שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/רלד
שאלה רלד:
בגאיה לסוחר אחד על יד ה"ר בנימין עמאר י"א.
שאלת יהודה עכו נ"ע נפטר וצוה שיפרעו לאשתו שהיא בת אחיו כתובתה וינתן לה במתנת ש"מ יתר על כתובתה מאה דינרי זהב ולחמותו ארבעים דינרי זהב ולאחי אשתו שהוא בן אחיו שלשים דינרי זהב ולאחי אשתו מאמה שלמה גרסיאה עשרה דינרי זהב ושיפרעו לבן אחותו האנוס כל מה שהוא חייב לו ושיפרעוהו קודם לכלם וכשבא הסוחר להפרע לא מצא תשלום פרעונו כי אם חובו' האחד על שלמה גרסיאה הנז' משנים וארבעים דינרי זהב.
והאחרים על ישמעאלים.
וכשתבע לשלמה הנז' שיפרע מה שהוא חייב.
טען כי הוא תפוס ועומד במה שבידו על מה שהניח לו המצוה הנזכר וגם השאר הוא תפוס בהרשאת אמו ושאר מקבלי המתנו' ושאם ירצה להפרע ילך אצל הישמעאלים.
והסוחר אינו יכול להתעכב כי דעתו לחזור לארצו.
על כן הוא תובע לשלמה הנז' חובו.
והדיין אשר שם הוא מזכה לשלמה במה שתפס בשביל עצמו.
אבל במה שתפס בשביל אמו ואחרים נסתפק.
והסוחר סדר שאלתו אם הוא קודם במה שחייב שלמה הנז' למקבלי המתנו' אם לא:
תשובה: כל הנכסים שהניח דודך אחר שנפרעה אלמנתו מכתובתה הם משועבדים לכל מה שהי' חייב לך וחובך הוא קודם מן הדין למקבלי המתנו' שנתן במתנת שכ"מ פי שמתנ' ש"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה דהכי אמר רבא בפ' יש נוחלין (קל"ז ע"א) ושעבוד החוב הוא קודם וכן כ' הרב רבי יהוסף הלוי אבן מיגאש ז"ל מהא דרבא שמעינן דהיכא דאיכא עליה דאיניש מלוה על פה וכתבינהו לנכסיה לאחר במתנ' שכיב מרע דדינא הוא דאתי ההוא ב"ח וטריף לה מני' דמקבל כי היכי דטריף לה מן היורשין ואי הוו לי' מטלטלי ויהבינהו במתנ' שכיב מרע דינא הוא דאתי בעל חוב בין מלוה בשטר בין מלוה על פה ומפיק להו מני' דמקבל למגבא מינייהו ההוא חוב דילי' כי היכי דמפיק להו מן היורשין דהא מתנ' שכ"מ כירושה שויוה רבנן. ולא עוד אלא דירוש' אלימא מינה דאלו ירושה דאוריי' ומתנ' שכ"מ דרבנן עכ"ל ולא עוד אלא אפילו מזונו' האשה הם קודמין למתנ' שכ"מ אע"פ שאין חיוב המזונו' אלא לאחר מיתה שעם גמר מיתה נתחייבו הנכסים במזונו' ואין המתנה אלא לאחר מיתה. והכי מוכח בהדיא התם (שם קל"ג ע"א) גבי הא דאמרי' סבר רב אדא בר אבא למימר אם ראוי לירשו אלמנתו ניזונת מנכסיו ואם לאו אין אלמנתו ניזונת. ואמר רבא מגרע גרעא כדאיתא התם וכן כ' הרמב"ם ז"ל (בפ"ז) [בפ"ח] מהל' זכיי' ומתנה בלשון הזה מתנת ש"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה לפיכך מוציאין לכתובת האשה ולמזון האלמנה והבנו' מיד אלו שצוה להם. שהרי (במתנתו) [במיתתו] נתחייבו הנכסים בכתובה ובמזונו' ואלו שנתן להם לא יקנו אלא לאחר מית' עכ"ל. וכ' הרמב"ן ז"ל דה"ה למלוה על פה. זה הוא הדין אפילו לא צוה דודך כן בצואתו וכ"ש אם צוה כן בצואתו כמו שנזכר בשאלה אין להם זכות בנכסיו כלל עד שיפרעוך משלם ויטילו מה שצוה שינתן להם אח"כ אם יספיקו הנכסי' ואפילו הי' אל האלמנה חיוב מזונו' על הנכסים מלוה על פה היא קודמת למזונו' האלמנה שהרי הנכסים הם משועבדים למלוה וקיי"ל דאין האלמנה והבנו' ניזונו' מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם כדאי' בפ' הניזקין (מ"ח ע"ב) ואם אחר שנפרעה האלמנה לא נשארו בנכסים כדי חובך אלא חובו' על יהודים וישמעאלי' כולם הם משועבדים לחובך עד שתהיה נפרע עד פרוטה אחרונ' שהרי ב"ח גובה חובו ממלוה. ואע"פ שמלוה הויא ראוי לענין ירושת בכור כדאי' בפרק יש בכור (נ"ב ע"א ע"ש) ובפ' יש נוחלין (קכ"ה ע"ב) אפ"ה ב"ח גובה חובו ממנה ואע"פ שאין ב"ח גובה בראוי כבמוחזק כדאי' בהדיא בפ' מי שמת (קנ"ז ע"א וע"ב) גבי הא דתנן נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה וב"ח יורשי הבן אומרין האב מת ראשון ויורשי האב אומ' הבן מת ראשון וכו' ושמעינן מהתם דאי' ב"ח נוטל מנכסי' שנפלו לאחר מיתת לוה משום דראוי הוא ואע"ג דכ' ליה דאקנה כדאי' התם (שם) וכן הוא מפורש בתוספתא ובירושלמי שאין ב"ח ואפי' נזקין שהיא מלוה הכתובה בתור' אינה גובה מהראוי וכמו שהאריך הרמב"ן ז"ל בחידושיו בפ' יש נוחלין ובהלכו' נדרים ובכתובו' בסופם וכן כ' הרשב"א ז"ל בתשובה. אפ"ה בע"ח גובה חובו מהמלוה. והטעם בזה לחלק במלוה בין בכור לבעל חוב אע"פ ששניהם שוים שאינם נוטלים בראוי. לפי שהמלוה היא משועבדת לב"ח מן התורה כדאי' בפסחים בפ' כל שעה (ל"א ע"א) ובפ' השולח (ל"ז ע"א) ובפרק האשה שנפלו לה נכסים (פ"ב ע"א) ובפ' ד' וה' דקמא (מ' ע"ב) דקאמר ר' נתן מנין לנושה בחבירו וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנא' ונתן לאשר אשם לו ואף לכתובת אשה היא משועבדת בתר דתקינו בתראי למגבי כתובה ממטלטלי כמ"ש הרי"ף ז"ל בפ' האשה שנפלו לה נכסים וכן כ' הרמב"ן ז"ל שם בס' הזכות. וכיון שהיא משועבדת לו מה"ת אע"פ שהיא ראוי לענין ירושת בכור ואינו נוטל בה פי שנים ב"ח גובה ממנה חובו וכן כ' בסמ"ג סי' ע"א ממצות עשה כי כן כ' ר"י בכתב ידו. ונראה שדבר זה פשוט הי' אל הדיין כמו שנזכר בשאל' אלא שנסתפק בזה במה שהוא חייב אחד ממקבלי המתנה שהוא רוצה לתפוס אותו במתנתו וגם בזה לא נסתפק שנראה לו שהדין עמו אלא שנסתפק לפי שהוא שליח מקבלי מתנת אחרים ורוצה לתפוס מה שחייב בשבילם זה הוא מה שנראה מתוך לשון השאלה שנסתפק בו. וכל זה אין לו ענין בנדון הזה שאם תפיסתו היא תפיסה בשביל מתנתו גם בשביל אחרים שנעשה שלוחם הויא תפיסה כדמוכח בפ"ק דגיטין (י"ב ע"א) ואפילו בלא שליחו' וכן כ' בעה"ט ז"ל בספר החשן אבל תפיסה זו אפילו לעצמו אינה תפיסה שהרי הנכסי' הם משועבדים לחוב ואין לו זכו' במתנתו עד שיהא נפרע החוב וכמו שהיורש המחזיק בנכסי אביו חייב לפרוע חוב אביו הוא הדין וכ"ש מקבל מתנת שכ"מ דלא הויא אלא דרבנן. ואע"פ שיש חובו' אחרים על ישמעאלים כמו שנזכר בשאלה אינו יכול לדחותך אליהם שהרשו' ביד ב"ח לגבו' מאיזה שירצה ואפי' אחים שחלקו ויצא עליהם שט"ח יכול ב"ח לגבו' חובו מאיזה שירצה מהם אם האחרים אינן כאן או אם הם קטנים או לא נתרצו הגדולים לפרוע וא"י לומ' לא אפרע אלא לפי מה שיגיע לחלקי מהחוב לפי מה שבא לחלקי מהנכסי'. ואע"פ שאביהם הי' יכול לפורעו מכל שדותיו בפזור מזה מעט ומזה מעט אין היורשין יכולין לדחותו אלא הרשו' בידו לגבו' חובו מאיזה מהם שירצה וכההיא דאמרי' שלשה אחים שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של א' מהם וכו' כדאי' בפ' בית כור (ק"ז ע"א) ומייתי לה בפ"ק דב"ק (ט' ע"א) דמשמע מהתם שלא הי' אותו אח יכול לדחותו אצל שאר האחים כמ"ש הרמב"ן ז"ל שם וכן כ' בפי' הרב ר' יצחק קרקושאה ז"ל בפי' ההלכו' בפרק יש נוחלין ובחדושי קמא להרא"ה ז"ל כתוב בירושלמי (כתובו' פ"י ה"ד) דאמרי' התם כשם ששני שטרו' היוצאים ביום אחד על שדה אחת שוחדא לדייני. כך שטר אחד היוצא על שתי שדו' שוחדא לדייני. פ"י שודא דדייני. ואם מה שנשאר ביד זה המקבל מתנה יספיק לחובך מוטב ואם לא יספיק ותצטרך לגבו' מהחובו' שהם על הישמעאלים הדין נותן שימכרו החובו' ההם כפי מה שיוכלו ואין לעכב פרעונך עד שיגבו אותם או עד שימכרו בשווים שאין לנו בזה אלא מקומו ושעתו וכן משמע בערכין (כ"ד ע"א) וכן כתבו המפרשי' ז"ל ואין להאריך בזה וגם לא היתה השאל' על כך. העולה מזה הוא שאתה בחובך קודם לשלמה גרסיאה וחייב ליתן בחובך מה שבידו ועל זה היתה השאלה: