שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/רעח
שאלה רעח:
עור שאלת ראובן עם אחד מאנוסים היה לו שותפו' ורצה האנוס לבא לבית החשבון עם ראובן והוא היה חולה ובקש ממנו שימתין עד שיבריא ותהיה דעתו צלולה לכוין החשבון והאנוס באלמו' ואיום מהמלכו' הזקיקו לכתוב לו כתב ידו שהוא חייב לו כך וכך ממון לזמן קצוב בכח חרם.
ואחר זה אמר האנוס לראובן הנה יש לנו ממון בשותפו' חוב בחצר המלכו' תן אותו חוב לחלקי במה שאתה מחייב לי וכן עשה ראובן כתב הרשאה לאנוס לגבו' החוב ההוא והאנוס מחל לראובן בערכאותיהן.
ועכשו תובע האנוס על הכתוב בכתב יד ראובן.
וראובן פוטר עצמו בטענת המחילה שנעשית באחרונה גם מטענת טעות בהודאה.
וגם תובע על האנוס לפי דקדוק החשבון.
ואתם נסתפקתם אם החרם חל עכ"פ או לא חל אם יש טעות ואם חייבין לחזור אל החשבון מטענת הטעו':
תשובה: תחלת כל דבר אני משיב כי החרם אינו חל אלא א"כ יש חיוב ממון בדין אבל אם אין שום חיוב ממון בדין. אף החרם אינו חל. וזה דבר פשוט הוא. וכתב דראובן בטל הוא מכח מחילה האחרונה שכיון שקבל עליו האנוס חוב המלכו' ונתרצה בזה ומחל לו. אינו יכול לחזור ולתבוע מה שמחל בערכאותיהן. וזה מספיק לבטל כתב יד ראובן אפילו לא טעה בהודאתו. ולענין טענ' הטעו' אם נאמן אם לא אם הדבר יתברר בעדים או בראיו' טעו' בהודאתו יכול לחזור בו. ולענין אם הוא נאמן לומר טעיתי אם לא הדבר ברור שהוא נאמן מפני שני דברים. האחד להיותו נאנס מפני חמת המציק ואלמותו כמ שנז' בשאלה. והשני מפני טענת חליו ודבר זה צריך בירור. דעו כי מי שנתחיי' לחברו ממון בהודאתו אינו יכול לומר טעיתי אלא א"כ יודה לו בעל דינו או אם יש לו ראיה בטעותו כמו שכ' ר"ח ז"ל וכן הרי"ף ז"ל בפ"ק דגיטין וכן דעת ר"ת ז"ל. וכבר הקשו בזה ואמרו ולמה אינו נאמן לומר טעיתי מיגו דמצי למימר פרעתי. ותירצו דאין הכי נמי דכל היכא דאיכא דנאמן לומר פרעתי נאמן לומר טעיתי והכא לא מצי למימר פרעתי. אי משום דאיכא קנין אי משום ששעבד נפשו בעדים במעמד שלשתן שאין דרך לאדם לשעבד נפשו עד דדייק בחושבניה. ולפי זה התירוץ הדבר פשוט בנדון הזה שנאמן לומר טעיתי. אבל יש מתרצין דבכל הודאה אינו נאמן לומר טעיתי לפי שאין דרך בני אדם להודו' עד שיכוין בחשבונו יפה. והביאו ראיה לזה מדתנן בשבועו' (ל"ח ע"ב) מנה לי בידך ואמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור. אין לך בידי חייב ואינו נאמן לומר טעיתי בהודאתי מיגו דמצי למימר נתתיו לך כדמפרש טעמא בפ' השותפין (ו' ע"א) דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. והקשו על זה דבפ' גט פשוט (קע"ה ע"א) אמרינן שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי אינם נאמנים. ומשמע דדוקא יתומים אינן נאמנין אבל הוא עצמו הי' נאמן לומר טעיתי ומשמע דמשום טענת מיגו דאי בעי אמר פרעתי אח"כ הוא דנאמן. ותירצו דודאי אפילו שכיב מרע אינו נאמן משום טענת מיגוי. אלא היינו טעמא דנאמן משום דשכיב מרע אין דעתו צלולה עליו ורגיל לטעו' זה כתבו בתוס' בשם רבינו יצחק ז"ל. ולפי זה בכל הודאה שהוא מודה שכיב מרע יכול לטעון טעיתי ולפי שלא היתה דעתי צלולה. א"כ בנדון הזה כתב ידי ראובן הוא בטל מכח המחיל' ואם יתברר שטעו בחשבונו' ומתוך הטעו' יתברר שחייב האנוס לראובן חייב לפרעו ואע"פ שכ' עליו הודא' בכתב ידו אינו חייב כלום אם כתבו בטעו' כדאמרינן בירושלמי דכתובו' (פי"ב ה"א) הכותב שטר לחברו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב לתת לו כלום וכתבו הרי"ף ז"ל בפרק הנושא. ובעל העטור קיימו בהמחאה. ואע"פ שהוא ז"ל דחהו בכותב שטר בלא טעו'. מ"מ נלמוד ממנו הכא דנכתב בטעו' אינו כלום וכן כתוב בספר החושן בסי' מ' וכן הרשב"א ז"ל בפ"ק דגיטין. וכיון שאינו חייב לו כלום מן הדין אף החרם אינו חל עליו אפילו היתה שבועה דהוייא לה שבועו' שגגו' ושבועו' אונסין דמותרו' זה נראה לי לפי נסח השאלה ושלום: