שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/פז
ענין פז:
מאזונה:
נראה מלשון השאלה כי יעקב בן סלימאן הוא מודה בשותפו' וכן נראה מהעדויו' שנתקבלו בקהלו' הקדושו' מוסתגאניס ותנס ומה שטען יעקב הנזכר כבר נתן חלקו ליעקב בן יחייא כי הוא חשב בינו לבין עצמו ונתן לו כל המגיע לו לחלקו אין בדבריו כלום. כיון שלא עשה זה בפני שלשה דהכי אמרי' בפ' אלו מציאות (ל"א ע"ב) איסור ורב ספרא עבדו עסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא ופלג בלא דעתא דאיסור אתו לקמי' דרבא א"ל זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו אי נמי תרי מגו תלת אי נמי תרי דפלגת קמי בי תלתא. א"ל מנלך הא א"ל דתנן אם יש שם ב"ד מתנה עמו בפני ב"ד א"ל מי דמי התם אפוקי ממונא ממר ומיתן למר הכא אנא דידי שקלי גלוי מילתא בעלמא הוא. בתרי סגי. תדע דתנן אלמנה מוכרת בלא ב"ד. ולאו אתמר עלה אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אינה צריכה ב"ד מומחה אבל צריכה ב"ד הדיוטו' עכ"ל הגמ' והעולה מזה הוא כי שותף אינו רשאי לחלוק שלא בפני חברו אלא בפני שלשה הבקיאים בשומא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכו' שותפו' וז"ל אחד מהשותפין שבא לחלוק שלא מדעת חברו חולק בפני שלשה אפי' הן הדיוטו' ובלבד שיהיו נאמנין ויודעין ובקיאין בשומ' חלק כחלק אבל בפחו' משלשה לא עשה ולא כלום עכ"ל. וכן איתא בגמ' בפרק איזהו נשך (ס"ט ע"א) בהנהו תרי כותאי דעבדו עיסקא בהדי הדדי אזל חד מינייהו פלג בלא דעתא דחברי' אתו לקמי' דרב פפא וכו' ומפלגינן התם בין זוזי לחמרא ובזוזי אינו צריך ב"ד ובחמרא צריך ב"ד. והטעם לפי שהזוזי' כלם הם שוים משא"כ ביין שיש יין טוב ויש יין רע לפיכך אם חלק שלא בפני חברו אין חלוקתו כלום. ואמרינן התם אפי' בזוזי אם יש בהם טובים ורעים צריך ב"ד. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנ"ל וז"ל בד"א כשחלקו פירו' אבל אם היו מעות המעות כחלוקין הם ויכול לחלקם שלא בפני ב"ד ומניח חלק חברו ביד ב"ד עכ"ל. עוד הוסיף הרב ז"ל שאפילו המעות צריך שיניחם בב"ד. עוד כתב ז"ל בד"א כשהיו המעות כלם מטבע אחד ושוין אבל אם היו מקצתם חדשי' ומקצתם ישנים וא"צ לומר מקצתם רעים ומקצתם טובים שהן כפירות אין חולקין אותם אלא בב"ד עכ"ל ואפי' לא היתה השותפו' בממון אלא שותפין שנשתתפו באומנותם השתוף קיים כדעת האחרוני' ז"ל מדין שכירות שכל אחד שוכר את עצמו לחברו והשכירו' קיים כל זמן שלא חזרו בהם ומה שהרויחו חולקין בשוה כמו שמוכיח בפ"א ממציעא (י"ב ע"ב) שאם שכרו ללקט מציאות מציאתו למשכיר ואינו יכול לומר לעצמי מצאתי. אם חוזר בו צריך שיאמר כן בפני שני' ואם לא אמר כן כל מה שהרויח חולק עם שותפו ואינו יכול לומר לעצמי הרווחתי. דהכי אמרי' בפ' הגוזל ומאכיל (קט"ז ע"ב) רבא אחר הכא בפועל עסקינן וכדרב דאמר רב פועל יכול לחזור בו ואפי' בחצי היום אמר איהדר הדר בי' לא אמר לא הדר בי' וכתב הרשב"א ז"ל בתשוב' דמה שפועל יכול לחזור בו דוקא כשחזר בו קודם שהרויח אבל לאחר שהרויח אינו יכול לחזור בו וכשהוא חוזר בו צריך שיחזור בו בפני שני עדים אבל אם אמר הוא כשהרוחתי מה שהרוחתי כבר חזרתי ביני לבין עצמי אינו נאמן עכ"ל תשובתו ז"ל. והעולה מזה הוא שיעקב בן סלימאן כיון שלא חלק עם יעקב בן יחייא בפניו או בפני ב"ד אין חלוקתו חלוקה וחייב לתת חלקו ליעקב בן יחייא בכל מה שהרויח בסחורתו ואף אם הרויח באומנותו עמו כדין שותף. ולענין טענת סך הממון שזה אומר כך וזה אומר כך כבר אמרו חז"ל בפ' כל הנשבעין (מ"ה ע"א) שהשותפין נשבעין בטענת ספק וזאת השבוע' היא שבוע' המשנה שהיא בנקיטת חפץ כשבועת התור'. ואע"פ שאמרו שם (שם) שאם חלקו השותפין אין משביעין בטענת ספק כבר ביארתי שזה לא חלק עדיין כי חלוקתו אינה חלוקה כיון שלא היתה בב"ד על כן יכול להשביעו שבועת המשנ' אפילו בטענת ספק כ"ש שאם יש לו טענ' בריא שיכול להשביעו שבועת היסת ואלו היו שניהם במקום אחד הי' נאמן בשבועתו לומר נתרצינו שנינו בחלוקה מגו דאי בעי אמר נאנסו ונאמן כדאי' בפ' המוכר את הבית (ע' ע"א) אבל כל שלא בפניו צריך ב"ד כדכתיכנא ועל ענין מה שטען יעקב בן יחייא שבזמן השותפו' היו זנין ומפרנסין בניהם ונשותיהם ושהוצאת יעקב בן סלימאן היתה יותר גדולה מהוצאתו הדבר תלוי לפי ראות ב"ד ולפי מנהג השותפין באותו מקום שאם אינן מקפידין בזה הוי מחיל' ואין לו דין עמו ואם הם רגילים להקפיד בזה חייב לעמוד עמו בדין חשבון בשביל הוצאה זו וישלם לו העודף ושלום על דייני ישראל כתב שב"ץ זלה"ה.