום כן לא נוכל למחות ביד המקילין שבלא"ה יש כמה ראשונים שס"ל דבשדה מותר קיבולת משום דיתלו באריסות ונהי דאנן קי"ל להחמיר בזה כסתימת השו"ע כאידך רבוותא מ"מ באופן זה נראה דיש לצרף דעתם להקל באמנם בקיבולת דבית שדעת ר"ת להקל יחידאה הוא בזה וגם הוא בעצמו חזר בזה כמו שכתב רבינו ירוחם יש לעיין אם יש להקל אפילו בנתפרסם וכנ"ל. אח"כ מצאתי בנ"א כלל ג' שגם דעתו להחמיר בזה וע"כ צ"ע למעשה והנה מה שכ' במ"ב דקיבולת נקרא אם כל הבנין הוא רק בקבלנות אבל לא כשהאדריכל בלבד הוא קבלן ושאר שכירים שתחתיו הם לפעמים שכירי יום כ"כ האחרונים ונ"ל דכונה הוא דאותו בעה"ב דרכו לשכור לפעמים בעצמו את השכירים שתחתיו לשכירי יום ולכך לא נקרא תו שם קבלנות על הבנין אבל אם הדרך הוא תמיד שאין בעה"ב יודע כלל מכל עסק רק שהוא שוכר האדריכל והאדריכל בעצמו דרכו לשכור לפעמים שכירי יום תחתיו תו הוי זה ג"כ בכלל קבלנות:.



פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על אורח חיים לחץ כאן



▲ חזור לראש