שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/פו
שאלה פו:
בגאייא:
שאלת מי שנשא אשה בבגאייא ואין לו שם קרובים וכל קרוביו הם באלגזאייר והתנ' עמה בשעת נישואיה שלא יוציאנה משם למקום אחר תוך עשר שנים ועבר הזמן והבעל יצא למקומו' אחרים וראה כי המקום אשר נשאה שם ישיבתו קשה לו ליוקר השערים ומיעוט הריוח והמקו' אשר עבר בהם יותר טוב לו ולאשתו ממקום הנישואין גם כי במקום הנישואין הוציאו קול של פריצו' ועבירה על אשתו מפני בני אדם רעים ופריצים ורוצה להעתיק דירתו משם לאלגזאייר עם קרוביו אם יכול לכוף את אשתו ללכת אחריו אם לא ואם הדין נותן לכופ' ואינה רוצה מהו דינא לענין כתובתה:
תשובה: אם הדבר ברור שבתנאי זה נשאה שיוכל להוציאה אחר עשר שנים ועבר הזמן דין פשוט הוא שיוכל לכופה שאפילו בסתם והדברים מוכיחי' שלהוציאה משם נשאה יכול לכופה כדאיתא בתוספתא שהביא הרי"אף ז"ל בפ' שני דייני כ"ש אם התנ' עמה בפירוש שהדבר פשוט שיוכל לכופה. ולשון התוספתא הוא שעל מנת כן נשאה מוכיח זה הלשון דתנאה מהני בהאי מילת' ואם אין הדבר ברור שהי' תנאי ביניהם והיא מכחשת אין לו עליה אלא שבועה על זאת הטענ'. ולענין טענת השם רע היוצא עליה שם והבעל רוצ' להוציאה משם הדבר פשוט ג"כ שיכול לכופה ודומה לזה כתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ג מהלכו' אישו' האיש שאמר איני דר במדינ' זו מפני שבני אדם רעים או פרוצים או עכו"ם בשכונתו ואני מתירא מהם שומעי' לו ואע"פ שלא הוחזקו בפריצו' שכך צוו חכמים הרחק משכן רע אפילו הי' המדור שלה מוציאה ממנו ודר בין בני אדם כשרים עכ"ל והסכימו עמו האחרוני' ז"ל וכיון שזה האיש יוצא ובא למלאכתו ללחמו ללחם ביתו ממקום למקום ואי אפשר לו לשמרה באותו מקום הרי כל המקום ההוא כמדור אחד ויכול להרחיק' משכונת אותו מקום (כלל) כדי שלא יוציאו עליה שם רע כאשר עשו פעמי' אחרו' אבל אין אנו צריכין לכל זה בנדון זה כי דין הוא לנושא אשה בבגאייא ויש לו הנא' בדירת אלגזאייר יותר מדירת בגאייא יכול לכוף אותה לצאת משם ולהביא' עמו לאלגזאייר ובזה צריך הקדמ' אחת והיא ידועה ומפורסמת אפילו לנשים ועמי ארצות והיא כי דירת אלגזאייר היא שוה לדירת בגאייא לאיש ואשתו מבני עמנו כי אין דירת בגאייא יפה מדירת אלגזאייר והרי היא ככרך וכרך בארץ אחת ואין צריך להאריך בזה כי לא יכחישון כי אם הרוצ' להכחיש הידוע לכל העולם. ואחר שנתברר' הקדמ' זו הנה הדין נותן לכוף האשה לצאת עמו לאלגזאייר וזה מלשון המשנ' שבפר' שני דייני (ק"ו ע"א) אבל באותה הארץ מוציאין מכרך לכרך ומעיר לעיר וכן הרמב"ם ז"ל כתב בפ' י"ג מהלכו' אישו' הנושא אשה באחת מהארצו' והוא מאנשי אותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת אבל מוציאה מכפר לכפר וממדינ' למדינ' באותה הארץ עכ"ל והוא לשון המשנ' אלא ששנה לשון כרך בלשון מדינה ולשון עיר בלשון כפר וכן בספר אבן העזר (סי' ע"ה) כתוב ובאותה הארץ יכול להוציאה מעיר לעיר ומכפר לכפר עכ"ל והוא לשון המשנ' אלא שעשה מכרך עיר ומעיר כפר וכלם נתכוונו לדעת אחת כי יכול להוציאה בארץ אחת ממקום למקום כששניהם הם שוים בדירתם ודבר זה פשוט הוא שהוא דעתם של גאוני' ז"ל בהסכמת האחרוני' ז"ל ורבינו תם ז"ל פי' שהדבר תלוי ברצונה ולעולם אין כופין אותה משום דכתיב בעולת בעל בעליתו של בעל וכתיב כל כבודה בת מלך פנימה ומה שאמרה המשנ' דבאותה הארץ מוציאה מכרך לכרך ומעיר לעיר מוקי לה במילתא אחריתי על פי הירושלמי ומשנה גרסת התוספתא דתני התם שהוא גורס אבל בן יהודה שאירס אשה בגליל כופין אותו לצאת ואינו גורס כגירסת הרי"אף ז"ל דגורס כופין אותה לצאת ואין זה דעת הגאוני' ז"ל כמו שכתבתי ולשנו' גירס' התוספת' אינו נכון והר"ם מרונטבורק ז"ל הוכיח מהירושלמי דיפה כח הבעל מכח האשה דגרסינן התם (כתובו' פי"ג הי"א) הוא רוצה לעלות לא"י והיא אינה רוצה לעלות כופין אותה לעלות. היא רוצה לעלות והוא אינו רוצה אין כופין אותו לעלו' וכיון שסברתו ליפות כח האשה היא נדחית מהירושלמי אם כן פירושו נדחה. וכן דעת הרא"ש ז"ל כדעת רבו הר"ם מרונטבורק ז"ל לדחו' פי' של רבי' תם ז"ל וכן נשאלנו מזה באחת מברשך הרב הגדול ר' יצחק בר ששת ז"ל ואני בהסכמ' אחת זה שלא בידיעת זה השבנו כדעת הרי"אף והרמב"ם ז"ל ואמר לי ה"ר אברהם הכהן שולאל נ"ע כי הרב אמר בלשון הזה לא נניח תלמוד ערוך בפינו מהגאוני' ז"ל מפני סברתו של ר"ת והארכתי בזה לפי שכבר כתבתי בפשיטו' שהוא יכול לכוף אותה ושמעתי שחלקו עלי והיו הדברים תמוהים בעיניהם ולא הודיעוני מה נסתפק להם וחששתי שמא הם טועים לסמוך על סבר' ר"ת ז"ל אשר היא כתובה בס' אבן העזר ובאמ' שקרוב הדבר לטעו' למי שבא לדון ע"פ אותו הספר אבל בעל הספר לא כ' אותה סברא לסמוך עליה שהרי הוא מימי הרא"ש ז"ל אביו הוא שתה וכתב ז"ל בפסקיו שרבו (הרמב"ם) [הר"ם מרונטבורק] ז"ל דחה אותה סברא ופי' הירושלמי והתוספתא בדרך אחרת ויצאו לו סברו' ע"פ פירושו כתבם בעל ספר אבן העזר ז"ל וא"כ הרי הוא תופס פירושו עיקר כיון שכתב סברו' היוצאו' על פי פירושו וגם הוא כתב בפירוש שבאותה הארץ יוכל להוציאה מעיר לעיר ומכפר לכפר כמו שכתבתי לשונו למעל' ואיך יסתור דבריו מפני דעת ר"ת ז"ל ובודאי לא כתב סברתו לסמוך עליה. והנה בספר הרמזים שחיבר על מסכ' כתובו' כשהגיע למשנה זו כתב