שולחן ערוך אורח חיים קסז ה

לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן (פירש רש"י כל דבר הנאכל עם הפת) ללפת בו פרוסת הבציעה ואם היא נקיה או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו או שנתכוון לאכול פת חריבה אינו צריך להמתין.

הגה: ומכל מקום מצוה להביא על כל שלחן מלח קודם שיבצע כי השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן ונאמר על כל קרבנך תקריב מלח (בית יוסף בשם שבלי הלקט) והוא מגין מן הפורעניות (תוספות והגהות אשירי פרק כיצד מברכין. ועיין לקמן סוף סימן ק"ע).

מפרשים

ט"ז - טורי זהב

עריכה

(ה) עד שיביאו לפניו מלח. בגמ' ורמב"ם כתוב אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו לפני כל אחד מלח כו' ולמה כתב הטור וש"ע לפניו. ונראה דהטור מיירי ביחיד שאוכל ובגמרא וברמב"ם מיירי במסובין רבים וזה מדוקדק בלשון גמרא ורמב"ם שכתבו אין הבוצע רשאי לבצוע כפל לשון אלא דברבים מיירי שאחד מהם הבוצע ולכן לא כתב הטור לשון הזה אלא לא יבצע לחוד:

(ו) נקייה כו'. בטור כתב ואם היא פת נקיה א"צ וכ"כ ר"ח והרמב"ם והקשה ב"י אמאי כתב שכן כתב הרמב"ם שהרי הרמב"ם לא כ"כ אלא כתב אא"כ נתכוונו לאכול פת חריבה ולי נראה לפר' דברי הטור לפי שהרא"ש כתב וז"ל א"ל לית דין צריך בשש. י"מ איחור עד שיביאו לפתן מל' כי בושש משה וי"מ אין זה צריך לפתן היאכל תפל מבלי מלח מתרגמינן כמה דלא מתאכיל בשש מדלית מילחא עכ"ל ואין דרך הרא"ש להביא פירושים מאי דלא נ"מ לדינא ע"כ צ"ל דיש כאן נ"מ דלפי' הא' אין חילוק בין פת לפת דכולהו צריכים לפתן אלא דאין צריך להתאחר בשביל הבאת לפתן דמ"ש תחילה עד שיביאו לפניו לפתן היינו אם הוא מוכן אלא שמחוסר קצת הבאה משא"כ במקום שצריך איחור ושם במעשה ההוא דרבה בר' שמואל היה בענין שאם היה רוצה להמתין על הלפתן הי' איחור בדבר ע"כ אמר שא"צ להתאחר בשביל זה ול' לית דין אין קאי על הלחם אלא על עיקר הדין שצריך לפתן שא"צ לאחר ולפי' השני דאמר א"צ לפתן כלל משמע שיש חילוק בין פת לפת ושם היה פת נקיה ע"כ א"צ לפתן כלל אפי' אם הוא לפנינו. ולזה הפי' מסכים רבינו הטור וכ"מ מדברי הרמב"ם שכתב לחלק אם נתכוונו לאכול פת חריבה דאז א"צ כלל ללפתן ש"מ דלא כפי' הראשון אלא דכל אחד נקט פרט בפ"ע להרמב"ם הי' הפרט באם הפת חביבה עליו שלא יאכל כי אם לחם לבדו א"צ כלל לפתן. ולהטור הוה הפרט באם היא פת נקיה וע"כ פסק בש"ע כדברי שניהם:

מגן אברהם

עריכה

(יא) שיביאו לפניו: ואם המסובין רבים צריך להמתין עד שיביאו לפני כל א' ואחד (גמרא) עמ"ש סס"ו:

(יב) א"צ להמתין: ובכולהו אם רצה להמתין הרשות בידו או שמא אינו רשאי להפסיק (ד"מ) ולפי מ"ש ס"ו דאפי' דבר שאינו צורך המוציא לא הוי הפסק בין ברכה לאכילה א"כ בין נטילה לברכה אפילו לכתחלה שרי ולכן סתם פה בש"ע:

(יג) דומ' למזבח: ולכן אסור להרוג כינה על השלחן (ספר חסידים סי' ק"ב):

(יד) והוא מגין: כ' ב"י בשם התו' בשם המדרש כשישראל יושבין וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצות השטן מקטרג עליה' וברית מלח מגין עליהם ע"כ ועמ"ש סי' קס"ו דטוב לדבר בד"ת מלישב בטל וטוב משניהם שלא להפסיק כלל:

(טו) עיין סוף סי' ק"ע: פי' אף על גב דאין אנו נוהגין באכילת מלח משום דיש בפת מלח מ"מ מצו' להניחו על השלחן וכתבו המקובלים לטבל פרוסת הבציעה במלח:

באר היטב

עריכה

(ז) למזבח: לכן אסור להרוג כינה על השלחן. ספר חסידים מ"א.

(ח) סוף סימן ק"ע: אע"ג דאין אנו נוהגין באכילת מלח משום דיש בפת מלח מ"מ מצוה להניח על השלחן. וכ"כ האר"י ז"ל דעל דרך הנסתר צריך מלח אפי' על פת נקי וכ"כ בית יעקב סי' קס"ה. וכתבו המקובלים דיטביל פרוסת המוציא במלח ג"פ.

משנה ברורה

עריכה

(כה) לא יבצע וכו' - וממילא צריך ליזהר מלהתחיל לברך הברכה ואם בירך צריך להמתין קצת מלאכול עד שיביאו המלח:

(כו) לפניו - ואם רבים המסובים צריך להמתין מלברך עד שיביאו לפני כל אחד ואחד לפי שהוא מוציא אותם בברכתו וצריכין לטעום מיד אחר הברכה:

(כז) מלח או לפתן - כדי שתהא נאכלת בטעם משום כבוד הברכה ועוד כדי שלא יצטרך אח"כ להפסיק בין ברכה לאכילה לבקש מלח ותבלין דאסור לכתחלה ואפילו אם יתאחר קצת עד שיביאו ג"כ נכון להמתין מלברך. ומש"כ נקיה כגון פת חטים וכה"ג:

(כח) פת חריבה וכו' - דאין בזה משום כבוד ברכה הואיל דאין דעתו לאכול כלל בסעודה זו מלח ותבלין וגם לטעם השני משום הפסק ג"כ לא שייך בזה דהא אין דעתו כלל לבקש אח"כ מלח ותבלין:

(כט) א"צ להמתין - ומ"מ אם רוצה להמתין קודם הברכה עד שיביאו לפניו מלח ותבלין הרשות בידו ואין לחוש להפסק בין נטילה להמוציא כיון שהוא צורך סעודה [מ"א וש"א]:

(ל) דומה למזבח - כמו שאחז"ל [ברכות נ"ה] בזמן שבהמ"ק קיים המזבח מכפר על האדם עכשיו שלחנו של אדם [שנותן מלחמו לדל] מכפר עליו דכתיב וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה':

(לא) והאכילה - שאדם אוכל לחזק כחותיו ועי"ז יהיה בריא וחזק לעבודת ה':

(לב) והוא מגין - דאיתא במדרש כשישראל יושבין וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם:

(לג) וע"ל סוף סי' ק"ע - פי' אע"ג דמבואר שם דלדידן דפת שלנו הוא במלח אין אנו נוהגין באכילת מלח אחר הסעודה מ"מ מצוה להניחו על השלחן וכתבו המקובלים לטבול פרוסת המוציא במלח ג"פ:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}