פתיחת התפריט הראשי

שולחן ערוך אורח חיים קכח ל

שולחן ערוך

מי שיש לו מום בפניו או בידיו כגון שהם בוהקניות או עקומות או עקושות (בוהקניות פירוש מין נגע לבן ורש"י פירש לינטלי"ש בלע"ז. עקומות כפופות. עקושות לצדדיהן. והר"ן פירש עקומות שנתעקמה ידו אחרונית, עקושות שאינו יכול לחלק אצבעותיו) לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו והוא הדין למי שיש מומין ברגליו במקום שעולים לדוכן בלא בתי שוקים וכן מי שרירו יורד על זקנו או שעיניו זולפות דמעה וכן סומא באחד מעיניו לא ישא את כפיו ואם היה דש בעירו דהיינו שהם רגילים בו ומכירים הכל שיש בו אותו מום ישא כפיו ואפילו הוא סומא בשתי עיניו וכל ששהה בעיר ל' יום מקרי דש בעירו ודוקא בעירו אבל אם הולך באקראי לעיר אחרת ושהה שם ל' יום לא ואפילו לא בא לדור שם להיות מבני העיר אלא בא להיות שם מלמד או סופר או משרת שנה או חצי שנה חשוב דש בעירו בל' יום:

מפרשים

מגן אברהם

(מב) בוהקניות:    מנומרים בנקודות דקות (טור סי' רכ"ה):


(מג) עקושות:    כפופות לצדיהן והר"ן פי' שאין יכול לחלק אצבעותיו:


(מד) הולך באקראי:    דלא רגילי אינשי לישא וליתן עמו (ת"ה שם) וב"ח מתיר אפי' באקראי בל' יום:

באר היטב

(מט) מום:    וכל הנהו שאינם נ"כ צריכים לילך מבה"כ בשעת הדוכן דלא לימרו עליו דבן גרושה הוא ט"ז. איתא בש"ס דפוחח אינו נושא את כפיו ע"ל סי' נ"ג סעיף י"ג מי שיש לו חולי מעיים לא ישא את כפיו פר"ח. היכא דאיתא נדה בביתיה דכהן אסור ליה למיסק לדוכן כל אימת דאיתי' בנדותה פר"ח בשם ספר המקצעות. וכתב הפר"ח עליו ודבריו אלו אין לפרסמם דלאו הם מעיקר הדין והנח לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ע"ש.


(נ) בעירו:    הקשה הט"ז אמאי לא יהיה פסול משום דאיתקש לעבודה ע"ש ואשתמט מיניה גמרא ערוכה בש"ס דתענית דף כ"ו ע"ב אי מה משרת בעל מום לא אף כהן מברך בעל מום לא הא איתקש לנזיר ע"ש ועיין מ"א ס"ק נ"ד ובט"ז ס"ק ל"ה וצ"ע. שבות יעקב ח"ב סי' א' ויד אהרן.


(נא) לעיר:    ב"ח מתיר אפילו באקראי בלמ"ד יום ע"ש ופר"ח כתב עליו ואינו מוכרח.


משנה ברורה

(קח) שהם בוהקניות - קאי גם אפניו והוא המנומר בנקודות דקות לבנות. ואותן המנומרין בנקודות דקות [שקורין זומר שפרענקלען] אם שכיח שם אף דלא הוי רוב אנשי המקום כך ישא את כפיו:


(קט) בו - שהוא דבר המתמיה ובשביל זה יסיחו דעתם מלכוין לשמוע הברכה:


(קי) בתי שוקים - היינו כעין פוזמקאות שלנו:


(קיא) ואם היה דש וכו' - דהטעם דמום פוסל בפניו ידיו ורגליו וכן בכל הני הוא משום דחיישינן שיסתכלו בו ובדש לא יסתכלו בו כי אינו חידוש בעיניהם. איתא בש"ס דפוחח לא ישא את כפיו דגנאי הוא לצבור ומהו פוחח מבואר לעיל בסימן נ"ג סי"ג ע"ש. כתב הפר"ח דחולי מעים לא ישא את כפיו ומ"מ נראה דטוב שיצא קודם ר צה:


(קיב) הולך באקראי וכו' - דלא רגילי אינשי לישא וליתן עמו ואינם מורגלים במומו ועיין בה"ל:


(קיג) אלא וכו' - דכיון שעכ"פ בא להשתקע שם לאיזה זמן רגילים לישא וליתן עמו והורגלו במומו בשלשים יום:

ביאור הלכה

(*) מי שיש לו מום וכו':    עיין ט"ז שכתב דכל הנהו שאינם נ"כ צריכין לילך מביהכ"נ בשעת הדוכן דלא לימרו עליו בן גרושה הוא וא"ר מגמגם בזה וכן בפמ"ג ודחו ראיותיו וכן בספר נהר שלום חולק עליו דכל אלו ניכרים הם במומן ולא אתו למיטעי ולכך סתמו הפוסקים ולא הצריכו אותו לצאת וכן משמע במגן אברהם סק"ד עי"ש אך מפני שלאו כו"ע דינא גמירי אפשר שטוב יותר שיצאו לחוץ כדעת הט"ז. כתב הפר"ח כל הני דאמרינן לא יעלה אם עלה לא ירד ועיין בפמ"ג במשב"ז אות ל"ט:


(*) וכן סומא באחת מעיניו:    פשוט דדוקא אם סמיותו ניכר ויבאו להסתכל בו אבל אם אין סמיותו ניכר לאנשים כמו שמצוי מיני סומים שעיניהם כעיני שאר בני אדם רק שניטל המאור מהם מותר:


(*) הולך באקראי וכו':    עיין במ"ב ועיין במגן אברהם שהביא דעת הב"ח שחולק בזה והנה הלבוש והע"ת והפר"ח וש"א כולם הסכימו לדעת השו"ע ובח"א כתב כעין הכרעה בזה דאם היה בביהכ"נ בשעה שקוראים כהנים וגם עקר ברצה יעלה:





▲ חזור לראש