פי' ר"ת ז"ל והשלים דבריו ואמר והר"ם מרונטבורק לא פי' כן עכ"ל ואולי כן הי' כתוב בספר אבן העזר והשמיטוהו הסופרי' וסמך על מה שכתוב שם קודם לזה ובעל העיטור ז"ל כתוב באות פסיקתא דמכרך לכרך כשאין שם סכנה מוציאין ודינה כמורדת ופי' לנו ג' דברים הא' שהדבר תלוי ברצון האיש כדעת הגאוני' ז"ל והב' שדינה כמורדת והג' שאין הדבר תלוי אלא בסכנה לא בשינוי המלכות וכן באות מחאה בעינן ג' ארצות לחזקה הנזכרו' ג"כ לענין נישואין ופי' בגמרא (ב"ב ל"ח ע"ב) שטעמא משום חירום כתוב בשם רבינו האיי ז"ל שאין חירום אלא לשון הרג כמו כל חרם אשר יחרם אבל חירום ממון אינו חירום וכתב עוד ז"ל בשם ר"ת ז"ל שחירום צרפת ופרובינצה אינו חירום שאין הורגין נפשו' ואין קרוי חירום אלא חירום עכו"ם וישמעאלי' ע"כ. ואחר שנתברר שזה יכול לכופה לצאת מב"גאייא לאלגזאייר כדין כל ב' מקומות שוין בארץ אחת והיא אינה רוצה לצאת צריך אני לברר מהו דינה בכתובתה ובס' אבן העזר לא דבר בזה כלום:
לפי הנרא' מהגמרא שזו אין לה כתוב' שהרי בסגנון אחד שנינו הוצאה מכרך לכרך בעיר אחת כהוצא' מחוצה לארץ. וכיון דבהוצא' מחוצ' לארץ אמרינן בגמרא (כתובו' ק"י ע"ב) בברייתא תצא בלא כתוב' ה"ה לזו וכן כתב הרמב"ם ז"ל שדין חוצה לארץ באיבוד כתובה כדין א"י שכן כתב איש שהי' מארץ מן הארצו' ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה ויוצאה עמו לארצו או תצא בלא כתוב' וכו' גלה לנו דעתו ז"ל כי בכל מקום שיכול לכוף אותה אם אינה רוצה לצאת אבדה כתובתה וזה פשוט הוא:
ועתה צריך לברר מהו זה שמאבדה אם מנה אם מאתים בלבד. אם גם התוספ' עמהם או אפילו הנדוניא ולענין התוספ' דבר ברור הוא שאין לה מדאמרינן בפרק אעפ"י (נ"ד ע"ב) תנאי כתובה ככתובה דמי. כלומר בכל מקום שאין לה כתוב' גם התוספ' אין לה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי מהלכו' אישו' דין התוספ' ודין העקר אחד הוא לרוב הדברים לפיכך כל מקום שנאמר בו כתוב' סתם הוא העקר והתוספ' כאחד עכ"ל והרי הוא כתב בזה תצא בלא כתובה כמו שכתבתי למעל' וא"כ ה"ה לתוספ' ומ"ש הרב ז"ל שדין העיקר כדין התוספ' לרוב הדברי' ולא לכל הדברי' הוא על פי דעתו ז"ל שכתב בפ' ט"ו מהלכו' הנז' וכן כתב הרי"ף ז"ל בפ' הבא על יבמתו ויש נשי' שיש להם תוספ' ואין להם כתובה כשניה ואילונית כמו שכתב ז"ל בפ' כ"ד מהלכו' הנזכרו' בקצת נשים יש להם כתובה ואין להם תוס' באומרת בעינא חוטרא לידאי ומרא לקבורה שיש לה כתובה ואין לה תוספ' כמו שכתב בפ' ט"ו וכו' וכן כתב הרי"ף ז"ל בפ' אלמנה ניזונת. וכן טוען טענת פתח פתוח מצאתי כמ"ש הרי"ף ז"ל בפ' בתולה. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מההלכו' הנזכרו' על כן כתב כאן כי ברוב הדברי' דין התוספ' כדין העיקר ולא בכל הדברי'. ומ"מ זו מהרוב היא כיון שכתב סתם שאין לה כתובה ולא פירש שיש לה תוספ' כמו שפירש בשניה ואילונית ואינך אחריתי ודבר זה ברור הוא שזאת כיון שאין לה כתובה לפי דעתו אף תוספ' אין לה דמאי דאמרינן בריש פרק אעפ"י תנאי כתובה ככתובה דמי למאי נפקא מינה למוכרת ולמוחלת ולמורדת והנך כלהו דמני התם ולא מני בהדייהו לעלות ושלא לעלו' ובודאי דבכללייהו היא לדעת הרב ז"ל כיון שלא פירש בהם שיש להם תוספ' איכא למימר דבכלל מורדת היא. שזו כיון שהדין נותן לכופה לצא' והיא אינ' רוצה הרי היא מורדת דאומרת בעינא ליה ומצערנא ליה. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בספר הזכות בפרק אעפ"י וכן בחידושי התורה בפ' מסעי שהאומרת שלא לעלות דינה כמורד' וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל באות פסיקתא שדינה כדין מורדת כדכתיבנא והרמב"ם ז"ל השוה ההוצא' ממקום למקום לעליית א"י לאיבוד כתובה ה"ה והוא הטעם ודבר זה פשוט שאבדה העיקר והתוס':
ולענין נדוניתה אם אבדה אותה אם לאו הדבר פשוט שאבד' אותה ואין לה אלא בלאותיה הקיימין כדעת האחרוני' ז"ל וכן נראה מדעת הראשוני' ז"ל דבכל מקום דאמרי' תצא שלא בכתובה סתם אף הנדוניא בכלל וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחידושיו בפ' אעפ"י וזה לשונו והא דאמרינן תנאי כתובה ככתובה דמיא דווקא תוספ' ותנאים דכתובה אבל נדוניא אינה בכלל. ולא מסתבר לי שהרי נדוניא כתובה שמה בכל מקום כמו שאמרנו אף עפ"י שכתובתה מבית אביה. וקבורת' תחת כתובתה. הבו לה ארבע מאה זוזי לכתובתה דברתא וכן כיוצא בהם הרבה. הילכך למוכרת ולמוחל' נדוניא ודאי בכלל היא ולכתובו' בנין דכרין נמי כל עיקרה משום נדוניא תקינו כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו וכן מורדת כבר מפורש בגמרא שמפסדת נדוניא וכן העוברת על דת אינה נוטלת נכסי צאן ברזל דליתנהו כדאיתא בפ' אלמנה ניזונת (ק"א ע"א) וכך אמרו שם (שם) בממאנת וחברותי' דלית להו נכסי צאן ברזל בדליתנהו הילכך כל דיני כתובה דמנה מאתים על נכסי צאן ברזל ומיהו דווקא בדליתנהו ובאה לגבו' מנכסיו בשעבוד כתובה אבל היכא דאיתנהו לא שאפילו זנתה לא הפסידה בלאותיה הקיימין בצאן ברזל עכ"ל רבינו ז"ל. והרי דעתו מפורש שבכל מקום שאמר תצא בלא כתובה אין לה מנדוניתה אלא בלאותיה הקיימין וכי הוא אומר לעלו' והיא אומרת שלא לעלו' אמרי' בפירוש תצא בלא כתובה ולדעתו ז"ל אף נדוניא מפסדת וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל כמו שכתבתי וכבר כתבתי כי דין הוצאה ממקום למקום בחוצה לארץ כדין אומר' שלא לעלו' לא"י באבוד כתובתה וא"כ כמו שזאת מאבדת נדוניתה אף זאת מאבד' נדוניתה. וראי' מפורש' נראי' לי באומר' שלא לעלו' שהיא מפסד' נדוניתה שהרי כשהו' אומר שלא לעלו' אמרינן (כתובו' ק"י ע"ב) יוציא ויתן כתובה ובודאי שאף הנדוניא יתן שאם מה שכתב לה משלו חייב ליתן. דהיינו עיקר כתובה והתוספ'. כ"ש מה שהכניסה לו. א"כ בכלל יוציא ויתן כתובה איתא לנדוני' נמי. הכי נמי באומרת שלא לעלו' כדאמר תצא שלא בכתובה אף נדוניא בכלל דבת בקתא היא ובסגנון א' תני להו תנא תצא שלא בכתובה. יוציא ויתן כתובה. והרמב"ן ז"ל כתב בספר הזכו' והביא הירושלמי בפ' המדיר וכן הרי"ף ז"ל שם דתני התם אחד נשים שאמרו חכמים אין להם כתובה ואחד נשים שאינן יוצאת שלא בכתוב' לא סוף דבר בכתובה מנה מאתים אלא כתובה של אלף דינרין מאבדת ונוטלת בלאות שיש לפניה. וראיתי מי שפי' בכתוב' של אלף דינר בתוספת אבל נדוני' יש להם. ואינו נראה שהרי בפי' אמרו שאין לה אלא בלאות וכן בפרק האשה רבה מוכח בהדיא דכל היכא דאמרינן דאין לה כתובה נדוניא בכלל דאמרינן התם (צ"א ע"א) באשה שנשאת בעדי מיתה אין אחיו של זה ואחיו של זה יורשים כתובתה ואקשי' כתובתה מאי עבידתה ואסיקנא כתובת בנין דכרין הרי שהזבירו נדוניא בלשון כתוב' סתם שאין כתובת בנין דכרין שיורשין אלא הנדוניא וכן כתב הרשב"א ז"ל:
העולה מכל זה הוא ששני מקומו' אלו שוים הם ובארץ אחת הם וזה גלוי לכל העמים וכיון שהם שוים יכול לכופ' לצאת מאותו מקום לזה המקום כדעת הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל והנמשכי' אחריהם מהאחרוני' ז"ל וליכא מאן דחש לדעתו של ר"ת ז"ל כיון שיכול לכוף אותה אם היא מסרבת תצא בלא כתוב' כי כן כתב בפירוש הרמב"ם ז"ל ודבריו נראין שהם בסגנון א' ושנו הוצאה ממקום למקום בחוצה לארץ ואומר לעלות לא"י ובההי' תצא שלא בכתוב' אמרינן וה"ה לזו כיון שאין לה לא כתוב' אין לה לא תוס' ולא נדוניא אלא מה שנשאר מבלאותיה וכמו שנתבאר למעל' מדעת הראשונ' ז"ל וממה שהוספנו לקח על דבריהם להעמידם בראיו' מפורשו'. והנה הרא"ש ז"ל כתב על זו בשם הר"ם מרונטבורק ז"ל שדינה בכתובתה כדין איילונית. וצריך לפרש דבריו והוא מודה שאין לה מנדוניתה אלא בלאותיה הקיימי' כי זה הוא דין איילונית אבל אפשר הי' לטעות בדבריו שאם דינה כדין איילונית א"כ תוספת יש לה שכן דעת הרי"ף ז"ל בפרק אלמנה ניזונת ואע"פ שהראב"ד ז"ל חלק עליו דכיון דמקח טעות הוא כיון שלא הכיר בה כבר למד עליו הרמב"ן זכות שכיון שכתב לה תוספות ע"מ שתשמשנו והיא רוצה לשמשו והוא רוצה לגרשה