שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/קפו
שאלה קפו:
מוסתגנים:
שאלת ראובן ושמעון הית' להם תביע' אצל עכו"ם והעכו"ם היה במקום אחר. והחוב היה לראובן בו שני שלישי' ולשמעון שליש. אמר ראובן לשמעון נלך שנינו לתבוע החוב אמר לו שמעון לך אתה לבדך וכל מה שתוציא במזונות ושכירות וזולתם אתן חלקי בו והלך ראובן ומצא העכו"ם והוצרך לבוא עם הישמעאלי בדברי ריבות והוציא ראובן הוצאות מרובות במזונות וזולתם והלך העכו"ם למקום אחר והלך ראובן אחריו ולא זז משם ראובן עד שהציל מיד העכו"ם י"ג זהובים והוציא ג"כ במקום ההוא הוצאות מרובות אלא שלא הוצרך להוציא דבר במזונותיו לפי שנתאכסן בבית חבירו. וכשרצ' ראובן לשוב לביתו ויהי בדרך עמדו עליו לסטים ושללוה והוצרך ג"כ להוציא מעות מרובות עד שהחזירו אליו בגדיו והית' ההוצא' יתיר' על השבח. ועתה תובע ראובן לשמעון שיתן לו חלקו במה שהוציא יותר על הי"ג זהובים. וגם חלקו במה שאכל בבית חברו אע"פ שלא הוציא הוא דבר משלו עתה לפי שלולי שעש' לו ראובן נחת רוח קודם לכן לא היה מאכילו חנם. מהו שורת הדין בזה:
תשובה: המורש' הזה עשה שליחותו כהוגן וזכ' בשכרו אע"פ שנאבד לו מה שהביא. כיון שלא נאבד בפשיעתו וזה מתברר מהתוספתא דתניא התם השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום והלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם השוכר את הפועל להביא קנים ודורקנים לכרם והלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם השוכר את הפועל להביא ענבים ותפוחים ודורמסקים לחול' הלך ומצאו שמת או שהבריא לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אלא נותן לו שכרו משלם. והביא זאת התוספתא הרי"ף ז"ל בהלכותיו בפ' השוכר את האומנין. וכן בגמרא בפרק הגוזל בתרא (קט"ז סע"א) הביאוה. ואסיק התם דכיון שעש' שליחתו חייב ליתן לו שכרו משלם ובנדון הזה כיון שהלך בשליחותו של בעל השליש נותן לו שליח שכרו כפי מה שנוהגין לתת שכרו להלוך ממקום למקום דבר קצוב בכל יום ואפי' מכיסו והוא יזון את עצמו כדרך כל השכירים ואפי' באה לו מציא' שמצא מי שיזון אותו לא ינכ' לו משכרו כלום שזו מציא' היא ומציאת הפועל לעצמו כדאי' בפ' שנים אוחזין (י"ב ע"ב). וכן בפ' הנושא את האש' (ק"א ע"ב) אמרי' שאם פסק האחד לאשתו לזון את בתה ונשאת לאחר ופסק לזון אות' שאחד זן אותה והאחד מעל' לה מזונות ואינו יכול לטעון כבר יש לה מזונות ממקום אחר. וכן בכאן כיון שחייב לתת לו שכרו אינו יכול לנכות לו מה שזן אותו אחר דרך גמילות חסדים אבל מה שהפסיד בסכנת הדרכים בשביל הצלת עצמו. אין המשלח חייב לתת לו כלום. וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה שלא מצינו תשלומי נזק אלא בנזקי עצמו או בנזקי ממונו. ונזק ממונו כעין נזקי עצמו לפי שפשע בשמירת ממונו. אבל בנזק שהגיע לשליח מה הזיק המשלח ומה הגיע לו מחמת פשיעתו וכ"ש אם השליח שכיר שהרי הוא הלך בשכרו כדכתיב ואליו הוא נושא את נפשו ודרשינן (ב"מ קי"ב ע"א) שבשביל שכרו עלה בכותל ונתלה באילן. כלומר ולפעמים יפול ממנו וימות ובכלל סכנת נפשות הכניס עצמו מחמת שכרו ואפי' היה פועל בחנם ואפי' תאמר שבגרמת שליחות זו נזוק גרמא בנזקין הוא ופטור עכ"ל הרב הזה בתשובתו. ואני אומר שאם ההוצא' הית' להציל מה שהוציא והית' ההצל' יותר מההוצא' יטלנה ממה שהציל ומה שיחסר לו משכרו ישלם לו שליש חלקו ואתם שלום.