שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/רלג
תלמסאן אל ר' אברהם בר סעדיה חקון:
שאלה רלג: שאלת יעקב וראובן בנו היתה להם חצר משותפ' ומת ראובן בחיי אביו והניח בנים ובת וגם ליעקב היתה בת אחת וייחדו הזקן ויורשיו בנו החצר לנדוניית בת הזקן ואחות הבנים ונתקיים הענין בקנין כדין וכהלכה אך הניחו חלק אחד מחצר לצד רוח אחת ומחיצה מפסקת בין החצר ובין אותו החלק שיהי' חציו מיוחד למזונות הבנים וחציו לתכריכי הזקן ומכרו הבנים חלקם המשוייר ללוי ונשאת אחותם ונתנו לה בנדוניית' מה שייחדו לה ואח"כ שדך הזקן בתו לשמעון ופסק לתת לה בנדונייתה חצי החצר המיוחד לה בלא אותו שיור ששייר לתכריכיו ולוי שקנה מהבנים חלקם החזיק בכל אותו שיור בין בחלק הבנים שמכרו אותו אליו בין בחלק הזקן אע"פ שלא היתה לו זכייה והזקן ראה ושתק ובתוך כך קודם שנשאת בת הזקן אחר שדוכיה פרץ לוי המחיצה המפסקת בין החצר המיוחדת לנדוניית הבנו' ובין החלק המשוייר לבנים ולזקן לפי שהמחיצה היתה ישנה ורצה לבנותה חדשה ועמדה החצר פרוצה זמן מה בהתרשלו' לוי ובתוך כך היה מחזיק לוי בכל אותו שיור כאשר בתחלה ונשאת בת יעקב לשמעון ולא נתחדשו תנאים ביניהם וכתבו בכתובתה שהוא הוציאה בנדונייתה חצי אותה חצר ואחר זה מת הזקן ומכרו היורשים מה ששייר לתכריכיו ללוי הנז' ועמד לגדור פרצתו אז ערער עליו שמעון ואמר כי שיור הזקן לתכריכיו נתבטל כי בנוסח כתובה שכ' לאשתו כתב שהיא הוציאה חצי החצר בנדוניית' ולא נזכר שום שיור. ולוי טוען כי לא הוציאה בנדונייתה אלא מה שפסק לה אביה כמו שנזכר בשטר הפסיקתא מהו הדין בזה:
תשובה: אם הדבר ברור בשטר הפסיקתא שהאב לא פסק לחת לבתו אלא חצי החצר בלא השיור ששייר לעצמו ולתכריכיו ובשטר הכתובה אין הדבר ברור אם נתן לה הכל וחזר בו מהשיור או לא נתן אלא מה שפסק. א"כ הוי בעל הבת ספק דיד בעל השטר על התחתונ' כדאיתא בפ' גט# פשוט (קע"ג ע"א) ובדוכתי אחריני (כתובו' פ"ג ע"ב) והזקן ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי כדאמ' בפ' החולץ (ל"ח ע"א) גבי ספק ויבם וגבי שומרת יבם שמתה. וה"ה הכא משום דקרקע בחזקת בעליה היא עומדת כדמוכח בפ' השואל (ק"ב ע"ב) ובפרק חזקת. והמוציא מחבירו עליו הראי' שזה הוא כלל גדול בדין (ב"ק מ"ו ע"א) וכיון שהזקן הוא בחזקת קרקעו ששייר כשמת מי שקנה מהיורשין לצורך תכריכיו הוא מוחזק בקרקעו מכח מכירה זו והבעל שבא להוציאו מחזקתו צריך להביא ראי' מבוררת יותר משטר הכתוב' שכיון שבשעת השידוכין לא פסק לתת לו אותו חלק ושיירו בפירוש אם חזר בו מהשיור הי' לו להזכיר זה בפי' בשעת נישואין שהנושא סתם על דעת תנאי' הראשוני' הוא נושא אם לא נתחדשו תנאים אחרי' ביניהם בפירוש. ועוד כיון שלוי החזיק באותו שיור אחר שנשאת הבת ולא עכב עליו ולא מיחה בו הדבר ברור יותר שלא הי' אותו חלק בכלל הנדוניי' שאין אדם עשוי לשעבד עצמו בקרקע שמחזיקין בו אחרים עד שיחזיק בו הוא דומה למה שאמרו בפ' חזקת (ל"ו ע"ב) לא עביד איניש דכרבי לי' לארעיה ושתיק. וכן אמרו שם (ס' ע"א) אין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק. ולא עבידי אינשי דנחת (אחרין) [אריסי] לארעייהו ושתקי (מ"ו ע"ב). ועוד שהדבר נראה ברור כי שיור הזקן לתכריכיו לא חזר בו לתתו אותו לבתו בנדונייתה ולהפיל עצמו על הצבור שיקברוהו מהצדק' שאפילו אמר אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו שלא כל הימנו להעשיר את בניו ולהפיל עצמו על הצבור כדאי' בפ' נערה שנתפתתה (מ"ח ע"א). ואם בפירוש שייר אותו חלק לכבודו מסתמא לא נתנו לבתו. ובר מן דין אין אדם עשוי להוסיף לבתו יותר ממה שפסק לה וארחייהו דאינשי לפחו' ולא להוסיף משום דלא ליהוו כי עבורי אחסנתא כדמוכח בפ' הנז' (נ"ב ע"ב) וכל אלו הטענו' הם מספיקו' להעמיד לוי בקרקעו' והשם יצילנו משגיאו':