ולא מחמת מעשיה היא מתגר' דין הוא שיתן לה תוספ' ורצה ליזוק בנכסיו אבל באומרת שלא לעלות אינו דין שיתן לה תוספת שאפי' במקום שאמרו יוציא ויתן כתובה. אם היא תובעת גירושין כגון חוטרא לידא אמרי' דדוקא כתוב' נוטלת אבל תוספת דאדעתא למיקם קמיה כתב לה. אדעתא למשקל ומיפק לא כ' לה. כמ"ש הרי"ף ז"ל בפ' הבא על יבמתו כ"ש בזו שאין לה כתוב' מפני סרבנו' שמפסדת תוספ'. וכשא' הרב ז"ל שדינה כדין איילונית בא לפרש דמאי דאמרי' תצא שלא בכתוב' ה"ה לנדוני' אבל תוספת בלא ספק הפסידה וזה לא הוצרך הרב. ז"ל לפרש דכיון דאמרי' תצא שלא בכתוב' וקי"ל תנאי' כתוב' ככתוב' דמי כבר נתפרש שאין לה תוספ' ובנדוניא הי' אפשר לטעות לפיכך כתב הרב ז"ל שדינה בזה כדין איילונית. וגם הרב ז"ל לא דן שתהא כאיילונית אלא באומר לעלות שהדין נותן לכוף אותה אפי' מנוה היפה לנוה הרע כדי שיבנה ממנה שאם היא מסרבת אינה מורדת דאיהי לא מפקדא אפריה ורביה ויש לה דין איילוני' שאינה ראוי' לבנים. וכן הרב בעל העיטור ז"ל אע"פ שכ' בפסיקת' דבארץ ישראל אם היא מסרבת יש לה דין מורד' מנוה לנוה כתב באות מרד דמספקא לי' באומר לעלו' מהו דינה אם יש לה דין מורד' אם לא וע"ז כ' הרא"ש ז"ל בשם רבו הר"ם מרנטבורק ז"ל שדינה כדין איילוני' ובודאי שאין טענת איילוני' אלא כטענת קיום פריה ורביה שהרי כשהיא אומרת לעלו' והוא אומר שלא לעלו' אם בלא טענת פריה ורביה דינה כדין איילונית מה יהי' דין הבעל אבל כשאין טענת הבעל משום פריה ורביה ויש לה דין מורד' גם בטענת האשה יש לו דין מורד ואם בטענת הבעל היא משום פריה ורבי' ויש לה דין איילוני' גם היא בטענת בעינא חוטרא לידה ומרה לקבורה יכולה לכוף אותו. וה"ר יהונתן הכהן ז"ל בפירש ההלכו' בפ' שני דייני כתב שאין לה מנה מאתי' ולא תוספ' אבל מה שהביא' לו מחזיר לה משלם זהו לשונו. ונרא' שאין לדעתו חייב אלא בלאו' נדונייתה הקיימי' שהוא לא כתב ופורע לה משלם נדוניתה אלא מה שהביאה לו מחזיר ואם אבד אינו יכול להחזירו וכן נראה באמת שזו היא דעתו ז"ל ואחר שכתבתי זה ראיתי טעות הטועה כמו שחשבתי ועל כן הוספתי זה:
ובענין שנוי המקומו'. התלמוד הזכיר (כתובו' ק"י ע"א) יהודה ועבר הירדן והגליל ואין הנדון שלנו כיוצא בהם דבהנהו סתמיהו איכא חירום בינייהו שאף המוחה במי שהחזיק בשדהו בפני שלשה אינו בוטח שיגיעו הדברים אל המחזיק תוך שלש שנים וכמו שאמר שם (ב"ב ל"ח ע"ב) סתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי ואף לענין ביעור שביעי' הזכירום (שביעית פ"ט מ"ב פסחים נ"ב ב') שאפי' בהמה שביהוד' אינה גדילה בפירו' שבגליל. והדבר ידוע שאין זה בנדון שלפנינו שאף בעת היותם לשתי מלכויות אינם נמנעים מלסחור וללכת ממקום למקום ובכל יום עוברי' ושבי' ממקום למקום וא"כ אין אלו שתי ארצות מחמת חירום אף לא מחמת מנהגיה' ולשונם כארץ אדום וארץ ישמעאל ואם שתי המקומו' הם שוים ככרך וכרך זה יודעו' אפי' הנשי' ולחלוק על זה אינ' מדרך הוראה שיצטרך הדיין שנמסר לו דין זה לשאול לאחרי':
והסומך בזה על פי' ר"ת ז"ל לא מחכמ' עשה זה וטוב' היתה לו השתיקה שסברא זו לא כתבה אחד מהמפרשי' ז"ל בגלילו' קטלוניא כי כלם סומכים לדעת הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל ולא מצינו שכתבו אלא הרא"ש ז"ל וכתב תשובתה בצדה כי רבו הר"ם ז"ל חלק עליו והרי זה קול ושוברו עמו וגם בעל הטורים ז"ל שכתבה כבר כ' לה קודם דעתן של גאוני' ז"ל ומעולם לא נעשה מעשה ע"פ סברתו של ר"ת ז"ל ואינה כדאי להעלות אותה על ספר לדחותה וזה שסמך עליה כתב שהאחרונים ז"ל כן דעתם ולא ידענו א' מהאחרוני' שיהא דעתו כן ח"ו. כיון שמוציא אותה מן הדין מאותו מקום למקום זה אם נמנעה אין לה כתוב' כדין לעלות ושלא לעלו' שהרי התוספתא וכן הירושלמי הזכירו בזה כפיה ואין כפיה זו אלא בממון להפסידה כתובתה ולא נזכרה כפיה בשוטין אלא לגרש אבל בכל מקום שהוזכרה כפיה בלא גרושין הוא כפיית ממון ומשם למד הרמב"ם ז"ל שתצא שלא בכתובה ולא חלק עליו שום אדם ואינה צריכה הכרזה אלא במורדת במקום דירת הבמל כדי לביישה ותשוב אבל זה שרוצה לצאת והוא הפכה עורף גלתה דעתה שלא תשוב לעולם ואין אוסרין אותה בכאן מפני קשיות עורף כיון שאין לה כתוב' אין לה תוספ' כי כן דעת הרמב"ם ז"ל בפירוש שכ' בכל מקום שהפסיד' כתובה הפסידה תוספ' וכן רבי' יהונתן ז"ל בפי' ההלכו' כ' שאין לה תוספ' אלא שכתב שמה שהביאה לו יחזיר וזה הוא מה שהוא בעין מבלאותי' שהאבוד אינו יכול להחזיר וכן בעל העטור ז"ל כתב בפי' שדינה כדין מורדת וכ"כ הרמב"ן ז"ל שבכל מקום שהפסידה כתוב' הפסידה אף הנדוניא אם באה לגבותה מחיוב כתובתה וכן נראה מהירושלמי בפ' המדיר והביאה הרי"ף ז"ל שם וכ"כ הר"ם מרונטבורג ז"ל שאמר שדינה כאיילונות שאין לה בלאו' ואע"פ שהאילונית יש לה תוספ' כדעת הרי"ף ז"ל לא היתה כוונת הר"ם מרוטנבורג לחייב התוספ' שמאיזה טעם הפסיד הנדוני' ויהי' לה תוספ' לא אמרה אדם מעולם וכבר האריך הרי"ף ז"ל בפרק הבא על יבמתו ואפי' יהי' דעתו לחייבו תוספ' אין זה אלא במוציא מנוה היפ' לנוה הרע מחוצה לארץ לארץ היא חייב' לצאת משם מפני פריצות אם ממאנת אין לה עליו מזונו' וכן כתבו התוס' בפירוש א"כ תחזיר לו נכסיו ואם הפסידתם תשלמם מבלאותיה ואם מסרבת משמתינן לה כדין מאן דלא נצאית לדינא ושלום על דייני ישראל: