שולחן ערוך אורח חיים פא א
שולחן ערוך אורח חיים · פא · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
קטן שהגיע לכלל שאחר כיוצא בו יכול לאכול כזית דגן בכדי שיוכל גדול לאכול אכילת פרס מרחיקין מצואתו או ממימי רגליו:
מפרשים
קטן שהגיע כו'. בגמ' איתא בהאי לישנא קטן שיוכל לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו כו' אר"ח והוא שיכול לאכלו בכא"פ אר"ח בריה דרב ייבא בגדול אע"פ שאינו יכול לאכלו בכא"פ דכתי' יוסיף דעת יוסיף מכאוב ופרש"י דגן כל ה' מינים קרוים דגן מרחיקין מצואתו משאכל כזית מאלו בכל ענין אכילה שצואת מינים הללו מסרחת עכ"ל. וכתב ב"י שנראה מדבריו שאם לא אכל קטן זה עדיין כזית דגן אין מרחיקין מצואתו ואפילו הוא בן כמה שנים ונראה עוד מדבריו לכאורה שאע"פ שאכל כזית דגן אם עברו ימים רבים עד שא"א לומר שצואה זו היא מאותו דגן שאכל אין מרחיקין ממנו כו' אבל אינו נראה כן מדברי הפוסקים אלא מכוין שהגיע לשיכול לאכול כזית דגן בכא"פ אע"פ שעדיין לא אכל דגן כלל מעולם מרחיקין מצואתו ומי רגליו שכל שהגיע לכלל זה צואתו מסרחת עכ"ל. וכן הם דבריו כאן בש"ע ואיכא למידק מהיכן משמע לו מלשון הפוסקים דלא כרש"י והלא דברי הטור ורמב"ם היו ממש כל' גמרא וצ"ל כוונתו דהפוסקים רגילין לפרש יותר לשונם מדרך התלמוד שדבריו בקיצור וא"כ לא היה להם לפוסקים לכתוב יכול לאכול דמשמע אבל לא אכל באמת אלא ודאי דהאמת כן הוא אבל תמהתי מאד על מה שהבין הרב מדעת רש"י שכל שאכל מימים רבים כזית דגן א"צ להרחיק עכשיו מצואתו וזה א"א לומר כלל דא"כ הא דאמר בגמ' ובגדול אע"פ שאינו יכול לאכול בכא"פ כו' יהיה ג"כ דינו כן דאם לא אכל מיני דגן בימים רבים לא יצטרכו להרחיק מצואתו והא לא חמיר גדול מקטן אלא בשיעור א"פ אבל לא בענין אכילה עצמה שנא' שחמיר גדול מקטן בזה אלא ודאי דבאמת שוין הם בזה כי היכי דבגדול אע"פ שלא אכל מיני דגן ימים רבים כמו שנמצא אנשים כאלה גדילים בין ההרים הם עיקר חיותם ממיני חלב ולפתן וכי לא יצטרכו להרחיק מצואתן זה ודאי דברי שגעון מי שיאמר כן ה"נ בקטן שהגיע לכלל בכא"פ ודאי צריך להרחיק מצואתו אע"פ שלא אכל מיני דגן מימים רבים דחד דינים ממש אית להו וזה לא יכחישנו שום אדם וזהו בעצמו ג"כ כוונת רש"י שכתב משאכל כזית מאלו כו' ולא אמר אם אכל כזית מאלו אלא ברור כשמש דרש"י לא בא אלא לתת גבול וקצב' מאימת מתחיל ההרחק' מצואת הקטן והיינו משראינו שאכל פעם א' מאלו המינים בתוך כא"פ ואז צואתו מסרחת אח"כ הוי דינו כגדול ואפי' לא אכל אח"כ מיני דגן כבר נכנס בגדר ההרחקה ובני מעיו מסריחים כל מיני מאכל נמצא דאף דעת רש"י ככל הפוסקי' ויפה פסק בש"ע כל שהגיע לכלל שאחר כו' דרש"י מיירי בידוע לנו בקטן זה ע"פ אכילה שלו שראינו ובאמת אם לא ראינו ממנו שום אכילת מיני דגן לסיבה שלא נתנו לו אבל אם הוא ברור לפי הרגש בני אדם בטבע התינוק הברור הוא שהיה יכול לאכול דגן בשיעור אכילת פרס הוי כאלו ראינו שאכל כן ומרחיקין מצואתו ובחנם עשה הרב ב"י מחלוקת בין רש"י לפוסקים בזה. ויותר מזה אני תמה על מו"ח ז"ל שחלק על פסק הש"ע וב"י מכח שכל הפוסקים ס"ל כרש"י שכל שלא אכל דגן מעולם או אכל מימים רבים א"צ להרחיק מצואתו וזה אינו נראה כלל דגדול יוכיח כמו שזכרתי ופסק הש"ע ברור וקיים:
כזית דגן. פי' אפי' במיני תבשיל ודייסא כמ"ש רש"י בכל ענין אכילה:
בכדי שיוכל גדול כו'. אבל אם צריך זה הקטן לשהות יותר מכאן הרי זה כאוכל עכשיו חצי זית ולמחר חצי זית שכן הלכה למשה מסיני שאין אכילה מצטרפת לשהיה ארוכה מזו עכ"ל רש"י:
(א) לכלל שאחר כיוצא בו: מלשון זה משמע אפי' הוא אינו יכול לאכול כגון שחלוש בטבע מ"מ כיון שאחרים שגדולים בשנים כמותו יכולים לאכול צריך להרחיק, וצ"ע דלא מצינו זה בשום פוסק ועוד דהא קאמר בגמ' ובגדול אף על פי שאינו יכול לאכול כזית בכדי אכיל' פרס מרחיקין מצואתו משמע דבקטן אם אין יכול לאכול שרי, לכן נ"ל דה"ק אם אחר כיוצא בו יכול לאכול מסתמא גם הוא יכול לאכול ואם אינו יכול לאכול כגון דחליש אפי' הוא בן ג' או ד' שנים א"צ להרחיק ובגדול אף על פי דאין יוכל לאכול צריך להרחיק, וב"ח כ' דבקטן א"צ להרחיק אי' ידעי' דצואה זו אינה באה מדגן כגון שלא אכל כמה ימים דגן כמ"ש רש"י וכ"כ הפוסקים ואם ידעינן שלא אכל כזית דגן מעולם אפי' בן כמה שנים א"צ להרחיק עכ"ל, וכ' רש"י כל ה' מינים קרוים דגן וצואתם מסרחת, וביורה דעה סי' רס"ה ס"ח משמע דטוב וישר להרחיק מצואת קטן אפי' בן ח' ימים ע"ש:
כתב רש"ל אין נכון לקרות ק"ש אצל תינוק דסתם תינוק מטפח באשפה עכ"ל. ונ"ל מטעם אחר שאינן מקנחי' עצמם וצואה בפי טבעת אפי' היא מכוסה אסור כמ"ש סי' ע"ו ס"ד:
(ב) כזית דגן: כתב הגהת סמ"ק גם במאכל שעושין לתינוק שקורין פפ"א צ"ע ול"נ דבפפ"א משערין כפי מה שיכול גדול לאכול פרס פפ"א ושיעור פרס עיין סימן תר"ב ס"ד ושיעור כזית בסי' תפ"ו:
(א) לאכול: מלשון זה משמע אפילו הוא אינו יכול לאכול כגון שחלש בטבעו מ"מ כיון שאחרים שגדולים בשנים כמותו יכולים לאכול צריך להרחיק. וצ"ע דלא מצינו זה בשום פוסק לכן נ"ל דה"ק אם אחר כיוצא בו יוכל לאכול מסתמא גם הוא יכול לאכול. מ"א ע"ש. וב"ח כתב דבקטן א"צ להרחיק אי ידעינן דצואה זו אינה בא מדגן כגון שלא אכל כמה ימים דגן ואם ידעינן שלא אכל כזית דגן מעולם אפילו בן כמה שנים אין צריך להרחיק ע"ש. וט"ז חולק עליו ע"ש. ועיין בפר"ח ובספר שדה יהושע בפ' מי שמתו.
(ב) דגן: כל ה' מינים קרוים דגן וצואתו מסרחת. גם במאכל שעושים לתינוק שקורין פפ"א משערין כפי מה שיכול גדול לאכול פרס. מג"א. ושיעור פרס עי' סי' תרי"ב. ושיעור כזית עי' סי' תפ"ו. וביורה דעה סי' רס"ה סעי' ח' בה"ג משמע דטוב וישר להרחיק מצואת קטן אפי' בן ח' ימים ע"ש. כתב רש"ל אין נכון לקרות ק"ש אצל התינוק דסתם תינוק מטפח באשפה עכ"ל. ומג"א כ' ול"נ מטעם אחר שאין מקנחין עצמם וצואה בפי טבעת אפי' הוא מכוסה אסור עכ"ל במחילה טעה בזה כי צואה בפי טבעת דוקא לאותו אדם אסור ולאדם אחר הוי כצואה מכוסה. באר היטב אשר לפני.
(א) קטן שהגיע דוקא קטן אבל גדול אפילו אינו יכול לאכול כלל דגן מרחיקין מצואתו ומימי רגליו. וגדול מיקרי לענין זה מי שהוא כבר שית כבר שבע [פמ"ג]:
(ב) לכלל שאחר ר"ל אע"פ שלא ראינו לזה שאכל כיון שאחר כיוצא בו יכול לאכול מסתמא גם הוא יכול לאכול ואפילו אם אין יכול לאכול אלא ע"י בישול מיקרי אכילה אבל אם הקטן הוא חלוש וידוע לנו שאינו יכול לאכול כזית בכדי אכילת פרס א"צ להרחיק מצואתו ומימי רגליו אפילו הוא בן ג' וד' שנים. והוא שמימיו לא היה יכול לאכול כזית בכדי אכילת פרס אבל אם היה יכול לאכול פעם אחד ואח"כ נחלש ואינו יכול ואפילו לא אכל דגן זה ימים רבים שבודאי צואה זו אינה באה מדגן מ"מ דינו כגדול שצריך תמיד להרחיק מצואתו ומימי רגליו אפילו אינו יכול לאכול כלל דגן מעולם. ויותר מזה אפילו אם בעצם לא אכל הקטן מעולם עדיין מין דגן מ"מ אם בטבעו היה יכול לאכול הכזית דגן בכדי אכילת פרס הבני מעיים מסריחים כל מיני מאכל שיאכל דומיא דגדול ויש מקילין בקטן אם ידוע שלא אכל דגן זה ימים רבים וכ"ש אם לא אכל מעולם. אך לכתחלה בודאי יש להחמיר ולהרחיק אף מצואת קטן כזה דספק איסור תורה הוא ובדיעבד אם התפלל נגדם א"צ לחזור דיש לסמוך ע"ד המקילין אא"כ ראינו הקטן הזה שבעצמו אכל ג"כ שאז לכו"ע דינו כגדול ואף בדיעבד יחזור ויתפלל:
(ג) דגן כל ה' מינים קרויים דגן וצואתם מסרחת. ובמאכל מבושל שעושין לתינוק משערינן כפי מה שיכול גדול לאכול מאותו מין אכילת פרס. ושיעור פרס י"א ג' ביצים וי"א ד' ביצים. וכ"ז מצד הדין אבל טוב וישר הוא להרחיק מצואת קטן אפילו בן ח' ימים. כתב המ"א בשם הרש"ל דאין נכון לקרות ק"ש נגד תינוקות דסתמן מטפחין באשפה מקום צואה ובגדיהן ומנעליהן מטונפין:
(ד) גדול גדול זה ר"ל אדם בינוני כי יש שבטבעו ממהר באכילתו ויש שהוא מקצר. ואם צריך הקטן לשהות באכילתו כזית יותר מזה השיעור הרי הוא כמי שאוכל היום חצי זית ולמחר חצי זית שכן הוא הלמ"מ בעלמא שאין אכילה מצטרפת לשהייה ארוכה כזו:
(ה) מרחיקין שכל שהגיע לכלל זה צואתו מסרחת:
(ו) או ממימי רגליו נראה דכיון שהגיע לשיעור זה גם נגד עמוד שלו הוא אסור מן התורה כמו של שאר אדם גדול:
(*) קטן שהגיע לכלל שאחר וכו': עיין במ"ב מש"כ דאם הוא חלוש וכו' הוא מדברי המגן אברהם וטעמא דבתר דידיה אזלינן ונ"ל דכ"ש דאזלינן בתר דידיה להחמיר ע"כ אם אנו רואין שהקטן הזה יכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס ואחרים בזמנו עדיין לא הגיעו לזה השיעור אפ"ה צריך מדינא להרחיק מצואתו ומימי רגליו ומה שכתבתי לבסוף הנ"מ בין לכתחילה לדיעבד הוא נובע מדברי הש"ת בשם המח"ב עי"ש רק שהוא כתב הדין לענין קריאה ולענ"ד לענין קריאה יש להחמיר לחזור ולקרות הפרשה של ק"ש עוד הפעם אחרי שאין בזה חשש ברכה לבטלה וגם הוא דאורייתא: