ט"ז על אורח חיים קכח

►| ט"ז • על שולחן ערוך אורח חיים קכח |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

והכהנים מן המנין. לפי שהכהנים בכלל ברכה:

אפילו עם כהנים אחרים. לשון אחרים אינו מדוקדק וכ' רמ"א דבר זה לתרץ מ"ש התוס' פ' כ"כ דף קי"ח לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה שלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל עכ"ל וקשה הא ודאי יש איסור עשה כדאיתא בכתובות דף כ"ד דפירש"י דכתיב כה תברכו אתם ולא זר ולאו הבא מכלל עשה עשה ע"כ כ' רמ"א דהתוס' מיירי עם כהנים אחרים דהעשה אינו אלא אם רוצ' לעלות ביחידות ולא משמע לפע"ד כן ונ"ל דהתוס' מקשי' מנלן דעובר הזר בעשה דלמא התורה הטיל' חוב על הכהן לברך אבל הזר אין עליו חיוב אבל אין עליו איסו' וכה"ג מצינו בפ' הבע"י דף נ"ד דלמ' יבמה יבא עליה לאחר מיתת בעלה מצוה בחיי בעלה רשות א"נ לאחר מיתת בעלה אין בחיי בעלה לא ולאו הבא מכלל עשה עשה ת"ל איש כי יקח וגו' ש"מ שאין מן ההכרח לומר לאו הבא מכלל עשה עשה במקום שיש לפרש לענין חיוב ורשות ה"נ גבי דוכן מנ"ל שיש עשה כיון שאין כאן שום עבודה וזה שסיימו התו' שלכהנים אמרה תור' כו' פי' שעליהם יש ציווי ובפ' כ"כ שם איתא א"ר יוסי מימי לא עברתי על דברי חבירי יודע אני בעצמי שאיני כהן ואם א"ל חבירי עלה לדוכן הייתי עולה. רבים מתמיהי' על מאמר זה ונ"ל דה"ק אם היו חבירי א"ל שאני כהן הייתי מבטל דעתי נגדם מה שאני יודע שאיני כהן וע"ד שמצינו בפ"ק דיבמות אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה לא נמנעו מלישא נשים זה מזה כו' כנ"ל:

סעיף ב

א' מהדברים. קשה דמשמע אם יש בו אז אינו עובר והא אפי' איסור יש כדלקמן סי' זה ונ"ל דמצינו לקמן אפי' ביש בו מומין אם דש בעירו נושא את כפיו בזה אמר דמ"מ אם אינו נושא כפיו אינו עובר והכי משמע לשון הגמרא בס"פ הקורא את המגילה עומד אם היה דש בעירו מותר ולא אמר חייב ע"כ אמר כאן דוקא באין בו דבר המעכב כלל עובר וממילא א"צ לצאת מבה"כ בשעת קריאת כהנים אותו שדש בעירו אבל למעשה יש להחמיר שיצא מבה"כ דהא בירוש' מביאו ב"י דר"ש בן פזי ור"א כי הוה רישייהו חלשי הוו נפקי לבר מבה"כ בשעת קריאת כהנים:

כתב הטור כתב הר"פ שאם אין שם אלא א' אינו עובר דילפינן ליה מאמור להם דמשמע דוקא לרבים ואינו נראה דלהם על אהרן ובניו קאי ופי' אמור להם לכל א' מהם וכב"י בשם מהרי"א תימה דהא גרסי' בפ' א"נ אמר אביי נקטי' לשנים קורא כהנים לא' אינו קורא מ"ט אמור להם לשנים. ותי' דאע"ג דדרשינן הכי בגמ' מ"מ לא נפיק ממשמעותי' דלהם על אהרן ובניו קאי ואמור להם לכל אחד מהם משמע וא"ת כיון דאינו קורא כהנים אלא לשנים וכל שאין קוראין לכהן לעלות אינו עובר היאך אמר אם אין שם אלא א' עובר וי"ל שמ"מ אם קראו ולא עלה עובר לדעת רבינו עכ"ל. וקשה לי חדא דקרא לא מיירי בדרך אי לא עביד שפיר כדאית' בפרק הערל (יבמות דף ע"ח) כל דאי לא כתב רחמנא ותו דהא לקמן סי' זה יש עוד דרשה דהיינו שצריך להקרות כל תיבה לפני הכהנים והוא אינו כפשוטו ואפ"ה כתב הטור שם שקאי על כל א' וא' ושם אין שייך לומר דאין המקרא יוצא מידי פשוטו גם מ"ש ב"י דלדעת הטור עובר אם אירע שקרא כהן זה לא נהירא דאם הוא קורא שלא כדין למה יעבור זה שלא שמע לו. והנלע"ד בזה לפ"ד הטור דיש כאן ג' לימודים מפסוק זה. האחד כפשוטו דאמור להם דהיינו לכל א' מהם שמוטל עליהם לברך ישראל הן יחיד הן רבים דקאי על אהרן ובניו הנזכר קודם לזה דאהרן מורה על יחיד ובניו על רבים אלא דיש כאן עוד ב' דרשות שדרשו בזה נוסף על הפשוטו. דרשה א' שאין על הכהנים חיוב אלא אחר שיקרא אותם הש"ץ כהנים ובזה אמרו דהחיוב של קריאת כהנים אינו אלא אם הם ב' אבל ביחיד אינו תלוי בקריאה אבל חייב לילך מעצמו. ודרשה הב' שהש"ץ יקרא אותם מלה במלה כל תיבה מברכת כהנים ויש הוכחה להנהו דרשות דאי אין כאן אלא הפשוטו קשה ל"ל להם כיון דכבר כתיב אל אהרן ואל בניו וע"ק במ"ש הפסוק אמור להם בקמץ שלשון זה יש לתשמישו ג"כ לשון עבר כי הוא מקור כמו זכור ושמור והיה לו לומר אמור בשו"א דהוה משמע לשון ציוי אלא ודאי דקא מרמז על דרשות כד יימרון דהיינו קריאת כהנים דאין חיוב כה תברכו אלא אם תחלה אמר להם דהיינו הקריאת כהנים ואכתי יש יתור תיבת להם אלא דממעט אחד שא"צ תחלה ואי להא לחוד קשה מ"ט באמת אמר הכתוב אמור בסוף לשון עבר ותרגומו כד יימרון הי' לו לכתוב אמור בשו"א קודם כה תברכו דהא קריאת כהנים קודם הברכה אלא ודאי דאתי עוד לדרוש שיקרא הש"ץ לכהנים כל תיבה בפ"ע וזה שייך לברכה עצמה ולא בקריאת כהנים ובזה אין שייך לדרוש להם דוקא לשנים דהא קריאת התיבה אינו מעכב כלל אלא למצוה בעלמא שטוב לעשות כן כדי שלא יטעה הכהן בברכותיו אבל החיוב של הכהן כבר חל עליו אחר קריאת כהנים וא"כ מה לי שנים בחיוב שלהם דהיינו אחר הקריאה כהנים מה לי אחד דודאי כמו שקורא התיבה לשנים קודם ברכה שלהם ה"ה כשקורא א' ולמה ימעט אותו הכתוב דמה ריעותא יש בדבר שקורא התיבה תחלה. וא"כ שאין לדרוש להם דוקא לפני רבים בזה אנו דורשים להם דממעט א' היינו לענין עובר בעשה שדוקא בשנים תלוים ההעברה אבל לענין שלא יוציאו עליו לעז שהוא בן גרושה אינו יוצא מידי חשש אפי' אם לא היו בשעת קריאת כהנים כיון שהכהנים אחרים מברכין והיא אינו עמהם כנ"ל:

(ג) והלוי יצוק מים. כתב מו"ח ז"ל בשם מחזור ישן בשם מהר"י מולין דאם אין שם לוי אם יש שם בכור פטר רחם יתן הוא מים לנטילת ידים לדוכן:

סעיף י

אם הם שנים כו'. עמ"ש בתחלת סימן זה על דברי רבינו הטור:

ולא יאמר אלהינו. הטעם שהכהנים הם אומרים הברכות ולמה יאמרם הש"ץ:

סעיף יב

ומגביהים יד ימנית כו'. בב"י הטעם משום דכתיב וישא אהרן את ידיו ידו כתיב וכן ויהי ידו אמונה וכן ראוי ע"פ הקבלה עכ"ל:

ה' אוירים. דכתיב מציץ מן החרכים ה' חרכים דהיינו חלונות:

סעיף יג

מתחילים הכהנים. דבתיבת יברכך ליכא למיחש לטעות:

סעיף יד

בלשון הקודש. דכתיב כה תברכו בלשון הזה. ובעמידה דכתיב לשרתו ולברך בשמו מה שירות בעמידה דכתיב לעמוד ולשרת ה"נ ברכ' ובנ"כ דכתיב וישא אהרן את ידיו ויברכם ובקול רם דכתיב אמור להם כאד' שאומ' לחבירו:

סעיף טז

לענות אמן. דקודם אמן לא נסתיים הברכה:

סעיף יז

דרך ימין. פי' ימין שלו שכשעומדים תחלה פניהם למזרח יפנו לצד דרום ואח"כ למערב נגד הצבו' ובחזרת' יפנו לצד צפון ואח"כ למזרח כלפי ארון וכ"פ ב"י ובה' לולב ובחנוכה הארכתי לבאר זה בס"ד:

סעיף יח

עד שיכל' מפי הצבור אמן. כתבו התוס' פ' א"נ אע"ג דבברכת המוציא א"צ להמתין רק על רוב העונים הכא בעי' על כל העונים אע"פ שקצת טועים ומאריכים מ"מ צריכים לשמוע הברכה וע"כ ימתין על כולם:

אינם רשאים להתחיל יברכך זה כתב לשיטתו שפסק בסעיף י"ג דאין החזן מקר' תיבת יברכך וע"כ צריך להזהיר הכהנים בהתחלתם יברכך אבל לדידן שהחזן מקרא גם תיבת יברכך תחלה הוא אזהרה זו על החזן שלא יתחיל להקרות התיבה של יברכך קודם שסיימו הצבור אמן אבל על הכהנים א"צ להזהיר שהרי הם בלא"ה ממתינים על המקרא שיקרא תחלה תיבת יברכך וכ"פ ב"י לדעת הטור מ"ש אין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הצבור דקאי על המקרא אבל על הכהנים א"צ אזהרה ועוד פי' ב"י דקאי על ברכת עשינו מה שגזרת עלינו כו' וכמו שסיים כאן רמ"א ולא יתחילו הכהנים לומר רבון העולמים כו' והקשה מו"ח ז"ל ע"ז דהא כבר פסק לעיל שהכהנים ממתינים עד שיתחיל ש"ץ ש"ש ואז מחזירים פניהם ואומרים רנון כו' אלמא דאף לאחר שסיימו הצבור אמן אין מתחילין הכהנים רבון כו' ולעד"נ לתרץ דברוב פעמים החזן מתחיל ש"ש ועדיין מיעוט אנשים עונים אמן ולא מצינו שיהיה איסור בזה אדרב' נראה לדמותו לההי' דסי' קכ"ד ס"ט שא"צ להמתין על קצת שמאריכין באמן וע"כ הזהירו על הכהנים שלא יאמרו עשינו מה שגזרת עלינו כו' עד לאחר שסיימו כל הצבור אמן דהא עניית אמן שייכא לברכה וכאלו היא ברכה אריכת' כדאי' לעיל ע"כ אין שייך לומר עשינו מה שגזרת דהעשייה לא נגמרה כ"ז שיש קצת עונים עוד כנלע"ד:

סעיף יט

אין ש"ץ רשאי וכו'. הטעם במשנה פ' א"ע מפני הטירוף פירש"י בענותו אמן לא יוכל לכוין מהר ולהתחיל בברכה שלאחריו וכתבו התוס' מדלא אמר הטעם מפני שהוא הפסק בתפלה ש"מ שעניית אמן לא הוה הפסק מאחר שצורך תפל' הוא ע"כ. פי' דבריהם דודאי בתפלה אסור להפסיק בד"א כגון לקדיש או לקדוש' כדלעיל מ"מ כאן דהוה העניית אמן מצו' המוטלת עליו בשעת תפלה זו דאמן שייך לברכה עצמ' ע"כ אין זה הפסק ונרא' לפ"ז לכאור' דגם לענין עניי' אמן אם הבטחתו שיהי' יודע בטיב הברכו' ולא יטרף דעתו מות' כמו בדין שלאחר סעיף זה לענין נ"כ דאין הטע' רק משום חשש טירוף אם מובטח לו שלא יתבלבל עול' לדוכן כ"ש בזה דבקלות טפי יוכל להיות בטוח שלא יתבלבל ע"י עניית אמן שפיר יוכל לענות אמן ולא יהיה מטורף בברכ' שלאחריו אבל כי דייקת לא נרא' כן דהחשש אינו שוה בעניית אמן ובעליי' לדוכן כי בעניית אמן הוה החשש מכח העניית אמן יתבלבל דעתו דהיינו כיון שהו' מתכוין בעניית אמן כראוי הסיח דעתו למחשבה אחרת ובזה אין שייך לומר מובטח שלא תטרף דעתו כי התחת אלהים הוא להפוך המחשבה כרצונו כי אין דבר זה תלוי בטבע שלו משא"כ באם נושא כפיו דפירש"י שהחשש טירוף דעת הוא מחמת אימת צבור ובזה פירש"י אם מובטח הוא שאין דעתו מטורפת מאימת צבור בזה תלוי הדבר בטבעו היאך היא אם יש לו אימת צבור ע"כ מהני ההבטחה בזה ועוד נראה לחלק ביניהם דהב"י כתב בשם הג"מ הטעם שמהני הבטחה הוא בשביל שלא תתבטל נ"כ א"כ במקום שאין טעם זה לא מהני הבטחתו ע"כ בעניית אמן לא מהני ההבטחה. אח"ז מצאתי למו"ח ז"ל שכתב בשם מרדכי הארוך כן לחלק בשביל זה דבאמן לא מהני הבטחה כנלע"ד. ומ"מ נ"ל ללמוד דין אחד מזה בענין עניית אמן אחר ברכת כהנים הראשונה שהיא לברך את עמו ישראל ע"ז יוכל הש"ץ לענות אמן כיון דלא הוה הפסק כמ"ש התו' וכאן אין חשש טירוף דהא ודאי לא יתבלבל כיון שלא התחיל עדיין דעיקר החשש בין הברכות עצמן באיזה מקום שהוא עומד והיינו אחר התחלה כמ"ש רש"י ורמב"ם ולא ידע איזה ברכה מקרא אותם אם פסוק ב' או ג' משא"כ בהתחלה וכ"ש לדעת ש"ע שהש"ץ אין צריך לומר יברכך אלא הכהנים עצמן יתחילו פשיט' שיוכל לענות אמן אז כנ"ל ברור:

סעיף כ

עדיף טפי וכו'. בב"י הבי' הג"מ בשם מהר"מ שכ' ד"ז שהמקר' יאמר ש"ש ויכוין למ"ש ש"ץ מתחלה וכתב ע"ז דמיירי באינו מובטח דאל"כ הא הש"ץ עצמו יסיים ש"ש. והקשה ע"ז דא"כ למה אמר התנא דלא ישא כפיו אלא במובטח הא משכחת לה אפי' לא מובטח כגון שאחר המקרא יסיים ש"ש ותי' דאה"נ דמהני אלא דתנא דמתני' לא איירי אם אחר מסיים התפל' אלא אם הוא עצמו מסיים אבל כאן בש"ע משמע דלא מהני אחר המסיי' לענין שלא יצטרך להיות מובטח אלא אף במובטח זכר זה דאם ירצה לסיים אחר אז צריך שישמע מתחלה ועד סוף ובזה עדיף טפי דא"ל דעדיף טפי קאי אאינו מובטח ור"ל דזה דאינו מובטח עדיף טפי ממובטח ומסיים הוא זה פשיטא אינו דהיאך נאמר מה שלא נזכר במשנה יהי' עדיף ממה שנזכר. ותו דבב"י כשמכריע זה דעדיף כשמסיים המקרא מביא דעת רש"י וזה קאי אאם מובטח ע"ש. ותמוה לי על דבריו בב"י דלמה אמרו במשנה לא ישא כפיו מפני הטירוף כיון שבקלות יש לפנינו שלא יבוא לידי טירוף ודבריו כאן הם צודקים. וא"ל למה באמת לא ישא כפיו ואפי' אינו מובטח כיון שהחשש על חזרתו לתפלתו ואפשר באחר דודאי התנא לא מיירי אלא אם מסיים הוא עצמו ומזה נלמד דלא סגי בסיים אחר דהא צריך לכוון לשמוע להש"ץ ומפני הטירוף לא יוכל לשמוע לו כי כוונתו על שיצטרך להקרות דחד טעמא הוא לסיים עצמו ולסיים אחר ע"כ דבריו כאן עיקר דדוקא צריך להיות מובטח ואז עדיף טפי אם אחר מקרא ואומר ש"ש ולא כמ"ש בלבוש בזה דאפילו באינו מובטח סגי בזה:

סעיף כא

אלא ניגון אחד. מזה יש להוכיח ג"כ על החזנים המזמרים ברגלים תתברך צורנו ניגונים הרבה דאין עושים יפה:

סעיף כב

משתדלין כו'. זה מדברי רמב"ם פי"ד מה' תפלה ונתן טעם שנאמר אמור להם מכלל שאין המקר' מהם. וכתב שם בכ"מ וז"ל ירושלמי פרק א"ע כתבוהו התוספות פרק א"נ אר"ח צריך שיהיה החזן ישראל והיינו להשתדל אחריו אבל לעיכובא לא דהא תנן בפ' א"ע ואם אין שם כהן אלא החזן לא ישא את כפיו אלמא יכול להיות החזן כהן עכ"ל. ולא יכולתי להבין דבריו במ"ש אבל לא לעיכובא אם הוא נתכוין שבאם אין שם ישראל שיוכל להקרות יוכל הש"ץ שהוא כהן להקרות וכ"כ בלבוש ונתן טעם דהאי דרשה דאמור להם מכלל שאינו מהם היא אינה דרשה גמורה אלא אסמכתא בעלמ' ועיקר הפסוק דרשינן ליה לענין כד יימרון כו' זה אינו מספיק להבין דברי הכ"מ דא"כ מה ראייה מייתי מההוא דא"ע אם אין שם כהן אלא הוא כו' דהתם אע"פ שהשליח צבור כהן מ"מ אחר הוא המקרא כמ"ש כאן יעמיד ישראל אצלו כו'. ותו קשה על מ"ש הלבוש דהאי דרשה אסמכתא הי' דהא ליתא לא בגמ' דילן ולא בירושלמי אלא הרמב"ם כתב לה ואין הרמב"ם כותב דרשה מעצמו אפי' דרך אסמכת' אלא ע"כ דאין כאן דרשה לגמרי אלא דרך פשוטו של פסוק הוא וא"כ אין כאן אסמכתא. ותו דאמאי יהיה אסמכתא מטעם דיש בו דרשה אחרת והלא בגמ' מצינו הרבה דרשות מהאי קרא דאמור להם והם כולם דרשות גמורות. והנלע"ד דודאי אין כאן דרשה כלל אלא פשוטי דקרא היא כן דהמקרא יהיה מן הצבור המתברכים והיינו כל זמן שאפשר להמצ' בישראל אבל אם אין ישראל יכול להקרות אז נושאין כפיהם בלא הקראה כלל מידי דהוה אעיר שכולה כהנים דבסמוך סעיף כ"ה שעולים כלם לדוכן ושם ודאי אין הקראה כלל דמי מהם יקרא ה"נ כן הוא וע"כ כתב הרמב"ם משתדלין שיהיה המקרא ישראל דהיינו כדי לקיים מצוה מן המובחר שתהיה שם הקריאה וכ"ה ראוי ונכון:

והחזן עומד ושותק. פי' עד התחלת ש"ש שיאמר הש"ץ כ"כ ב"י בשם הר"מ בהג"מ והמרדכי ונראה דכאן לא עדיף טפי שיסיים המקרא ש"ש דדוקא לעיל שהחזן הלך ממקומו ואז בא אחר על מקומו ומקרא ע"כ עדיף שהוא יאמר גם ש"ש משא"כ כאן שהחזן עומד על מקומו רק שהוא שותק ואחר עומד אצלו ומקרא היאך יאמר ש"ש והוא אינו על מקום החזן אלא עומד אצלו זה דבר שאין מתקבל אף שמו"ח ז"ל כתב שמנהגנו בזה שאחר המקרא יסיים ש"ש והחזן יאמר קדיש אני לא ראיתיו בשום מקום ואדרבה כמה פעמים בילדותי הייתי אני המקרא אצל ש"ץ שהיה כהן והש"ץ אמר ש"ש ומו"ח ז"ל הי' באותו בה"כ וכן עיקר כנ"ל:

סעיף כג

ולא יסתכלו בהם. אין הטעם משום הא דאמרי' בפ' אין דורשין שהמסתכל בכהנים עיניו כהות דהא מפרש התם דהיינו דוקא בזמן שב"ה קיים ומברכים בשם המפורש אלא הטעם שלא יסיחו דעתם כ"כ ב"י:

סעיף כד

ובצדיהם כו'. פי' בב"י כל שלפני הכהנים אע"פ שאינן מכוונים כנגד פניהם אלא משוכים לצדדים פשיטא דבכלל עם שלפני הכהנים הם ואותם שהם אחורי הכהנים אף ע"פ שאין מכוונים כנגד אחוריהם אלא משוכים לצדדים פשיטא דהוא בכלל אחוריהם ובצידי הכהנים ממש בעי' בגמרא ואפשטא דכבפניהם דמי וצריך לתת טעם על מה שהאידנ' הכהנים עומדים לפני הארון וביניהם לכותל המזרחית שיעור גדול ברוב בתי כנסיות וא"כ אותם העומדים אצל כותל המזרחית הם אחורי הכהנים ואינם בכלל ברכה ח"ו ובאמת קצת אנשי מעשה עומדים בשעה ההיא חוץ למקומם מטעם זה אבל חלילה ללמד חובה על העומדים על מקומם ומו"ח ז"ל כתב בזה כיון שקונים המקומות הוו כאנוסים לענין שישנו מקומם ואין זה מספיק דודאי גם בזמן חכמי התלמוד היו קובעים מקום לתפלתם ונ"ל דכיון שהארון הקדש מחובר לכותל הוי כאלו היו הכהנים עומדים ממש סמוך לכותל כיון שעומדים סמוך לארון הקודש וא"כ הוה הכל לצדדי הכהנים אבל בזמן חכמי התלמוד לא היתה התיבה סמוך לכותל ממש דהא אמרי' פ' א"נ פשיט' דתיבה אינה מפסקת ש"מ שהיו קצת עומדים אחורי התיבה ע"כ היה שייך לשם אחורי הכהנים אבל אנו אין לנו דבר זה כי אין אדם עומד אחורי הארון הקדש [וכן מ"כ בביאורי מהרש"ל עשה ך' הלכות ברכת הכהנים] ונראה דהעומדים אצל הכותל לא יהפכו פניהם להכותל אלא לצד הכהנים דהא בעינן פנים אל פנים כנ"ל:

אם הם אנוסים אבל בלא אנוסים אין הברכה חביבה להם מדלא הלכו לקבל הברכ' פנים אל פנים (רש"י):

סעיף כה

לאחיהם שבשדות. ולא אמרו לנשים וטף כמ"ש אח"כ לענין אמן דנשים א"א דהא יברכך וכל ברכת כהנים נאמר בלשון זכר דלשון נקבה היא אליך בחיר"ק תחת היו"ד ופת"ח תחת הלמ"ד. וטף אינו שייך לברכה זו בשבילם דאכתי לא חזו לכך דבמה יחול הברכה עליהם אלא על העתיד והברכה הוא מעכשיו. ועוד נראה דבאשה אמרינן בברכות אין האשה מתברכת אלא מפרי בטנו של איש וכן הטף נגררים אחר אבותיהם וא"כ היתה הברכ' כאן לכהנים עצמם והתורה אמרה ושמו את שמי על בנ"י אבל הכהנים מתברכים מפי הקב"ה שנאמ' ואני אברכם. אבל בעניית אמן הם שייכים שפיר כנ"ל.

והעשר' עונים אחריהם אמן. פי' דבכהנים בעינן עשרה דאל"כ לא חשיבי לברכה אבל כשיש ישראל ביניהם אפי' אחד חשוב לברכת כהנים כדלעיל שהכהנים מן המנין ונראה טעם החילוק בזה דישראל אפילו אחד ראוי לברכה מצד עצמו דלשון ברכ' כהנים נאמר בלשון יחיד אבל כהנים אינם באים לכלל זה רק שצריכים אנו לחלקם כדי שיהיה שם מברכי' ומתקבלים ואין שם מתקבלים עליהם אלא אם כן הם עשרה:

סעיף כו

אין לומר שום פסוק כו'. דכלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין. וכתבו התוס' בפ' א"נ דאע"ג דמאן דחזא חלמא אומר רבש"ע משום סכנה התירו לו שמא צריך רפוא' לחלמי':

אך יותר טוב כו'. נראה לי דיש לאומרם בשעה שהמקרא קורא התיבה תחל' דבגמרא יש פלוגתא בזה דרב יוסף היה אומרם בין כל ברכה וברכ' ואינך אמוראי לא רצו לאומרם וכן הלכתא אבל בשעת הקראת המקרא כ"ע מודים דשם אין שייך שאינו מאזין לברכת כהנים והא דלא הזכירו זה בגמרא דשם לא היה המקרא מנגן התיבה וא"א לומר הפסוק באותו הזמן מה שא"כ עכשיו שגם המקרא מנגן התיבה שפיר יוכל לאומרו באותה שעה:

סעיף ל

מי שיש לו מום. נרא' פשוט דכל הנהו שאינם נ"כ צריכים לילך מבה"כ בשעת הדוכן דלא לימרו עליו בן גרושה הוא וכמש"ל ס"ה וכ"כ המרדכי פ' הקורא עומד בשם הר"י הלוי משפירא שכהן האבל ילך מבה"כ לפי שנוהגים שאינו נ"כ:

ואם היה דש וכו'. דהטעם שמום פוסל משום שלא יסתכל בו ובדש לא יסתכלו בו כי אין חידוש בעיניהם ותימה לי אמאי לא יהיה פסול משום דאיתקש לעבוד' כדאי' בפ' א"נ הבאתי בסי"ד דכתיב לשרתו ולברך בשמו דמטע' זה פסול ביושב כמ"ש התוס' פ' א"נ דף ל"ח נראה לר"י כהן שבירך ב"כ בישיבה לא עשה ולא כלום הואיל ואיתקש ברכה לשירות וגבי שירות אמר בפ"ב דזבחים דיושב מחלל עבוד' הלכך אף כאן צריך לחזור ולברך מעומד עכ"ל וכן אית' בסל"ח בשתויין דפסול לדוכן וכ' הרמב"ם דאיתקש לעבודה וא"כ ה"נ בעל מום פסול לעבודה ה"נ יהיה פסול לדוכן ומה מהני דש בעירו. ונראה לתרץ דמדכתיב בברכת כהנים דבר אל אהרן ואל בניו משמע אף בעלי מומין כמ"ש רש"י בפ' אמור בני אהרן אף בעלי מומין במשמע ויש כאן ב' פסולים הא' מצד שינוי הבריאה שהוא בעל מום וזה אתרבי במלת בניו ופסול שני מחמת מעשה האדם וזה לא שייך למלת בניו דקאי על התולדה דמ"מ הוא בניו של אהרן בתולדה ולא בא ההיקש דברכה לשירות אלא בדבר שהוא ביד האדם לתקן כגון יושב שהרי יכול לעמוד ובשתוי יין יש לו להזהר שלא לשתות משא"כ מומין שאין בידו לתקן שבקי' לה אמשמעות דבני אהרן כנ"ל בזה ודבר חידוש הוא אשר לא מצאנו קושי' זו ופירוק' בשום מפרש קדמון ולא בתראי:

סעיף לא

ידיו בפנים מן הטלית כו'. תמהתי אשר לא הביא רמ"א היתר מצד כיסוי הפנים של הקהל שאנו נוהגים בשעת דוכן והוא מנהג בכל המקומות וא"כ אין חשש שמא יסתכל דהא נזהר הרבה בזה ומכסה על פניו בטלית בשביל זה ודאי עדיף זה מכיסוי הכהנים על פניהם:

סעיף לב

אסטיס ופואה. מיני צבעונים הם:

סעיף לג

לאלפי"ן עייני"ן. היינו לפי שהיו יודעים להבחין בהפרש שביניהם אבל אנו רוב עמינו אין יודעים להבחין בזה אין שייך פסול זה בינינו וברמב"ם הזכיר עוד בין שבול' לסבול' וזה מצוי בינינו אלא דנ"ל דבארץ רוסיא רגיל זה הרב' מאוד והוי כמו דש בעירו דלעיל ואין פסול בזה מחמת דאינו יודע להזכיר השי"ן כראוי כנ"ל:

סעיף לד

דוקא באקראי בעלמא. בב"י הביא חילוק זה בשם רוב הפוסקים ותמה על הטור שלא הביא חילוק זה רק חילוק דלבדו או עם כהנים גדולים אחרים ונראה דרבינו הי' בארץ אשכנז ושם המנהג כמו במדינתינו שאין נשיאת כפים רק בי"ט וא"כ הוי הכל אקראי ומותר עם כהנים אחרים וכן נראה עיקר דאין לחלק בינינו בזה החילוק כנ"ל:

סעיף לה

שהרג את הנפש. דכתיב ובפרשכ' כפיכם אעלים עיני מכם ידיכם דמים מלאו וכתיב גם כי תרבו תפל' כו'. משמע דתשוב' לא מהני:

סעיף לו

מל תנוק כו'. דכיון דאכוון למצוה פטור ועוד שמא מת בלאו הכי:

סעיף לח

שתה רביעית יין כו'. דברכ' דומיא דשירות בעינן והמשרת שיכור חייב עמ"ש בסעיף ל':

שתאו בפ"פ כו'. כב"י דהא דאתקש ברכה לעבודה אסמכתא בעלמא היא ודינו שנאסר לישא כפיו במקום שאם נכנס למקדש חייב עכ"ל משמע דלענין עבודה איכא איסורא בזה וכ"כ בכ"מ פ"א מה' ביאת מקדש דמ"ש שם הרמב"ם שתה רביעית בב"פ פטור ואינו מחלל העבוד' אבל אזהר' איכא. ותמוה מאוד דא"כ מנלי' לרמב"ם דבהא לא איתקש ברכה לשירות ולומר שהיקש זה אינו אלא אסמכתא והלא היקש הוא א' מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם ולא נמצא בגמרא רמז שיהיה היקש זה אסמכתא ואדרבא התו' פ' א"נ כתבו דאם נ"כ בישיבה צריך לחזור ולברך מכח היקש לעבודה ואי לא הוה רק אסמכתא לא הי' להוציא ש"ש לבטלה. ע"כ נלע"ד דגם גבי עבודה מותר בזה וכ"כ בכ"מ גם בשם תשובת הרשב"א וז"ל כיון דאיפסקא הלכ' כר"א אינו במיתה ולא באזהרה אפילו על היין אא"כ שתה ממנו רביעית ולא יפסיק בו וכ"פ הרמב"ם ז"ל עכ"ל מ"ה מותר גם כאן בדוכן וע"כ נראה ברור שאם שתה שאר דבר המשכר אף ע"ג דלגבי עבודה אינו חייב מיתה כמ"ש הרמב"ם בפ"א דמקדש שאין חייב מיתה אלא דוקא ביין אבל בשאר מידי דמשכר כגון דבילה הרי זה לוקה ועבודתו כשרה מ"מ גבי נ"כ ודאי אסור כיון דעכ"פ יש איסור בעבודה מן התור' וכ"ש שכור מן שכר או מי דבש שאסור לדוכן וכיון שאין בזה שיעור מפורש כמו שיש ביין אסור לכהן לשתות כלל מידי דמשכר קודם נ"כ אע"ג דלפי' הב"י לא אתקש אלא במידי דחייב גבי עבודה כמ"ש:

סעיף מא

י"א דאם יש לו בת שהמירה כו'. נראה פשוט שמ"מ הוא נ"כ דאפי' אם הוא עצמו בעל שאר עבירות שאין פסול לדוכן ולא גרע זה ממנו:

סעיף מד

שאין נ"כ אלא בי"ט. ב"י בשם האגור כתב הטעם למה אין נ"כ בכל יום מפני שמנהג לטבול ובכל יום קשה לטבול וחלק הב"י ע"ז שלא הוזכר בגמר' טביל' לנ"כ ואם נהגו להחמיר ולטבול למה יבטלו בשביל זה ג' עשה בכל יום כו' ורבים מהכהנים פורשים מנשותיהם בי"ט בשביל הדוכן ושיבוש הוא בעיני דאם חוששין לטומאת קרי ולהחמיר על עצמם היה להם לטבול קודם דהרי כבר יש עליו טומאת קרי ותו דהא בא"י ובכל מלכות מצרים נ"כ כל ימות השנה וכי יפרשו לעולם מן נשותיהם וע"כ נראה שאין טעם להם וכ"ש אם נזדמנה טבילת מצוה שאין לבטל המצוה בשביל זה שאין לו יסוד ועיקר:

אפי' בשבתות השנה כו'. בקצת מקומות נוהגים שאפי' בי"ט שחל בשבת אין עולין לדוכן ואיני יודע שום טעם או ריח דלמה יגרע קדושת היום בשביל שיש בו קדוש' נוספת וראוי לבטל דבר זה וכן ראיתי גדול א' שצו' לעלות לדוכן גם בשבת כשחל בי"ט:

סעיף מה

אם לא מחל על כך. בהגמ"ר דגיטין כ' מעשה בכהן שיצק מים ע"י ר"ת הקשה תלמיד א' הא שנינו בירושלמי המשתמש בכהונ' ה"ז מעל והשיב ר"ת אין קדושה בזמן הזה דקי"ל בגדיהם עליהם קדושה עליהם ואי לא לא והקשה א"כ כל מיני קדושה לא ליעבד להו ושתק ר"ת והשיב הר' פיטר דנהי שיש בו קדוש' יכול למחול כדאמר פ"ק דקידושין אין ע"ע כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום משמע דבלאו ה"ט יכול להשתעבד בו עכ"ל. וקשה לי הא קי"ל וקדשתו בע"כ דאם נשא גרושה כופין אותו שיגרשה כדאיתא בהאש' רבה אם לא רצה דפנו פירוש שמיסרין אותו ביסורין ואמאי לא נימא שהוא מוחל על קדושתו ונ"ל דהטעם דיכול למחול הוא משום דיש לו הנאה מזה ולא אסרה התור' עליו מידי דהוא ניחא ליה בכך אם לא במה שאסרה תורה בפי' עליו אבל שאר דבר לא דוגמא לדבר דמותר להניח שורו לתלוש עשבים בשבת אף על גב דאדם מצווה על שביתת בהמתו מ"מ כיון דכתיב למען ינוח שורך ואין זה נייח אם לא יניחו לתלוש עשבים ה"נ כן הוא וההוא כהן שיצק מים לר"ת ודאי הוה ניחא ליה שזכה לשרת בקודש וזו היא קדושתו ונראה דהא דשתק ר"ת לאו משום שלא היה ידע להשיב אלא שלא רצה ליטול שם ת"ח עליו ולומר שבשביל זה הוא מותר כדאשכחן סברא זו לר"ת בפ' א"נ דף ס"ז רבינא אכל בנכיית' כתבו שם התו' ואר"ת דרבינא לא רצה ליטול השם ולעשות עצמו ת"ח כנ"ל נכון ולפ"ז כל זמן שאין לכהן הנאה ממה שעושה מלאכה לאחרים נראה שאסור להשתמש בו והוי כמועל בהקדש אף על גב דמחיל. ובלבוש כ' הטעם כאן דכתיב וקדשתו פי' אתה מצווה להקדישו אבל הוא אינו מצווה שיחזיק עצמו בקדושה ואין זה נכון כלל דאדרבה קי"ל דוקדשתו בע"כ וכאשר כתבתי נראה עיקר: