שולחן ערוך אורח חיים ריג א


שולחן ערוך

על כל פירות ושאר דברים חוץ מפת ויין אם היו האוכלים שנים או יותר אחד פוטר את חבירו אפילו בלא הסיבה ומיהו ישיבה מיהא בעי דדוקא פת ויין בעי הסיבה ולדידן הוי ישיבה כמו הסיבה לדידהו ולפי זה לדידן דלית לן הסיבה אין חילוק בין פת ויין לשאר דברים דבישיבה אפילו פת ויין אחד מברך לכולם ושלא בישיבה בשאר דברים נמי כל אחד מברך לעצמו. והא דאמרינן דאחד מברך לכולם בשאר דברים חוץ מן הפת הני מילי בברכה ראשונה אבל בברכה אחרונה צריכין ליחלק וכל אחד מברך לעצמו דאין זימון לפירות.

הגה: ויש אומרים דבכל הדברים חוץ מפת ויין לא מהני הסיבה והוא הדין ישיבה לדידן (בית יוסף סימן קע"ד בשם הראב"ד) ולכן נהגו עכשיו בפירות שכל אחד מברך לעצמו:

מפרשים

ט"ז

מגן אברהם

(א) אפי' בלא הסיבה:    אית' בגמרא שדרכן היה בסעודות גדולות שהאורחים מתכנסים ויושבי' ע"ג ספסלים ושותין עד שנקבצו כלם ואז עולין ויושבין במקום הסעודה ובמקום הראשון כל אחד מברך לעצמו דכיון דדעתייהו למיעקר לא מקרי קביעות כלל וגרע מישיבה, כתבו התו' וא"ת מ"ש דבמוגמר לא בעי הסיבה וי"ל דבמוגמר כלם נהנים ביחד משא"כ באכילה שנהנים זא"ז עכ"ל, משמע דמוגמר אפי' ישיבה לא בעי וכ"מ בסי' רצ"ח סי"ד דהא התם לא הוי ישיבה דישיב' היינו שישבו יחד בקביעות אדעת' דאכיל' וכיוצא בה והתם עוסקים בלימוד ואפ"ה א' מברך לכולם וכ"מ בתר"י שם:


(ב) דבישיב':    בשלחן א' כמ"ש סי' קע"ז סי"א:


(ג) צריכין ליחלק:    ואם באו בסוף הסעודה א' מברך לכלם ברכה אחרונה כיון דבא להם זימון ע"י פת (ב"י רשב"א) עיין סי' קע"ז ס"ב:


(ד) דאין זימון:    ואם בירך א' ושמעו האחרים יצאו (ב"י רשב"א) עיין סי' קס"ז סי"ג מ"ש:


(ה) לא מהני הסיבה:    ואם באו בתוך הסעודה האחד מברך לכולם דמגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי לשאר דברים (גמ'):


(ו) בפירות:    וה"ה בשאר דברים חוץ מפת ויין (ב"ח ד"מ) ולכאורה משמע דשכר שלנו דין יין יש לו לענין זה דהא ג"כ רגילין לקבוע עליו לשתות בלא סעודה וכן מי דבש וכ"מ בד"מ ולכן דייק וכתב כאן נהגו עכשיו בפירות וכו' והב"ח כתב דאף ביין טוב שיברך כ"א לעצמו כיון די"א דהאידנא אין קביעות אף ביין וז"ל האגודה בחולין סי' ק"ח מנהג פשוט באשכנז דביין א' מברך לכולן לפי שרגילין לקבוע עליו אך אם יש ב' או ג' נכנסין לבית אדם א' ונותנין להם יין לשתות דרך עראי כל א' מברך לעצמו עכ"ל ואין לזוז מהמנהג עמ"ש סי' ר"ח סי"ו:

באר היטב

(א) בעי:    בשלחן אחד עיין סי' קס"ז סי"א. כשרוצה לשתות לחבירו [לחיים] יברך בתחלה דקודם ברכה הוא של הקב"ה ואח"כ שלו.


(ב) לפירות:    ואם בירך אחד ושמעו האחרים יצאו. ב"י הרשב"א. וכתב הט"ז ונ"ל דהאידנא שמזלזלין בברכה אחרונה יש לסמוך על דיעה זו ויברך בקול רם הברכה אחרונה ויהיו האחרים יוצאים על ידו.


(ג) בפירות:    וה"ה בשאר דברים חוץ מפת ויין ולכאורה משמע דשכר שלנו דין יין יש לו לענין זה דהא ג"כ רגילין לקבוע עליו לשתות בלא סעודה וכן מי דבש שקורין מע"ד וכ"מ בד"מ ולכן דייק וכתב כאן נהגו עכשיו בפירות וכו' וכן פסק הט"ז בפשיטות דעכשיו הוי שכר ומי דבש בכלל פת ויין שאחד מברך לכולם ע"ש. אבל הב"ח כתב דאף ביין טוב שיברך כל אחד לעצמו. ואין לזוז מהמנהג. מ"א ע"ש.


משנה ברורה

(א) ושארי דברים - היינו שארי מיני אוכלין ומשקין:

(ב) חוץ מפת ויין - משום דחשיבי ודרכם לקבוע עליהם בהסיבה לפיכך אין דרך קביעות שלהם אלא בהסיבה וכדלקמיה:

(ג) אחד פוטר את חבירו - ר"ל אפילו יודע כ"א בעצמו לברך אפ"ה אחד מברך ומוציא חבירו לכתחלה והוא שחבירו ישמע הברכה מתחלה ועד סוף ויכוין לצאת כדלקמן ס"ב והכי עדיף טפי דברוב עם הדרת מלך:

(ד) אפילו בלא הסיבה - דדוקא בפת ויין דחשיבי היה דרכם לאכול בהסיבה על המטות וזה היה דרך קביעותם והתחברותם יחד לפיכך אין אחד מברך לכולם להוציאם עד שיסובו דאז מינכר דדעתם להתחבר ולהצטרף ביחד משא"כ בפירות:

(ה) ישיבה מיהא בעי - דאין אחד יכול להוציא חבירו בהברכה אלא א"כ ישבו לאכול ולשתות ביחד ולא במעומד דקביעות קצת עכ"פ מיהו בעי וכ"ז רק לענין לכתחלה אבל בדיעבד כל שכוון המברך להוציא והשומע לצאת יצא [מאמר מרדכי]:

(ו) ולדידן וכו' - ר"ל לפי שאין דרכנו בהסיבה לפיכך מה שאנו מתועדין לישב יחד בשלחן אחד ולאכול נחשב לקביעות כמו הסיבה לדידהו ומהני אפילו בפת ויין:

(ז) חוץ מן הפת - הא דהזכיר המחבר פת הכא משום דבפת קי"ל דאם הם שלשה מזמנין ומוציא אחד את חבירו בברהמ"ז משא"כ בשארי דברים בברכה אחרונה אפי' בשלשה אינו מוציא:

(ח) בברכה ראשונה - והטעם משום דברכה ראשונה כל אחד מרויח באותה ברכה שעי"כ מותרין לאכול וליהנות לפיכך מצטרפין לה אבל בברכה שלאחר אכילה שכבר אכלו ודעתם להפרד אין מצטרפין ואפילו ביין:

(ט) צריכין ליחלק - ואפילו קבעו יחד לא מהני לזה ובדיעבד אם כוון לצאת והמברך ג"כ כוון להוציאו יצא ואפילו בלא קביעות כלל כמו שפסק המחבר לעיל בסימן קס"ז סי"ג עי"ש במ"ב ואם אחד אינו יודע לברך בעצמו יוצא אפילו לכתחלה בברכת חבירו וכתבו הט"ז וש"א דהאידנא שמזלזלים ההמון מאד בברכה אחרונה יש לסמוך לעשות כן לכתחלה שמברך אחד בקול רם הברכה אחרונה ויהיו אחרים יוצאים על ידו אפילו כשיודעים בעצמם לברך ובפרט ברכה אחרונה מעין שלש שאין הכל בקיאים בה בע"פ בודאי טוב לעשות כן לכתחלה ומ"מ טוב יותר שיאמרו עם המברך מלה במלה:

(י) דאין זימון לפירות - היינו דכיון דאין מצות זימון בפירות להזדמן יחד ולומר נברך שאכלנו ממילא צריך כ"א לברך לעצמו ולא לצאת בברכת חבירו ועיין לעיל סימן קצ"ג סק"ו במ"ב:

(יא) וי"א דבכל וכו' - קאי אריש הסעיף אברכה ראשונה וטעמם דדוקא פת ויין דחשיבי מהני הסיבה או ישיבה לדידן משא"כ בשארי דברים דלא חשיבי צריך כ"א לברך לעצמו ואם באו פירות תוך הסעודה אחד מברך לכולם דמיגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי לשארי דברים:

(יב) בפירות - וה"ה בשארי דברים. ולענין שכר ומי דבש שקורין מע"ד עיין בע"ת וט"ז ומ"א והאידנא נוהגין שגם בזה כ"א מברך לעצמו [פמ"ג] ולענין יין משמע מרמ"א וכן מבואר מד"מ דגם לדידן מהני הסיבה או ישיבה אבל כמה אחרונים העלו דאף ביין טוב שיברך כ"א לעצמו משום דהאידנא אין העולם רגילין לקבוע עצמן על היין ובאמת לדינא תלוי זה במנהג המקומות דבמקום שמצוי הרבה יין ורגילין לקבוע עליו בודאי מהני הסיבה או ישיבה להוציא אחד את חבירו. וכמדומה שכעת המנהג פשוט ברוב המקומות שאין מוציאין אחד את חבירו כמעט בשום דבר מאכל אף שהוא נגד הדין ואפשר משום שאין הכל בקיאין להתכוין לצאת ולהוציא וכעין זה מבואר בח"א כלל ה':

(יג) שכל אחד מברך לעצמו - ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם בירך וכוון להוציא חבירו והשומע נתכוין לצאת אף בלא הסיבה וישיבה כלל נמי יצא:

ביאור הלכה

(*) על כל פירות ושאר דברים:    עיין במג"א שמצדד לומר דבברכת מוגמר אף דהוא ברכת הנהנין לא בעי אף ישיבה להוציא אחד את חבירו והביא ראיה לזה מברכת המאור דאחד מברך לכולם כדמבואר בסי' רצ"ח ס"ד והתם אף ישיבה לא הוי ע"ש בדבריו. ועיין בפמ"ג שמפקפק בדבריו דשאני מאור דברכת שבח הוא והויא כעין ברכת המצות משא"כ הכא ובאמת כעין זה כתב ג"כ הרשב"א שם בסוגיא דמאור ע"ש (ועיין עוד שם בתוס' ר"י וברא"ש שם) אמנם באמת גם במאור גופא לא ברירא ובשיטה מקובצת שם איתא בהדיא דעכ"פ ישיבה מיהא בעי ביחד ע"ש ואפשר עוד יותר דגם הרשב"א לא הקיל אלא לענין הסיבה [ומה שמקשה המגן אברהם דישיבה הוא שישבו יחד בקביעות אדעת זה והתם בביהמ"ד היו עוסקים בתחלה בלימוד לענ"ד ל"ק מידי דאפילו ישבו מאליהן ואח"כ רצו להוציא אחד את חבירו נמי מהני בשארי דברים דלא בעי הסיבה דעכ"פ קצת קביעות הוי ובאופן זה הוא כוונת המחבר במ"ש ומיהו ישיבה מיהו בעי. ועיין רש"י ברכות מ"ב ע"ב ד"ה בדוך פלן וכו' אבל ישבו מאליהן וכו' הרי דלפרש"י מה דקאמרי' במתני' היו יושבין היינו מאליהן וע"ז אמרינן בש"ס דשאר דברים חוץ מפת ויין לא בעי הסיבה וכתבו הפוסקים דישיבה מיהא בעי והיינו ישיבה מאליהן. ומה שנוהגין כהיום להוציא בבהמ"ד בברכת המאור אף על גב שכל העם עומדין היינו משום דמברכין גם ברכת הבדלה עם המאור ומיגו דמהני קביעותא להבדלה מהני נמי לזה וכמו שכתב הפרישה שם בסי' רצ"ח משא"כ כשמברכין על המאור לחודיה אפשר דשפיר בעינן ישיבה] ובפרט לענין מוגמר דברכת הנהנין גמורה היא בודאי יש לומר דגם הרשב"א מודה לשיטה מקובצת דעכ"פ ישיבה מיהא בעי וצ"ע לדינא:.





▲ חזור לראש