שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס קרימונה)

דרוש דף מפתח

שימו לב! דף זה צריך דף מפתח כדי לעזור במלאכת תמלול הטקסט המקורי מסריקה איכותית ולשם בדיקת תקינותו. נא ליצור אותו אם אפשר.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

תשובות מהר"ם - דפוס קרימונה

מפתח סימנים

א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז • לח • לט • מ • מא • מב • מג • מד • מה • מו • מז • מח • מט • נ • נא • נב • נג • נד • נה • נו • נז • נח • נט • ס • סא • סב • סג • סד • סה • סו • סז • סח • סט • ע • עא • עב • עג • עד • עה • עו • עז • עח • עט • פ • פא • פב • פג • פד • פה • פו • פז • פח • פט • צ • צא • צב • צג • צד • צה • צו • צז • צח • צט • ק • קא • קב • קג • קד • קה • קו • קז • קח • קט • קי • קיא • קיב • קיג • קיד • קטו • קטז • קיז • קיח • קיט • קכ • קכא • קכב • קכג • קכד • קכה • קכו • קכז • קכח • קכט • קל • קלא • קלב • קלג • קלד • קלה • קלו • קלז • קלח • קלט • קמ • קמא • קמב • קמג • קמד • קמה • קמו • קמז • קמח • קמט • קנ • קנא • קנב • קנג • קנד • קנה • קנו • קנז • קנח • קנט • קס • קסא • קסב • קסג • קסד • קסה • קסו • קסז • קסח • קסט • קע • קעא • קעב • קעג • קעד • קעה • קעו • קעז • קעח • קעט • קפ • קפא • קפב • קפג • קפד • קפה • קפו • קפז • קפח • קפט • קצ • קצא • קצב • קצג • קצד • קצה • קצו • קצז • קצח • קצט • ר • רא • רב • רג • רד • רה • רו • רז • רח • רט • רי • ריא • ריב • ריג • ריד • רטו • רטז • ריז • ריח • ריט • רכ • רכא • רכב • רכג • רכד • רכה • רכו • רכז • רכח • רכט • רל • רלא • רלב • רלג • רלד • רלה • רלו • רלז • רלח • רלט • רמ • רמא • רמב • רמג • רמד • רמה • רמו • רמז • רמח • רמט • רנ • רנא • רנב • רנג • רנד • רנה • רנו • רנז • רנח • רנט • רס • רסא • רסב • רסג • רסד • רסה • רסו • רסז • רסח • רסט • ער • רעא • ערב • רעג • רעד • ערה • רעו • רעז • רעח • רעט • רפ • רפא • רפב • רפג • רפד • רפה • רפו • רפז • רפח • רפט • רצ • רצא • רצב • רצג • רצד • רצה • רצו • רצז • רצח • רצט • ש • שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו

סימן א

ראובן תבע שמעון לדין וטען העמדתי לך משכוני ורצוני לפדותו והשיבו נחלט בידי כי הלויתיך עד יום פלוני לפדותו או לחלוט ובקשתני זמן אחד ואמרת קני מעכשיו אם לא אפדהו עד זמן הקצוב בינינו. והלה אומ' לא יצא מפי לומר קני מעכשיו ואומר מהר"ם נ"ע אע"ג דבעלמא הוי אסמכת' ולא קני הכא קני דכיון דהוא תופס וגם עשה עמו טובה שהלוהו. וישבע שמעון שראובן אמ' קני מעכשיו ויהא המשכון שלו. ופסק מהא דאמר בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף סו) גבי מתני' הלוהו על שדהו וכו'. ורב נחמן אמר אפי' לאחר מתן מעות נמי קנה הכל ומסיק דאמ' קני מעכשיו וכן פסק רבי יצחק התם:

סימן ב

אמרתך צרופה. ומרחשתך עמוקה וצפה. על שפה: עליך לתרופה: נחלתך מנופה. בשלש עשרה נפה. ידידי חמודי חבר הנאה אשר כנפשי ה"ר יקותיאל אשר שאלת על התינוק שחלה אם יש לפחות למלמד ימי חליו כן הוא הדין שמלמד שחלה אין לפחות למלמד. דראייה לדבר מעבד עברי שחלה ג' שנים אינו חייב להשלים. אבל התינוק שחלה פסידא דמלמד כיון דלא רגיל לחלות אבעי לי למלמד לאתנויי וכיון דלא אתני יפסיד כדאמר בפרק האומנין (בבא מציעא דף עז) גבי מאן דאגר אגורי לדוולא ופסק נהרא בפלגיה דיומא לא הוה רגיל דפסיק פסידא דפועלים. אי הוה רגיל דפסיק אי בני מתא פסידא דפועלים. לאו בני מתא פסידא דבעל הבית. וכן פסק רבי יואל הלוי ז"ל. ושכתבת שיש אומרים דכיון דחולי שכיח פסידא דמלמד הוא והקשית מכתובות טעות הוא בידם דאדרבה איפכא הוא משום דלא היה רגיל להיות חולה פסידא דמלמד כדאמר פרק האומנין (שם):

סימן ג

ועל הדין השני אם המלמד יודע עתה ללמוד הנער על בעל הבית להביא ראיה שאז לא ידע: ואם לא יביא ראיה בעדים יתן לו שכרו. וראייה בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנג) מי מוציא מיד מי וכולי' רבי נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראייה שהיה שכיב מרע. ואם שכיב מרע הוא עליהן להביא ראייה שהיה בריא. והלכה כר' נתן דדיינא הוא ונחית לעומק' דדינא. מיהו כיון שיש לו עד שאומר שלא ידע באות' שעה יש לו למלמד לישבע שידע באותה שעה ללמד אותו דכל מקום ששניהן מפסידין אותו ממון עד אחד מחייבו שבוע' ונשבע להכחיש העד ויטול דומיא דעד אחד מעידה שהיא פרועה שנשבעת להכחיש העד ונוטלת בפרק הכותב (כתובות דף פז) ושלום לך ולתורתך
מאיר בר ברוך ז"ל:

סימן ד

מעת גלינו מעל שולחן מו' הרב רבי מאיר אין לנו פה להשיב כי רבו מחלוקות בישראל, כי הללו מטמאין והללו מטהרין, ונעשית תורה כבשתי תורות. לכך נמנינו להלך אחר בית דין יפה של מורינו הרב רבי מאיר להאיר עינינו על עסק ראובן אשר תבע שמעון לדין.

"אתה קבעת צינור בקרקע המקלח מים כל מימי גשמים, וגם שופכים על חצירך דרך אותו צינור של אבנים. ואותו צינור קבעת בחצירך סמוך לביתו ממש אצל כותל ביתי. והכותל הוא של עצים. כשבנית אותו צינור עירערתי עליך וכתבת לי חתימתך שכל היזק שיבא לי מחמת זה שעליך לסלקו. והנה פעמים ושלש העמדתי עדים כשהיו הגשמים מרובים שהיו השופכים הולכים לביתי. ועתה אני רוצה שתסיר הצינור מכותלי ותבנהו במקום אחר, ותרחיק מאת ביתי כדי שלא יזיק לי. כי לעולם כשרבים הזוחלים והצינור אינו יכול להספיק מימיך המרובים, הם הולכים בביתי ובמרתף שלי. ואיני יכול לקבול עליך כל שעה".

והשיב שמעון: "אמת שהוא חתימתי לסלק לך כל הפסד שיהיה לך מחמת צינור שלי, אבל לסלק הצינור לגמרי לא אשמע לך, כי אני רוצה לבנות בתוך שלי מה שאני רוצה. ואמת הוא שפעם אחת נשבר הצינור והלכו המים דרך אותו שבירה בתוך ביתך ותיקנתי אותו ואינו מזיק לך עוד. ואם יזיק לך עוד - אתקן כאשר יאמרו ב"ד, אבל להרחיק מעל ביתך זה אינו דין". וכתו' ראיותי' באר היטב:

ועוד תאיר עינינו על בתי החורף המחממות גויות בלא ציויי אך מדעתם, אם יש מכשול ועון בזה. או אם יש לשתוק ולהניחם לעשות רצונם מפני תענוג שבת. וכמדומה לי שאמרת לי לשתוק הואיל והגויות עושות לצורך עצמן. ואיני יכול לסמוך על זה כי שמא שגיתי ולא הבנתי ממך על היושר. לכן תכתוב לי דעתך הנקייה עם ראיות ברורות. ועמך שרי נהורות. ופני שונאיך יהפכו כשולי קדרות. וימצאו דעות רבות וצרות. ואתה מ"ו וכל החבורות. היושבים בשורות. ישיגו ששון ושירות. וחיים ושלום כאות תלמידך מנחם בר דוד ז"ל. הילל בר עזרא.

וזה תשובתו:

אלה שני בני היצהר המשכילים יזהירו כזוהר. וכעצם השמים לטהר. מה לכם לשתות מי נהר. בארץ עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. אך כי דלמטייא שיבא מכשורא כרב אשי לטבחי מתא מחסיא. וששאלתם אלופיי ומיודעיי ה"ר מנחם וה"ר הילל על ראובן שתיקן צינור של אבנים בקרקעו אצל כותל של שמעון של עצים. נראה דאם ראובן הרחיק צינורו ג' טפחים משמעון אין לו להרחיק טפי. ואע"פ שמימיו מזיקין את שמעון דעל הניזק להרחיק עצמו. והרי יכול לגדור בפניהם כדאמר בפרק הבית והעלייה (בבא מציעא דף קיז) הנהו בי תרי דהוו דיירי חד בעליונ' וחד בתחתונה וכל אימת דהוה משי ידיה נפלי מייא על תחתון ומזקי ליה וכו'. עד ר' אלעאי ואיתימא ר' חייא בר יוסף על התחתון לתקן ומסיק דסבר כר' יוסי. מיהו שלשה טפחים יש לו להרחיק דכל מידי דמתונתא קשי לכותלא. ותנן מרחיקין את הגפת וכו'. (פר' לא יחפו' דף י"ז) וה"ה לכל מילי דמתונתא כגון מים וחול כדאמר בגמר' דלא יחפור (דף י"ט) ותנא ליתני חול ולוקמ' במתונת' ומשני הא תנא ליה אמת המים אלמא דאמת המים ונברכת הכובסין ושיח ומערות דקתני ברישא גבי כותל טח דה"ה יש לו להרחיק מכותל בניין ותנא ברישא וה"ה בסיפא. ואפילו מים דלא קביעו יש להרחיק ג' טפחי' מדתנן נברכת. וכן משמע מדפריך מחרישה תיפוק ליה משום זרעים וכו'. אלמא כיון דצריכין מיא אע"ג דלא מיא תדירי יש להם להרחיק. וכ"ש נדון זה דקביעי טפי. וכן משמע בתר הכי ואת מימי רגלים מן הכותל ג' טפחים בשופכן אלמא דאפי' לפי שעה גזרו ביה רבנן ואין לחלק משום דהתם שופכן בידים. דהוו גירי דיליה. דהא ליתא. דאפילו ממילא גזרו להרחיק כדאמרינן גבי מרחיקין את הסולם וכו'. (שם דף כ"ב) לימא מתניתי' דלא כר' יוסי ומשני אפי תימא ר' יוסי. ומודי ר' יוסי בגירי דיליה. וזמנין בהדי דמנח ליה קפצה נמייה. הכא נמי זימנין שנסתם הצינור שנפלה בו מפולת עפר וצרורו' והוא מנק' אותו ונמצ' מקר' המים בידי' בכותל דהיינו גירי דילי ועוד דבלאו מים יש לו להרחיק ג' טפחי' חפיר' צינור מן הכותל דכל מרא ומר' דקא מחי' מרפי' ליה לארעאי וכבר הוכחתי דכי היכי דלא יחפור כותל אצל בורו ה"ה אצל כותל בניין. ועוד שצריך ג' טפחים משום החול והסיד שהצינור עשוי בהם. ופי' ר"ח דאפי' ר' יוסי מודה בבל הרחקות דמתניתי' לבד מהני דפליג בהדיא. תדע מדלא פריך אהנך ברישא. לימא מתני' דלא כר' יוסי כדפריך גבי סולם ש"מ דבכולהו מודו. ומה שטען ראובן שאם יזיק ישלם היזקו אפילו הכי יש לו להרחיק כמו שאמרו חכמים דתנן היה מעמידו בעלייה צריך שיהא תחתיו מעזיבה ג' טפחים ובכירה טפח ואם הזיק משלם מה שהזיק. אלמא אע"ג דמשלם היזקו צריך להרחיק שזה יכול לומר איני חפץ לתובעך לדין ה"נ יכול לומר שמא יפול הכותל מחמת מימיך ולא מצינא דאטרח מיהו אם נתן לו רשות לסמוך אע"פ שלא החזיק ג' שנים לאלתר הויא חזקה כדפריש בפק דבבא בתרא (דף ו) גבי אחזיק להורדי וכו' דכל הני חזקו' אינן של ג' שנים דלא שייך ג' חזקות אלא כשמחזיק בקרקע חבירו. אבל הכא בחזקת תשמיש מיירי שמשתמש בשל חבירו ובשעה אחת שמשתמש בפניו ושתק הויא חזקה וכגון שטוען מכר לי או נתן לי במתנה בת תשמיש זה דהויא חזקה שיש עמה טענה אבל אמר נשתמשתי ושתק אינו כלום דהוי' חזקה שאין עמה טענה ואם אמר מכר לי או נתן לי צריך לישבע שבועת היסת כמו שפירש ר"י ורב האי ז"ל והביא ראייה מפרק הכותב (כתובות דף פ"ז) דתקינו שבועה על הקרקעות מדרבנן. וכן פי' ר"י ז"ל (דף פז) בשמעת' דרבה בר שרשם (פר' ח"ה דף ל"ב) ודלא כפי' רש"י ואין להאריך.

סימן ה

וששאלתם על הגויות המחממות בצרפת היו נוהגים היתר בבית מ"ו ז"ל ואמר שרבי' יעקב מאור"לינש ז"צל היתר אפילו לומר לגוי לתקן האש משום חולה שאין בו סכנה. ואומ' לגוי ועושה והכל חולים אצל האש לישב בקרירו' אמנם נ"ל לאסור במלכותינו משום דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור שנהגו משום חומרא ופרישות שלא לישב בבית החורף שהוחם בשבת אי אתה רשאי להתירם בפניהם ואני הייתי מוחה בשפחתי והרגשתי שהיתה מחממת בצנעה ועשיתי לו מסגרת וש"לום
מאיר בר בר"וך:

סימן ו

משחך השם שמן ששון מחביריך. ברור מללו תומיך ואוריך. לא נפל דבר מדבריך. ומי ישדד עמקיך אחריך. או יקדר בהדריך. שקט תהיה על שמריך. וזרח בחשך אוריך. ולא יכנף עוד מוריך: מו' הר' משה אדוני שאל את עבדו הנשען על יד. גלה סודו. אל תלמידו. לא עזב חסדו ואמתו. בריתי היתה אתו. אובין לפניו מטיבותיה דמר על אודות שמעון אם יש עדים שביקש מראובן שהיה לי יישוב שנה. אז נראה לי שהפסיד יישובו. והודה שאין לו יישוב או שמחל לו כח יישובי ויש לי להבי' ראייה מהא דאמר בפ' חזקת הבתי' (בבא בתרא דף ל"ה) אי דלי ליה צנא דפיר' לאלתר הוי חזקה ופי' ר"ח אם יש עדים דיהיב ליה לוקח למרי דארעא צנא דפירי לדורון להוליכו לביתו נתברר שאכילת פירות ללוקח ומדידיה יהיב ליה למוכר: עכ"ל: וטעמא הוי דאם אית' שהקרקע של מערער לא היה מקבל ממנו בתורת דורון ה"נ בנדון זה אם היה לו יישוב לא היה ממנו להתיר. ולא דמי להא דאמרינ' התם עביד איניש דזבין דיניה דהני מילי התם דאמר ליה זיל זבניה נהליה לכל הקרקע עביד איניש דזבין דינא שלא יתרעם עוד על כל הקרקע. אבל למיעבד איניש דזבין מגמלא אונא. דכל שכן בשיקנה דבר מועט משכנגדו שיחזיק הלה בטענתו. ויחזיק במותר ולא יחזיר לו השאר. ואע"פ שרבינו שמואל פי' לשם פי' אחר כדאי ר"ח לסמוך עליו בכל מקום. וא"ת והלא ראובן בעצמו אינו טוען שקנהו מאתו. יש לומר מ"מ הוא אומר שמחל לו כח יישובו. שהרי טוען שאמר לו תחילה יש לי יישוב אחר ואני צריך לשוב שמה עוד. וישב לשון הזה לשון מחילה אחרי שהוכיח סופו שהוצרך לבקש התרה וגדולה מזו אני אומר אם ראובן אמר לשמעון אני חייב לך מנה. ושמעון טוען בודאי אינך חייב לי שאפי' אם אין שמעון מוחל לו שראובן פטור אע"פ שראובן יודע בעצמו שחייב לו. וראייתי מדאמרינ' פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלה) זה אומר אחי הוא אינו נאמן וכו'. ובגמרא קאמר ואידך מאי קאמרי ואי קאמרי לאו אחינו הוא אימ' סיפא נפלו לו נכסי' ממקום אחר ירשו אחיו עמו בתמיה. אלמא אע"ג דראובן אומר לשמעון אחי הוא ויש לך ליטול עמי ושמעון אומר אינו אחי דלא יתן ראובן כלום. דהוי כאילו מחל לו. ולא הוי מחילה בטעות. דכיון שכנגדו אמר לו אני חייב לך א"כ היה לו ליתן לבו לדקדק אם האמת את שכנגדו והוא לא עשה כן. אלא אמר אינך חייב לי א"כ מחל לו בלב שלם. אלמ' אע"פ שלא אמר לשון מחילה כלל. היכא דמוכחא מילתא אמרינן מחל לו כ"ש בנדון זה שיש בלשון הזה לשון מחילה טפי ועוד שהוכיח סופו כדפרי'. ומה שכתב אדוני שיכול לבא לידי שפיכות דמים אם יהיו יחד. הטל פשרה ביניהם ויעלו שכר זה לזה וידחה שמעון לפני ראובן. כדאמר גבי ספינות פר' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לב) ונדחה שאינה טעונה וכו'. ועוד שחובתו הוא ומעשיו מקולקלין. ופעמים רבות ראיתי בקהילות שלוקחין היישוב לאחד עבור דבר מועט. כ"ש בי דינא דמר דאלים לאפקועי ממונא. ועמך בדבר המשפט לגדור גדר הכל לפי צורך השעה שלא תיוצץ הרעה. וטוב בעיני לכוף את שניהם שיניחו הדבר עליך הן לדין הן לפשרה ואז תעשה הטוב בעיניך ואני מסכים אחריך לכל מה שתעשה ושלום מ"ו. ושלו' ישיבתו. ושלום תורתו. יגדל נצח כנפש משרתו.
מאיר בר בר"וך:

סימן ז

ברכות יעטה מורה. ונצר משרשיו יפרה. יתיר ידין יורה ומי כמוהו מורה ומי אנכי בא עד הלום. בער מאיש ולא בינת אדם לי ולא לכך הוצרכת לדיעות החסירות ותכונות הקצרות ואתה הגעת לגבורות. לברור קלות וחמורות. אך ענותך תרבני וקורא אני עליך שרים עצרו במילים וגומר מו' ה"ר יצחק ושרא לי מרי אם לא כתבתי לך לפי כבודך כי לא היה לי פנאי ועתה בקצר' אשיב הנרא' בעיני. כי יהודה פשע וחייב לשלם כי לא היה לו לפטור הערבים עד שהיה נודע לו על הבירור במצות שמעון ולוי דאפי' אדיוקני לא סמכינן. וכ"ש אכתב מזוייף ואדם מועד לעולם וכו'. ואע"ג דהערבים נדרו לשלשתן ושלישי עדיין לא פטר הערבים אפילו הכי חייב דבקל יכול לפשוע בממון ישראל נגד הגוים עע"ז כתוא מכמר וכולי. וכיון שישראל גורם לחבירו הפסד אעפ"י כן שמן הדין אין הערבים פטורים כיון שהשלישי לא פטרן א"ה חייב. דכל בידי גוים עע"ז ברי היזיק' אפי' לשלא מן הדין וראייה ממסור. וקל להבין ואע"פ שהוא לא צוה להחזיר הערבון. מ"מ אחרי שידע בדבר שהיה להם להחזיר הערבון על פי כתב של יעקב אביו וידע כמו כן שאביו שלח להם כתב להחזיר הערבון. אבעי ליה לאסוקי אדעתא שלא לפטור הערבים בכתב מזוייף כדי שלא יהו שמעון ולוי קרחים מזה ומזה. ואם בשעה שפטרו הערבים אז עדיין לא החזירו שמעון ולוי הערבון אז אין לו לשלם אלא מה שחוב היה שוה יותר מן הערבון אבל אם כבר הוחזר הערבון ואז פטרו הערבים. יש לו ליהודה לשלם כל החוב כפי מה שישומו אותו. ולא כל דמי החוב אלא אומדין כמה יהיה אדם נותן עבור החוב ואז ישלם ולא יותר. כדאמר פ"ק דמכות (דף ג) מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובת' ונמצאו זוממין וכו'. עד אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובת' של זו אם נתארמלה או נתגרשה ואם מתה ירשנה בעלה וקתני נמי סיפא כי האי גוונא מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו אלף זוז על מנת ליתנן מכאן ועד שלשים יום. והוא אומר מכאן ועד י' שנים אומדין כמה אדם רוצה ליתן שיהו בידו אלף זוז וכו'. אלמא אמדינן הכי נמי אמדינן ומשלם יהודה כל שויו של החוב אע"פ שגם אביו פטר הערבים הרי תחילה התנה אביו להיות פטור אפילו מפשיעה וכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי לשתלם מהאי כיון דהאי כוליה היזיקא עבד. והאי כוליה היזיקא עבד והלכה כרבי נתן בפרק הפרה (דף נג) גבי שור שדחף חבירו לבור. דרבי נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא וליכא למימר דרבי נתן לא אמ' אלא גבי בור משו' טעמא דאנא תוראי בבירך אשכחיתי' ומאי דלית ליה להשתלם מבעל השור משתלמנא מינך. כדאיתא בפ"ק דבבא קמא (דף י"ג). דהאי כדפרישנן התם דעל כרחך ההוא חילוקין דיחויא בעלמא הוא שהרי בפרק הפרה (דף נג) אמרינן אפילו בשור ושור. וכל היכא דליכא לאישתלומי מהאי וכולי א"נ להכי קאמר ההיא טעמא דאנא תוראי בבירך אשכחיתי' משלם הכל מה דלית ליה לאישתלומי מבעל השור. אבל היכא דכוליה היזיק' עבד בלאו ההוא טעמא אמרינן דכל היכא ליכא לאישתלומי וכולי כמו בשור ושור. והכא נמי בנדון זה כל חד וחד כוליה היזיק עבד דאיז' מהם שהיה פוטר את הערבים היה מקלקל החוב וברי היזיקא כתוא מכמר וכולי כדפירש לעיל: ואתה תעלה. מעלה מעלה: לשם ולתהלה: אתה וכל אשר לך. כנ' אהובך
מאיר בר ברוך.

סימן ח

מי יורה דיעה. ומי יבין שמועה. שוקל וסופר מגדלות מרקחים ריח ניחוחים. פותח וסוגר. מפתח ושגר. קוצר ובוצר. אלוף ועוצר. אשל הגדיל הרב המובהק מו' מארי הרב רבי מאיר יאיר הרב עיני עבדו אם כהן יכול למחול על כבודו שיבר' ישר' לפניו בסעודה או יפתח לפניו ראשון כיון דמקרא יליף מוקדשתו בפר' הניזקין (גיטין דף נט) ובתורת כהנים יליף מוקדשתו שאם לא רצה דפנו משמע שאין בידו למחול ואמר דבריך לא אשנה ולא אסתור ולא אבנה. אך אטה אזני ואומר הנני הנני. והמאור הגדול יאיר עיני הג' דינין שפס' רבינו תם בנזקין ובעל חוב ובפועל. בעל חוב אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי אלא בזוזי היכא דאית ליה. והיכ דלית ליה לא אמרינן זיל טרח וזבין ואייתי זוזי כדמוכ' בפרק הכותב (כתובות דף פו) אבל היכא דקטעין לוה לית לי זוזי. טול קרקע והמלוה טוען אישתבע לי שאין לך יכול להשביעו אם לאו. נרא' לי שאינו יכול להשביעו כי אין כאן דרר' דממונא. וכל היכא דליכא דררא דממונא לא משבעינן ליה אפילו שבועת היסת כדפירש רבינו תם והגאוני' פסקו אמנה לי בידך והלה אומ' אין לך בידי כלום. דהילכת' כמאן דמתני אסיפא מנה לי בידך והלה אומר הן למחר אומר נתתיו לך וכולי'. דאיכא דררא דממונא. וכל שכן היכא דליכא דררא דממונא שנותן לו כשיעור זוז וכן משמע מתוך פירוש רש"י בפרק כל שעה (פסחים דף לא) אהא דאמר רבא ראובן מכר שדה לשמעון באחריות וזקפו עליו במלוה וכולי. ואמר רבא אי פקח ראובן מגבי להו ארעא והדר מגבי להו מנייהו דאמר רב נחמן יתומים שגבו קרקע וכולי'. ופירש רש"י התם אי פקח שמעון ואמר אין לי מעות לפרוע לכם אלא קרקע כו' ואי מצי יתמי למימר ליה אישתבע לן דלית לך זוזי מאי אהני ליה פיקחותיה אלא ודאי שאינם יכולים להשביע אפילו שבועת היסת. דהא בימי רבא כבר ניתקנה שבועת היסת. והרב דעת יחוה. ולו אכרע ואשתחו'. וכל ימי צבאי לו אקוה. והקושט יקשוט הא דאמרי גם לב"ה קשיא נימא דאתיא לאתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו. והא דאמרינ' בהקומץ רבה (דף כא) תמלח ואפי' בשבת אמאי איצטרי' קרא הלא מליחת קדשי' אינ' אלא כמליחת קדיר' ומליח' קדיר' לכולי עלמ' אינו חייב משום מעבד. כי אם מליח' דבעי לה לאורת' כדמוכח בפ' כלל גדול (שבת דף עה) והא דאמרינן בילה לא מעכבא הלא שנה עליו הכתו' לעכב כמה פעמים בפרשת נשיאים דכי האי גוונא ילפינן שעה מדורות בפרשת נשיאים ורבי היאך מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דלית לו ברירה אילו מקצתו בארץ ומקצתו בחוצה לארץ בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כז) ואית ליה קניין פירות לאו כקניין הגוף דמי בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלו) גבי נכסי לך ואחריך לפלוני ושלום רב למ"ו הרב ולתורתו ולכל שואבי מימיו כה חפץ תלמידו אש"ר ב"ר מש"ה זצ"ל

קנקן חדש מלא ישן. שפתו שפת פרח שושן. שפתותיו שושנים נוטפות מור. ואנא מטיבותיה דמר גמרא אגמור אתכם מנזיהותיה מחסום לפי אשמור מאת אדוני היתה סיבה: להושיט לי שרביטו בחיבה. וכרוח שפתיו ניבה. ולא משתבש מאן דתני ליבה כי כאולם לבו. נבקעו כל מעיינות תהום רבה. ונשא נס ודגלו עלי אהבה. כי היכא דלמטיין טיבא. וכטל אורות טליו. קול מסביריו. וגליו עלי עברו. אשר נחליו: ושטף נטפי אגליו. מים כבירים שוטפי' אשר צי אדיר לא יעברם. מחול ירביון איך אספרם. ורוחו עברה ותטהרם. ואיך יעצור כח קימוש וחוח בקליפתו אפרוח בלא כנף לפרוח. איש אשר כמוני מילדי הרפה: להבין ולהורות ולקרוב מגילתו עפה: ומרחשתו עמוקה וחפה. ואמרתו צרופה. ושלי צפה וחרבו שלופה. לטושה. המתהפכת לכל סביבותיה. מתחלקת שלל לכל אגפיה. מ"ו הר"ר אשר. פתחת ראשון בקדושת כהן לפתוח ראשון אם הרשות בידו ליתן רשו' לישראל לברך לפניו בסעודה נ"ל שהרשות בידו. כדמשמע בהדיא פ' הניזקין (גיטין דף נט) דתנן התם אילו דברים אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל ופריך בגמר מפני דרכי שלום דאוריית' היא. אלא אמר אביי לכדמר וכו'. עד ואם בא לחלוק כבוד או לרבו או למי שגדול הימנו הרשות בידו ואמר מר עלה לא שנו אלא בסעודה אבל בבית הכנסת לא דאתי לאינצויי ופי' רש"י וזה לשונו. אבל לעניין לקרו' בתורה לבית הכנסת אין כהן חולק כבוד ללוי ולוי לישראל דלא ליתו שארא לאינצויי ולמימר אנא קרינא ברישא והיינו דקתני מתנית' כהן קורא בראשון כמו שנאמר בתורה ואינו רשאי לחלק כבוד ולשנותו מפני דרכי שלום עד כאן לשונו: אלמ' דהאי דקאמר תורה דכהן קורא ראשון היינו מצוה לישראלי' לקרו' את הכהן ראשו' אבל אי קאמ' כהן אני מוחל כבודי כבודו מחול כמו הרב שמחל על כבודו כבודו מחול. דאוריית דילי' הוא כ"ש כהן שהכהונ' ניתנ' לו ולזרעו עד עולם בברית מלח דכתי' והית' לו ולזרעו אחריו וגומ'. וכן בפרש' קרח כתיב כמה פעמי' כהונתכ' כהונתכ' אלמא שהכהונ' שלהם היא ולא דמי למלך שאינו יכול למחול על כבודו שנאמ' כי לי"י המלוכה. הממליך מלכי' ולו המלוכ' ולהכי כתיב שום תשים עליך מלך ריבה בו משימו' הרבה לומר שאין כבודו מחול. והשת' על כרחך ההוא דגיטין הכי מיפרש' כהן קורא ראשון כמו שכתוב בתורה על כן מצוה לקרותו ראשון היכא דלא מחיל ליקריה ואפי היכא דמחיל ליקרי' דהשתא לא הוי מצוה דאורייתא אפילו הכי קור' ראשון מפני דרכי שלום דילמא אתי לאנצויי והני מילי בבית הכנסת אבל בסעודה דלא אתי לאנצויי אי מחיל ליה ליקרי' שפיר דמי ולא כמו שכתבת דמוקדשתו יליף אם לא רצה דפנו. הני מילי גבי נושא נשים בעבירה. אבל לפתוח ראשון ולברך דלא הוי אלא כבודו יכול למחול דאטו ליטול מנה יפה ראשון אם לא רצה הכהן ליטול. וכי תיסק אדעתין למימר דפנו אף על פי דמוקדשתו יליף. אלא ודאי לא אמרינן דפנו אלא בנושא נשים בעבירה. אבל דברים שהן לכבודו או לריוח ממון הרשות בידו למחול לבד מבית הכנסת שאינו יכול למחול דילמא אתי לאנצויי ובסעודה לא אתי לאנצויי כדאיתא בגיטין (דף נט) בהדיא משום דלא שכיחי בה רבים. ואפילו בסעודת נישואין וברית מילה דשכיחי בה רבים לא פלוג רבנן. מדלא מפליג תלמודא בין סעודה לסעודה. ועוד כי שכיחי בה רבים לא אתו לאנצויי שהבעל הבי' נותן רשות לברך לאשר ישר בעיניו. ובשני ובחמשי קאמר תלמודא דאפי' בבית הכנסת יכול כהן ליתן רשות לישראל הגדול ממנו לעמוד לפניו משום דלא שכיחי בה רבים. ואע"ג שר"ת פסק וה"מ בימיהם שהיו עוסקין במלאכתן כל ימות החול ולא היו רגילין כולן לבא לבית הכנסת כי אם בשבת וי"ט אבל בזמן הזה אין חילוק בין שבתות לשני וחמשי דכל שעתא שכיחי בה רבים. ע"מ בסעודה ליכא מאן דפליג ודבר פשוט הוא שאם בא לחלוק כבוד למי שגדול ממנו הרשות בידו. ועיר שכולה כהנים כי אם כ"ג ישראלי' לא יקראו כהנים במקום ישראלים להשלים מניין ז' דכהן אחר כהן לא יקרא כמו שכתבתי בכתבי הראשון וברביעי ובחמשי כ"ש דלא יקרא משום פגם שניהן פגם הראשון משום היוצאי' אחר שקראו כהן השני שיאמרו שנודע לו לחזן עכשיו שהראשון חלל היה וצריך להתחיל הסדר ולקרו' כהן אחר ואע"פ שאינו אומר עמוד פלוני הכהן. מה בכך. וכי חובה לקרות הכהן נהי דנהגו עתה לקרות בשם קוראי' בתורה דילמא אתו לאנצויי. מ"מ אינו חובה להזכיר הכהן. ועוד אפי' שמו אינו צריך להזכיר אלא מרמז לו בידו שיעלה: וכן שמעתי שהיה עושה מור"י קרו"בי הר' שמואל מבנב"ירק זצ"ל ועוד אם יקרא כהן אחר ברביעי או בחמשי יש לו פגם לעצמו כי יאמרו שאינו כהן אלא חלל. כיון שקורא במקום ישראל כמו לוי אחר לוי לא יקרא משום פגם שניהם. דהלוי הקורא בשלישי במקום ישראל יאמרו שישראל הוא ה"נ כהן הקורא רביעי או חמישי וששי ושביעי יאמרו חלל הוא: ובשמחת תורה שקוראין כהן או לוי חתן תורה. או חתן בראשית. שאני התם שכבר קראו חמשה כמשפט היום. ולא סלקי הני למניינא ו"אכ ליכא למיחש ליוצאין ונכנסין. ועוד שמפסיקין ואומרי' להם פיוטים וגם קוראים להם חתן תורה וחתן בראשית וגם רוב מקומות ישראל הולכין חשובי העיר הקהל עמהם על המגדל ומינכרא מילתא טובא: ועיר שכולה כהנים ואין בה אפילו ישראל אחד. נ"ל דכהן קורא פעמים ושוב יקראו נשים דהכל משלימין למניין ז' אפי' עבד אפי' אשה ואפילו קטן ופירש רבינו שמחה זצ"ל דלאו דווקא למניין ז' ה"ה למנין שלשה מדתנן סתמ' פ"ג דמגילה (דף כד) קטן קורא בתורה ומתרגם. ונהי דמסיק עלה אבל אמרי חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד ציבור. היכא דלא אפשר ידחה כבוד צבור מפני פגם כהנים הקוראים שלא יאמרו בני גרושות הם. אבל בעירך שאין בה אלא ג' או ד' ישראלים קוראין וחוזרין וקוראין כדפרשתי בכתבי הראשון כמו בני העיר שאין להם מי שיקרא להם אלא אחד עומד ויושב וקורא ז' פעמים כדאיתא בתוספת' דמגילה. ואם יש קטנים ישראלים שהגיעו לחינוך גם הם עולין למניין שבעה. ואע"פ שכתב רבינו שמחה שיש בירושלמי גבי ההי' דאשה המברכת לבעלה וכן לאביו. לא כן אמר רבי חייא בשם רבי מסי בר' נהוראי כל שאמרו בקטן לא אמרו אלא כדי לחנכו תפתר בעונה אחריהם בהדיא דתנינן תמן מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהם מה שהם אומר וכו' ה"נ הרי חזן קורא עמהן. ועיר שכולה כהנים ואין בה נשים ועבדים וקטנים לא יקראו בתורה כלל וששאלת על מה שפסק ר"ת בבעל חוב אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי אלא בזוזי. והיכא דאמר הלוה לית לי זוזי ואמר אידך אישתבע לי דלית לך זוזי אם משביעין אותו אם לאו וכתבת דאין משביעין אותו משום דליכא דררא דממונא אי משום הא לא איריא שהרי פסק רבי כלישנא קמא דאפי' היכא דליכא דררא דממונא משביעין. וגם רבינו תם חזר בו בסוף ימיו. וכן עמא דבר. גם מה שהבאת מראובן שמכר שדה לשמעון וכו' עד אי פקח שמעון מגבי להו ארעא. והדר גבי להו מינייהו. ואם מצי יתמי למימר אישתבע לי דלית לך זוזי מאי אהני ליה פיקחותיה עכ"ל. גם מזה אין ראיה דהתם מי ישביענו. והלא הת' מיירו שאין היתומין יודעין שבא ב"ח לטורפה. וא"כ כשבא להגבותם קרקע לא יוכל האפוטרופ' לומר הב לי זוזי שהרי חוב הוא להם שהקרקע טוב הוא להם ליתומים יותר כדאית' בהניזקין ועוד י"ל אי פיקח שמעון אם יש לו זוזי וקנה בהם סחורה והדר מגבי' להו ארעא. וא"כ יכול לישבע שאין לו זוזי ועוד י"ל דהתם שאני שלא הלוה לו אביהן אלא זה קרקע מכר לו. וזקפן עליו במלוה להכי אי בעי מצי לפרוע אותו קרקע אפי' אית ליה זוזי: וק"ל להבי"ן מיהו נראה לי כהילכתיה דמר ולאו כטעמיה דודאי אינו יכול להשביעו משום דאין נשבעין בטענת שמא. חוץ מאותן המנויין בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מה ומח) והא נמי טענת שמא היא דמה הוא יודע אם יש ללוה מעות אם לאו. ואפי טוען קודם שבא לפניכם ראייתו בידו מעות שמא של אחרים היו או אפי' היו שלו שמא פרע אותם לאדם אחר או נתנם במתנה או קנה בהם סחורה: ודקשיא למר אמאי לבית הלל קשיא לימא דאתיא לאתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו. י"ל דלהא לא אצטריך דנפקא לן מגזירה שוה תועבה תועבה מעריות כמו שפירש הר' נתן ז"צל ודקשיא מהא דאמר בהקומץ רבה תקריב אפי' בשבת אמאי אצטריך קרא והא במליחת קדשים דהוי כעין לקדירה לא שייך עיבוד.

ועוד דאיכא למאן דאמר דאין עיבוד באוכלין בסוף פרק כלל גדול. יש לומר דהכי פיר' תקריב אפילו בשבת כגון שאין שם מלח: וצריך להביא מלח דרך רשות הרבים: אי נמי צריך לחלל עליו שבת כשאר אבות מלאכות קאמר דמותר.

ועוד סלקי דעתך אמינא דבשבת אסור למלוח דבר הקרב במזבח. ונמצא מבעיר המלח בשבת. קאמשמע לן תקריב ואפי' בשבת: וק"ל להב"ין. ודקשיא למר אמאי לא מעכבא כולה כיון דתנא ביה תריסר זימנין בקרא בלולה: ר"י הקשה אותה ותיר' דלא מעכב' משום דלא כתיה וכללת בלשון צווי: ודקשי למר רבי היאך מצא ידיו ורגליו. דסבירא ליה אין ברירה וסברי ליה דקניין פירות לאו כקניין הגוף דמי בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלו) יש לומר דבבכורים מודה דכקניין הגוף דמי דכתיבי קראי וכן פר"ת. ועוד יש לתרץ תירוצים אחרים ואין להאריך אך שלום לך ולתורתך כנ' סר למשמעתך
מאיר בר ברוך:

סימן ט

בקצרה אשיב לידידי הר' יהושע על ראובן שלא היה לו יישוב בעיר ובא שמה באלמות ובחזקה מכח השר והחזיק כך ג' שנים ויות': יפה דנת כיון שאינו טוען שלקח כח היישו' משמעון או שנתן לו במתנה. אלא טוען ששמעון שתק ולא מיחה אינה חזקה דחזקה שאין עמה טענה היא. ועוד אם יש עדים שנתיישב שם באלמו' מכח השר אפילו היה טוען אחר כך חזקה שיש עמה טענה אינה חזקה. דגזלן אין לו חזקה דאי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור: וש"לום מאיר ב"ר בר"וך:

סימן י

על אודות ראובן הפורש מן הציבור שלא לתת לתוך כיס של צדקה, ושלא לתת עמהם מס. אם כך נהגו בעיר מימי קדם שלא לתת ביחד אלא כל אחד נותן לבד - אינם יכולים לכופו ולשנות מנהגם אם לא מדעתו. אך אם נהגו לתת ביחד אינו יכול להפרד מהם, דקיימא לן בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קטז, א) דשותף אינו חולק שלא לדעת חבירו. וכי האי גוונא נמי משמע בפרק המקבל.

ואפילו אם הוא עיר חדשה דאכתי לא נהוג מידי - נראה דכופין אותו לתת עמהם לתוך הכיס, כדתניא בתוספתא כופין בני העיר זה את זה לבנות בית הכנסת ולקנות להם ס"ת נביאים וכתובים. וה"ה להכניס אורחים ולחלק להם צדקה. וכן משמע בפ"ק דבבא בתרא (ב"ב ח, א) "כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר. שלשים יום לתמחוי. ג' חדשים לקופה. ו' חדשים לכסות. ט' חדשים לקבורה וכו'" - אלמא דכופין הבא לגור ליתן עמהם למילי דצדקה אע"פ שלא נשתתף עמהם מעולם.

וה"ה שכופין אותו להשתתף עמהם במס מהא דאמרי' פרק חזקת הבתים (בבא בתרא נה, א) "פרדכת מסייע מתא וכו'" - אלמא דאפי' פרדכת צריך ליתן עם בני העיר. ואע"ג דמסיק "ה"מ דאצילתיה מתא וכו'" - הכא באדם שאינו ברדכת צריך ליתן עמהם אע"ג דלא אצילתיה מתא.

וכן משמע בההיא "דרב נחמן בר רב חסדא רמא כרגא ארבנן. א"ל רב נחמן בר יצחק עבר מר אדאוריית וכו'" - משמע דדוקא בר מרבנן לא, אבל כל בני העיר חייבין להשתתף וליתן בשותפות לפי ממון. וכן משמע בתר הכי בעובדא דההוא כובס דכל בני העיר חייבין, והוי כמו לפסי העיר ולשורא ולפרשא ולטורזיינא ולגלי גפא דכולן חייבין: ושלו'
מאיר ב"ב:

סימן יא

רב ממולל כל כמהימן ודרדע. וכל כל אשכול ואמרכול מלא מכל אבקת רוכל כי חננו השם וכי יש לו כל. המ"איר לכל. ובלקח טובו מתדש תמיד בכל יום תורת בראשית האירו ברקיו תבל זרח בחשך אור דברים ישרים: דברי' מזהירים.

ועתה האירה עינינו על הנדון שלפנינו בראובן הבא לסמוך כותלו כנגד חלון שמעון מן הצד ועתה צריך להרחיק מלא רוחב חלון. ופסק להרחיק ולמדוד החלון מבחוץ כל רוחב שקיפתו מבחוץ כדמוכחינן מחלוני הבית שהיו שקופי' מבפנים. א"כ השקיפה אינה עשוייה להכניס אורה וזה הנדון שלפנינו השקיפה מועטת אשר החלון מאד צריך לה שלא תאמר כל אדם ירבה שקיפתו להרחיק חבירו. ואע"פ שאפי' על זה יש להשיב כמו כן יכול להרחיב חלונו להרחיק חבירו ולרווחא דמילתא לא הוצרכנו לכל זה. ועוד דקדקנו כמו שמפורש וכנגדן ד' אמות. וזהו ע"כ מבחוץ כמו כן מלא רוחב חלון מן הצד היינו מבחוץ. ואע"ג דמוקי לה בגמרא משני צדדין לפי שיטת קושיא דדוושא. מיהו לפום ריהטא דמתנית' היינו כפשטיה. ומיהו לא ידענא שפיר אמאי מוקי לה הכי אם לא להודיענו דין זה: עד כאן לשונינו:

וקצת מרבותינו נחלקו עלינו ולא הצריכו למדוד מבחוץ אלא כמלא רוחב אויר החלק מבפנים וראייתם לא שמענו: אך קצת יש להם סמך מן האלפס דגרס וכמה טפח. וכן כהלכות גדולות פסוקות. ורוצים לומר. לפי זה לא היה צריך להרחיק כ"א טפח. אמנם אנו מבינים אותו הפירוש כך וכמה צריך להיות רוחב החלון המזקיק הרחקה טפח. אבל פחות מיכן לא. ומ"מ אם הוא רוחב יותר גם ההרחקה יותר.

סוף דבר לא הבננו ראייה מפורשת וקצת מרבותינו מודים לנו וגם מהם אומרי' אפילו אם נצרך למדוד מבחוץ היינו דוקא אותו צד הסמוך לכותל אבל צד האחר לא. ודבר זה לא נכנס באזנינו כי כל שיעורי חכמים כן אך כמדת כולו מבפנים או כמדת כולו מבחוץ גם על זה פקח עיניך וגל עינינו. ונביטה נפלאות מתורתך ועל דבריך יהיל אור להולכים בחושך להבין לפתאים דעת מה יעשה ישראל להשפט אמת ומשפט ושלום. ואם שגינו אתנו תלין משוגתינו ונחזור ונודה ולא נבוש. כאשר חכמים יגידו ולא כיחדו: כדבר אשר זדו. ק"ו לשוגגים לבלתי יזידו ושלומך ושלום תורתך אימון לא אכזב.
אליעזר בר שלומיאל. מרדכי בר יוסף שמעון שלמה בר ברוך:

סימן יב

החוט המשולש: גל שנתלש: מעינות הנובעין גולות עליות: ותחתיות גלויות. ודורשי רשומות אנשי תרומות. במדות תרומות מתרומות. אשר נקבו בשמות. אלופיי ומיודעיי אחיי ורעיי. אדברה נא שלום איש נעימי הר"ר אליעזר. ואחריו איש שלומי הר"ר מרדכי ואחריו איש כלבבי הנקרא בשכבר ה"ר שלמה ענוותכם תרבני.

ומי אנכי ואלפי הדל לבא אחרי המלך אך מצותכם אשמור ומטיבותייכו גמרא אגמור. בהושטת שרביטכם. על דבר השקיפה שנראה לכם. שיש לו לראובן הבא לסמוך מן הצד שיש לו להרחיק כמלא רוחב החלון ושקיפתו כיון דשקיפה צריכה לאורה כך דעת תלמידכם נוטה שאינו צריך להרחיק מן השקיפה. אלא מן החלון. דכל היכא דאם בא למחות אינו מוחה אין לו חזקה. והכא בנדון זה אם שמעון היה לו חלון פתוח לחצירו של ראובן ולא היה לו שקיפה. ובא לאחר זמן לעשות לבית חלונות שקופי' אין ראובן יכול לעכב עליו. דדוק תנן (בפרק ח"ה דף ס) קטן לא יעשנו גדול דבר תרתי לא ישווה בר ארבע. דמצי אמר ליה בפיתח' זוטרא מצינא איצטנועי מינך. אבל בשקיפה לא שייך האי טעמא וליכא למימר דבשקיפה שייך נמי האי טעמא דמתוך כך שהוא שוקף עומד מן הצד ורואה ברחוק יותר. ועוד לדבריכם אם בא להקליש כל החומ' מבחוץ עד החלון חבירו יעכב עליו מהאי טעמא אלא ודאי אינו יכול למחות השקיפה. וכיון דאינו יכול למחות אין לו חזקה כדאמר בחזקת הבתים (דף נט) למעלה מד' אמות אין לו חזקה ואינו יכול למחות דהא בהא תליא. וא"כ לא ירחיק אלא מן החלון עצמו כמלא רוחב החלון.

ומה שדקדקתם דבחוץ מיירי דומיא דכשנגדם דמתני' (פרק לא יחפור דף כב) מה דיוק הוא זה. דמכנגדם אין לחלק בין חור החלון לשקיפה. ואדרבה דוק לאידך גיסא. מה בנגדם אינו מרחיק אלא נגד חור החלון דכל עובי החומה עד לחוץ חור החלון הוא ה"נ מן הצד וקל להב"ין ועוד לפי פי' מתני' נמי ע"כ מן הצד מרוח אחת. כי הוקשה לי אמאי פריך מברייתא טעמא דשלא יאפיל. אבל משום דוושא לא. אבל י"ל אנן ה"נ דמתנית' מצי למיפרך אלא שהקשיא פשוט' יותר בפי' מן הברייתא ובזאת הקשיא מתורצת לי קושיא אחרת שקש לי כי פריך והאנן ד' אמות תנן אמאי לא משני מתניתי' כנגדם ובריית' מן הצד משום קושיא דטעמא דאיכא חלונות. אבל משום דוושא לא נצטרך להעמידה מן הצד. כמו הברייתא הא דבעו וכמה וכו'. ור"י פירש אותו בדוחק נ"ל לפרש מדקתני כדי שלא יאפיל. ולא קתני שלא יציץ. אלמא דאין צריך להרחיק ד' אמות. דהואיל וכנגדם ממש סגי בד' אמות. א"כ מן הצד לא בעי כולי האי. וכמה צריך כמלא רוחב חלון כדי שלא יאפיל וחלון מציץ. ואע"ג דגבוהה ד' אמות מה יועיל. הוא רחוק מן הכותל החלון כמלא רוחב חלון. ואם יעמד לראש השיני של כותל הנסמך. יראה כחלון ומשני במדיר את כתלו. ושכתבתם כמה הוא חלון כן הוא והא שאין לו להרחיק מן החלון אלא טפח כשהוא בונה מן הצד.

וכן משמע בדברי הערוך שפי' בערך מדר. וז"ה לש"ונו. אמר רב זביד בממדיר פי' לא אמר בטפח לחוד סגי אלא במשפע את כותלו ויורד שאין יכול לעמוד ומחליק ונופל עכ"ל הרי משמע בפי' לא הויא אלא טפח בין שהחלון קטן בין שהחלון גדול.

ומה שהקשה ה"ר שלמה על תי' ר"י גבי מכרן וקדש בדמיהן בהלוקח גמר ליתנו במתנה. מאי פריך בגמ' אי מה קדש תופס את דמיו וכו' הא טעמא משום דגמר ליתנו במתנ' י"ל כיון שמפרש בפיו לשון מכר נגמר מקדש דאם פירש בפיו שיתחלל על דמיו ובלבו לא היה שיתחלל. דברים שבלב אינם דברים כדאמ' פ"ג דשבועות (דף כו) ויליף לה מקרא. ושלום
מאיר בר' ברוך.

סימן יג

אריותא קומיכון ואתון שאלון לתעליא. בישישים חכמה ולא בדרדקי טעמא ובטליא: ואם הצנועין מושכין ידיהן ישאו קטנים ק"ו מהם הלא עמכם ארון הברית והכרתי והפליתי ואת האורי' והתומים מורי הר' אביגדור הכהן הגדול אשר חשן המשפט על לבו ותעלומות יוציא אור דולה מים מבארות עמוקי' ומשקה מתורתו הקרובים והרחוקים. ואם אמרה הגפן החדלתי את תירושי מה לדרוש אל לענה ורוש הלכו עצים אל החוח. גבורים אל חסר כח. וחלילה חלילה לי לפסוק שום דין והוראה בתוך שלש פרסאות סביבות מקום תחנותו של מ"ו. כ"ש בעירו כי עדיין לא הגעתי להוראה. ואף אמנם כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי. ובמצות רבינו אדין לפניו בקרקע ולא לעניין פסק הלכה אלא כתלמיד היושב לפני רבו מה שכתוב מעבר הלז ששמעון משיב שלא קבל לתת לו ריוח מהלואה ומברירה. נרא' שאפי' אם הוא כדבריו צריך לחלוק עם חבירו את הריוח כיון שהריוח ממעו' של שותפין ודמי להא דאמ' כהגוזל קמא (דף קב) הנותן מעות לשלוחו פי' למחצית שכר ליקח בהן חטין ולקח בהן שעורין אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע ומסקנ' דלסחור' כולי עלמא מודו דאם הותירו הותירו לאמצע ה"נ אחרי שהוא מודה שהוא קבל להטביע ולקנות כסף למחצית שכר גם שאר רווחים יתן אם שינה בהם והרויח בהם ואם פיחתו פיחתו לו כיון ששינה ומזה פסק ר"י דהנותן מעות למחצית שכר ו"אל אל תלוה אותם אלא על משכונות של כסף וזהב ותשמרם בקרקע אם שינה להלוותם באשראי או בשאר עניינים אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע אמנם אם פירש מתחלה ואם ארויח בשאר ענייני' לא אחלוק עמך או לא יחלוק עמו. ומה שטוען ראובן שהלוה לשמעון ממעות השותפו' ולא פרעו עדיין מ' ליט' ושמעון משיב שפרעו. ישבע שמעון שפרעו ויפטר וראובן ישבע שלא פרעו כרבנן גם על אותם ט"ו זקוקים שראובן תובע את שמעון ישבעו שניהם וגם ישבע ראובן שהריוח הבא מאנ"ש ומנ"ווש ומן המטבעים שהיו בכלל אותו חשבון ט"ו זקוקי' סוף דבר כל אחד ישבע שלא עיכב לעצמו כלום מחלק חבירו. דשותפין נשבעין אפי' שלא בטענ' בריא כדתנן בפרק כל הנשבעי' אילו נשבעי' שלא בטענת בריא השותפין כו' וטעמא משום דמורו היתיר כ"ש בנדו' זה שכל אחד טוען טענת בריא ומאותן י' ליט' שבאו ליד שליח ואבדו ושמעון אומ' שהשכיר אותן בלא ידיעתן נר' דאע"ג דקיימ' לן שומר שמסר לשומר חייב ראובן פטור מאותן י' ליטר אפי' הוא כדברי שמעון אחרי שלא נתן לו מידו לשליח אלא ששלח השליש האיש להביא מעות ושם נתנו לו ולא הוי אלא כמו גרמא בניזקי' בעלמא. ונר' דאפי' גרמא לא הוי. ואפי' בדיני שמים לא מחייב מידי דהוי אשולח את הבעירה ביד פקח דהפקח חייב והמשלח פטור אף בדיני שמים כמו שפי' ר"י שם אבל אם הוא נתן לשליח המעות אז הוא צריך ראובן שישבע שהוא כדבריו שהשכיר אותו מדעת חביריו. או ישבע שחביריו סמכו עליו שיעשה כל מה שירצה להכניס ולהוציא ומינוהו אפטרופוס. ואם שמעון טוען טענת בריא שנחסרו המעות ונפסד תחת יד ראובן אז צריך ראובן לישבע שלא נפסדו. דאי מודה ראובן שנפסדו חייב לשלם שהרי לא שמר כדרך השומרים שמסרו לבנו ולבתו הקטנים. ותנן דאפי' שומר חנם חייב דפשיעה היא ועוד לפי האלפס שפי' דבעיסק' הוי כשומר שכר על פלגא דפקדון חייב אפילו בגניבה ואבידה ואפי' לדברי רבינו נסים שפי' שאומ' שאינו חייב אלא כשומ' חנם. וגם יכול להיו' שבנדון זה מודה האלפס דאינו אלא כשומ' חנם על חלק חבירו ומה שפסק שהוא כשומ' שכר היינו כעיסק' שהמעו' כולן לאחד ומלו' אותו לחבירו הואיל ונהנ' ממנו אבל בנדו' זה שהטילו שלשתן לכיס לא שייך הואיל ונהנה מהנ' ולא הוי אלא כשומר חנם מיהו בפשיעה חייב הואיל ומסרו לבנו ולבתו הקטנים הרי פשע וכל מה שכתבתי שראובן חייב בפשיעת הי' ליט' של השליח ובפשיעת החסרון היינו אם נעשה הפשיעה קודם שהיה שמעון עמו במלאכתו אבל אם היה כבר עמו במלאכתו פטור דקיימ' לן פשיעה בבעלים פטור והא דתנן בפרק השוכר את האומנין (בבא מציעא דף פ) שמור לי ואשמור לך שומר שכר ותניא בבריית' (שם פא) שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך. השאילני ואשמור לך כולן נעשו שומרי שכר זה לזה. ומוקמי' לה התם דאמ' שמור לי היום ואשמור לך למחר ובקשה מכבוד מורי להעביר קולמוס על שגגותיו ואל ישכון באהלי עולה. ואל יקהיהני במה שכתבתי עניות דעתי כי יראתי לעבור מצותך. ואני פי מלך אשמור על דברי מלכי צדק. והוא כהן לשם עליון. ותזכה לראות בנחמת ציון. ותהא ארכא לשלותך. ושלו' תורתך. וכל כנוותך. כנ' בהמתך.
מאיר בר' ברוך:

סימן יד

• וזאת השיב להר' ידידיה בן הר"ר ישראל מנור"בירק

בקצרה אשיב את הנראה בעיני לאלופי ומיודעי הר' ידידיה על אשר אדוני שאל שראובן תבע את שמעון ואמ' לו אתה פטרת את בעל חובי וערביי בלא ידיעתי והלה משיב אתה אמרת לי לפוטר' אם יש עדים שעדיין חייב לראובן לאו כל כמיניה דשמעון למימר אתה אמרת לי לפוטרם כדאמרי' בסוף פרק החובל (בבא קמא דף צא) נטעותיי קצצת שורי הרגת אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקצצו פטור. ופריך כל כמיניה לא שבקת חיי לכל בריה וכו'. עד בשור עומד להריגה וכו'. ומשמע הא לאו הכי לא מהימן ואפילו אין עדים שקצץ נטיעותי. לא מהימן לומר אבל אמרת לי לקוצצן במיגו דאי בעי אמ' לא קצצתי. דאי בדאיכא עדים דוקא מיירי א"כ מאי פריך כל כמינ' לוקמה בדליכא עדים שקצץ או שהרג אלא שמ"מ דאפילו ליכא עדים לא מהימן. וא"ת אמאי לא מהימנין ליה במיגו. י"ל דהוה ליה מיגו במקום עדים דאנן סהדי שהאי משקר דאין אדם נותן רשות לקצץ נטיעתיו שאין עומדי' לקציצה. ה"נ אנן סהדי שלא אמר לו לפטור החוב כל זמן שלא כרעוהו ואם יש עדים כמה הוה החוב ישלם לפי טובת הנאה שבו ולא כל דמי החוב. אלא בשויו לימכר כדתנן בפ"ק דמכות (דף ג) מעיד כי באיש פלו' שהוא חייב לחבירו אלף זוז. על מנת ליתנו לי מכאן ועד ל' יום והוא אומ' מכאן ועד י' שנים ונמצאו זוממין אומדין כמה אדם רוצה לתן ויהא בידו אלף זוז בין לחנו עד ל' יום בין לתנו עד י' שנים. וכן יש פ' החובל (בבא קמא דף פח) מעידני באיש פלוני שגירש את אשתו ונתן לה כתובת ונמצאו זוממין משלמין לה כתובת' וכי האי גוונא בפ"ק דמכות (דף ג) גבי גירש ולא נתן כתובה אלמא דכל שעתא אמדינן לפי ההזק. הכא נמי כל אשראי ספק אתי ספק לא אתי ואינו משלם אלא בפי אומדנ' ההזק. ואם אין עדים כמה היה החוב ישבע שמעון כמה היזיקו ומשלם ומן המותר יפטר דבעיא היא אם עשו תקנת נגזל כמסור. ומסקינן בתיקו והמוציא מחבירו עליו הראיה. ואם אין עדים היודעים שהחוב לא הוה פרוע אז נאמן הוא לומ' אתה אמרת לי לפוטרם במיגו דאי בעי אמר לא פטרת אותם דהשת' ליכא למימר דהוה ליה מיגו במקום עדים. דה"מ כשיש עדים שאינו פרוע דאנן סהדי דאינו פוטר בחנם. וחוב שאינו פרוע כמו שאינו אומר לקצוץ נטיעותיו ולהרוג שורו שאינן עומדין להריגה ולקציצה. אבל כיון דליכא עדים שאינו פרוע יכול להיות שאמ' לפוטרם משום דכבר פרעוהו ואם שכנגדו מודה שאמר לפטור הערבים אע"פ שלא אמר לו על מנת לפטור פטור. כדמסיק רבא ס"פ החובל (בבא קמא דף צג). דלא בעי ע"מ לפטור גבי ממון אלא היכא דאתא לידיה בתורת שמירה ושלום
מאיר בר ברוך:

סימן טו

הגדלת הוספת חכמה. לא תיבצר ממך כל מזימה. לאור תוציא תעלומה. כי בתחבולות תעשה לך מלחמה. גבור מזויין. בר אבהו ובר אוריין. מורי קרובי הר' שמואל אשר כתבת שקבלת מה"ר יעקב ז"צל ולשונך צוותי להעתיק מעבר הלז שלא תכפרני בשעת הדין כתבת שקבלת דהלכה כסת' מתני' דמסכת ע"ז פ' השוכר (דף עד) דבעינן תרתי איסורי הנאה ודבר שבמניין לא די שדבריך סותרין דברי התוספ' ודברי כל הגאוני' אלא שדבריך סותרין זה את זה כך פסק רי' דדבר שבמניין לא בטיל אע"ג דלאו איסור הנאה. וכן פסק אבי העזרי. וההיא דקאמ' למעוטי דבר שבמניין פי' למעוטי דבר שבמניין דלא איסור הנאה פירוש כמו למעוטי דר' חייא ודר' אושעיא כדפי' בפ"ק דבב' קמא (דף ה). ואי נמי פליגי תרי מתניתי' אהדדי אנן עבדינן לחומרא וכן פסק בספר התרומה: הרי שכל הגאונים שוין בזה לאיסור ואתה יצאת לידון בדבר החדש ותלית עצמך באילן גדול. חלילה חלילה לא יצא מפי קדוש לחלוק על כל הגאונים שאם היה שום גאון מתיר היה מוזכר בתוספת ובספרי הפוסקים. ועוד שדבריך סותרין זה את זה. שהרי תחלה כתבת וזה לשונך ודבר שבמניין בטל אי לא הוי איסור הנאה דהלכה כסתם משנה דע"ז דבעינן תרתי עכ"ל. אלמא דדבר שבמניין כגון חתיכת נבילה הראוייה להתכבד בטילה דהא פריך בפרק בתר' דע"ז (דף עד) ליחשוב נמי חתיכת נבילה פי' הראוייה להתכבד דאינה בטילה כדתנן פרק גיד הנשה (חולין דף צו) ועלה קמשני האי תנא תרתי אית ליה ומשמע דהכל דבר שבמניין ולאו איסור הנאה. וק"ל להב"ין. ואתה פסקת כאותה משנה. ואחר כך סתרת דבריך כי כתבת דחתיכת נבילה כיון דראוייה להתכבד חשובה כמו ו' דברים ועוד לפי דבריך אילו האחרונים שאתה מודה בחתיכת נבילה דלא בטילה. א"כ מאי פסקת דהלכה כסתם מתניתי' דע"ז הלכה מכלל דפליגי. והא מתני' פ' גיד הנשה לא פליגא. ועוד הרי הוכחתי בכתבי הראשון מדברי ר"י שתרנגולת שלימה ראוייה להתכבד וא"כ למה התרת. ועוד למאי דקא מודית דחתיכת נבילה הראוייה להתכבד דהוי את שדרכו למנות ולא בטלה. אכ"מה שכתבת דדבר שבמניין ולאו איסורי הנאה בטל. למועטי מאי אי למעוטי חתיכת נבילה הראויי' להתכבד ואגוזי פרך ורימוני באדן וחביות סתומות וכו'. של תרומה הא בכל הנך מודית לי דלא בטלה כמו שמפ' בירושלמי ואי למעוטי כל שדרכו לימנות כגון ביצה ועיגולין וכיוצא בהן הא נמי ליתא דמאי איריא דלאו איסורי הנאה אפילו הוו נמי איסורי הנאה בטיל כיון דלא הוו את שדרכו כר' יוחנן דהא כל דאית' בע"ז בפ' בתרא הוו את שדרכו. ועדיפי משאר את שדרכו כמו שהוכיח ר"י מדלא פריך התם וליחשוב נמי חבילי תלתן. אלמא דהנך דע"ז חשיבי טפי משאר את שדרכו. ועוד יש להשיב על דבריך הרבה ונלאתי לכתוב ובבקשה ממך קרובי חזור בך ולא תעשה סניגור לדבריך ותודה על האמת למען יברכוך טובים. שהרי רבא פעמים אמר דברים שאמרתי בפניכם טעות הם בידי. ומי לנו גדול ממשה ע"ה שהודה ולא בוש. ולמדתנו רבינו מניין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו וכו'. ותכלה שנותיך בנעימי' כל הימים כנ' שוחר טובך קרובך
מאיר בר ברוך:

ואל תזהיהני אם השבתי על דבריך. לימדתנו מניין לתלמיד היושב לפני רבו וכו'. לא תגורו מפני איש ועוד שלא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות:

סימן טז

תשובה לבני וינא והר' אבגדור עמהן:
אם שרים עצרו במילין מה יעשו היהודים האומללים כמוני בער מאיש ולא בינת אדם לי ועמכם תורה וגדולה מ"ו הר' אביגדור דשמע קדישא ברישא טצדק למיפטר נפשיה. ומי יעצור כח. וקימוש וחוח: בקליפתו אפרוח. בלא עוף לפרוח. תמול בואי ולא אדע אך גזירת מלך עלי לחוות דיעי ודגלו עלי אהבה רבה. ומטיבותיה דמר נרא' בעיני כי האריכו עלי בעלי דיניך שלא לצורך כי רוב דבריהם ביארתים בכתבי הראשון סוף דבר כיון שכל אחד תובע את חבירו זה בשבע. וזה נשבע. זה נשבע שאין חייב לחבירו כלום. וכשנגדו נשבע כמו כן כי כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין. ומה שכתבתי בכתבי הראשון על מה שטוען ראובן שהלוה לשמעון ממעות השותפות ולא פורעו עדיין מ' ליט' וכתבתי דשמעון ישבע שפרעו ויפטר. וראובן ישבע שלא פרעו. אותה שבועה דראובן לא שישבע ויטול אלא צריך לישבע לפטור את עצמו לפי שחביריו תובעין אותו אותם מ' ליטרי' כי שמעון טוען שהחזירם לו לכן צריך לישבע גם הוא שלא באו לידו ויפטר מחביריו:

סימן יז

ועל מה שטוען שמעון על ראובן ששיתף את לוי בלא רשותו ואם לא היה עושה זה היה שמעון מרויח ל' ליט' וראובן משיב לא היו דברים מעולם. גם מזה ישבע ראובן שהוא כדבריו. אמנם אם אחר כך גילה שמעון דעתו שהוא חפץ בשותפותו כגון שגם הוא היה נותן לו ממעות השותפות או גילוי דעת אחרונא אז ראובן פטור מאותה שבועה כדאמרי' גבי התורם שלא ברשות ליקטו בעלים והוסיפו עליהן בין כך ובין כך תרומתו תרומה ומה שטוען שבסוף המטבע רצו לתן ו' ליט' על המטבע ולא הניחו ראובן למכור. וגם הוא לא רצה לקנות עד שהופסדו אות' ו' ליט' ראובן פטור מזה בלא שבועה דאפי' גרמא אין כאן שהרי ראובן היה סבור שירויחו יותר ונהפך הוא שהפסידו מ"מ הוא לריוח נתכוון. דאפילו ביין דאמרי' בס"פ כל הגט (גיטין דף לא) דבשלשה פרקים מוכרין אותו וכו'. ומפרש רב פפא למאי הילכת' לשותפי. דבג' פרקי' הללו שותף מוכר שלא מדעת חבירו לפי שהוא זמן יין למכור אם אחד עיכב מלמכור ושוב נזדלזל היין אין לו עליו אלא תרעומת מידי דהוי אמבטל כיסו של חבירו. ועוד לא יהא חמור מגזלן דהאי מאן דגזל חביתא דחמרא מחברי' מעיקרא שויא ד' זוזי ולבסוף שויא זוזא מהדר ליה ההוא חביתא ומיפטר דאפי' באיסורי הנאה קיימא לן דאמר באיסורי הנאה הרי שלך לפניך כגון גזל חמץ ועבר עליו הפסח.

ומה ששמעון טוען שנשאר משל שותפות ביד לוי וביד הפקידים וראובן אינו רוצה לתובעם. מה בכך והלא אם חייבין לראובן משל שותפות אז הם לשמעון כמו כן ושמעון יתבע חלקו מהם מדר' נתן ואם הפקידים הם גוים שבדיניה לא חיישי על דר' נתן. אז ראובן חייב לתבוע אותם להציל מידם. ומה שנחסר לראובן ס"א זקוקין ואומ' לשמעון שיפרע חלקו ממה שפרע עבורו לבעלי האוצר. ושמעון משיב שראובן פשע והפסיד במה שנתן המפתח לאשתו ובניו. והקטן שבהם הוא בן ט"ו שנים. הלא כבר כתבתי בכתבי הראשון דפשיעה בבעלים פטור. ועוד שלפי דבריו שטוען עתה שבניו גדולים היו כ"ש דפטור דאפילו פשיעה אין כאן. דאמרי' פ' המפקיד (בבא מציעא דף מב:) כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הגדולים הוא מפקיד.

מיהו אם עדיין לא חלקו השותפין יכול הוא להשביע את בניו שלא עיכבו כלום אע"ג דטענת שמא הוא הא תנן אלו נשבעין שלא בטענ' בריא השותפי' וכו'. וטעמא משום דמורו בה היתירא. אבל את אשתו אינו יכול להשביעה דפגיעתה רעה אך בית דין יכתבו שאם תתאלמן או תתגרש תשבע אז. אבל אם חלקו השותפין אין נשבעין בטענת שמא. מיהו אם נתחייבו להם שבועה מגלגלין זו עליהם כמו כן אפי אם חלקו כדתנן בפרק כל הנשבעין (שבת דף מה). ומה שכתבתי שיש להם לבניו לישבע. אע"ג שהשותף התובע לא הפקיד בידם כלום ולאו בעל דברים דידהו הוא. יכול הוא להשביעם כדאמרי' פרק המפקיד (בבא מציעא דף מב) ההוא גברא דאפקיד זוזא גבי חבריה אשלימנהו לאימיה וכו'. עד מישתבע אימיה דהנהו אותבינהו בקרטיליתא וכו'. וטעמא הוי מדר' נתן. ומה שטוען שלא היו בעליו עמו בשעת החסרון קיימא לן היה עמו בשעת שאלה אין צריך שיהא עמו בשעת שבורה ומתה. ה"נ כשנשתתפו נתרצו לטרוח או כל אחד לצורך חבירו. ובעלים באמירה בעלמא מיקרי בעליו עמי כדאיתא בריש פ' השואל (בבא מציעא דף צו) וראובן יש לו לישבע כמו כן שלא עיכב משל השותפו' כלום. דהיינו נמי שבועת השותפין אם לא חלקו. או על גילגול אפילו חלקו כו'. כדפי' לעיל. והוא אינו חייב כלל עבור אשתו ובניו. כיון דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. ומה שראובן טוען שנחסר לו ס"א זקוקים שפרע לבעלי האוצר עבור חביריו ושמעון אומר להד"ם. ועוד אמ' שמעון הרי בעלי האוצר סמכו עלי מחלקו ואתה לא נתערבת עבורי. א"כ לא היה לו לפרוע. הדין עם שמעון דקיימא לן מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי. וה"ה בפורע שאר חובות של חבירו כמו שהוכיח רבינו יבא מן הירושלמי ואע"ג שרבינו תם חולק נראין דברי רבי יב"א. ועוד דאיכא פלוגת' דרבוות' המע"ה. וא"כ אם ראובן מודה שלא נתערבו אפילו הכי הלך ופרע עבורו אז שמעון פטור מלפרוע לו בלא שבועה כמו פורע חובו של חבירו. ואין לחלק בין שאר שותפין לשאר אדם הפורע חובו של חבירו כיון דבעלי האוצר סמכו על כל אחד מחלקו. ואם ראובן טוען שנתערב עבורו. ולכך פרע עבורו או ישבע שמעון שאינו כן או ישבע שלא היה חייב לבעלי האוצר כלום. ולולי מצות רבי' לא הייתי נזקק להשיב על כל אותם טענות אך מצותו אשמור כל ימי צבאי לא אסור ימין ושמאל. ושלום מו' רבי' ושלום תורתו. ושלו' ישיבתו. כנפש אסקופת הדום רגליו
מאיר בר ברוך:

תשובה אחרת מפיו

נחנו אשר על החתום הובררנו להיות בית דין בין ר' יצחק בר שבתי הבא בהרשאת אמו אלמנת ר' שבתי ובין רבי אברהם בר יוסף וכבר באו לדין לפני הר' שמואל בר' מנחם הלוי. ולפני ר' שמחה בר גרשום. וטענו בפניהם ולא נפסק שם הדין. ונתרצו שניהם לבא לדין בפנינו. וטענו כאשר טענו בער"בירק ופסקנו על פי הטענות ועל פי העדיות שר' אברהם בר יוסף פטור אפי' משבועה ושלא מעל בחרם ומן הדין לא היינו צריכין לכתוב מאיז' טעם פסקנו כך אחרי שנתרצו שניה' לבא הנה בפנינו לדין. אך מפני והייתם נקיים מה' ומישראל כתבנו מאיזה טעם שאין בכל אלו העדות שום ממש שהרי אין עדות שמכר טרי"נש אלא עד מפי עד ועד מפי קרוב ואפילו לפי אותו כתב שחתומי' עליו ר' פסח בר' יודא והר' מנחם בר' נטרונאי שכתוב בסתם והעידו לפנינו שר' אברהם בר יוסף מכר טרי"נש הרי כל קהלו' ויצרבורק מעידין כולן פה אחד שבשעה שנתנו חרם שלא בא שום עדות אלא שר' ירחמיאל בר' לוי אמר שר' שמלאי בר' יוסף אמר לו שקנה טרי"נש מאחיו זה ר' אברהם ואין זה עדות אלא עד מפי קרוב ור' פסח בר' יודא והר' מנחם חתומין על אותו כתב עם שאר הקהל. והוו להו שני כתובים המכחישין זה את זה ואפילו אם לאו כל כמינייהו של ר' פסח בר' יודא והר' מנחם לחזור בהם מדבריהם הראשונים הרי שאר ראשי הקהל שהיו בשעת קבלת העדות עמהם מכחישי' אותם ואומרי שלא בא שום עדות אלא עד מפי עד ואוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקיה. ועוד לדברי כל הכתבים הראשונים והאחרונים אין כאן עדות כלל שהרי מה בכך שהעידו שמכר טר"ינש אפילו היה עדות ברורה שראו שמכר טר"ינש איכא למימר שלא היו של שכנגדו ואפי' אם היו של שכנגדו שמא הוא לא גנבם אלא גוי גנבם ומכרם לו. וכמה מי יימר איכא הכא ואין צריך לפרש ואעפ"י שאמרו מעולם לא מכרתי טר"ינש לא הוחזק כפרן. דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה בדאמ' פ' שבועת הדיינין (שבועות דף מב) גבי ההוא דאמ' לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך א"ל ולא פרעתיך בפני פלו' ופלו' אתו פלו' ופלו' ואמ' להד"ם עד א"ל רבא כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה וכן בעובדא דבתר הכי. אמר רמי בר חמא כל מילתא וכו' ורבא לא פליג עליה אלא משום קיצותא דתרעא מידכר דכירי אינשי שהיה לו לזכור בקיצותא דתרעא ובעניין הפרעון. וכן בפרק שבועת העדות (שבועות דף לד) ההוא דא"ל לחבריה מנה מניתי לך בצד עמוד זה. א"ל לא עברתי בצד עמוד זה מעולם. אתו סהדי ואסהידו דהשתין מים בצד עמוד זה ומסיק רבא לבסוף כל מילתא דלא רמיא עליה וכו' וכן בפר' זה בורר (סנהדרין דף כט) אמר אביי לא שנו אלא דאמר משטה אני בך. אבל אמר להד"ם הוחזק כפרן. ומסיק אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא משמיה דרבא כל מילי דכדי לא דכירי אינשי והכי הילכת' הרי שהוכחנו שלא הוחזק כפרן כלל ולא הפסיד יישובו כמו כן. שהרי דבור בעלמא שאמר אם יבא עדות שמכרתי טרי"נש שאפסיד יישובי והרי לא בא שום עדות אלא עד מפי עד. ועוד אפילו אם היה עדות ברורה שמכר טרי"נש לא הפסיד יישובו שהוא מוחזק בו דאסמכתא הוא דגזים ואסמכת' לא קניא. וגם פטור משבועה שהרי אינם באים עליו בטענה ברורה אלא בטענת שמא ששמעו מפי אמרים שגנב להם. ואותם אחרי' כמו כן אינם יודעין אלא עד מפי עד ועד מפי קרוב שאמרו דברים בעלמא שאין בו ממש להכי אין לו לישבע דאין נשבעין על טענת שמא חוץ מאותו המנויין בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מה) דמורו בה היתירא ותו לא מידי וכאשר הראונו מן השתים פסקנו וחתמנו

לוי בר שלמה בר יצחק יוסף בר יעקב

סימן יח

תכף לזכירתך - ברכה. ותפילתך תמיד זכה. עליך אשא אל שמים ידי וכפיי פרושות בעדך. מו' דודי להאריך ימיך ושנותיך. למלאות לטובה כל משאלותיך. גם אליך כפיי שטחתי וממקומי לעומתך. השתחויתי ברכני גם אני מברכות נדבותיך. ותרומת ידך ומברכתך יבורך עבדך. כי טובים דודיך ליודעי סודיך.
מ"ו דודי הר' נתן
ששאלת על הנשבע בעשרת הדברות על אשתו שאם לא תטבול באותה לילה שלא יבא אליה לעולם ושיגרשנה.

והילך לשון רב האיי גאון זצ"ל.

"וששאלתם מי שנטל תפילות או דברי תחנונים או סליחות ונשבע שבועה באותו ספר אותה שבועה כשבועת ס"ת היא. וכיון שמתחרט ורוצה לחזור בה יש לה התרה או לאו. "

"כך ראינו ששבועה זו כשבועת ס"ת. מה ס"ת יש בו שמותיו של הק"בה ויש בהם פסוקים של מקרא ולא עוד כיון שיש בו כתוב כל אותיות שבאלף בית. הרי אלף בית מצטרפין אותיות שלו לכמה שמות. והן גופה של תורה ואין היתר לשבועה."

"מי שיצרו מתגבר עליו וקפץ ונשבע בתורה כשהספר בידו שאשה פלוני לא תהיה אשתו מהיום ולעולם ואח"כ מתחרט על שבועתו ומקבץ בעלי תורה ומוסר להם טענותיו ושבועתו יש להם להתיר ולהפר שבועתו כדי לעשות שלום בין איש לאשתו או לאו. כך ראינו שבדורות הללו אין כח באדם להתיר שבועה ולהפר כלל, לא בא"י ולא בחוצה לארץ, ושאמרתם שכתוב בהלכו' גדולות הנשבע על אשתו מלקהו על שבועתו ויקיים את אשתו לא סביר לן הכי כלל ודברים בטלים הן ואין לחוש עליו כלל אלא חייב לקיים את שבועתו ויגרש את אשתו ולא יחלל שם שמים בפרהסיא אלא יגרשנה לאלתר ויתן כתובה. ואין בדבר זה משום שלום בין איש לאשתו. "

"ואי קשיא הא דאמר גבי סוטה וכתב ומחק וק"ו לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים דכתיב וכתב הכהן את האלות האלה על ספר ומחה. וק"ו להזכיר ש"ש לבטלה לעשות שלום בין איש לאשתו -- הא לא קשיא דהאי מוצא מידי ספק ומידי איסורא. אבל הכא מי לא אמר רחמנא לא תשא ואמר כי לא ינקה וכתיב נשבע להרע ולא ימיר. הילכך יוציא ויתן כתובה ואין בו משום לעשות שלום בין איש לאשתו".

"וששאלתם מי שכעס וקפץ ונשבע בעל פה בהזכרת השם ובתורה המונחת בארון - יש רשות לחכם להתיר שבועתו או לא, שאין להתיר למי שנשבע על פה? "

"כך ראינו מי שהזכיר השם או התורה אין רשות לשום אדם בין חכם בין סופר בין גדול להתיר שבועתו של אדם כל עיקר. לא שבועה שנשבעין בס"ת המונחת בארון או בשם הבורא אין רשות לשום אדם לבטלה ולהתירה ולהפר אותה. וכן הלכה".

עד כאן לשון רב האיי גאון.

הרי שכתב שאין להתיר שבועה הנשבע בשם או בתורה אפילו לא נקיט ליה בידיה. ונ"ל דחומרא בעלמא היא שהחמירו הגאונים בדורות האחרונים דקיל נדרי ושבועות וכן משמע בדבריו. שכתב אין כח בדורות הללו להתיר. וע"כ צ"ל דהא דאמרינן פ"ב דנדרים (דף יד) הנודר בתורה לא אמר כלום היכא דלא נקיט לה בידיה וקיימא לן נמי הילכת' נזקקין באלקי ישראל אלמא דיש התרה לאותו הנשבע בשם. מיהו יש לדחות דהני מילי בלשון נדר אבל בלשון שבועה דחמירא איכא למימר דאין להתיר. מיהו יש להביא ראיה מדלא תני ליה בהדי חומר זה חומר בשבועות מבנדרים אלמ' דבימי חכמי התלמוד היה הכל מותר אלא שעתה בדורות האחרונים החמירו כדפי' ואין להקשות אי מותר הוא אלא שבדורו' אחרונים החמירו מאי קשיא ליה מסוטה והא ההיא דאוריית' היא. י"ל ההיא קשיא ליה כיון דאשכחנ' גבי סוטה כל כך דבר גדול שהתירה תורה שם הקודש למחוק. היכי תקינו דורות אחרונים לגרש אשתו כיון שהיא מצוה כל כך לעשות שלום בין איש לאשתו שמותר למחוק השם כ"ש להזכיר שם שמים לבטלה. ועל זה תירץ מה שתירץ. ונ"ל דדוק' בשבועה החמירו שעונשה מרובה כדאשכחנ' נמי בפרק השולח (גיטין דף לה) נמנעו מלהשביעו כך תיקנו הגאונים שלא להתיר שבועה בשם או בס"ת ועונשין אותו ומחמירין עליהם שלא יהו נוהנים קלות ראש בנדרים ובשבועות. ודבר זה כתוב בתורה ובתלמוד. בתורה נשבע להרע ולא ימיר משמע הוא שלא לשאל על השבועה. וכן יש גבי ר' יהושע בן לוי. מי מיתשיל על שבועתיה ומזה תקנו הגאונים דאפילו בדיעבד אם נשאל על השבועה שנשבע בשם או בי' הדברות שלא יהא מותר ולפי מה שפירש דאסור לשאל על השבועה אפילו בימיהם הא דאמרינן הנודר כאלו בונה במה. והמקיימו וכו'. הני מילי בנדר אבל לא בשבועה ואין להקשות ליחשב זה חומר בשבועות שאסור לשאל עליהם דהא לא קשיא דהא בהא מילתא נמי איכא חומר בנדרים שמצוה לשאל עליהם כי היכי דלא חשיב בהדי שדה עניין ומחצה ההיא דהלכתא כרב יוסף בזוזי משום דבההיא מילתא גופה הילכת' כוותיה בארעא: ונראה במה שכתב מי שנשבע בשם שאין לו התרה הני מילי בשם המיוחד ובכנוי שאין נמחקין אבל ברחום וחנון וכו'. או בלשון לעז. או באחת מכל הלשונות לבד מלשון הקדש מותר דבנדרים לא שייך האי חומר' כלל אלא בשבועה כדפרי' ואין להביא ראייה מהא דאמרי' בפ השולח (דף לה) אבל ניסת אין מדירין אות' דמיפר לה בעל א"כ בימיהם אפילו בשם או בי' הדברות יש להתיר דאי אין התרה לה ישביעוה בשם או בי' הדברות הא ודאי לאו ראייה היא כלל דהא נמנעו מלהשביעה ואין להקשות ידירוה בשם או בי' הדברות נמי ליתה שהרי פירש דבנדר בשם או בי' הדברות יש לה התרה ומיהו בימיהם ע"כ אפילו בשם יש לה התרה מדאשכחנא גבי צדקיהו מדכתוב (ד"ה ב ל"ו י"ג) וגם במלך נבוכד נצר מרד אשר השביעו באלקים וקאמ' תלמודא בפרק ר' אליעזר בנדרים (דף סה) דבפניו היו יכולים להתיר אע"ג דנשבע בשם אלא פשיטא דחומר בעלמא הוא שתיקנו הגאונים וכהנה רבות שהחמירו האחרונים בשבועה ובנדרים. דהא מ"ד אין נזקקין באלקי ישראל. ע"כ חומרא בעלמא הוא מדרבנן. ובפ"ב דנדרים (דף כ) דנודר בעצי' ובקרבן וכו' קאמ' עונשין ומחמירין עליהם וכו' חומר' דרבנן וכן נמנעו מלהשביע וכן תיקנו הגאונים שלא לישבע בס"ת אלא חזן נוטל ס"ת בזרועו ומחרים בארור וכהנה רבות ואין לי לפרש ושלום
מאיר בר ברוך

סימן יט

לפי העדות שלא ביחנו דבריהם אם נתרצית תחלה להתקדש לו אם לאו צריך לברר אם יש עדים ששידך ונתרצית להתקיים לו תחלה. אע"ג דבעידנ' דיהיב לה לא שמעו מפיו לשון קידושין אז ודאי צריכה גט כדאמ' פ"ק דקידושין (דף ו) היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה ונתן לה ולא פירש רבי יוסי אומר דיו. ואמר רבי יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ומסיק והוא שעסוקין באותו עניין. ואפילו מעניין לעניין באותו עניין. מיהו נר' דהני מילי כשנתן לה בשתיקה ולא דבר עמה מאומה אבל הכא שדבר שנותן לו מאהבה ומחיבה יש בלשון הזה לשון זבלונות וקיימ' לן חוששין לסבלונות ואפילו לזמן מרובה. מדתנן פ' האיש מקדש (קידושין דף נ) המקדש בפחות משוה פרוטה וכן הקטן שקידש אע"פ ששילח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת שמחמת קידושין הראשונים שלח. ולשון לאחר מיכן משמע לאלתר. ומשמעלאחר זמן מרובה. ודייקי' מינה בגמ' למ"ד חוששין לסבלונות טעמא דמחמת קידושין הראשונים שלח הא בעלמא חוששין לסבלונות משמע דומיא דמתני' ואפילו לאחר זמן מרובה ואע"ג דלא מסיק דחייש לסבלונות אלא היכא דרובא מקדשי והדר מסבלי מי יכניס עצמו לאותו ספק לידע מנהג מקום שהוא יצא משם. ועו' שהרי לפי' ר"ח דגרסי' הת' מקדשי והדר מסבלי פשיט'. לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוט מקדשי והדר מסבלי מהו דתימ' לא ניחוש למיעוט קמ"ל משמע דאפילו למיעוט חיישינן להחמיר והא דלא אזלינן בתר רובא היינו טעמ' דמדרבנן החמירו באיסור אשת איש וכיוצא בזה אמרינן פרק י"ו דיבמות (דף קכא) טבע במים שאין להם סוף אשתו אסורה ומפיק דאם נשאת לא תצא. וכיון דבדיעבד לא תצא אלמא רובן מתים ואפילו הכי לכתחלה לא תנשא ולא אזלינן בתר רובא. ואם אין עדים שנתרצית אלא שניהם יודעין והיא מודה שנתרצית לו קודם צריכה גט או אפילו לא דבר עמה תחלה כלל אם בשע' שנתן לה היה בלבו לשם קידושין וגם היא קבלתם לשם קידושין אע"ג דפריצות עבד דקידש בלא שידוכין קידושין מיהו הוו וצריכה גט. ואע"ג דאמרי' בפרק האיש מקדש וכולי (דף מט) אעפ"י שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת דדברים שבלב אינם דברים שאני התם כיון דאתני לאו כל כמיניה למיעקר לתנאיה אבל נדון זה לא גרע מגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם דאמרינן בפרק ג' דשבועות (דף כו) דאזלינן בתר מחשבתו. ואין אסור אלא בפת חטים ואע"ג דבההיא גברא דזבין נכסי אדעת' למיסק לארעא דישראל לא אמרי' הכי התם היינו טעמא דאזלינן בתר דעתא דלוקח ועוד נ"ל כיון שאמר לה אני נותן לך בשביל אהבה וחיבה שיש לחוש לקידושין ושמא כך רוצה לומר על מנת שיהיה אהבה וחיבה בינינו ושתהיה אהובתי. ולא גרע האי לישנא ממיוחדת לי מיועדת לי עזרתי נגדי צלעתי סגורתי תחתיי תפוסתי לקוחתי חרופתי. וא"כ אהובתי נמי איכא לספוקי וא"כ אם היה דעת שניהם לקידושין צריכה גט ושלום
מאיר בר ברוך:

סימן כ

וזה נכתב להר' יחזקיהו ממזבורק נ"ע:

מה ידעתי ולא תדע אלופי ומיודעי. כלכל ודרדעי. מ"ו דודי שאלת על המורה שהורה לומ' לגוי שילך חוץ לתחום שבת אחר קרובי המת שיבאו לקבורתה דע לך מ"ו שלא יפה הורה ואין זה הוראה אלא טעות. דהא דתנן פרק שואל (שבת דף קנא) מחשיכין על התחום לפקח על עיסקי המת ואל עיסקי כלה הכי פירושא שמותר לישראל לילך בשבת עד סוף התחום כדי שיהא מזומן למוצאי שבת וקרוב להביא צורכי המת וכלה ודוקא משום מצוה התירו אבל אי לא משום מצוה לא כדתניא לא יטייל אדם על פתח מדינה כדי ליכנס למרחץ מיד והאי דקאמ' אבא שאול ויהיב כללא במילתא דתנא קמא כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו. פירש רש"י כל שאני רשאי לומר לחבירי ישראל או לגוי לעשותו במוצאי שבת וכו'. אבל בשבת אסור לומר לו לעשותו בשבת דכל מה שישראל אסור לעשותו אסור לומר לגוי לעשותו בשבת דאמירה לגוי שבות אפילו באיסור דרבנן וגדולה מזו תנן התם גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב אלמא אפי' ממילא הביא גוי אין זה כבוד המת להספד בו. ופי' רש"י דקנסא הוא שלא להספד בהן לעולם משום דמוכח מילת' דאין דרך להביא חלילין אלא בשביל המת וא"כ כ"ש וכ"ש שאסור לומר לגוי לילך בשבת אחר קרובי המת לכבודו להספידו אבל חולה דתקיף ליה עלמא ואומר שישלחו אחר קרוביו הא ודאי שרי. וזה התיר רבינו שמריה ז"צל אפילו בשבת שמא תיטרף דעתו עליו וכו' כדאמר פרק מי שמת (בבא בתרא דף קנו) קונין משכיב מרע אפילו בשבת שמא תיטרף דעתו עליו וכו' ואתה תעלה מעלה מעלה. לשם ולתהילה. כנ' תלמידך
מאיר בר ברוך

סימן כא

אמרות אדוני אמרות טהורות. לפקוח עינים עורות. להקפיא אור יקרות. להבין ולהורות. מטל אורות טליו. ואשד נחליו. ובטפי אגליו. מים כבירים שוטפים. על כל גדות כפים. ידידי חמודי הר' יצחק אל תדינני כזה הוי הלב מה שלא השבתיך מיד על שאילותך כי ידוע לחבירו. שכתיבתך בא לידי ואבד מרוב טרדות וחפשתיו ולא מצאתיו והנני משיבך לפי אומד הדעת שסבורני שהיה בכתבך שתמהת על שהייתי מצרף בסל כל עיסות לאחר אפייתן בפסח ונוטל מאחת על כולן. וכתבת דר' אליעזר לא אומר הסל מצרפן אלא לחומרא בפחות מכשיעור לחייבו על ידי צירוף סל. אבל לקולא לא. דע לך ידידי שבכל צרפת נוהגין כן וגם בספר התרומה ובתוספת פסק כן ויודע אנו שראית דבריך באב"י העזר"י מה לא ראית מסקנא דמילתא כי בסוף דבריו כתב דודאי שרי לעשות כן. ומה שכתב תחלה שאין לעשות כך מדאמרי'. (שם פ"ב דחלה דף עה) שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה. ונותן פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף וקשי' ליה מה צריך להקיף אמאי אין הסל מצרפן לא קשיא כלל. כי הירושל' מקשה אותו ומתרץ משום דאחת טמאה ואחת טהורה וכל דבר שהוא מקפיד על תערובותו אין הכלי מצרפו אבל המנהג שאת' נוהג שאתה נוטל מכל עיסה מעט ואתה עושה מכל החלות חררה אחת אין זה מנהג כשר שמתוך שאתה משהה אותן באין לידי חימוץ.

וששאלת על כהן שעולה לדוכן ואם החזן קורא כהנים אם לאו דבר פשוט שאינו קורא כלום דפסקי'. הלכת' כוותיה דאביי בפרק אילו נאמרין (דף לח) דאמ' נקיטינן לשנים קורא כהנים לאחד אינו קורא דכתיב אמור להם לשנים ולא לאחד:

סימן כב

ואשר שאלת על מילה שלא בזמנה אם מותר למול בלילה נראה דאפילו מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום דתניא (בפרק הערל דף עב) בין בזמנה בין שלא בזמנה אינה אלא ביום ואע"ג דר' אליעזר ב"ר שמעון פליג עליה יחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דבמסקנא מוקי פלוגתייהו בו ביום דת"ק דריש מוביום אפילו שלא בזמנה ור' אליעזר בר שמעון לא דריש וקיימ' לן כת"ק בהא דאפילו מאן דלא דריש וי"ו ו"ה דריש כדאמר א"ל בן פדת בתר הכי גבי והנותר והודה לו רבי יוחנן ושלום לך ולכל שלויך כנ' אהביך נדבה
מאיר בר ברוך:

סימן כג

עריבים עלי דברי דודים. מז"הב נחמדים. לשונם חרב חדה מעשה חידודים. כהרים מקדרים עמקים משדדים: הנאהבים והנעימים הידידים. אלופיי ומיודעיי הר' מנחם והר' הילל שאלתוני על אודות ראובן שיש לו חפירה בחצירו וכל מי חצירו מקלחין לתוכה ונבלעין במקומן. ואותה חפירה סמוכה לחומת אבנים של שמען וטוען כשהחפירה מלאה אז המים נכנסין לתוך חומתו. וכנכסין המים בביתו. והשיב ראובן החזקנו בה יותר מכ"ד שנה ולא מחיתה בנו מעולם. והשיב שמעון בשביל שלא הוזק לי עד כאן עכ"ל. נראה דאם החפירה מופלגת מן החומה טפח בהא לית דין ולית דיין. ופשיטא דבהכי סגי כדתני' בהדיא בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף יט) אבל בכותל אבני' בכדי שלא יזיק וכמה טפח ואפי' אם לא הפליג טפח ועתה רוצה למלאות גומתו עפר עד שתתרחק חלל הגומא טפח מן החומה בהכי סגי אעפ"י שלא סד בסיד. דכיון דבעיא היא או סד בסיד תנן או וסד בסיד תנן ולא אפשיט כל תיקו לממונא לקולא. ומספיקא לא מפקינן ממונא ולא כפינן ליה לסוד בסיד. ועוד דל כל זה מהכא כי כל מה שכתבתי לרווחא דמילתא הוא. מיהו בלאו הכי אפי' לא הרחיק שום דבר אינו צריך להרחיק כלום כיון דבא מחמת ירושה ואית ליה סהדי דדר ביה אבוה כי האי גונא אפי' חד יומא ואיהו בתר אבוה תלת שנין אי נמי איפכא דדר ביה אבוה תלת שנין טוענין ליורש מה דמצי אבוה למיטען ואלו היה אבוה קיים הוה טעין מינך זבינתי' או מחלת לי השתא נמי טענינן לבריה הכי. ואע"ג דהתובע נמי יורש המוציא מחבירו עליו הראיה. ואעג דאבוה דנתבע אילו היה קיים היה צריך לישבע שזה מכרה או נתנה לו. לפי דברי הגאון רב האיי ור"י ז"צל שפסקו דנשבעין על הקרקעות שבועה דרבנן וראייה מפרק הכותב (כתובות דף פז) מ"מ זה היתום אין צריך לישבע אפילו שבועה שלא פקדני אבא וכו'. דלא תקנו שבועה שלא פקדנו אבא על היתומים אלא ליטול וביתומי' מן היתומים. והיתומי' התובעי' יש להם שטר דכיון דהיתומים הנתבעין הם מוחזקי' בממון וקיימא לן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ה"ה בהיתומים מן היתומים נהי דאינם יכולין לישבע שבועה גמורה ישבעו לכל הפחות שבועה שלא פקדנו ויטלו אבל לעולם אין להם לישבע שבועה שלא פקדנו כדי לפטר ואם אדם אחר תובע ואמר אביכם היה חייב לי ואין לי שטר. פטורים בלא שבועה וראייתו מהא דאמרינן פ' כל הנשבעין (שבועות דף מה) וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה והוינן בה ממאן אי נימא מלוה אבוהון שקיל בלא שבועה ואינהו בשבוע' והשתא קשה לי לישני לעולם מלוה וכגון דטעין לוה ואמר אישתבעו לי דלא פרעתי אביכם דאלו אבוהון כהאי גוונא היה צריך לישבע שבועה ודאית והיתומי' ישבעו שבוע' יורשין אלא ש"מ דלא תקינו שבועה על היתומי' אפי' ליטול אלא ביתומי' מן היתומים ומשום טובת היתומים הנתבעין. ואפילו לר' אליעזר דפליג על רב ושמואל דאמ' הפוגם שטרו ומת. יורשי' נשבעין שבועת יורשין ונוטלין אלמא אע"ג דהנתבע אינו יתום אפילו הכי היתומים נשבעין ונוטלין ה"מ התם דנשבעין כדי ליטול והשבוע' היא לטובתם דאילו לרב ושמואל כיון דאינם יכולין לישבע שבוע' שנתחיי' אביהן מפטירין לגמרי דאמרי' אין אדם מוריש שבועה לבניו נמצא דלר' אליעזר דאמ' נשבעין זהו לטובתם כדי שיטלו דאילו לא היו נשבעין לא יוציא ממון מספק בלא שבועה אבל כשהיתומי' הן נתבעין לא תקנו עליהם שבועה ממה נפשך דאילו לא תבע אביהן בחייו ותבע לאחר מיתתו את בניו אין להם לישבע כיון דלא נתחיי' אבוהון שבועה בחייו דהשת' אפילו ליטול נוטלין בלא שבועה היכא דלא נתחייב אבוהון שבועה בחייו כמו שהוכחתי לעיל: כ"ש דאין צריכין לישבע ולפטר ואם אדם תובע את אביהן בחייו ולא הספיק לישבע עד שמת ולאחר פטירתו תובע את היתומים פטורין כמו כן דלא תקינו על היתומי' שבועה לרעתן דאלו לא ישבעו אפילו הכי מספיק' לא מפקינן ממונא מינייהו וזה אין להקשות אמאי לא מוקי מתנית' דוכן היתומים לעולם מלוה. וכגון דא"ל בחיי אבוהון אישתבע לי דלא פרעתי' ולא הספיק לישבע עד שמת דהשת' יתומי' צריכין לישבע וליטול כיון דאבוהון נתחייב שבועה דהא ודאי לא מצי לאוקומי הכי לרב ושמואל משום דאין אדם מוריש שבועה לבניו. ועוד יש לי ראיה ברורה דהיתומי' אין צריכין לישבע וליפטר דכל מילי דהוי תקנתא דרבנן לא תיקנו תקנתא להרע ליתומי' מדאמר' גבי פ' הניזקין (גיטין דף נב) גבי משיכה יתומים הרי הן כהקדש ואי משיכה טובה להם יותר ממעות אמרינן משיכה קניא להו. ואי מעות עדיפי להו קנו המעות. ומה שכתבתם שאביו של ראובן לקח הקרקע מישראל ואותו ישראל לקח מן הגוי אין זה הבא מחמת גוי הרי הוא זה כגוי שהרי אין אדם מערער ואמר הגוי גזלה ממני: וק"ל להבין ואין לי להאריך בדבר שאינו צריך: ועוד אפילו טעין המערער הגוי גזלה ממני והוא חפר החפירה שלא בדין מ"מ דהשתא ביד ישראל שלקחה מן הגוי ג' שנים או חד יומא ושהתה ביד בנו ג' שנים טוענין ליורש ואמרנו שאביו לקחה מישראלהאחר מידי דהוה אגזלן דאין לו חזקה ובן בנו של גזלן יש לו חזקה כי אתא בטענת דאבוה ונאמן בלא שבועה כדפי' לעיל. וששאלתם לפרש מה הוא הבא מחמת הגוי מה לי להאריך תעיינו בפירוש רבינו שמואל. ויודע אני שלא הייתם צריכין לדבריי אך ענוותכם היתירה הראיתוני ושלומכם וכבודכם יגדל נצח כנ' סר למשמעתכם
מאיר בר ברוך:

סימן כד

למה הרגזתני לעלות. במופלאות ממני ובגדולות. להוציא יקרות מזלות. מאיש אשר כמוני שאינו יודע להפלות. ולפרש תעלומות חמורות וקלות. בשתים תתחתן בי בתשובות חבילות שהוא רבע שאילות. מגבלות מעשה עבות גדילות. מזויג את הפתילות. בעשר מעלות. קדש עלית במסילות. העולות בית אל בנווית ברמה: במדת תרומה. בחכמה. בתבונה ובדעת ובמדמה. אלוף ומיודע הר' אשר שאלת אדוני על צורת חיה ועוף שבמחזורים ותמהת למה איני מוחה בהם והתניא במכילתין לא תעשה פסל וכו' עד אפילו בהמה חיה ועוף לא יעשה לו גלופה אבל יעשה לו אטומה. ת"ל וכל תמונה וכו' עד אפילו בהמה חיה ועוף ודגים וחגבים ואפילו הבוביא וכו'. נראה בעיני דודאי לא יפה עושים מתוך שמסתכלים בצורות הללו אין מכוונים לבם בתפלתם לאביהם שבשמים מיהו אין כאן איסור דלא תעשה לך פסל וגומר דהא מסקינ' בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מג) שאני ר"ג דאחרים עשו לו ואפילו חשדא ליכא בציורא שהן ממיני צבעים בעלמא ואין ממשות בהן כלל. דלא חיישינ' לחשדא אלא בחותם בולט ולא בשוקע. וכ"ש בדבר זה שאינו לא שוקע ולא בולט אלא מין צבע בעלמא ונ"ל דאפילו ישראל מותר לצור צורות במיני צבעים ואין בזה משום לא תעשה לך פסל דלא אסו' אלא פרצוף גמור חקוק בששר אבל במיני צבעים מותר כדאמרינן בחזקת הבתי' (דף נד) הצר צורה בנכסי הגר קנה דרב לא קנה לגינתא דבי רב אלא בצורתא. והקשה שם רבינו שמואל והאמר דכיור לא קנה אלא באמה כנגד הפתח ותירץ דהתם לאו היינו צורת בריה אלא ציורא בעלמא מעשה ציצין ופרחים אבל צורת חיה ועוף חשיבא ודאי כאחד. ולא בעינן אמה כנגד הפתח. אלמא דרב צייר צורת חיה או עוף אלא ודאי במיני צבעים מותר וההיא דמכלתי' גלופה היונו צורה בולטת. אטומה צורה שוקעת. ואשר במים מתחת לארץ להביא את הבוביא פירש שעושה צורה וחוקק דמות בבואה שבמים. דסלקא דעתך אמינא דוקא אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת לרקיע. אבל דמות צורת בבואה שבמים לא ת"ל ואשר במים. ויש אומרים להביא את השברירים נראה לי שהוא מין שד שבמים שקורין נכס"א בלשון אשכנז וכל אלו אינן אסורין לעשותן אלא פרצופין חקוקין אבל לא ממין הצבעים כמו שהוכחתי [*הגה"ה תשובה זו מתחילתה ועד סופה תמצא בתוספות ביומא פ' הוציאו לו (יומא דף נד) בדיבור המתחיל כרובים ושם] אמנם על כסא שלמה המלך דכתי' (מלכי' א י') ושני אריות עומדי' אצל הידות ושנים עשר אריים וגומר קשה ואין לומר דעל פי הדבר הוה מדכתיב (ד"ה א' כט) וישב שלמה על כסא ה' שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ואיכא למימר בהא מיגדר מילתא כמו אליהו בהר הכרמל דשמא בהא מילתא נמי איכא למיגדר מילתא שכשהיו עדים באים להעיד בפניו היו האריות שואגים ונוהמים כמו שיש במדרש ומתוך כך היו מתפחדים להעיד עדות שקר אי נמי י"ל דאחרים עשו לו וחשדה ליכא דרבים שכיחי גביה כדמשני גבי ר"ג (בפרק כל הצלמי' דף מ"ג) ומה שנעשו כותלי ההיכל וקדש הקדשים ציורים חקוקים בכותל סביב סביב פני כפיר אל התמורה מפה ופני אריה אל התמורה מפה. י"ל על פי הדיבור הוה שנאמר הכל בכתב וגומר (ד"ה א כח). א"נ יכולני לומר דלא שייך לא תעשה לך פסל אלא בתלוש בפני עצמו אבל על הכותל במחובר לא דאינו אלא לנוי בעלמא ובטל לגבי הכותל. ואע"פי שאני מדמה לא הייתי אומר כך כמו זה התירוץ

סימן כה

ואשר שאלת על פשוט שמכר חלקו קודם חלוקה ונטתפק' אם מכירתו מכיר' והבא' ראייה מפירש רבינו שמואל זצ"ל (יש נוחלין דף קכו) שכתב אההיא דיש לככור קודם חלוקה אע"ג דחלק פשוט אין לו דע לך מו' דלא קיימא לן הכי אלא כדברי התוספו' שכתבו וזה לשונ' ומר סבר לא עשה ולא כלום בפלגא פ"ה בחלק פשיטותו וכל שכן בחלק פשוט אחיו אבל חלק בכורה יפה מכר ולא נהירא לר' דחלק פשיטותו פשיט' שיכול למכו' דאע"ג דלא מטא לידיה כמוחזק דמי כדמוכח לעיל דאמ' מקיש חלק בכורה לחלק פשוט. אלא אומר רבי דלא מיירי הכא אלא בחלק אחיו ובחלק בכורה דמר סבר לא עשה ולא כלום בפלגא דהיינו חלק אחיו ומר סבר בכולהו חלק בכורה וחלק אחיו אבל חלק פשוט פשיטא דמכר עכ"ל. וכן כתב רבינו יודא מפרי"ש דחלק פשיטות עדיף מחלק בכורה דנוטל בראוי כבמוחזק מה שאין כן בחלק בכור' כ"ש דלא גרע על כן נראה איפכא דבחלק פשיטות ודאי מכר עכ"ל וכיון דמסקינ' הילכת' יש לבכור קודם חלוקה כ"ש פשוט. וכן עמא דבר. והכא מוכחא שמעתא ומה שכתבת שרבינו שמואל חזר בו מההיא דמה חלק פשוט אע"ג דלא מטא לידיה דכל ראוי שבעולם הוא יורש מאביו וכו' אין משם ראייה כלל דלעניין ליטול בשבח ששבחו נכסים ממילא לאחר מיתת אביו קאמר וזה דבר פשוט שהפשוט נוטל בראוי כבמוחזק ובהא אפילו רבינו שמואל מודה: וק"ל להב"ין:

סימן כו

ואשר שאלת על ראובן שהפקיד פקדון ביד שמעון ובא לוי ותפס הפקדון מיד שמעון עבור חוב ששמעון חייב לו וראובן אמר מה לך אצל ממוני ושמעון מודה שהממון הוא של ראובן דבר פשוט הוא שלוי חייב להחזיר הממון לראובן. וכן פי' ר"י בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע) דאפי' בדבר שאינו מסויים ואין עדים שהיה שלו אם הנפקד מודה שהוא שלו מהדרינן ליה כיון שהנפקד הוא חי והיתומים יחזרו על הנפקד ויגבו ממקום אחר. כך פירש ר"י פר' איזהו נשך גבי הני זוזי דיתמי היכי עבדינן בדקינן גברא דאית ליה דהבא פריכא ויהבינן ליה אבל דבר המסויים לא דילמא פקדון נינהו ואתי מריה ויהיב סימנין ושקיל ליה וכו' ומה שנסתפקת משום דכיון שנתחייב שמעון באחריותו. בפשיעה שפשע שמעון שהיה לו ליזהר ולשמור שמירה מעולה לראובן את שלו לא היה תופסו יכול לומר של שמעון אני תופס הא ליתא שהרי קיימא לן גנב ופרע בחובו גנב ופרע בהיקיפו לא עשו בו תקנת השוק וצריך להחזיר לבעלים בחנם ורואה אני שהדברים ק"ו השתא ומה התם שפרע לו הלוה מדעתו זה החפץ צריך להחזיר כ"ש בנדון זה שלקח החפץ בעל כרחו ובאיסור' אתא לידיה לא כ"ש שצריך להחזיר בחנם ומה זה שהבאת במרובה דקדשים שחייב באחריותן שהזיקו חייבין שאע"פי שהקדשים הם של הקדש אעפ"כ הניזק תופס למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמו. דע לך אדוני שלא תמצא דבר זה בכל התלמוד כי לכאורה נראה דאפילו לר' שמעון פטור שהרי מה ירויח הניזק בתפיסתו הלא קדש הוא ואסור בהנאה ואי להכי תפיס ליה לדחוק את הבעלי' שהם צריכין להקריבו לקרבן שיתפשרו עמו אמאי קא מחייבת להו והלא ממונם לא הזיק דבשלמא המזיק אותם חייב שהרי גורם לחבירו הפסד וכיון דעל ידו נפסד חבירו ישלם לו כאילו הזיק את ממונו. כי היכי דמחייבי השורף שטרותיו של חבירו למאן דדאין דינא דגרמא ואפילו הכי מה עניין שור של הקדש שהזיק להאי ממונא דראובן שלא הזיק ומה לו ללוי אצל ממונו של ראובן וכי מה הפסיד לו או מה חיסרו או מה הזיקו. ומה ששאלת על ראובן ששלח פקדון לשמעון ביד לוי והלך לוי למדינת הים אי אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו ויכול ראובן לטעון על שמעון טענת ודאי להשביעו או לא. נראה דאינו יכול להשביעו כי טענת שמא היא דלא אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו אלא באיסורא שלא יהיה המשלח חוטא כי הוא סומך עליו אבל בממון לא. ותדע דהא אמרינן בסוף פ' בתרא דהאיש מקדש (דף מג) האומר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בדיני ממונות וכו'. עד מאי קסבר רב נחמן אי קסבר המלוה חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים הני נוגעין בעדותו נינהו. דאי אמרי לא פרענוה אמר להו פרעוני. אלא קסבר אין צריך לפורעו בעדים. ומגו דיכלו למימר אהדרינוה ללוה יכלי למימר פרענוה למלוה ודוקא משום דקיימי קמן ואמרי פרענוה למלוה דמהמני מטעם מגו אבל חזקת שליח עושה שליחותו לא. ואין לדחות דרב נחמן לטעמיה דאמר בשל תורה אין חזקת שליח עושה שליחותו. דה"מ דלא קאי קמן ואמר לא עשיתי שליחותי אבל כי קאי קמן ואמר עשיתי פשיטא דנאמן דעד אחד נאמן באיסורין ואפילו הכי הכא אף על גב דקיימי קמן ואמרו עשינו לא מהימנינן להו אלא מטעם מגו וכל שכן השתא דתקין רבנן שבועת היסת דמסיק התם דאפילו תרי לא מהימני דנוגעין בעדותן הן כ"ש דאחד לא מהימן ולא שייך כלל בממון חזקת שליח עושה שליחותו: וק"ל להבין. וכן משמע גבי חנוני על פנקסו דלא מהימנינן לחנוני בלא שבועה מטעם חזקת שליח עושה שליחותו ולא יטול השכיר אפילו בשבועה אלא שמע מינה דבממון לא אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו. וששאלת אם הודה שמעון שהפקדון בא לידו אבל אמר החזרתיו ללוי וראובן אמר לא צויתי להחזירו ללוי אם מתחלה האמנתיו עתה איני מאמינו מי אמרינן הואיל והימני' הימניה או לא נראה ששמעון חייב כיון דאתא לידיה חייב בשמירתו. ואין לו להוציא מידו אלא ברשות הבעלים דקיימא לן שומר שמסר לשומר חייב. ואע"ג דרבא מפ' טעמא משום דאת מהימנת לי האיך לא מהימן לי והכא הא הימניה מיהו השתא לא מהימניה וכן משמע בסוף פ' קמא דגטין (דף יד) דר' אחאי בר' יאשיה הוה ליה איספקא דכספא בנהרדעא אמר להו לר' דוסתאי בר' ינאי ולר' יוסי בן כיפר בהדי דאתיתו אייתוה ניהלי יהבו ניהלייהו הדר אמרי להו ניקני מינייכו אמרי להו לא. אמרי להו א"כ אהדרוה ניהלי ר' דוסתאי אמר להו אין ור' יוסי בן כיפר אמר להו לא. הוו קא מצערי ליה. א"ל חזי מר היכי קא עביד אמר להו טב רמו ליה. ור' אחאי הודה לדבריו דר' יוסי בן כיפר אי לאו משום דאותו אדם קרוב למלכות והיה להם סוסים ופרדים הרצים אחריהן אע"ג דמעיקר' הימנינהו ר' אחאי ור' יאשי' כיון דיהבו ליה ר' יוסי בן כיפר לא הוה ליה לאהדורי ניהלייהו והיה לו לסבול המכות קודם שיחזור לאותם בני אדם ההיא איספק' ואין לדחות דשאני התם שגילה ר' אחאי בדעתו שהיה חושדם שאמר להו לאתויי ניהלייהו. דמאן לימא לן דמשום דלא הימנינהו הוא. דלמא משום דהשתא הוה צריך לההיא איספקא ועוד גלי בדעתיה הכא נמי דלא הימניה ר' יוסי בן כיפר להיות עיקר שלו. שהוא לא רצה שהוא ישמור לו כל שעה אלא לפי שעה הימניה שליח להולכה והרבה יש בני אדם שמאמינים להם להוליך חפץ לפי שעה אבל לא לשמור אותם שמירת עולם ועוד ראייה מדאמ' פ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פ"ז) השולח בנו אצל חנוני למוד לו באיס' שמן ומדד לו ונתן לו האיסר ושיבר את הצלוחית ואיבד את האיסר החנוני חייב וכו'. ואמר בגמ' בשלמא באיס' ושמן בהא פליגי דרבנן סברי לאודועי שדריה ולא היה לו להחזירו לתינוק לאמטויי לחנוני שויה שליח ולא לאהדורי' ואע"ג דלא אמר ליה לחנוני בהדי' דלא להדרי' לתינוק. ה"נ אע"ג דהכא פקח והכא תינוק מ"מ היכא דגלי גלי ויש לדמות פקח היכא דגלי בהדיא וא"ל שישמור אותו לראובן לתינוק היכא דלא גלי דבתרוייהו לא הוה ליה לאהדורי ליה. וההיא דפרק הפועלים (בבא מציעא דף פז) דקמה לא קשיא דלאו גזירה שוה היא אלא ילמד סתום מן המפורש דילפינ' הא בקמת רעיך שאינו מפרש במאי מיירי מה היא דמהחל חרמש בקמה שהוא מפורש. תדע דלמסקנא לא גמרינן מהתם. ואי גזירה שוה היא דמהקמה למה לי. ומה זה שהקשית מפלוגת' דרב ושמואל דרב אמר דולג וכו' (פ"ג דמגילה דף כ"ב). איך שכחו מנהגם כדפריך בירושלמי אבני בתירה בי"ד שחל להיות בשבת איך שכחו מנהגם וי"ל דהתם פריך שפיר כי בית ישראל יושבים על אדמתם וגם פסח בא בא בכינופיא שכל ישראל היו שם אי אפשר שישתכח. אבל רב ושמואל שהיו בגולה רב אומר דולג והנוהגים בענין אחר שכחן. וכן לשמואל וק"ל להבי"ן. ובהרבה מקומות אנן צריכין לומר כן ואין להאריך. והא דאיבעיא בשילהי פר' ד' דנדרי' (דף לה) הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו וכו' ודקשי' לך ליפשיט מדאיצטריכו מעמדות. ואמר בתענית (דף כ"ז) איפשר קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד עליו וכו' ואי ס"ד שלוחי דידן נינהו למה לי. יש לומר אפי' שלוחי דידן נינהו הוו נמי שלוחי דרחמנא וכיון דעיקרא שלוחי דרחמנא נינהו חששי נביאים הראשונים שמא לא יהיה דעתם עלינו לכך תיקנו אנשי מעמד וק"ל להב"ין: ושלום לך ולתורתך.
מאיר בר ברוך:

סימן כז

בער אנכי מאיש ובחכמה קטן. ואיך אמצא יד ורגל לעומת שר ושלטון. כי הוא רודה בכל עבר על ליגיון וקרטון. בקי בחדרי תורה בטרקלין וקיטון. מקוטר מכל אבקת רוכל צלוחית של פלייטון. משפיע למכור במדה גסה חנוני וסיטון. מתקו צוף אמריו מיין עסיס והליסטון. פירותיו משתמרין בלא קב חומטון. איש נעימי שלומי הר' אשר ישא ברכה מאת השם כנפש אשר על החתום ובקצרה אשיב לאדוני על אשר כתב שק"ו שלי יש עליו תשובה משום דגנב ופרע בחובו וכו'. באיסורא אתא לידיה להכי קנסינ' ליה וכל מאן דאתי מחמתיה. אבל בנדון זה בהיתיר' אתא לידי' דעביד איניש דינא לנפשיה. דע לך אדו' שהק"ו טוב וישר ואין להשיב דהאי לאו דינא הוא שאם ראובן חייב לשמעון לא יקח שמעון ממונו של לוי שביד ראובן בשביל חובו כדפי' בכתבי הראשון ועוד שמעון אינו רשאי למשכן אפילו את ראובן עצמו. דהתנן בפרק המקבל (בבא מציעא דף קי"ג) המלוה את חבירו לא ימשכננו וכו' ואפילו שליח ב"ד אמר שמואל בגמ' דמנתח נתוחי דוקא אבל לא יכנס לביתו למשכנו. אבל המלוה גופיה אפילו נתוחי בשוק לא. והא דאמרי' בפרק המניח (בבא קמא דף כ"ז) עביד איניש דינא לנפשיה היינו דוקא בחפץ המבורר שהוא שלו. כגון אם הייתי רואה חפץ שלי ביד אדוני הייתי נכנס ונוטלו וכל מה שמביא לשם מיירי בדבר המבורר שהוא שלו אבל אם אדם חייב לחבירו לא ימשכננו כלל אלא יתבענו לדין ושליח ב"ד ימשכננו ואם עבר ונכנס לביתו למשכנו עובר בלאו ועשה. בלא תבא אל ביתו לעבוט וגומר. ובחוץ תעמוד וגו' וא"כ הוכחתי דהאי נמי איסורא עבד וזה הכלל דעביד אינש דינא לנפשיה שכתבתי דלא שייך אלא בחפץ המבורר שהוא שלו כך כתבתי לחכמיי כי מתחלה דנו בכי האי גוונא דעביד איניש דינא לנפשיה בכל עניין ואפילו בחפץ שאינו מבורר. וכתבתי להם לא תיתלו בוקי סריקי ברב נחמן. דא"כ עשיתם רב נחמן טועה בדבר משנה דההיא דהמקבל (דף קיג) והודו לדבריי:

סימן כח

ומה שכתבתי דחזקת שליח עושה שליחותו בממון והבאתי ראייה מפ' האיש מקדש (קידושין דף מג) כן ודאיהוא. ואתה באת לדחות דלא מהימנינן להו להפסידו ממון למלו' אבל להשביעו נאמנין ואפילו עד אחדהא לית' וממקו' שבאת דמסיק והשת' דתקון רבנן שבועת היסת מישתבעי עדים דיהבו למלוה. ומישתבע מלוה דלא שקיל להו ופרע להו למלוה. אבל קודם שתקינו שבועת היסת הן הן שלוחיו הן הן עידיו ונאמנין בלא שבועה ודוקא כשהן מעידין שפרעוהו למלוה. אבל אי ליתנהו קמן לא סמכינן אחזק שליח עושה שליחותו וכל שכן השתא דתקון רבנן שבועת היסת דאפי' תרי ואיתנהו קמן ואמרי פרענוה לא מהימנינן להו אלא בשבועה. וכ"ש בנדון זה ששאלת דהוי חד וליתיה קמן. ולא אמר מידי ולא קא מישתבע דלא סמכינן חזקת' שליח עושה שליחותו לומר פרעו.
מאיר בר ברוך: ודבר זה ישר למבין:

סימן כט

ושנים שבאו לדין בלילה ואמרו דנו דינינו אנו מקבלים עלינו דין שלכם אע"פי דאין דנין בלילה כל דבר שבממון והם מקבלי' עליה' הרשות בידם מידי דהוה אפסולין ונשים שיכולין לקבל כמו נאמן עלי אבא וכמו דבורה ששפטה את ישראל שקבלוה עלייהו וחד דקבליה עליה כבי תרי בפרק זה בורר (דף כא). וא"כ קניא אסמכתא שנעשית בלילה בב"ד חשוב הוא קניין גמור כיון שנעשו מדעת שניהם דאפילו דין גמור דנין בלילה מדעת שניהם ושלום
מאיר בר ברוך:

סימן ל

טל אורות עליך: נתיב יאירו ברור מיליך. ברזל ונחושת מנעליך. חזקו משמיר פרטיך וכלליך. מה טובו אהליך. יפוצו מעיינותיך: ואשד נחליך מו' הר"ר אליעזר בר' אפרים. הזקקתני לחוות דיעי ולא לכך הוצרכת. בהר ובשפלה ובנגב קצרת. בית הסלעים שבעמקים ובקצרה אשיב את הנראה לעיני שהיורשין יכולין לסלק את האלמנה מתי שירצו ואותן מ' זקוקים שהעדיפו לה כדי שתסתלק מיד. זה היה שלא לצורך שהרי לא עשאה בעלה אפטרופא שהרי לא כתב דלאחר מיתתו יהיו כל הנכסים שלה ואחריה יירשו בניו הזכרים ואחת מבנותיו עמהם אלא כתב מהיום ולאחר מיתתיני תטול בתי חלק כאחד מן הבנים. הרי לא נתן לאשתו מאומה אך תלה המתנה באשתו והויא כאיניש דעלמא כאילו אמר מהיום ולאח' מיתת פלו' שלא להשליט' לבתו במתנה עד זמן שימות פלו' וא"כ לא היית' אפטרופ' ועוד אפילו עשאה אפטרופא היו יכולין לסלקה כי הרגשתי מתוך כתבך שהיתה מפסדת ומבזבזת ופושעת בנכסים. ואמרינן בפרק הניזקין (גיטין דף נב) גבי עמרם נבעא האי אפטרופא דמפסיד מסלקינן ליה. אי איכא סהדי דמפסיד. ואין חילוק בין מינהו אבי יתומים ובין מינהו ב"ד. ומה שכתב שאלמנה ובנה שהיה בן י"ח שנים וחתנה והתנו ביניה' שמה שכתוב בשטר המתנה לאחר מיתתינו שזה יהיה בטל. ושיזכה מיד במתנה. כבר כתבתי שאינו תלוי באלמנה כלל דלא הויא אפטרופא ובאמירת בנה שהוא בן י"ח לא יפסידו שאר האחין כי הם לא נתרצו בדבר. ויכולים לומר אין אנו חפצים אלא כמו שכתוב בשטר המתנה לאחר מיתתינו כי אינו יכול להפסיד לאחיו. דאפי' אמר זה אחי אינו נאמן כי אם על עצמו כדאמרינן פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלד) ואינו נאמן. לעניין שיטול עם שאר האחין וכ"ש הבא שאינו יכול להפסיד לאחיו בדיבורו ובמחילתו. מיהו לגביה דידיה מהניא מחילתו. אם בשעת המחילה היה ביד החתן הממון. וא"כ מיד כשאמר תזכה מיד בחלקך המגיעך זכה הלה במה שבידו לפי חלקו ולא בחלק אחיו. כיצד אם יש בנכסים ד' מאות זקוקים שזה מגיע לחתן ק' דהיינו חלק רביעי לא יטול מן הק' אלא שליש שזהו ל"ד המגיע לחלק אחת השלישי שזיכה לחתן ושני שלישים שזהו ס"ו ליט' ומעט יותר לא יטול אלא לאחר מיתת חמותו. והיורשין ישאו ויתנו בנכסי' ויהיה הריוח שלהם עד מות אמם שהרי כיון שכתב בשטר המתנה מהיום ולאחר מיתה הוי פירוש גופה מהיום והריוח לאחר מיתתינו ועד אותה שעה כל הריוח ליורשין ואין לחלק בין לשון מהיום ולאחר מיתה בין מקרקעי למטלטלי כמו שמוכח מדברי ר"י בשמעת' דשדה זו שאני לוקח קנויה לך מעכשיו. ואין לי להאריך. ומיהו אעפ"י שכתבתי שיש רשות ליורשין לישא וליתן בהם עד מות אמם. מיהו אחרי מות אמם צריכין ליתן לחתן חלקו כפי מה שיהיו הנכסים כל היכא דאיתנהו זכה בחלקו בכל מה שנותר אחרי מות חמיו. ואין כח לשום אדם למכור ולתן אחרי מות חמיו. ודוקא מרובין ונתמעטו יטול המקבל כפי מה ששוים בשעת חלוקה. אבל מועטין בשעת נתינת המתנה ונתרבו בשעת חלוקה לא יטול מקבל אלא כפי מה שהיו שוים בשעת כתיבה ונתינה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדאמרינן פ' יש נוחלין האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים אמר רבא ובנכסים של עכשיו. ופירש רבינו שמואל דאפילו מתנת בריא בקניין איירי וכל קניין היינו מעכשיו וא"כ כאילו אמר מעכשיו ולאחר מיחה ודמיא לגמרי בנדון זה. ומשם יש לי להוכיח כמו כן טוב שהאלמנה נוטלת כתובתה שלא יטול המקבל מתנה חלקו אלא כנכסים הנותרי' ולא מצי למימר כיון דמתנתו מתנת בריא ולא מתנת שכיב מרע מדלא כתוב בה מהיום אם לא אחוור כי עד יום מותה א"כ כתובתה אינה גובה ממתנת בריא כמו שכתב ר"י וא"כ לא יתמעט חלק מתנתו בשביל הכתובה אלא היורשיו יגבו כתובתה מחלק ירושתם. דהא ודאי לית' דמשמע התם דלעולם לא יטול מקבל מתנה יותר מן היורשין אלא כל שעה ידו על התחתונה שהרי מסיק ובבנים הבאים לאחר מיכן. ואם היו מועטין ונתרבו לא אזלינן בתר השתא ויטול חלק גדול אלא בתר שעת חלוקה ופירש רשבם דמסתמא לא נתכוון למעט הבנים אלא עשאן כאחד מהם ולא יותר. אעפ"י שהיורשין יש להם כח לישא ולתן בנכסי' והריוח שלהם עד מות אמם. מ"מ אין להם למכור ולתן בנכסי' ואם מכרו ונתנו מכרן ומתנתן בטלה כמו שהאב אינו יכול למכור עד שימות כיון דמתנתו מתנת בריא וכשיגיע זמן המתנה מכרן בטל ואם פשעו בנכסי' ונאבדו חייבין באחריותן דלא גריעי משומר חנם. מיהו בגניבה ואבידה ואונסין פטירי דאע"ג דהריוח שלהם לא הוו כמו לוה דחייב באונסין דלכאורה איהו גופיה כל זמן שהוא חי והריוח שלו אינו חייב באונסין שהרי אינו לוה אלא נתן מתנה ושייר לעצמו הפירות של עניין הפירות לא יצא מעולם מרשותו. הכא נמי שייר הפירות לבניו ולא הוו לווין ודמיא להא דאמרינן בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף סג) בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם אמר לי ולבניי מת מחזיר לבניו והכי אמרי' פר' מי שמת (בבא בתרא דף קמח) מכר דקל חוץ מן פירותיו דשייר מקום פירות. ומה שכתבתי דהיורשין אין להם כח לא למכור ולא לתן ולא לפשוע בהן אין להקשות כיון שכתוב בשטר שני לשונות המכחישין זה את זה הלך אחר פחות שבלשונות. דמהיום ולאחר מיתה משמע גופה מהיום ובתר הכי כתוב שיוותרו לאחר מיתתינו משמע שלא נתן לו נכסים דהשתא אלא הנותרים לאחר מיתת שניהן. ו"אכ אם קדמו הבנים ומכרו מה שמכרו מכרו כשמואל דאמר פ' בית כור (בבא בתרא דף קה) הלכה כחכמים דאמר הלך אחר פחות שבלשונות וכדתנן פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קסה) כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעין עשרין אין לו אלא עשרים. זוזי מאה דאינון תלתין סלעין אין לו אלא מנה הא לא קשיא כמו שכתב אדוני דכיון שאני יכול לקיים כל שני הלשונות יש לו לקיים והריני יכול לפרש שיוותרו על מזונותיה. אי נמי הלך אחר התחתון כמו שכתבתי אי נמי נראה לו שיוותרו שלא יופסדו בגניבה ואבידה או באונסין. אי נמי נראה לי דע"כ שיוותרו דקאמר לא בשביל להשליט את בניו למכור ולתן עד מיתת שניהן דמדקאמר שיוותרו לנו. לנו ולא ליורשינו קאמר כדאמרינן פרק האומר (דף ס) ובפרק מי שאחזו (גיטין דף עד) הרי זה גיטך על מנת שתתן לי מאתים זוז וכו'. עד מר סבר לי ולא ליורשיי ומר סבר לי וליורשיי ומסתמא הלכה כתנא קמא ולא כרשב"ג דבריית' דתנן בפרק הכותב (כתובות דף פו) נדר ושבועה אין לי עלייך הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשין משביעין אותה דלי משמע לי ולא ליורשיי. ואע"פי שכתבתי שהיורשין יש להם רשות לשאת ולתת בנכסים עד מות אמם וכל הריוח שלהם מיהו אחרי מות אמם יכול להשביעם שלא עיכבו מן הנכסים כלום אע"ג דטענת שמא הן נשבעין כדתנן פרק כל הנשבעין (דף עה) אלו בשבעין שלא בטענה השותפים ואפטרופסים וכו' משום דמורו היתיר הני נמי מורו היתיר' דטרחי להוציא חובת אביהן מן הגוים ולשמור הנכסים ומה שטען האפטרופא מה שנתנה לבעלה נחת רוח עשתה לבעלה גם בזה טעה. דבהדיא אמרי' פ' חזקת הבתי' (בבא בתרא דף נ) למעוטי נכסי מלוג דלא שייך למימר נחת רוח וזאת המתנה נכסי מלוג כיון שלא שמאתה בכתובתה. וגם מה שטען שכבר נתנה המתנה לאמה והיא נותנת לאחרי' גם מזה טעה שאינה יכולה למכור ולתן נכסי מלוג לאחרים דאפילו מכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ומי יפנה להשיב על כל דברי רוח של אותו אפטרופא שאינו אלא ממשש כאשר ימשש העור באפלה. אולי יכוין כסומא בארובה. ודבריך נכוחים וישרים. אך בזה אני חולק עליך שאינו יכול לזכות במתנה מיד עד מות חמותו כדפי' כל הצדדין וצידי צדדין ושלום מו' ושלום תורתו. ושלו כל כנוותו. יגדל כנפש משרתו: סר למשמעתו.
מאיר בר ברוך:

סימן לא

להאריך אין פנאי. למלפני ולמעבדני. אך בקצרה אשיב את הנראה לעיני. על שמעון שהיה לו בת קטנה וראובן היה לו בן קטן וכתב לו שמעון לראובן לכשיהיה בנך ראוי לקדש אם לא אקבל קדושי בתי או בתי בעצמה לא תקבל הקידושין אם תהא ראויה לקבל קידושיה או אתחייב לך מעכשיו כ' זקוקין. ומת שמעון קודם שהיה בן ראובן בן י"ג שנים והוא גדלה ועמדה על פרקה ונשא' לאחר ועתה תובע ראובן הקנס מבניו יפה דן האומר שהיתומים פטורין שהרי בשעה שהיה בן ראובן ראוי לקדש אז לא היתה היא ראויה לקדש שכבר נתקדשה לאחר אך מה שכתב אם היה כתוב בשטר שלא תהא היא רשאה לקדש עצמה עד שיהא בן ראובן ראוי לקדש שאז היה הדין עם ראובן כי זה איני מודה לך שהרי אפילו כי האי גוונא לא קנה ראובן העשרים זקוקין שהרי תלה בדבר שלא בא לעולם דקטן אין לו קידושין ונישואין לא מדברי תורה ולא מדברי סופרי' כדאית' פ' חרש (דף קי"ב) וא"כ הוה ליה כאומ' לאשה הרי את מקודשת לאחר שאתגייר וכו' לאחר שתמות אחותך לאחר שיחלוץ ליך יבמיך דאמר אינה מקודשת והא דאמרינן פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמא) איתיביה רב נחמן לרב הונא המזכה לעובר לא קנה האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה וכו'. עד וניימא ליה כמבשרני אלמא כיון דהמקבל מתנה הוא בעולם אע"ג דתלה בדבר שאינו בעולם קנה ע"כ הא ליתא כמו שהוכחתי מלאחר שתמות אחותך לאחר שיחלוץ ליך יבמיך. והתם ה"פ דקאי אדלעיל דאמר משנתינו איני יודע מי שנאה ופרי' ולימא ר' מאיר היא דאמרינן אדם מקנה וכו' ומשני אימר דאמר רבי מאיר לדבר שבא לעולם לדבר שלא בא לעולם מי אמ' והשת' פריך שפיר ולימא כמבשרני שהמבשר בא לעולם ואעפ"י שתלה בדבר שלא בא לעולם מ"מ אמאי קאמ' איני יודע מי שנאה לוקמ' כר' מאיר ולימא במבשרני דהשת' הוה ליה לדבר שבא לעולם אע"ג שתלה בדבר שלא בא לעולם לר' מאיר קנה וקל להבין. אבל אין לדמות דבר זה כלל למילתיה דר' יהודה בן תימא שכל תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו וכו'. דהתם מיירי בתנאי שבשעת התנאי היה יודע שאי אפשר לקיים התנאי כגון על מנת שתעלי לרקיע על מנת שתרדי לתהום וכיוצ' בהן אבל הכא בשעת התנאי היה אפשר התנאי להתקיים וקל להבין
מאיר בר ברוך: אח"רי שה"לך הש"ליח לדר"כו חז"ר ב"ו מ"ו וכת"ב לה"ם שנ"ית:

כך היה נראה לי לכאורה כאשר כתבתי וחוזר אני בי דאע"ג דאמרינן אין אדם מקנה וכו' מ"מ שהדבר הנקנה בא לעולם והקונה והמקנה בא לעולם קנה אע"ג דתלה תנאו בדבר שלא בא לעולם קנה. וראייה מהא דאמרינן פרק המפקיד (בבא מציעא דף לג) והלא אין אדם מקנה וכו' ואפילו למ"ד אדם מקנה ה"מ כגון פירות דקל דעבידו דאתו וכו' עד אמר רבא נעשה כאומר לכשתגנב ותרצה ותשלימני הרי פרה קנויה לך מעכשיו וכו' אלמא אע"ג דתלה בדבר שלא בא לעולם קנה אע"ג דיכולני לדמות ולומר דה"פ סתם מתני' רבי מאיר היא. והא דאמרת דלא עביד דאתי דמי יימר דמיגנבא ומי יימר דמשתכח גנבא ומי יימר דמחייב דילמא מודה ומיפטר אהא משני תלמודא דעביד דאתי הוא דמיד כי גנבה קנייה לפרה למפרע מעכשיו ואין כאן אלא חד מי יימר דמיגנבא וחשיב הוא דעביד דאתי ואתיא כר' מאיר ולא כרבנן אך נ"ל דוחק לאוקומי סתם מתניתי' דלא כהילכת' מדלא קאמר בהדיא אמר רבא לעולם רבי מאיר ונעשה כאומר אלמא דאתיא ככולי עלמא וכן משמע נמי פ' בכל מערבין (עירובין דף לז). א"ל אביי אלא מעתה היו לפניו שני רימונים של טבל ואמר אם ירדו גשמים היום יהא זה תרומה על זה וכו' אלמא אע"ג דתלה תנאו בדבר שלא בא לעולם הוו תרומתו תרומה ומסתמא כיון דסתמא קאמר לה משמע דאליבא דכולי עלמא קאמרה. אבל מהכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב לו מהיום ולאח' מיתה דמשמע גופה מהיום ופירי לאחר מיתה אין ראייה דקנה פירות אע"ג דתלה במיתתו בדבר שלא בא לעולם. וכן כל מצוה מחמת מיתה אין ראייה דמתנת שכיב מרע דרבנן שלא תטרף דעתו עליו. אבל מגט יש ראייה מעכשיו אם מתי דהוי גט לכולי עלמא על כן אין נראה לפטור היתומי' מטעם זה אך יש לי לפטור אותם משום דכיון דאניס שהרי מת בתוך הזמן פטורין כדאמרינן פרק קמא דכתובות (דף ב) לפיכך חלה היא או שחלתה היא אינו מעלה לה מזונות ומסיק ולעניין גיטין אינו כן עד מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש הרי זה גט וכו' מאי לאו מת וה"ה חלה וכו' אלמא דגבי ממון כהאי גוונא אם היה אומר אתן לך ב' זקוקין אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש פטור שהרי אירעו אונס ואע"ג דגבי גט מפליג בין אונס מיתה לשאר אונסין. הני מילי התם משום דלא תפול קמי יבם. אבל בעלמא אם חלה חשיב אונס לא כ"ש מיתה דאין לך אונס גדול מזה ואם היה חי היה מפייס את בתו שלא להתקדש אלא לזה וכיון דמית מאי הוה ליה למיעבד והבנים לא ידעו בתנאי אביהם ועוד כיון דאביהם פטור שלא היה יכול לקיים תנאו גם היתומים פטורין שהרי לא נתנו לו שום דבר ולא שייך הכא מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן שהרי אביהן לא נתחייב בממון זה לא בחייו ולא במותו כדפי' וקל להבין. ומההיא דהאשה שנפלו לא דמי כלל דהא דבעינן עומדת בסוף ל' במקום שראוי לקניין המשיכה היינו משום דהמשיכה הראשונה כלתה כבר ולהכי כשעומדת בא גם חשיב כמשיכת' אריכתא הכא כל כמה דלא נתקרע השטר או שנאבד ולא נתבטל קניין הראשון אע"ג דמתי מידי דהוה אמעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש דהוי גט הילכך אין לפוטרו מטעם זה אלא מטעם אונס כדפי' ולא דמי נמי לר' יהודה בן תימא דאמר כל תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו והתנה עליו בתחלתו אינו אלא כמפליגה בדברים דה"מ כגון ע"מ שתעלי לרקיע או שתרדי לתהום וכיוצא בהן שבשעה שהתנה היה ידוע לכל שאי אפשר לקיימו כלל. אבל נדון זה אינו כן וקל להבין
מאיר בר ברוך:

אחרי כן שלח אביו עבור אותו הדין כי הוא כמו דיין היה

שני כתובין הבאין כאחד עוד זה מדבר וזה בא מו' אבי בן הר' ברוך אתה ורעיך שאלתוני על זה הדבר שכבר נשאלתי עליו והנה תשובתי שכתבתי להם שויא לכולם והוא הנדון והוא התשובה ומה שכתבתם שאחד מן העדים הוא עתה קרוב א"כ גם מטעם זה יש לפסול השטר אם אין עדים שראו חתימת העדים ביד שמעון קודם שנעשה העד קרובו דאיכא למיחש שמא לאחר שנעשה קרובו כתב וזייף והקדים הזמן כמו שהוכיח ר"י כשמעת' דעד זומם והוכיח מההיא מודעתא דהוה חתימי עליה תרי גזלני וכו' ואין לי להאריך והא דתניא בתוספת דזה בורר היה חותם על השטר ונעשה חתנו אחרי' מעידי' עליו ולא הוא הכי פירושו אחרי' מעידי עליו שראו חתימתו בשט' קוד' שנעשה חתנו דליכא למיחש דילמא לאחר שנעש' חתנו זייף וגם מעידין שזו היא חתימתו דלאו עליה קסמכא כלל. הא לאו הכי חיישי' כדפי' ואע"ג דכתב עליה הנפק אין להכשירו בשביל זה דאמרי' בפרק ב' דכתובות (דף כ) גבי העורר על השדה הדיינין חותמין על השטר אע"פי שלא קראוהו ושלום מו' אבי יגדל כנפש תולעתך מאיר בנך:

סימן לב

יהודה ועבר הירדן והגליל. ישאו תוף וחליל. על ירח כי נראה בעליל. מוכתר בנימוסי עטרת תפארת כליל. מושל בכל גליל. פלשת צור וצידן ומואב ייליל. דרך כוכב מיעקב וקם שבט פליל. רודה בכל עבר חיילים יגבר. מישרים דובר כנשר יעלה אבר. הוא השליט הוא המסביר סבר. אבי כל בני עבר. אלופי ומיועדי הר' חיים פלטיאל בר' יעקב אשר שאלת ושאילתך צויתי להעתיק לך מעבר הלז ודברים נכוחים בעיני כי דבר פשוט הוא שראובן פטור משמעון מאותן ה' זקוקין שהרי במצותו נתנם ואומ' לו בפי' הנך חייב לי ח' זקוקין מהם תפרע ה' זקוקין ואפילו אם לא אמר לו מהם תפרע ה' זקוקין והלך ראובן בראותו צרתו צרה ונתפשר בשבילו יכול לעכב בידו דמי הפשרה. ובשכבר שאלוני ממדב"ורק על דין כזה וגם ממקו' אחר נשאלתי על כיוצא בזה להשיב תשובה על אחד מהם שנתפש והיה לו דיי משלו וצוה שלא לפדותו משל עצמו. והשבתי שפודין אותו בעל כרחו והבאתי ראייה מדאמרינן פרק נערה (כתובות דף מח) האומר אם מת אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו לא כל הימנו שיעשיר את בניו ויפול עצמו על הצבור ועוד ראייה מפ"ק דקידושין (דף יח) שיש בעברייה מה שאין בעברי וכו' עד ומפדין אותה בעל כרחה ומפ' תלמודא בע"כ של אב משום פגם משפחה ופריך אי הכי עברי נמי ניכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה ומשני הדר אזיל ומזבין נפשיה. וכי היכו דכופין את האב לפדות את בתו כ"ש דכופין את זה לפדות את עצמו כיון שיש לו סיפוק ואין לדחות שאני התם שהאב פשע במכירתה להכי כופין אותה דהאי דיחויא ליתא. שהרי עבד עברי היה לנו לכוף בני משפחה לפדותו לולא משום דחיישי' דילמא הדר אזיל ומזבין נפשיה ומפסיד לבני משפחה בכל יום ויום ואע"ג דהם לא פשעו במכירתו היינו כופין אותם לפדותו משום פגם משפחה אי לאו דחיישי' כדפי' א"כ היכא שנתפש בידי גוים לשבי ולביזה ולמשיסה דכולהו איתנהו ביה ומייסרין אותו במכה שאין לה קצבה כשאינו חפץ להתפשר פשיטא דפודין אותו בע"כ משום פגם משפחה ועוד הבאתי ראייה מדאמרי' פרק מציאת האשה (כתובות דף סז) יש לו ואינו רוצה להתפרנס נותנין לו לשם מתנה וחוזרין ונפרעין ממנו ופריך תו לא שקיל אמר רב פפא לאחר מיתה אלמא דאו לאו חששא דתו לא שקיל היינו נפרעין ממנו מחיים א"כ הכא נפרעין ממנו בחיים דליכא למיחש דילמא תו לא שקיל דהא תפיסה לאו כל יומא איתא כמו מזונות. ועוד מזונות אינם יכולין לתן לו בעל כרחו כי לא נוכל לכופו שיאכל משל אחרים ולהכי חיישי' דילמא תו לא שקיל אבל יכולין לתן מעות לשבאי בלא ידיעתו שיפטור אותו וקל להבין. אלמא דבשל מזונות לוקחין ממנו בע"כ ואפילו מחיים אי לאו משום חששא דילמא תו לא שקיל ואע"ג שהוא אוכל ושותה אך שהוא מסגף עצמו וחייו חיי צער כ"ש שכופין אותו לפדות עצמו מידי גוים משום פגם משפחה ושלא יטמא בידי גוים ואפי' המוכר קברו ודרך קברו אמרי' בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף ק) דבאין בני משפחה וקוברין אותו בע"כ דלוקח משום פגם משפחה והכי אמרי' בסוף פרק יש בכור (בכורות דף נב) כשהורישתו אשתו בית הקברות אמור רבנן לישקול דמי וליהדר משום פגם משפחה אע"ג דקסבר ירושת הבעל דאוריית' כ"ש בנדון זה שכופין אותו לפדות עצמו משום פגם משפחה:

סימן לג

ואותם שאומרי' ששמעון לא יתן לראובן מדמי פדיונו דדמי לפורע חובו ומבריח ארי בעלמ' הוא כדאמרינן בירושלמי אפי' בבעל חוב דוחק הא ליתא כמו שפי' ר"י דמבריח ארי לא שייך אלא היכא שמצילו מן הצער ולא מן ההפסד אבל היכא שמצילו מן ההפס' לא הוי מבריח ארי ומשלם לו ואע"ג דההיא דפורע חובו מצילו מן ההפס' ואפי' הכי קרי ליה מבריח ארי שאני התם כיון דמן הדין היה חייב הלוה לפרוע למלוה לא קרי ליה הפסד כן פירש ר"י וא"כ בנדון זה כיון דהצילו מן ההפסד חייב לפרוע לו שהרי היהודי לא היה חייב מן הדין להגמון כלום דנהי דדינא דמלכות' דינא האי גזילה היא ולא הוי דינא כמוכס שאין לו קצבה במסכת נדרים (פ"ג דף כח) וא"כ חייב לשלם לו ואפילו לפי תירוץ השני שתירץ ר"י דלהכי הוי פורע חובו מבריח ארי ואפי' בעל חוב דוחק משום שיכול לומר הייתי מוצא הרבה בני אדם שהיו פורעים עבורי דהיינו מעין אותם טעמים כי יש אהובים שמרחמים על אוהבם להצילו מן הצער הזה מ"מ בנדון זה חייב שהרי צ"ל דלא שייך האי טעמא דאהובים מרחמים על אוהבם להצילו מן הצער הזה לפרוע חובו אלא בחוב שנתחייב אהוב מן הדין אבל בחוב כזה בעלילה ובגזל שההגמון גוזלו לא שייך האי טעמא שהרי פסק רבינו גרשום זצ"ל על אנס גוי שאנס ביתו של ישראל ובא ישראל אחר ולקחה ממנו שלא יחזיר לבעלים בחנם אלא יתן ללוקח מה שההנה אותו וכן פסק ר"י ולא אמרינן מבריח ארי הוא שקרוביו ואוהביו היו פודין הקרקע בלאו הכי כי ההיא דירושלמי דאמרינן הגע עצמך שהיה בידו משכון ובעל חוב דוחק ואפילו הכי פטור אלא שמע מינה דלא שייך אלא בבעל חובו לא בגזלן דוחק ואל יטעה אדם לומר לפי דבריי מאי איכא בין שינוי קמא דר"י ובין שינוי בתר' כי דבר זה קל מאד וישר למבין ואיני צריך לפרש. ומה שהעשיר אומר סבור הייתי לפוטרו חנם ע"י שהייתי מבקש עבורו להגמון אין בזה כלום שהרי אינו אומר הייתי להתיר פיסת ידי ולפדותו משלי אלא בדברים בעלמא הדבר ידוע שאין בזה ממש וגוים עע"ז בדברי' לא יתפייסו ובפטומי מילי כ"א ברצי הכסף ומדוד והבא והנופל בידם לפוטרו בלא כלום אי אפשר כתוא מכמר וראייה מפס"ק של רבינו גרשם שאם לא כן למה חייבו לשלם הרי ימצא הגוי או ישראל אחד מאוהביו שיאמר הייתי מפייס האנס להחזירו לך חנם. ואפילו אם יאמר העשיר עתה דעתי היה לפדותו משלי לא יפסיד ראובן אחרי שלא אמר כן מתחלה ולא ידע ראובן שהעשיר היה חפץ לתת כופר נפשו של שמעון ומה שאומר עתה אינו אומר אלא בשביל שמעון וראייה מפסק של רבינו גרשם ז"צל דאי כי האי גוונא היה פטור הרי יכול לבקש אחד מאוהביו שיאמר אלו לא היית פודהו אני הייתי פודהו בשביל קרובי וקל להבין ומה שכתבת דחייב משום דר' נתן נושה בחבירו וחבירו בחבירו לא נהירא שהרי ההגמון לא עשה בשמעון כלום שהרי מן הדין לא היה חייב לו כלום אלא בגזל בעלמא. ולא היה לי פנאי לשא וליתן עמך ולכתו' דעתי על כל דבר ודבר שכתבת גם אינך צריך רק שהדין כמו שכתבתי וכדפרישי' ועוד דל כל זה מהכא כיון שאמר לו מאותן ח' זקוקין תפרע ה' יש בלשון הזה במשמע תפרע להגמון ולא לעכבם תחת ידו וק"ל להבי"ן והרי על פיו עשה ועשה כאשר עשה:

סימן לד

ואשר שאלת אי שייך אסמכת' על המערב לחבירו ואומר אם אני חוזר בי וכו' אם הערב משתבד תדע אדוני דפטור הערב מההיא דהזהב (דף מח) הנותן ערבון לחבירו וא"ל אם אני חוזר בך וכו' ופליגי בה רבי יהודה ור' יוסי וכן הלוהו על שדהו וא"ל אם אין אני נותן לך עד ג' שנים הרי הוא שלך וקרי ליה אסמכתא בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף סו) גבי מהאי חמרא קרי ליה אסמכתא וכן מי שהשליש שטרו כמו שכתבתי פ"ד דנדרים (דף כו) ההאו גברא דאתפיס זכוותא הוה אסמכת' אי הוה אמר אי לא אתינא בגו שלשים תנו לו זכיותיי אלא משום דאמר בהאי לישנא ליבטלו זכוותיה. משמע דלא חש עליהם מדהפקידן ולשון ליבטלי הוי הפקר וכהנה רבות ואין לי להאריך. וכ"ש דערב לא משתעבד מק"ו המשחק עצמו פטור כ"ש הערב ודקשיא למר בר"פ מרובה (בבא קמא דף סג) אתה אומר לשבועה או אינו אלא לדין ופר"שי לדין דמיד שכפר לו יתחייב כפל ודקשי' לך א"כ לא ניכתוב בגנב ותיתי בק"ו בטוען טענת גנב ומה טוען טענת גנב דבהיתיר' אתא לידיה חייב כפל גנב עצמו לא כ"ש ותירצת גזלן יוכיח. דע לך שהר' יעקב מרישבורק הקשה לי בשכבר זאת הקשיא ותירץ כך דבאיסור' אתא לידיה ואפילו הכי פטור מכפל והקשיתי לו מה לגזלן שהשוה כבוד עבד לכבוד קונו וע"כ פירכא טובא היא דאי לא תימ' הכי גזלן גופיה ליתי' בק"ו מטוען טענת גנב אלא משום דאיכא למיפרך כדפרכי' אבל מלקמן בלאו הכי אינו ק"ו כי בעי למימ' גנב עצמו בשבועה ומשני לא ליכתוב רחמנא בגנב ותיתו בק"ו מטוען טענת גנב לא ק"ל לימא גזלן יוכיח דאיכא למפרך מה לגזלן שאינו משלם כפל אפי' בשבועה. ופירכ' כזו יש בפ' כל הבשר (חולין דף קו) גבי חורש בשור וחמור יוכיח ומיהו לעולם נ"ל אני דגזלן לא מצי למימר דיתחיי' כפל מק"ו משום פירכא דפרישית. אבל מה שתירצת אההיא דלקמן דליכא למימר גזלן יוכיח משום דלא שייך ביה שבועה לא נהירא דאמאי לא שייכא ביה שבועה אם אמר לו מנה גזלת לי והלה אומר לא גזלתי אלא חצי מנה. ולי נראה לתרץ הקשיא או אינו לדין פי' כשנקרב לפני האלקים דהיינו שלשה מומחין. והאי דכתב גנב לאשמועינן אפילו כפר בשני עדים בעלמא בלא ב"ד חייב אבל לקמן כי פריך אימא גנב עצמו בשבועה מכח היקיש פריך דהוקשו למ"ד חד בגנב וחד בטוען טענת גנב. ולהכי פריך דהוה לי להשוותם לגמרי ולהכי קאמר להשוות לגמרי אינו יכול. דא"כ לא ליכתוב גנב ותיתי בק"ו מטוען טענת גנב ואם תאמר ולישני דגנב לעולם מהיקישא ואיצטריך למיכת' גנב לאשמועינן דחייב כפל בשבועה בלא ב"ד כגון קפץ ונשבעבפני שנים. וי"ל דהא ליתא דהיכי ליחייב משבועה זו מהקישא כיון דבטוען טענת גנב לא הוה מיחייב כפל חוץ לב"ד כדאיתא בהגוזל קמא (דף קח) עוד יש לי לתרץ אך אין לי עוד קלף ואת' שלו' ותורתך וכל כנוותך כנפש שוחר טובך
מאיר בר ברוך:

סימן לה

כל מזמה מכם לא תבצר. אהוביי וקרוביי אשר על החתום ישמרם הכל יוצר. חסד נוצר. קצרתי לכם כי עת לקצר. שאלתם על ראובן שטען על שמעון חמיו שגילה לגוים עע"ז הנושי' בו שהיה רוצה לברוח ומזה הפסיד כ' זקוקים ושמעון כופר לא היו דברים מעולם ראובן יברר דבריו מה הוא קורא הפסד אם הוא קורא הפסד מה שעכבוהו הגוים עע"ז שמה עד שהוצרך לפרוע להם מה שהיה חייב להם אין זה הפסד ואינו חייב לשלם מזה כלום דנהי שיכול להיות שבדעת עשה שמעון שגילה לגוים עע"ז דהוה ליה מחזיר אבידה לגוי עע"ז. ועל זה נאמר למען ספות הרוה וגומר. אחרי שלא היה מוטל הדבר עליו לגלות להם. מ"מ לא עשה לו שום הפסד שהרי ראובן שלווה מן הגוים חייב לשלם להם ואפילו אם מתו הגוים יש לו לשלם ליורשים כמו שכתב מר רב צדק גאון זצ"ל. דאם הפקיד הגוי או הלוה לישראל ומת הגוי אם אינו מחזיר ליורשים קאי בעון וכמו שסיים רבינו אבי העזרי מאחר שידוע ליורשין או לאחרים שהיה חייב ואין לי להאריך וא"כ אפילו כדברי ראובן פטור שמעון בלא שבועה אך אם ע"י שגילה לגוים שהיה רוצה לברוח העלילו עליו והפסיד יותר ממה שהיה חייב להם וראובן טוען טענת ודאי שהוא גילה להם יש לו לישבע בבית הכנס' שלא גילה ואם הגוים מעידין עליו שהוא גילה יש לו לישבע בפני הגוים שלא גלה אבל אשתו אין לה לישבע דעבד ואשה פגיעתן רעה אך יכתבו שחייב לישבע אם תתאלמן או תתגרש אבל כל זמן שיושבת תחת בעלה אין לה לישבע מיהו אם כתב לו ראובן לשמעון שטר מחילה אחר כך אז הוא פטור אפילו משבועה שהרי מחל לו כל ממון שהיה עליו.

סימן לו

ואשר שאלתם על נפתלי שהוא חפץ לכוף אשתו שתצא מן המקום אשר היא שמה ללכת אחריו אל מקום אחר והיא אינה רוצה לצאת הא תנן בפרק בתרא דכתובות (דף קי) ג' ארצות לנשואין יהודה ועבר והגליל שאין מוציאין בהן אפילו מעיר לעיר או מכרך לכרך וה"ה בכל שאר ארצות אין מוציאין מזו לזו אפילו מעיר לעיר ולא מכרך לעיר ולא מעיר לכרך ולא מנוה היפה לנוה הרע ואפילו מנוה הרע לנוה היפה דהלכה כרשב"ג ואין מוציאין שנוה היפה בודק דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ולעולם אין מוציאין אלא מעיר לעיר או מכרך לכרך ומנוה היפה לנוה היפה באותה הארץ מיהו בתוספת' מסיק אהא דתנן ג' ארצות לנשואין במה דברים אמורים שהיה ביהודה ואירס אשה ביהודה אבל בן יהוד' שאירס אשה בגליל כופין אותה לצאת שעל מנת כן נשאה ומשמע שאפילו מנוה היפה לנוה הרע כיון דעל מנת כן נשא' ולפירוש התוספו' אם אינה רוצה לצא' יש לה דין מורד' אמנם אין לכם לעשו' מעשה כך כי הירושלמי חולק על התוספת' וצ"ע ליישב התוספת' שלא תחלוק על הירושלמי. ורבינו אבי העזרי כתב שהירושלמי חולק על התוספ' אמנם כשהייתי בצרפת ראיתי תשובה בשם רבי' תם שיישב הכל שלא תחלוק הירושלמי על התוספת' והתשובה אינה בידי וגם הירושלמי.
מאיר בר ברוך:

סימן לז

ואשר שאלתם אם בעל קרי מותר בתפילין נהוג עלמא כר יהודה בן בתירא שאין דברי תורה מקבלין טומאה וכתב רב אלפס דבהא מילתא איכא פלוגתא דרבוותא איכא למ"ד בין לדברי תורה בין לברכת המזון ולתפלה ואיכא למ"ד דוקא לדברי תורה וכן כתב רב האיי גאון ז"צל מיהו פשט ההיתר לכל דבר בין לדברי תורה בין לתפלה בין לתפילין. ואני הייתי בצרפת בבית מורי רבינו הגדול ז"צל וכן היה נוהג. ושלו'
מאיר בר ברוך:

סימן לח

גבור מזויין. בר אבהו ובר אוריין. שואל ומשיב כעניין. דין אמת דיין כבן דמוריין. אלופי ומיודעי הר' מנחם הלוי. בקצרה אשיבך ולרעך הנראה בעיני. אשר שאלת על ראובן התובע את שמעון ואמר שאמו הפקידה ביד שמעון פקדון וכשמסרתו לידו אמרה לו לתתו לראובן בנה לאחר מותה. ושמעון משיב לו כך אמרה לי אם אצטרך ממנו תניהו לי אם היא תמות שיתנהו לראובן בנה א"כ איפוא נראה כדברי שמעון. ונראה שלא זכה ראובן במתנה שהרי כיון שהיתה בריאה באותה שעה ולא עשתה קניין על מתנתה לא זכה ראובן במתנה שמתנת בריא בעי קניין ואע"ג דאמרי' בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלה) איזהו היא מתנת בריא שהוא כמתנת שכיב מרע כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה ומפ' ר"ת שכתוב בה מהיום אם לא אחזור עד לאחר מיתה ומשמע דלאחר מיתה מיהו קני אפילו בלא קניין שאני התם שכתב מהיום לת"ק ולר' יוסי בלא מהיום לפי שזמנו של שטר מוכיח עליו אבל בנדון זה שלא אמר מהיום וליכא שטר וקניין שיוכיח על המתנה לומר דמחיים אלא לא קני דאין מתנה לאחר מיתה בבריא וליכא למימ' דקני משום מצוה לקיים דברי המת שהרי לא הושלש לבן דומיא דהמשליש מעות לבתו. והאומר תנו לבני שקל וכו' ס"פ מציאת האשה (כתובות דף סט) ופר"ת דלא אמר מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דהושלש לכך והכא הרי לא השלישתו לכך. אלא העיקר מה שהפקידה בידו לצורך עצמה שאם תצטרך שיתן לה וא"כ ראובן לא זכה במתנה אלא יירשו אחיו עמו מיהו אם ראובן טוען טענת בריא שאמו השלישתו לכך שלא אמרה לו יותר בשעת מסירת הפקדון אלא תן זה לבני ראובן לאחר מיתה ישבע שמעון שהוא כדבריו. אבל אם ראובן טוען טענת שמא כגון שלא היה שם בשעת מסירת הפקדון ולא ראה ולא ידע היאך אמרה אז שמעון לא ישבע דאין נשבעין בטענת שמא אלא אותן השנויין בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מה) השותפין והאפטרופסין וכיוצא בהן ומה שכתבתם זכין לאדם שלא בפניו ושמעון זכה לו בקבלתו אינו כן דכל כהאי גוונא לא מבעיא היכא דאמר תן לבני לאחר מותי דלא קנה אלא אפי' אמר זכי לבני לאחר מותי לא קנה דאין מתנה לאחר מיתה דההיא שעתא לא מצי מקניא וכ"ש בנדון זה שאמרה תן לבני לאחר מותו דאפילו אמר תן לו מיד בחיי לא קני שהרי פר"ת דלא אמרינן תן כזכי במתנה אלא בחוב והביא ראייה מפ"ק דגיטין בתוספות (דף יא) ואין לי להאריך:

סימן לט

ואשר שאלתם על מבוי שנשתתפו ואחר זמן נשברה קורה אם יכולין בני החצירות לטלטל בחצירותיהן מן הבתים ומן חצר לחצר או אמרי' שביטל העירוב או לא. נראה כי אותו חצר שהעירוב מונח בו והחצירות הפתוחין לה מותרות. דהא קיימא לן כר' יוחנן דאמר בפרק הדר (עירובין דף עב) נהגו העם כר' מאיר מיהו לכתחלה אורויי אורינן כרבנן דאמרי סומכין על שיתוף במקום עירוב אבל אותם חצירות שאינם פתוחות לאות' חצרות אסורות דליתי' לעירובייהו גבייהו ולא מצי לאיתויי העירב במבוי כיון שנשברה הקורה הילכך אותה חצר שהעירוב מונח בה והחצירות שעומדים באותה שורה הפתוחות זו לזו וזו לזו כולן מותרות. ואותן שאינן פתוחות זו לזו כגון העומדת בשורה אחרת או אפילו העומדות באותה שורה ואין להם פתח או חלון לחצר שבצידה אלא פתוחות למבוי אסורות ואעפ"י שנשתתפו כל החצירות ביחד תחלה והשתא נאסרו מקצתם לא אסרו אאינך. גדולה מזו אמרי' בפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מח) אם אמרו דיורין להקל יאמרו דיורין להחמיר וע"ש:

סימן מ

ואשר שאלתם על עיסה הנלקחה מן הגוי והיא פטורה מן החלה ולש בביתו עיסה אחרת ומצרפן יחד ובעיסה שלש בביתו היה בה שיעור חלה כיצד יפריש חלה שלא יפריש מן הפטור על החייוב נראה בעיני שאי אפשר לקח ולהפריש ממקום אחר עליו דקא מפריש מן החיוב על הפטור שהרי גם זה המעורב בטל מן התורה ברוב אם עיסה שלקח מן הגוי רוב ואם אינו רוב ואותה שלא נתערבה חייבת ואע"ג דתרוייהו דרבנן דחלה בזמן הזה דרבנן מ"מ כיון דבעיסה שנתערבה יש תרי מילי דרבנן חדא דחלה דרבנן אפילו אם לא נתערבה ועוד שלא נתבטלה ברוב ואותה עיסה שלא נתערבה אין בה אלא חדא מילתא דרבנן אין מפרישין מזה על זה כיון דקצת חמורה זו מזו מיחזי כמו מן החיוב על הפטור כדאמרינן פרק הקומץ רבה (מנחות דף לא) א"ר שמעון שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ושאלתי את ר' טרפון ואמר לי וכו' עד לך קח מן הגוי ועשר עליו דקסבר יש קניין לגוי ופריך לימא קח מן השוק ומשני קסבר אין רוב עמי הארץ מעשרין הן אלמא אע"ג דמעמי הארץ לא הוי חיוב אלא דרבנן כמו טבל המעורב בחולין אפילו הכי כיון דמסתבר טפי לחיובי בדעם הארץ בטבל המעור' בחולין הוי כמו מן החיוב על הפטור וליכא לאפרושי מיניה וביה ומטעם יש בילה וכדאמרי' פ"ק דראש השנה (דף יג) צובר אדם לתוכו ונמצא תורם מן החדש שבו על החדש שבו ומן הישן שבו על הישן שבו דהא ודאי ליתא הדא מסיק הת' לכל אין בילה חוץ מיין ושמן אלא נ"ל שיפרש ממקום אחר מעיסה אחרת גדולה כשימור עיסה של גוי (ס"א חלה כשיעור עיטה של גוי) ועוד דהשתא נוטל חלה כמו כן מעיסה שלא הורמה חלתה אז הוא מן החיוב על החיוב ודבר זה למדתו מהא דאמרינן פרק התערובת (דף צט) גבי דמים עליונים ותחתונים שנתערבו וכו' עד דרובא עליונים וקא יהיב למעלה שיעור תחתוני' ואדם שיש לו מכוה בזרועו שאלתם אם מניח תפלין הא מסקינן בריש פרק המוציא תפלין (דף צב) דמקום יש בזרוע להניח שתי תפלין.

סימן מא

ואשר שאלתם מה יש להפטיר בין כסא לעשור נראה לי שיש להפטיר שובה כדאית' בסוף הפסיקת' נ"וע אר"ק ש"דש ובין כיפור לסוכות וידבר דוד שהוא שירה לפרשת האזינו שהוא שירה ומי שאינו מניח אלא תפלין של ראש שאלתם אם יברך אחת או שתים בהא מילתא איכא פלוגתא דרבוותא פי' דאינו מברך על של ראש אלא אחת היכא דסח בין תפלה לתפלה והיכא דלא סח אינו מברך על של ראש א"פ מי שאין לו אלא תפילי' של ראש אינו מברך אלא אחת דהיינו על מצות אבל רב עזרה זצ"ל ורבינו תם פסקו דהיכא דסח מברך שתים על של ראש והיכ' דלא סח מברך אחת. וכן אני עושה מדקאמ' סתמא דתלמודא על של ראש על מצות תפלין משמע דמיירי סתמא בלא עבירה בלא סח:

סימן מב

ויהודי הדר ביישוב לבדו אסור לתן מעות לגוי להשכיר לו פועלים לבנות לו בית בשבת ובימים טובים אע"ג דליכא מתא דמקרב' להתם:

סימן מג

קלני מזרועי ולא יכולתי לחוות דיעי באורך לאיש מודעי אלופי ומיודעי הר' מנחם הלוי ולרעהו הר' יוסף אך בקצרה אשיב הנראה בעיני על לאה שמתה והניחה פקדון ביד שמעון ויש לה שני בנים ראובן ולוי ראובן האחד ישנו פה והאחד איננו וראובן תובע חלקו אם יש לתן לראובן חלקו או יש לדחותו עד שיבא אחיו. הדבר פשוט שיתנו לו חלקו ואידך פלגא שבקינן ליה ביד שמעון כדאמרינן פרק המפקיד (בבא מציעא דף לט) ההיא טבתא דהות לה תלת בנתא אישתבאי איהי וחדא ברתא וכו'. עד יהבינן לינוקא וכו' ובהא מודו כ"ע ולא פליגי אביי ורבא אלא בתילתא השלישי אלמא דיהבינן לאחתא דהכא חלקה אעפ"י שיש לה אחות במדינת הים וקל להבין הכא נמי שמעון יתן לו חלקו בפני ב"ד. והיכא שיש להם קרקע לחלוק דאיכ' קפידא ברוחות מזה מסופק ר"י אם יכול לחלוק בפני ב"ד בלא דעת חבירו או לא וההיא דפ' בית כור (בבא בתרא דף קו) אלא מעתה הני בי תלתא דקיימי ואולי תרי מינייהו ופלוג הנ' דבטלה מחלוק ומשמע דפשיט דלא בטלה אין ראייה משם כי יש לפרש כגון ראובן ושמעון ולוי אחים ולוי איננו פה ויש להם ג' שדות לחלוק והפילו גורלו' ונפלה הראשונה לראובן והשנייה לשמעון והשלישית ללוי שאיננו פה כשבא לוי איכא למימ' דצריכי לחזור ולחלוק בתחלה. והפילו הגורלות ונפלה השלישית ללוי כאשר בתחלה אך של ראובן ושמעון נתחלפו ונפלה הראשונה לשמעון והשנייה לראובן. אהא פריך הכא נמי דבטלה מחלוק' דראובן ושמעון מכמו' שנפלה הגורל בתחלה מיהו ממה נפשך במטלטלי פשיטא ליה לר"י דחולקין בפני ב"ד שלא מדעת השלישי ואפילו בקרקעות יכולין לחלוק בלא דעתו בב"ד ואעפ"י שכשיבא יכול למחות לפי מה שנסתפק ר"י מיהו כל כמה דלא מחי יכולין לחלוק ויזכה כל א' בשלו ולאותו שאיננו פה מוקמינן אפטרופ' ואם יבא וימחה יחלוקו בגורל פעם שנית לפי דברי ר"י. דהא גבי סבתא לא מפליג בין מקרקעי למטלטלי וכ"ש לפירוש רש"י שפירש התם דלא בטלה מחלוקת כלל ולא קמפליג בין מקרקעי למטלטלי מיהו במטלטלי בנדון זה כל אפייא שוין דפליג בב"ד בלא דעת דאידך:

סימן מד

ואשר שאלת על היהודי שהלך למניין ונתן מעות לגוי להשכיר לו פועלי' לבנות לו בית אם מותר אם לאו נראה דאסור לפי דברי ספר התרומה שאוסר אמירה לגוי אפילו מערב שבת לעשות מלאכה בשבת והביא ראייה מפ' מי שהחשיך (שבת דף קנג) מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי ופירש רש"י מבעוד יום ומפ' בגמ' מאי טעמא הלא שלוחו הוא ומתרץ משום דאין אדם עומד על ממונו אי לא שרית ליה וכו' הא לאו הכי אסו' אפי' מבעוד יום והא דשרו בית הלל בפ"ק דשבת (דף יז) עם השמש היינו כשהגוי עושה המלאכה מאליו בביתו ולא בבית הישראל ואין לי להאריך ואמיר' לגוי לא שרי אלא לאחר השבת לומר לגוי מדוע לא הדלקת הנר בשבת שעברה:

סימן מה

ועל החלה בי"ט אני רגיל להפריש ולברך עליה היכא דאיכא כהן קטן בעיר או גדול שטבל לקרויו א"נ לא טבל דחזיא ליה ע"י ביטול ברוב כדאמר בפרק עד כמה (בכורות דף כז) כמו שכת' בספר התרומה והכי שפיר טפי בלי מכשול ושלום:

סימן מו

צור ישראל יואל: לתת ידך לאל: ידידי ה"ר שלומיאל: כנפש השואל. ודורש שלומך וטובתך ובקצרה אשיב מפני הטירדא יפה כתבת לאיסור במאכל שליבנו בביצה שנולדה בי"ט משום דהוו דבר שיש לו מתירין. ולאחר י"ט ובאלף לא בטיל וכן פסק רבינו אבי' העזרי' זצ"ל. ומאי דמקשי אההיא דחולין מההיא דמסכת ערלה (דף פא) תבלין שנים ושלשה שמות מצטרפי אלא דצריכי צירוף וצריכי שיעור לתבל. ולא אמרינן כיון דלטעמא עבידי טעמא לא בטילי י"ל דהתם מיירי שנפלו לתוך תבלין של חולין ולא לתוך הקדירה דודאי תבלין לתוך תבלין לאו לטעמא עבידי וכן משמע בפרק בתרא דעבודה זרה (דף סו). וההיא דשאור דאמרינן דאינו אוסר עד שיהא בו להחמיץ לא קשיא דאע"ג דשאור לטעמא עביד ולא בטיל ה"מ כשיש בו כדי להחמיץ אעפ"י שיש מן ההיתר יותר ממאתים או יותר מאלף לא בטיל אבל אין בו כדי להחמיץ בטיל. וכן יש לומר נמי גבי תבלין דבעינן שיהא בו כדי לתבל וקל להבין. וכן חומץ בקדירה לא בטיל אם יש בו כדי נותן טעם אע"פי שיש מן ההיתיר יותר כיון דלטעמא עביד

סימן מז

ועל אודות היישוב אם שמעון ובניו טוענין חזקה שיש עמה טענה אז יש להם כח ביישוב לגרשם ולמחות למי שבא לגור לשם בלא רשותם אך אם יביא ראובן עדים שהם מסורים ולפיכך לא היה רשאי למחות אז אין להם יישוב דגזלן אין לו חזקה דאי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור. אבל אם שמעון מסור ובניו אינם מסורי' או יש להם לבנים חזקה דבן גזלן יש לו חזקה היכא דאתא בטענת' דנפשי' ולא מכח אביו הכא נמי כיון דבניו טוענין חזקה שיש עמה טענה יש להם חזקה ושלומך יגדל כנפש אהובך נדבה
מאיר בר ברוך:

סימן מח

תשובה מו' הר"ם על ראובן שקבל עליו שני עדים שנגעו בעדותן ולאחר שהעידו עליו רצה לפסול אותן: נראה לי דראובן אינו יכול לחזור אחרי שקיבל אותם והעידו בב"ד דהא אחר גמר דין אינו יכול לחזור בו דהלכה כחכמים ועדים כגמר דין דמו כדאמרי' בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל) והוה ליה כההיא דיש נוחלין (דף קכז) עבדי גנבת וכו' עד רצונך השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור ומה גמר דין יש לשם זו מיישב בדין אלא ודאי שאין אחריו עוד כלום כמו העד א' עדים דתו לא מסהדי בעניין אחד כיון שהעידו אינן חוזרין ומגידין וכן כשנשבע הבעל דין על פי שכנגדו הוה ליה כגמר דין לגבי דיינין שמשאמרו איש פלו' אתה זכאי וכו' שוב אין רגילין לשא וליתן בדין

סימן מט

ועוד נוהגין ככל המלכות שאם יש ליחיד דין ודברים עם הקהל עבור המס שהוא צריך לתן המס ואח"כ יתבע הקהל לדין כי הקהל רוצים להיות מוחזקין כל שעה וראייה אני מביא להם מהא דאמרי' פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף עג) מוהרקיהו דהני בתפסא דמלכא מנח ודינא דמלכות' דינא. ועוד כיון שכל הקהל שותפין במס שותף אינו חולק שלא לדעת חבירו ורשאין בני העיר להסיע על קיצתן כ"ש לגבות ממנו מס והבא לשנות עליו הראייה. וששאלת על שני שותפין בחוב אחד ופרעו מקצתו ורוצה האחד לעכבו. ואמר לחבירו לך וקח חלקך מן הגוי ומה שפרע אני רוצה לעכב בשביל חלקי לא כל הימנו. ויפה הבאת ראייה מהגוזל בתרא (דף קיו) ועוד אמרינן בפרק המקבל (בבא מציעא דף קה) אמר רבא הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי ואמר חד לחבריה תא וניפלג וכו' עד ואי אמר ליה הב לי פלגא דידי ופלגא דידך אי מטי לך פסידא דדינא בהדך א"ל מזלא דבי תרי עדיף כ"ש וכ"ש שלא כל הימנו ליקח את חלקו ולהסמיך חבירו על קרן הצבי על הגוי עע"ז אשר פיהם דבר שוא. ושלו'. וא"כ כיון שהשר רגיל לגבות מס מכולם ביחד הרי חלק כל אחד ואחד כגבוי דמי ואם בא המלכות לשנות לפטור אחד מן הקהל או להקל עליו לאו כל הימנו ואין זה דינא דמלכותא אלא גזילה דמלכות ולא אדונים בדברהם ושלום

סימן נ

לעניין שאילתא דשאילנא קדמיכון וזה לשון ראובן שטען על שמעון דעו שבקשתי את שמעון לקנות לי בגדים וקנה אותם ונתתי לו המעות כאשר קנה אותם והוא לא נתן לו כל המעות רק מקצת' פרע לו והמותר שכח הגוי וכבר יותר משנתיים שלא שאלם ממך על כן אני שואל השכחה ואם ח"ו שישאלם הגוי עלי לפרוע לך והשיב שמעון אמת הכל כדבריך וכו' עכ"ל נר' בעיני כי דבר פשוט הוא שיש לו לשמעון להחזיר לראובן כל המעו' שנשארו בידו דודאי כי היכא דראובן היה שולח את שמעון לקבל המעות מן הגוי וטעה הגוי בחשבון להוסיף לו בהא איכא פלוגתא דרבוותא והתשובה שהשיב ר"ת על הר' יעקב בר אשר תמצא בתוספות בכתובות פרק אלמנה (דף צח). תחלה רצה ר"ת לומר חולקין ושוב חזר ואמר הכל לבעל המעות ואפי' לפר"י שפסק שם הכל לשליח שאם גנב וגזל והטעה את הגוי מה טיבו של בעל המעו' ואפי' חולקין אין שייך לומר משום דעל ידי מעותיו נשתכר דלא דמי לשאר טעות שנתן הכל בשביל מעות שסבור שהמעות שוות כל מה שנתן לו אבל הכא טעות בעלמא הוא ודבר בפני עצמו הוא הני מילי כשהגוי טועה ונתן לישראל יותר מדאי אז זכה השליח באות' תוספת שהגוי מוסיף עליו שלא כדין אבל בנדון זה מאיזה טעם יקנה השליח הלא כשראובן נתן לו כל המעות ואמר לו תנם לגוי לא זכה בהם הגוי כל זמן שהמעות ביד שמעון דלא אמרינן תן כזכי אלא בישראל אבל גבי גוי אפי' אם היה אומר לשמעון זכי באותן מעות לגוי לא זכה בהן הגוי עד דאתו לידיה דהא אמרינן פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף עא) ופרק קמא דבבא מציעא (דף יא) זכייה מתורת שליחות איתרבאי וגוי דלא אתו לכלל שליחות לית ליה זכייה כ"ש היכא דאמר תן גרידא דלא זכה בהן הגוי וא"כ כל זמן שהמעות ביד שמעון הם ברשות ראובן. ואם הגוי שכחם כיצד הלה עושה סחורה במעותיו של זה אלא יחזרו המעות לבעלים הראשונים שהרי לא נתכוון לזכות המעות לשמעון אלא לגוי ואם הגוי לא קנאם הדרי למרייהו דהא בספ"ק דגטין (דף יד) אמרי הולך מנה לפלו' והלך ובקשו ולא מצאו איכא למ"ד יחזרו למשלח ואיכא למ"ד יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו אבל ליכא למ"ד שיעכבם השליח בידו כי לא נתכוון משלח לזכות לו. ועוד האמרינן בפרק הגוזל גבי רב ספרא דאדעתא דמריה אפקדיה אדעתא דכולי עלמא לא אפקדי' הכא נמי הדבר ידוע דאדעת' דליתינהו יהבינהו ניהליה ולא אדעת' שעכבם לעצמו ואינו יכול לומר אעפ"י ששכחם הגוי אחזירם לו כי על זה נאמר למען ספות הרוה וגומר ולא בשביל קידוש השם כעובדא דשמעון בן שטח דירושלמי שאם הוא חפץ שיתקדש שם שמים על ידו יתקדש בשלו ולא בשל אחרים:

סימן נא

ואשר שאלת על הלחי שהוא מרוחק למעלה מן הקורה יותר מטפח האמר רב חסדא צורת הפתח שעשה מן הצד לא עשה ולא כלום ושכתב' שיש מתירין כיון שהקור' מונחת מצד אחד על לחי אחד אעפ"י שמצד אחרת היא לצד כשר. לא חילק ידענא ולא בילק ידענא אלא צריך מזה ומזה שהלחיים יהיו תחת הקורה דצורת הפתח היא במקום הפתח ופיתחא כהאי לא עבדי אינשי שמצד אחד יהיה מונח עליונו של פתח על המשקוף ומצד אחר מצדו אלא פתחי שימאי הם אלו שוממין ומנוולין ומקולקלין ועוד התניא צורת הפתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן משמע אתרוייהו דהא לא קאמר וקנה על גבי אחד מהן ועל השאלה ידעתי שכך נוהגין בווירצבורק על פי ספר אב"י העז"רי אבל בכל מקומות שעברתי אין נוהגין כן ואין לי ירושלמי לעיין בו וגם אין לי ספר אבי העז"רי:

סימן נב

הנני משיב בקצרה על דברים רבים אשר מעבר כי יפה דנו הדיינים שראובן ישבע שלא פשע בחוב מיהו אם אמת כדברי שמעון שראובן מחל לגוים כל החוב אעפ"י שאמר לו שמעון כל מה שתעשה תעשה בשלי חייב ראובן לפרוע דהא תנן בסוף פ החובל (דף צב) קרע כסותי שבר כדי חייב היכא דלא אמר ליה על מנת לפטור כ"ש היכא שהשליטו על החוב לטובתו להציל מידם ולא למחול להם דהוי כמו אתא לידיה בתורת שמירה דאפי' אמר בתר הכי קרע כסותי חייב כ"ש הכא שלא אמר לו מעולם למחול שהוא חייב ויש לפרוע לפי אומדנא כמה היא שוה חלקו של שמעון לימכר במעות מוכנים ביד אבל לא יפרע כל דמי החוב אלא לפי טובת הנאה שבו כדתנן בפ' קמא דמכו' (דף ג) מעידי' אנו באיש כלו' שגירש את אשתו ולא נתן כתובה וכו'. עד אומדין כמה אדם רוצה וכו' ודכוותה איכא פ' החובל (בבא קמא דף פט) וכן יש בסמוך מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו אלף זוז וכו' על כן ראובן ישבע שלא מחל אותו ולא פשע בו ויש לו לסייעו לתובעו מן הגוים מפני השבת אבידה וראובן שתובע שמעון שמסר אותו ויש לו עד אחד וגם הגוי מעיד עליו ישבע להכחיש העד בפני הגוים דאפי' מסור בעדים בעיא היא אם עשו תקנת נגזל כמסור וסלקא בתיקו והמוציא מחבירו עליו הראיה וישבע שלא הפסיד על ידו כ"ש הכא שאין עדים שהוא מסור אלא עד אחד שישבע להכחיש העד ושלו'.
מאיר בר ברוך:

סימן נג

עפעפיי יישירו. יתרועעו אף ישירו בעת גלילי ידך לפני יעבירו לעומתם ברוך יאמרו רכו דבריך משמן והמה פתיחות. אשר בידך מפתחות מסגרות. פתוחי חותם מפותחות חרות על הלוחות. יהי רצון שכני סנה אל הרוחו'. להשקיטך בנוה שאנן ובמשכנות מבטחות. להשיגך אורח חיים ושובע שמחות. ולמלטך מכל אנחות אלופי ומיודעי. ה"ר יצחק אותך ואת רעיך אשר על החתום. ובקצרה אשיב את הנראה בעיני אם כששאל ההגמון אמר הקהל ושאל מהם מה ששאל באותה שעה קודם שנתפשרו אמר איני חפץ שיתנו שאר בני העיר שלא נשבעו לשקר כי אם הנשבעין לשקר אז ודאי לא יתנו כי אם הנשבעין אע"ג דהקהל הם שותפים במסים ושותף אינו חולק שלא לדעת חבירו כדאיתא פרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיו) ובפ' המקבל (בבא מציעא דף קה) ה"מ למסים אבל עלילות וארנוניות בזה אינם שותפין אפילו אם מעליל על מקצת הקהל שלא כדין לא יתנו האחרים עמהם כל שכן בנדון זה שהעליל עליהם כדין שהרי כופרים דבריהם הראשונים ואת שבועתן לפני ההגמון שלא היו אחרים עמהם וגדולה מזו אמרינן בפרק קמא דבבא בתרא (דף ח) ההוא דמי כלילא דשדו לה אבני טבריא אתו לקמיה דר' אמרו ליה ליתנו רבנן בהדן וכו'. עד ערוקו ערקא פלגא שדיוה אפלגא עד שדיוה אכובס ולכאורה אותם שברחו היו פטורין לתן עמהם שאם לא כן לימא להו ר' אפילו אם תברחו תצטרכו לתן אלא ודאי הבורחים נפטרו מיד ולא היה להם לתן מאומה עם הנשארים כיון דעלילה היתה ולא היו שותפין בזה להכי אע"פי ששמו עליהם מתחלה על כולן וברחו מקצתן קודם שנתרצו ונדרו לתת הממון ביחד אמרינן דהבורחין פטורין וכ"ש הכא וקל להבין. ומה שטוען האפטרופא של הקהל על ראובן וחמותו שצעקו בפני ההגמון ואמרו אדונינו אין לנו ליתן כי אם הנשבעין לשקר ומתוך צעקת' כעס ההגמון והוסיף ליקח מהם וראובן משיב שהם פרצו הגדר תחלה כשהעליל עליהם ההגמון ושאל מהם ממון ואמר איני חפץ שיתנו כ"א הנשבעין לשקר אמרו הם אדונינו תקח מכל הקהל. אם אמת דברי ראובן שכך אמרו אז פטור אחרי שהם פרצו הגד' תחלה ואם אינו כדבריו אז חייב ראובן לשלם להם כל מה שיבררו בעדים שהפסידו במסירתו ואם אין להם עדים והוא אומר לא הפסדתיכם כלום ישבע שלא הפסידם ויפטר דבעיא היא אם עשו תקנת נגזל במסור וסלק' בתיקו וקיימ' לן דכל תיקו דממונא לקולא ולא מפקינן ממונא מספיקא אבל אם יודע שהזיקם ואינו יודע כמה הזיק' פסק ר"ת ישבע שכנגדו כמה הזיקו ויטול ומה שפטרתי את ראוב' שלא לתן עמה' אם הוא כדבריו הני מילי מס' זקוקין ולמעלה דהיינו דמי העלילה אבל הם זקוקין שהם מס הקצוב שלהם בכל שנה באותו הזמן צריך לתן ואין ההגמון יכול לפוטרו דשותף הוא בדבר זה ואין שותף חולק שלא לדעת חבירו אבל מס' ולמעלה לא יתן ואעפ"י שמתחלה באו הוא וחמותו לקהל ואמרו להם להתפשר להציל הנפשו' אביונים נקיים והמה יתנו חלקם ממ אחרי שבאות' שעה לא רצה ההגמון לקח כופר והון והם לא הצילו הנפשות אלא משמיא הוא דרחימו עליה פטור ראובן דגבי שטף נהר חמורו וחמור חבירו וירא להציל ולא הציל (בפרק הגוזל בתר' דף קטו) אמרינן דאין לו אלא שכרו דהא לא עבד שליחותי' כי ירד להציל ולא הציל. הכא נמי לא הצילו. וכ"ש הוא שהרי לא נתנו אלא בשביל עלילה שהעליל עליהם לאמר שנשבעו לשקר:

סימן נד

ומן הגר שפדאו בשלשים זקוקין ונתן ראובן חלקו ברצון נפשו ועתה שואל שיחזירו לו חלקו כיון שבפשיעתם נתפס שנשבעו עליו שהיה גר. נראה שהם פטורין שהרי אפילו אם עמדו בדין ונתחייב לפדות את הגר והלך הוא ופדאו בשבילם הניח מעותיו על קרן הצבי. כמו פורע חובו של חבירו. דמבריח ארי מנכסי חבירו הוא. ואפילו מלוה על המשכון ואפילו בעל חוב דוחק. כדאית' בירושלמי. ואעפ"י שפר"ת פורע חובו דוקא מזון האשה והבנות אבל שאר חוב לא. נראה דברי רבי' יבא' שפי' דבכל חוב איירי בפרק שני דייני גזירות בתוספו' (דף קח) ועוד דאיכ' פלוגת' דרבוות' לא מפקינ' ממונ' מספיק' ועוד שהרי עדיין לא עמד בדין ולא נתחייבו לפדותו. ומי יימר דמיחייבו להו בי דינא שמא הרבה טענות היו יכולין לטעון.

סימן נה

ואת הבשר שלא הודח ונמלח ואסרת' אינו כן דהא דמצריך תלמודא הדחה ברישא אין זה אלא לכתחלה כמו כבדא עילוי בישרא דלכתחילה לא אבל דיעבד שפיר דמי דדמא משרק שריק בצלייה וה"ה במליחה כמו שפירש התוספות בפרק כל הבשר (חולין דף קיא) שאם לא כן יהא אסור למלוח חתיכות הרבה ביחד ואפילו חתיכה אחת בפני עצמה. ושלו' מאי"ר בר ברוך:

סימן נו

תמיד אדרוש אל אל להשקיטך ולהשליווך אלופי ומיודעי ה"ר יקותיאל ובקצרה אבא לפניך כי לא הייתי בריא כרצוני לכתוב באורך לכל הצורך אשר שאלת על ראובן שהלוה לשמעון ליטרי'. ושמעון מודה לו. אך שהוא טוען שהוא מעכב בשביל חוב שהוא חייב לאשתו אם אשתו בחיים ואומר תן לבעלי יכול לעכב הליט' בשביל זה או אפילו לאחר מית' יעשה פירוש לפירושה ויתן לבעלה וא"כ שלו הוא ויכול לעכב משל ראובן בשביל זההפקדון. וקל להבין. ומה שכתבת דמראה דינר לשולחני חייב אע"ג דלא א"ל עלך קסמיכנא יפה כתבת דגבי אומן חייב אע"ג דלא א"ל עלך קסמכינא וכן פסק רב אלפס

סימן נז

ואשר שאלת ראובן טוען על שמעון הלויתיך ב' ליט' לשנה להוסיף לי ליט' שלישית אם תרויח יותר מליט' ואם תרויח פחות תן לי כל הריוח שלא יהא רבית. ושמעון משיב הלוית לי עבור להוסיף לך ליט' שלישית בלא תנאי ברבית קצוצה פסק ר"ת דכל כי האי גונא ראובן נאמן בלא שבועה כיון דמצי למיעבד בהיתר ע"י גוי לא היה מלוה באיסור דלא שביק היתירא ואכיל איסור' כדאמרי' פרק השולח (גיטין דף לז) נאמן אדם לומר פרוסבול היה לי ואבד דלא שביק היתר' ואכיל איסורא. וכן קבלתי ממורי הר' שמואל ב"ר שלמה זצ"ל:

סימן נח

ואשר שאלת על אשה אחת שהפרישה י"ב זקו' לצדקה ונתנם ביד ראובן להלוותם למחצית שכר. ושהיה נותן מחלק הצדקה לעמילי תורה לאשר יכשר בעיניו ואחר זמן אמר לה הרווחתי לחלק הצדקה ד' זקו' לבד ממה שנתן למחזיקי תורה וזקפן עליו במלוה ונעשו י"ו זקו' קרן. ואח"כ מת ראובן ועתה אינה חפיצה להניח הממון ביד אלמנתו נרא' דאם הלוותה בסתם. סתם הלואה ל' יום. והאי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון. ואם הלותה לו לזמן קצוב ועדיין לא הגיעהומן. נראה דלא תוציא מידה דכיון דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד אשתו ובניו ישאו ויתנו בהן מחצית שכר כל ימי משך זמן העיסק' כדאמ' באילו נערות (דף לד) הניח להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאילתה.

סימן נט

וראובן שהלוה לגוי ובא שמעון ואמר לגוי אלוה לך בפחות ותפרע לראובן אינו חייב לשלם לו כלום דלא ברי היזיק ואין כאן אלא ספק גרמא דשמא לא יוכל ראובן להלוותם כל כך מהרה ודמי למבטל כיס של חבירו. מיהו יש לקרותו רשע דהוי רשע טפי ממהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע.

סימן ס

ועל אשה שמתה ולא נודע שהיה לו לבעלה כלום וקברוה מן הצדקה ועתה שנודע שיש לו רוצים להוציא מידו כדי קבורת' האי מילתא פליגי בה בירושלמי ר' חגי ור' יוסי ומסיק הת' על מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו. א"ר חגי לא שנו אלא אחר אבל אב גובה כו' על דעתיה דר' חגי בין למזוני בין לקבורה אב גובה. אחר אינו גובה ועל דעתי' דר' יוסי למזוני בין אב בין אחר אינו גובה לקבורה בין אב בין אחר גובה שלא עלה על דעתו שתהא אשתו מושלכת לכלבים ולמזונות בין אב בין אחר אינו גובה. ואע"ג דלא איפסיק' הלכתא מ"מ בנדון זה כיון ששום אדם לא נתן אלא מכיס של צדקה מאן פייס ומאן שביק. אם יש לו מאתים זוז לא יפרע חובו מכיס של צדקה דנמצא זה פורע חובו ממעשר עני ולא כל הימנו שיעשיר עצמו ויטיל עצמו על כיס של צדקה ומוציאין מידו.

סימן סא

וראובן ושמעון שהיה להם חוב בשותפות ואחר זמן נתן שמעון חלק חובו לראובן ונסתלק אינו יכול להקנות חובו לחבירו שהבריא שאמ' הלואתו לפלוני אין הלואתו לפלוני אפילו בקניין אגב קרקע אלא במעמד שלשתן והא לא שייך בגוי כדפ"רת ואין להאריך. וא"כ לשמעון כל חצי הריוח.

סימן סב

ותשובת מתקיעת כף לא מצאתי אך בקצרה אודיעך כי כת' רבינו יצחק ב"ר מנחם שרבי' יוסף בר' שמעון היה מוציא ממון בתקיעת כף ובזה לא דיקדקת שכתבת המלוה לחבירו מעות קרוב לשכר ורחוק להפסד שאם הפסיד יהיה חצי ההפסד על המלוה אינו כן אלא גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית אם יש שם ריוח. וריוח והצלה יעמד לנו ולכל ישר' כנפ' שוחר טובך
מאיר בר ברוך.

סימן סג

שאילה.

לרזיו ליה כבר בתיה שלום מו' הר"ר מאור עיני הגולה תאיר עיני על עסק ראובן שהיה לו בית במצר הגוי ופתח בו ראובן חלונות שלא כדין כי דיניהם של גוים לבנות בתוך שלו מה שירצה. ואם היו פותחין חלונות עליו כמה שנים היה סות' אותם כשהיה רוצה כי היה בונה לפניהם בתוך שלו. ועתה הלך הגוי ומכר ביתו לשמעון. וא"ל כשעת המכירה יש לך לבנות לפני חלונותיו של ראובן כשתרצה וכך כתב לו בכתב נוצרי ונחתם בחותם העירונים. והנה באו לדין ואמר שמעון תסתום חלונותיך. והשיב ראובן כבר היו לי אילו החלונות על הגוי יותר משני חזקה. והשיב שמעו' אותה חזקה אינה חזקה שמה ששתק הגוי מפני שבדיניהם היה יכול להמתין בבניינו מתי שהוא רוצה. ועוד שזה חזקה שאין עמה טענה כי יש לי כתב נוצרי שלא מכר לך האודה ולא נתן לך במתנה.

עתה יורני מורה צדק עם מי הדין. אם ראובן צרי' שטר חזקה הואיל ובא מכח חזקה שעש' על הגוי ועוד יורני בהא דחזק' הבתי' (דף נד) דאמ' רב יהודה אמ' שמוא' נכסי גוי עע"ז הרי הן כמדבר אם ראובן קונה קרקע מגוי ולא נתן המעות עדיין ולא נכתב כתב נוצרית ורפק ביה פורתא ראובן בפני עדים והלך שמעון ופתח בו חלונותיו בתוך כך. אם רשאי הוא אם לאו הואיל ולא מטו זוזי ביד גוי וגם ראובן החזיק כבר ברפיק' פורתא. והכל תכתוב בראיות ברורות. ושלו' מנחם ב"ר דוד ז"ל:

באתי בקצרה דרך ארוכה שלא כשורה. לארי שבחבורה. מרבה המשרה מגלה פנים בתורה. כהלכה מסיני מסורה. הוא הנכבד אלוף ומיודע הר' מנחם ואשיבך לע"ד כי שמעון אינו יכול לכוף ראובן שיסתו' את חלונותיו. דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה והבא מחמת גוי הרי הוא כגוי. וכיון דהגוי לא היה יכול לכופו לסתום דבדיניהם כל אחד עושה בשלו מה שהוא חפץ. גם שמעון הבא מחמתו לא עדיף מיניה. מיהו שמעון יבנה בשלו כגון חלונותיו ויסתום את אורו של ראובן שהרי ראובן אינו טוען שלקח האורה מן הגוי. אלא טוען חזקה שאין עמה טענה ואינה כלום. וגדולה מזאת נ"ל שאם ידוע הדבר בעדים שמתחלה לא היה לראובן חזקת אורה על הגוי ואחר זמן פתח חלונותיו לחצר הגוי והחזיק שלשה שנים וטוען עתה לקחתיה מן הגוי אינ' חזקה מידי דהוה אהני דבי ריש גלות' דלא מחזקי כן ולא מחזקינן בהן לפי שהן עשירים ויש להם שדות הרבה. ועוד שסומכין על זה שכל שעה שירצו יטלו בזרוע את שלהם. ואין חוששין למחות. כ"ש הכא דלא חשש הגוי למחות דבדידהו לא הוי חזקה. וא"כ הוה ליה לאיזדהורי בשטריה לעולם. ועו' אמרי' בחזקת הבתי' (דף נה) אריסת' דפרסאי מ' שנין. ופר"שי דאע"ג דבשאר מקומו' הוי חזקה לישראל ג' שנים בארץ פרס אינ' חזקה פחות ממ' שנים דדינ' דמלכותא שם כן וא"כ בנדון זה דינא דמלכות' הוא שלא יחזיק אדם באורה על הגוי בין גוי על גוי בין ישראל על הגוי שלא יחזיק לעולם. ולית ליה תקנת' אלא בשטרא שקנאה מן הגוי:

סימן סד

ואשר שאלת על ישראל שקנה קרקע מן הגוי ורפק ביה פורתא. ואכתי לא יהיב זוזי לגוי ובא ישראל אחר בתו' כך ופתח חלונותיו לאותה חצר לא קנה דכל כמה דלא מטו זוזי ליד גוי לא איסתלק ליה ולא הוו הפקר. מיהו הלוקח יזהר שקודם שיתן המעו' לגוי שיעשה חזקה גמורה כגון נעל או גדר או פרץ מידי דמהני לארעא כדפיר' בחזק' הבתי' (דף נד) אבל רפיקה לא מהני אלא בשדה שעומד' לחרישה אבל בבית לא מהני אלא נעל גדר ופרץ אי נמי אם הית' שם גבשושית ונטלה חשיב בניין כדאית' ס"פ כלל גדול (שבת דף עג) אי נמי שקיל מוליא ושדא בנצא או גומא ועממה הויא חזקה (בפרק ח"ה דף נד). ואם לא החזיק הישראל או לא כתב לו הגוי שטר קודם שנתן המעות לגוי אז הישראל שפתח כבר חלונותיו זכה באותה שעה באורה מן ההפקר ואח"כ אין יכולין להוציא מידו כיון דאחזיק אחזיק. ולא דמי להא דאמרי' (שם דף נד) האי מאן דשדא ליפתא בי כילי דארעא דגר לא הוי חזקה מאי טעמא בעידנא דשדא לא הוי שבחא השתא הוא דקא שבח ממילא קא שבח. הכא נמי בשעה שפתח חלונותיו לא קנו דאכתי לא איסתלק גוי והשתא דאיסתלק גוי במאי ליקני הא לאו מידי קעביד. הא ודאי לית' דלא דמיא כלל. דאע"ג דהשתא לא מידי קעביד מ"מ חלונותיו שעומדים בתוך שלו ופתוחי' לקרקע של הפקר קנו לו האורה בקרקע של הפקר. וקל להבין. ושלום
מאיר בר ברוך:

סימן סה

אדוני שאל על ראובן שנפלה לפניו יבמה והיה סבור שהיה לה יותר מכדי כתובתה ולא רצה לחלוץ לה עד שהית' נותנת לו ממון ופשרו ביניהם שהיה לה ליתן לו עשרים זקוקים והיה לו לחלוץ לה. ומחלו זה לזה כל תביעות שהיו ביניהם בקניין גמור בפני עדים וכשבאו לב"ד לחלוץ לה אז נתנה לשליש כ' זקוקים במעמד שלשתן. ואמר היבם לשליש לכשאחלוץ לה אז תתן לי אותם כ' זקוקין ואמר לו השליש הן. ולאחר חליצה הוציאה שטר כתובת' והחזירו לה ב"ד אותם כ' זקוקי' בפריעת שטר כתובת' כי נשבעה שלא היה לה כתובתה ע"כ. לא ביארת לי כל הצורך. ואני אפרש אם אמרה לשליש במעמד שלשתן תן לו אותן כ' זקוקים לאחר שיחלוץ לי אז ודאי יש לו לשליש ליתן לו. שהרי קנה אותו במעמד שלשתן מיד ליתנם לו אחר שיחלוץ. ולא מצי בתר הכי לאפוקי שטר כתובת' ולישבע ולגבותם בכתובת'. דלא שייך משטה אני בך בדבר שבא לידו. דכיון דבא ליד שליש ואמרה לו לתתם ליבם הוי כאילו בא לידו. והא דאמרי' טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו לא מיירי דיהיב ליה הדינר מיד דבהא לא שייך משטה אני בך. אלא כגון שאמ' לו תטול דינר לבסוף אם תעבירני בהא קיימא לן אין לו אלא שכרו תדע דמיירי דלא יהיב ליה מיד מדקתני סיפ' אבל אם אמר לו טול דינר בשכרך נותן לו שכרו משלם. אלא דאכתי לא יהיב ליה. אבל אם לא אמרה לשליש תן לו אלא נתנה אותם כ' זקוקים ליד השליש בשתיק' הרי אותם כ' זקוקי' הם שלה לעולם ולא יצאו מרשותה. וא"כ אע"פ שהשליש אומר חלוץ לה. ואני אתן לך אותם כ' זקו' לא קננהו היבם. דבמאי ליקנינהו באמיר' בעלמ' וגרע טפי מטול דינר והעבירני. דאע"ג דאיהו גופי' א"ל הכי אין לו אלא שכרו דמצי א"ל משטה אני בך. כ"ש הכא דאיהי לא קאמרה ליה מידי אלא שליש דקאמ' ליתן לו משלה ושלום.

סימן סו

איש בלבבי ה"ר שניאור בקצרה אשיבך כי ר"ת כתב שמגילה יש לה כל דין ספר תורה למניין שיטין מ"ח או ס' כדאית' במס' סופרי' ורוחב העמוד כשיעור ג' למשפחותיכם ובין שיטה לשיטה כמלא שיטה ובין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה. וכל אות ואות מוקפת גויל ושיעור גליון למעלה שלש אצבעות. ולמטה ד'. ובין דף לדף כמלא רחב ב' אצבעות וכל פרשיותיה סתומות. ומניח בסופה כדי לגול עמוד ובראשה כדי לגול כל היקף המגילה וחטרת חיתין כדברי רש"י וכדברי ר"ת ולמיתלי כרעיה דק' וששאלת למה אין משכיבין ס"ת בארו' דומיא דלוחות יפה שאלת. ור"ת כתב בתשובה שכך היה יותר טוב לעשות מטעם זה ועוד אילו נזכרתי כשעשיתי הרחבתיו ושלו' מא"יר בר ברוך:

סימן סז

יעקב שמת והניח לבניו אשראי וחובו' ביד גוים ובאו לדין הבכור ופשוט הא פסקינן. פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכה) הלכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות ואפילו במלוה דישראל כ"ש דגוים עע"ז ואפילו גבו כבר אחר מיתת אביהם קודם שחלקו מ"מ בשעת מיתת אביהם הוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי. מיהו במלוה שיש עליה משכון בין משכנו בשעת הלואתו ובין משכנו שלא בשעת הלואתו שקיל הבכור פי שנים כמו שפירש רשב"ם ושלום:

סימן סח

על החומץ שנתחמץ בשמרי שכר. יש למוכרו לגוים קודם הפסח ולומ' לו אם תשמרהו עד לאחר הפסח אקנהו ממך או אני או יהודי אחר

סימן סט

על אבן שקורי' ווש"ר שט"יין ששופכין ברשו' היחיד לתוכו והשופכין מקלחין לרשות הרבים אם אינו קמור פירש מכוסה ד' אמות ברשות הרבים אסור. כדתנן פ' כיצד משתתפי' (דף פח) ביב שהוא קמור ד' אמות ברשות הרבים שופכין לתוכו כו' ואע"ג דאין לנו עתה רשות הרבים וכל רחובות שלנו כרמלית נינהו דלא מיקרי רשו' הרבים אלא א"כ רחב"יו אמה ומפולש משער לשער ועוברין בו ס' ריבוא. וכיון דכרמלית נינהו היה לנו להתיר דכוחו בכרמלית לא גזרו ביה רבנן כדאית' פ' הזורק (שבת דף ק) גבי ספינ' שופכין היכי שרי להו ומשני אדופני ספינ' דכוחו בכרמלי' לא גזור הא ליתא דה"מ התם בספינ' בים או בנהר דלא אתי למיחלף ברשו' הרבים דליכא הת' רשות הרבים אבל בעיר אפי' בכרמלית גזרו דגזרינ' אטו רשות הרבים כדמשמ' ס"פ משתתפין (דף פח) לא שנו אלא למלאות אבל לשפוך אסור. ואפילו לדאיכ' דאמ' דהתם דאפילו לשפוך נמי שרי והלכ' כאיכא דאמרי דבשל סופרים הלך אחר המיקל. ואפילו הכי הכא אסור. דשאני הת' דאינו מתכוין שיצאו לחוץ אבל הכא מתכוין להוציאם:

סימן ע

על ראובן שטען על שמעון מכרת לי חפץ שהייתי סבור שהיה של זהב והנה הוא של כסף ותובע ראובן משמעון שיחזיר לו מעותיו. כי אוניתי עד ביטול מקח. והשיב שמעון והלא בשעה שקניתיו מן הגוי שאינה אותי רצית אתה לקנותו. וגם אני כשמכרתיו לך לא ידעתי שאניתיך והנני משיב לפי דעתי ששמעון חייב להחזיר לראובן מעותיו דאע"ג דביטול מקח כגון יתר משתות בעיא היא אם לעולם חוזר או לא ולא אפשיט' ליה. הכא ודאי מקח טעות כגון זהב ונמצא כסף הוי כמו שחמתית ונמצאת לבנה. לבנה ונמצא' שחמתית יין ונמצא חומץ דאע"ג דאיכא דניח' ליה בהא. ואיכא דניחא ליה בהא הוי מקח טעות וחוזר לעולם שהרי זה החפץ לא נתכוין לקנות וכל שכן זהב ונמצא נחשת דכולי עלמ' ניחא להו בזהב דהוי מקח טעות ואע"ג שהגוי רמהו לשמעון מה בכך הרי כשקנה אותו מן הגוי היה שלו ולא כל כמיניה להטעות את ראובן ובין מתכוין ובין לא נתכוון חוזר. ועל שניהם ליתן שכר השליח. וכן פסק רבי' יצחק בסוף פרק זה בורר.

סימן עא

השיב ר' יצחק אשר אמרת יש בני אדם שמחזיקין מלמדי תינוקות בקבלן להיות ידו על התחתונה אם יחזור בו לא ידעו פסק הלכה. שא"כ במה מחלקין פועל מקבלן דבר פשוט הוא כי בפועל שאינו רשאי להתבטל כמו שכיר יום או שכיר חדש באותו אומ' רב שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום מטעם עבדי הם וכו'. אבל קבלן שקבל עליו קמה לקצור או בגד לארוג והוא רשאי להתבטל רק שלאחר זמן יגמור באותו אין שייך לומר עבדי הם ולא עבדים כיון שרשאי להתבטל כשירצה. ודכוות' גבי מלמד תינוקות אם שכרו ללמוד כל הספר או חציו ולא קבעו בו זמן ללמוד בו ויכול להתבטל לכשירצה אז הוא חשוב קבלן אבל מה שבא לחלק בדבר האבד בין פועל לקבלן אין נרא לי כי אין סבר' לחלק ביניהם לדבר האבד ואשכחנא נמי כו'. סיום תשובה זו במקום אחר:

סימן עב

מטעם המלך וגדוליו רבותי' יושבי נרבונא אשר שמענו ומעם ומזקנים נתבונן ונאמר תהי נא אלה בינותינו יושבי צרפת אניון וטרמנדייאה כאשר גדרו גדר גדולי נרבונא וסביב הארץ וגזרנו באלה חמורה בגזיר' יהושע בן נון ובספרי תורה בגזירת ב"ד העליון ובגזירת ב"ד התחתון על כל נושא אשה ומתה בתוך שנתה בלא ולד של קיימ' עד עבור שנת הנישואין שיחזיר כל הנדן ותכשיטי האשה לנותני הנדוניא או ליורשין מה שישאר בידו שלא הוציא ומה שלא בלת ושלא יערים לבלות ולכלות אם תחלה האשה רק מן הנמצא יתעסק בקבורת' לפי כבודה לרצונו ועד זמן ב"ד ל' יום ישיב להם אם יתבעוהו ועד שיתבעוהו לא תחול עליו גזירה כי אם מיום תביעה עד לאחר ל' יום אם לא היה משיב ח"ו. ועוד גזרנו על מה שעתיד לגבות שלא יתבע את החותן לעולם. אפילו מתה אחר שנת הנישואין. אפילו ילדה ודבר זה קבלנו עלינו יושבי טרוי"יש ור"יאשו ושלחנו לסמוכי מהלך יום ושמחו בדבר. והחרמנו וגזרנו עלינו ועל כל הנלוים עלינו ועל זרעינו כאשר כתבנו לעיל ועל כל יושבי צרפת ופויטו ואנ"יו וטרמנדיא ויושבי סמוך לישובים הללו מהלך יום או יומים עליהם ועל זרעם לקיים גזירה זו. כי מי יאכל ומי יחיש מה שפסק האב או המשיאה ונתן לחתן חוץ ממנו. ויאכל הלה וחדי. וראינו שיעור שנה לדבר ולא יותר. כי אחרי שנתו נשכח מלבו מה שנתן לא יוסיף עצב עמה. ומה שגזרנו כתבנו וחתמנו ואל יעמיד שום אדם פנים נגד גדולי הארץ. אך אם יאמרו עלה לדוכן יעלה ויהיה מן המרבים שלום בעולם. אחרי עדות הלז נזכרתי מהשנוי בת"כ ונתתי הודאה למקום שזיכנו לצאת מהיות ברואים לתוכחות. ותם לריק מהצטער בדבר ברדפו קול' נדף בנשיבת עלי אלנות. ששנינו בפרשת התוכחות. ותם לריק כחכם. יש אדם שמשיא את בתו ופסק ונתן לה ממון גדול. ולא הספיקו ימי המשתה לצאת עד שמתה נמצא מפסיד בתו ומאבד ממונו. ואשרינו שלא באנו באותה גזירה. וכשם שיצאנו מאותה גזירה כן נצא מכל גזירות רעות ונתבשר בשורות טובות. א"אש. כמדומה שזה לשון ר"ת או אחד מתלמידיו ז"ל. יעקב בה"ר מאיר. יצחק בר ברוך. מנחם בר פרץ:

סימן עג

מעשה בא לפני הר' שמואל בר רבי ברוך באחד שמתה אשתו ובשעת פטירתה ציותה לבעלה שלאחר מיתתה יתן מקטורנ' לבת אחותה ונתרצה לה. ולאחר מיתה חזר בו. ואמר להד"ם אלא דברים בעלמ' בלא קנין וחייבו הרב ליתן לה המקטורן דגרסי' בירושלמי אמר ליתן לחבירו מתנה מותר לחזו' בו הדתמר בעשיר. אבל בעני נעשה נדר. רב אפקיד לשמעיה אי אמינא לך הב מתנה לבר איניש אם הוא מסכן הב ליה על אתר. ואם הוא עתיר אימליך ביה תניינות. ובפרק הזהב (בבא מציעא דף מט) אמרינן מודה ר' יוחנן במתנה מועטת וכו'. ודוקא לעשיר אבל לעני אפילו מתנה מרובה דהוי כנודר בצדקה וחייב ליתן. וה"נ אמרי' ביש נוחלין (דף קלג) ולא תשיימיה את דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וההיא אף במתנה מרובה. ואין לחלק בין הקדש לצדקה דהא אמרינן בראש השנה בפיך זו צדקה.

סימן עד

מעשה בא לפני ה"ר שמואל בן רבי' ברוך באחד שגירש אשתו ונשאה אחר. ואחר הנישואין הוציאו קול שנחשדה ממנו קודם הגירושין. ויצא עדות שבעצמו הודה שהלווה לה כסף על זה שנתנה למגרש לגרשה וגם לא המתין ג' חדשים שלימים וזה עשה על פי חזן שלהם. ולא ידע דגרושה צריכ' ג' חדשים. ועוד שאלו אם אדם שהפקיד או הלווה לאחד ממונו ומת וגם הניח בתו ובנו והנה אשתו תובעת כתובת ממנו וגם צריך בנו הוצאה ולימוד וכן בתו לנדונייא והוא אומר לא ציוני לתן אלא לבנו לכשיגדיל. יודיעיני מו' אם הוא נאמן לומר כן. ואפילו א"כ צוה. וכי יש להם לחזר על הפתחים. כי מת בפתאום ולא צוה. אך הנפקד או הלוה אומר כי מחיים היה מצווה. ע"כ.

תשובה על הגרושה כי לא גירשה משום שם רע אלא מפני קטטה קלא דבתר נישואין לאו כלום. ואפילו קלא אין כאן אלא דאתא מחמתיה ופסיק ואמרי' בפרק המגרש (גיטין דף פט) יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששים לה. וכ"ש זאת שלא יצא לה כלום. וגדולה מזאת התיר ר"ת בתשובות: והה"יא דכתובות (פרק הכותב דף פד) דנחלקו בכושל שבהן כשהיו מעות ביד אחרים המנו דוקא אז שלא היתה אשה גובה [*עיין בתוספות פרק מציאת האשה (כתובות דף סז) בד"ה נעלים של ערביא ואז תבין הסוגיא באר היטב] פורנא מהם. אבל עכשיו פשיט' שהאשה קודמת לכל לגבות מן הפקדון. אבל מן המלוה אינה גובה כדפסיק הלכתא ביש נוחלין (דף קכה) אין הבכור נוטל במלוה פי שנים דהוי ליה ראוי ואשה גרועה מבכור. כדאמ' ביש בכור (דף נב) מקולי כתובה שנו כאן. אבל אם יש משכון על המלוה גובה דבעל חוב קונה משכון אפילו בשעתהלואה לגבות ממנה. מיהו אם הלוה לגוי אמר רבה משכונו של ישראל ביד גר ומת הגר ובא ישראל וכו'. פר"ת דמשכנו בשעת הלואה מיירי דלא קנה הגר משכון. אבל משכנו שלא בשעת הלואה דקנה הגר משכון מדר' יצחק. אין מוציאין מידו מיד ישראל אחר שהחזיק וכן משכון של ישראל ביד גוי עע"ז ואני איני יודע לעניין זה אם בעל חוב קונה משכון. וכן משכון של גוי. וליתיה בחצר. ואפילו למאן דאמר פ"ק דקידושין (דף יז) גוי וורש את אביו דבר תורה. י"ל דוקא גבי קרקע:

סימן עה

מעשה היה במשכון של ישראל ביד גוי שמצאו יהודי כשנפל לגוי. עע"ז ובאו לדין לפני מו' הר"ם וצוה להחזיר המשכון לראשון בלי מעות. וראייתו מהכא משכון של ישראל ביד הגר ומת הגר ובא ישראל והחזיק מוציאין אותו מידו וכו' ה"נ כיון דנפל ליה מגוי פקע ליה שיעבודיה וקני ליה האי משכון כל היכא דאיתיה וכו' וכן היה מעשה גוי עע"ז אחד שמשכן משכונו לראובן ואמ' ראובן לגוי תן לי מעותיי והגוי אמר אין לי מעות תמשכנו לישראל אחר. הלך ראובן ומשכנו לשמעון. ושמעון נתן לזה מעות שהיה חייב לו ובתוך כך מת הגוי עע"ז והמשכון היה שוה כפליים מן החוב ובא הדין לפני ה"ר אליעזר ממגנ"צא ושמעון טען אני זכיתי בכל המשכון כיון שמת הגוי עע"ז ופסק שכל המשכון של שמעון וראייה מהא כיון שהחזיק בה קנה.

סימן עו

אילו ג' מעשים לשון ה"ר שמואל

אדוני שאל על ראובן שתבע את שמעון אמך צותה מחמת מיתה שתתן לי מנה מנכסיה וכך אמרה תנו לראובן מנה מנכסיי לפי שהיה משל אמו בידי ואיני יודעת אם פרעתי הכל אם לאו. השיב שמעון להד"ם. ואפילו אם אמת הוא שצותה כך לא אתן לו כי אמו המתה חייבת לי יותר. והביא ראובן עדות ששמעון בעצמו הודה לאחר מיתה שכך היתה הצואה והאלמנה לא נשבעה על כתובת' עכ"ל. לא ידענא מאי תבעי לי למר. דהא לא אמרה אלא תנו מנה לפלוני מנכסיי והני נכסי שהיתה מוחזק' דיתמי הוו. ולא דידה הוו נינהו כל זמן שלא נשבעה על כתובתה. ודילמא מנה קבור קאמרה ואע"ג דפסק הלכתא בספ"ק דגיטין (דף יג) דלמנה קבור לא חיישינן הני מילי שכיב מרע דאמ' תנו מנה לפלו' מנכסיי דכיון דכל הנכסים שלו הם מה לי קבור מה לי שאינו קבור אבל הכא נכסי בחזקת יתמי קיימי אלא שהניחו לה לישא וליתן כיתומים שסומכים אצל בעל הבית. ואפי' אבנט שעליה אינה שלה לעניין לפרוע לבעל חובה מבגדיה. דהא קיימ' לן כרב דאמר אלמנה שמין מה שעליה. ואפי' בגדי חול שמין. דאע"ג דאחין שחלקו מה שעל נשיהם ובניהם ובנותיהם אין שמין בגדי חול. ואעג דשמין בגדי רגלו בגדי שבת כדאית' בירושלמי פ"ק דקידושין. אדרבה משם ראיה דכל היכא דקתני שמין היינו אפילו בגדי חול. דומייא דאחין שחלקו דשמין מה שעליהם דהיינו אפילו בגדי חול. וטעמא דהתם דאין שמין מה שעל בניהם ונשיהם ובנותיה משום דמתוך שהוא טורח להם לבייש נשיהם ובניה' ובנותיהם להטריח' לב"ד מחלי אהדדי. אבל אלמנה בלאו הכי צריכה לבא לב"ד לגבות כתובתה. וכן משמע לישנא ארמלתא שלח ופוק לגמרי משמע. ועוד אי רב לא קאמר אלא בגדי רגל ושבת מאי פריך ליה מההיא דערכין. לישני ההיא בבגדי חול. אלא ודאי רב איירי אפילו בבגדי חול דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה. אדעתיה למישקל ומיפק לא אקני לה. וה"ה אדעתא לפרוע מהן לבעל חוב לא אקני לה וכיון שהיורש מוחזק בנכסים מאן מירמ' ליה בספק לומר שמא מקצת הנכסי' האלו שלה שקמצה מעיסתה או שניתן לה במתנה. מיהו היכא דפירש בהדיא תנו מנה שבמקום פלוני לפלוני שהוא שלו יהיבנא ליה דמהימנ' כיון שהנכסי' היו עכשיו תחת ידה מהימנא לומר זה שלכם. וזה אינו שלכם. אלא של פלו' כיון דאיהי ידעה והיורשים אינם יודעים. ואעג דתני' פ' חזקת הבתי' (בבא בתרא דף נב) וכן האשה שנושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על ידה עליה להביא ראייה ה"מ לגבי נפשה. אבל לעלמ' אין אדם חוטא ולא לי. ולא דמי להא דתנינא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלד). זה אחי אינו נאמן לעניין שיטול חלק עם אחיו היכ' דאמרינן אינך אין אנו יודעים. דשאני התם דהא דקאמר האח לא היה מוחזק בכל הנכסים ועוד חיישינ' לקנוניא דשמא לא אחוה הוא. אלא אומר כן כדי שיחלוק בנכסי' שיטול. ואע"ג דאמרינן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נב) וכולן שאמרו בשעת מיתה של פלוני הם. יעשה בפירושו וכו'. ומפרש תלמודא אי מהימנא ליה יעשה כפירושו. ואי לא יעשה פירש לפירוש' אלמא בדידה תליא מילתא אי להימנ' אי לאו. ואע"ג דבשעת מיתה קאמרה דלא שייך קינוניא אפילו הכי קיימ' לן דחיישינן לקינוניא. י"ל ה"מ לגבי בעלה דחיישינ' דילמא מרחמ' ליה לההוא פלוני ודילמא משקרא כי היכי דליתבי לההוא גברא. אבל לגבי ברה לא שייך קינוניא כלל. כדאית' בס"פ גט פשוט (בבא בתרא דף קעד). דאין אדם עושה קינוניא על בניו. אבל בכי האי גוונא שאמר' תנו מנה לפלו' מנכסיי כל כמה דלא נשבעת נכסי בחזקת יתמי קיימי כדמשמע בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמד) גבי וכן האשה שהשביחה אשה מאי עבידתיה. וא"כ דילמא כל הני ניכסי דיתמי נינהו ודילמא מנה דעלמ' מדידה קאמרה. ואפילו מצוה בעלמא. לא רמיא על היורש לפרוע חוב שלה דאע"ג דאמור רבנן מצוה על היתומים לפרוע חובות אבוהון היכא דלא שבק להון אבוהון נכסי אלא שאין כח ביד בית דין לכופן משום דלא מצות עשה מפורשת היא כסוכה ולולב אלא מדרבנן משום כבוד אביהן. א"נ נראה לי משום דמתן שכרה בצדה ואין בית דין של מטה מוזהרין עליה ומ"מ מצוה היא. הכא אפילו מצוה ליכא כיון דליכא דתבע לה לא מחייבא אלא בבאה לצאת ידי שמים. כדאית' בהגוזל בתרא (דף קיח) גזלתיך הלויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך חייב. ומוקי לה בגמרא דלא תבע ליה וחייב בבא לצאת ידי שמים. ובפרק המפקיד (בבא מציעא דף לז) נמי תנן אמר לשנים גזלתי אחד מכם או אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה. ואיני יודע איזה הוא נותן לזה מנה ולזה מנה. ומוקי לה בגמר' בבא לצאת ידי שמים. דיקא נמי דקתני שהודה מפי עצמו. אלמא היכא דלא תבעי ליה לא שנא לדידיה ולא שנא לבריה. לא מחייב אלא לצאת ידו שמים. וכיון דאיהו גופיה לא חייב אלא לצאת ידי שמים. בריה אפילו בא לצאת ידי שמים לא מיחייב אפילו היכ' דשביק ליה אבוה ניכסי. וכן משמע מדברי ר"י בר"פ הגוזל קמא (בבא קמא דף צד) דפריך הניח להן אביהן מעות של רבית אע"פ שיודעין שהם של רבית אין חייבי' להחזיר. אינהו הוא דלא הא אבוהון חייב להחזיר. והקשה ר"י לישני בבא לצאת ידי שמים ותי' א"כ לא לימא אין חייבין. דמשמע הא אבוהון חייב מדינא אלא ליתני אין מחזירין דמשמע הא אבוהון מחזיר בבא לצאת ידי שמים. ש"מ מדבריו דכל היכא דאביהן לא מחייב אלא בבא לצאת ידי שמים. אינהו לא מחייבי אפילו באין לצאת ידי שמים וסברה גדולה היא. וא"כ כ"ש בכאן זה דלא שבקא להי נכסי דמדידה לא קא ירתא. ולא מידי אלא מאבוהון ירתי דאפילו מצוה ליכא לפרוע חוב זה. ועוד כיון שטוען שאמו היתה חייבת לו כמו כן והוא רוצה לעכב הכל בשביל חובו. הא קיימא לן דאפילו בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה במטלטלין כמו שפסק ר"ח מכח ההיא דפ"ב דערכין (דף ז) גבי היו בידו ה' סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי וכולי. דבמטלטלי לית בהו דינא דקדימא. מיהו לפי האי טעמ' הוי בעי שבועה שהייתה חייבת לו. אבל לטעמא קמא אפי' שבועה לא בעי. ואפילו שבועת יורשין ליכא. דהא אין נשבעין על טענת שמא ליפטר. והא דתנן שבועה שלא פיקדנו וכולי. היינו ליטול. והארכתי בדבר זה קצת. והתשובה ביד קרובי ה' ר' יקר הלוי. כי העתיקה בכאן. ומטעם דברי שכיב מרע בכתובין וכמסורי' דמו אין לחייבו: דה"מ בנכסי דידיה. אבל הני נכסי לאו דידה נינהו אלא דיתמי כל כמה דלא נשבעה על כתובתה. ומתוך דבריך בינותי דסבירא ליה למר דהיכא דטעין משטה אני בך דנאמן בלא שבועה ואינו כן כי רבי' סעדיה ז"ל כתב בחרזים שעשה מן הדינין שצריך לישבע שהיה כוונתו להשטות בשעה שהודה. וקצת מן החרז אני זכור אפס לא כלו. ואיש טוען ברעהו ומשטה. ובשבועה לבטא. וטעמא רבה איכא דכל טענות גרועות לא מהימנינן להו אלא במגו. כי ההיא דפר' הכותב (כתובות דף פה) מיגו דיכלי לומר לה"דם יכלי למימ' סטראי נינהו אבל אי איכא סהדי דפרעיה דליכא מיגו לא מהימני למימר סטראי נינהו. וכן הא דאמרינן חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו אמאי לא מהימן במיגו דמצי למימר מחלת לי ותפשוט מיניה דלא אמר מיגו במקום חזקה. אלא ע"כ טענת מחילה גופה טענה גרועה היא משום דלא שכיחא היא. ובטענת מחילה לא מהימנינן לשום אדם אלא במיגו דמצי למימר פרעתיך. או לה"דם. והיכא דקאי בתוך זמנו דלא מצי למימר מחלת לי במיגו דפרעתיך דהא חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו ולא במיגו דלה"דם דהא איכא שטרא. וכן בר"פ כל הנשבעין (שבועות דף מה) לא שנו אלא ששכרו בעדי' אבל שכרו שלא בעדים מיגו דיכיל למימר לא שכרתיך מעולם נאמן לומר לו נתתי לך שכרך וכולי. אבל בלא מגו לא נאמן לומר נתתי לך שכרך דטענה גרועה. וכן בשמעתא דאומן. וכהנה רבות. ומפני הכנסת כלה קצרתי אליך הכרתי והפלתי: מא"יר בר ברוך

סימן עז

תשובת אבי העזרי על נערה שנתארסה

נערה שנתארסה לבחור אחד ולא ראתהו מעולם ולאחר אירוסין נודע שהוא עור. לפי דעתי אם לא ידעה מום זה שבבחור קידושי טעות הן. אע"פ שלא הקידושין בתנאי. דכי היכי דאמרינ' גבי דידיה עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות הכא נמי איכא למימר גבי דודה דאדעת' דהכא לא נתקדש' לו וכל מקח טעות דשייך במקח וממכר שייך נמי בקידושין בין בדידיה בין בדידה דדוקא מומין שהיו בו וידעה אימא סברה וקבילה אפי' הכי איכא למ"ד שיכולה לומר סבורה הייתי שהייתי יכולה לקבל. אבל היכא דלא ידעה דליכא למימר סברה וקבילה ולא חלו הקידושין והא דאמר אשה בכל דהו ניחה לה דוקא הלך אצל רופא ירפאו או אצל חכם והתיר אבל כל זמן שלא נרפא כל היכא דאיכא קפידת מום לא חלו הקידושין. ועל כל זאת איני אומר להוציאה בלא גט. אבל לכל הפחות כופין. והא דפליגי רשב"ג ורבנן (בפרק המדיר דף עז) דוקא לאחר נישואין דאז אין שייך למימר סבורה הייתי לקבל אבל קודם נישואין סבורני דמוד' רשב"ג לרבנן. והא דפליגי ר' יוחנן ורב נחמן אפילו את"ל כרשב"ג דחייא בר רב סבירא ליה כוותיה דתנאי היו. אבל נולדו כופין. וא"כ הוי ליה רב נחמן יחיד במקום רבים בנולדו. וכ"פ בנולדו שלא ידעה מום זה קודם הנישואין גם לא נישאת דליכא למימר סברה וקבילה. ובירושלמי מוכיח כדבריי דגרסי' אמר רב יהודא בשם ר' מתני כשהיו בו. אבל נולדו כופין להוציא. הגירסא מהפכת בגמרא דידן ר' בא בשם רב כהנא בשם ר' יוחנן. אתא עובדא קומי ר' יוחנן בכופח פירוש שנוי במומין בבכורות (בפר' ז' דף מה) וכפו פירש כפו אותו להוציא. משמע שעשה מעשה כרשב"ג. ואתיא דרבנן כשהיו בו. ואתיא דרשב"ג בנולדו בו. פירוש כיון דמספקא לן בפי' דמתנית' אי בנולדו אי בהיו. בשהיו בו עבדינן כרבנן. אבל בנולדו עבדינן כרשב"ג. ועל אותו אדם האסור להיות עם אשתו והאשה תובעת גט פשיטא שאסור לעגנה.

סימן עח

זה לשון רבינו תם:

צץ המטה פרח והיה לתנין ונהפך לנחש. ונשך בלי לחש את האיש. כזבובי מות הבאיש. שמן רוקח ולפקח על עסקי דבי' החזקנו ידים רפות כתועפות ראם. להרים ראש. נרמס ברגלים. עד אגלים ומעת יללותה למחותה מעל פניו למען לא תגדל תפארת בעלי ממארת. המוציאים רע בינינו. ועלינו לירות במו אופל. דרוך לשונם במרמה ובצנעא כ"ש בפרהסיא. והיום הזה עמדו בני פריצי עמינו מהם התנשאו להעמיד חזון בפיהם ולהשמיד בלבבם. ומהם מרגילים לדבר עבירה מלשני סתר וגלוי ע"י גוים ושרים והדמעות. ושניהם לדבר עבירה נתכוונו. לכן נועצנו לביחד זקני טרוו"ייש וחכמיה ואשר בגבוליה סביב כל יושבי צרפת יש אשר כבר הסכימו ויש אשר לא שמענו דבריהם כי היה הדבר נחוץ. וסמכנו על אשר ידענום גדולים נשמעים לקטנים והדין דין אמת ואילו לא נכתב ראוי היה ליכתב ונמנינו וגזרנו ונידינו והחרמנו על כל איש ואשה קרובים ורחוקים אשר יביא את חבירו בדיני גוים עע"ז או יכופנו ע"י גוים עע"ז הן שר הן הדיוט הן מושל הן סרדיוט אם לא מדעת שניהם. ובפני עדים כשירים. ואם יתגלגל הדבר וישמע למלכות או גוים ועל ידי כן יכופו את חבירי גזרני ונידינו והחרמנו על אותו האיש שיפצה את חבירו וישקיט לו מן הגוים המסייעי' אותו שלא יהא ניזוק ומאויים ומאבד ממונו ושלא יהא ירא מהם ויפייסנו ויפצנו כמה שיאמרו שבעה טובי העיר ואם אינם בעירו בעיר הסמוכה לו שישנה בה וגזרנו ונידינו והחרמנו שלא ואיים על שבעה טובי העיר ע"י גוים. יען וביען בעלי לשון הדע ומסירות עושים במחשך מעשיהם גזרנו נידוי אף ע"י גלגול אם לא על פי שבעה טובי העיר. וגזרנו ונידינו והחרמנו לשאול להם לאלתר ביום ראשון שיוכל לשאל לאלתר להשיב הפסידו ככל אשר יאמר אליו ועוד גזרנו והחרמנו שלא יהא אדם רשאי ליטול שררה על חבירו ע"י שר ושופט ומלך כדי לענוש ולקנוס ולכוף לא בדברי הבאי ולא בדברי שמים. כי יש עושים עצמם פירושים ואפילו צנועים אינם. והעובר על שלשה גזירותינו אילו. יהא באלה ובנידוי ובשמתא ומותרם בשם מיתה ובשממה יהיה ויהיו כל ישראל מובדלי' חתומים ואינם חתומים ותלמידיהם ותלמידי תלמידהם וחביריהם גדולים וקטנים. והעובר על גזירותינו פתו פת כותי ויינו יין נסך ספריו ספרי קוסמים. והמדבר עמו יהיה כמותו. והיה חרם כמוהו. ואשר ישים אל לבו וחרד אל דברי יוצרינו ואל דברינו יראה דברים טובים ונכוחים וגזירת קדמונים על מלשינים ומסורות ומסתירי לשון הרע ואם יחטא איש לאיש ופללו אלהים אך אצבע גוי עע"ז לא יגע ולא יעבור בתוכם ויתנהגו בעצמם בקדושה ובטהרה להתקדש ולהיות מובדלים מעוזי הארץ ואיש על מקומו יבא בשלום. ואם מדאגת המלך ידבר איש עמו לפי שעה לא יחול עליו נידוי ובלבד שלא יערים ושלא ירבה עמו שיחה. כמו ששנינו גבי מעוברות ומיניקות בשאר תעניות לא היו מתענות ולא שיהו נוהגות עצמן במשתה ובתפנוקים אלא אוכלו ושותות כדי קיום הולד. ועל הסרבן לבא לב"ד ויש עדים כשירים בדבר אם יוציא אותה תביעה ע"י גוים לא יחל עליו נידויינו. ואנחנו החתומים מבקשים כל קרובים למלכות לרדות ע"י גוים כל העוברים על אחת מגזירתינו לקיים עליה' ולשמר מאד ולעשות. וזה מעשה הצדקה שלום: יעקב ב"הר מאיר: שמואל ב"הר מאיר

סימן עט

תשובת ה"ר יעקב מקורשן לה"ר יהודא בר שניאו' באתי בקצרה פי יראתי לעבור על דבריו. נ"ל מה שכתב השליש שלא נתן ואת המתנה כי אם לאחר מיתתו ובחיים רצה להיות רשאי לעשות בהם כל מה שירצה ועכשיו שמת ולא חזר בו א"כ לא זכיתם בזאת המתנה כי אם מטעם מצוה לקיים דברי המת. דשייכא אפילו בבריא כדמוכח בס"פק דגיטין (דף יד). והמתנה מקויימת כיון שהיתה ביד השליש והושלש מתחלה לכך בדין מתנה שקונה מטעם מצוה לקיים ד"ה שאינה קונה כי אם בזה העניין כדפי' ר"ת. ובמצוה לקיים ד"ה כופים היורשין לקיים דבריו כדמוכח פ' השולח (גיטין דף מ) גבי פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח. יעשה לה קורת רוח כופי' את היורשין ועושין לה קורת רוח. ופ"ה שם דאם אין לה קורת רוח אלא בשחרור ישחררוה ומשום דמצוה לקיים ד"ה. ובתוספתא דבבא בתרא תני' בהדיא יעשה פלו' עבדי בן חורין. ר' אומר זכה וחכמים אומרי' לא זכה אלא כופין את היורשין ועושין אותו בן חורין משום מצוה וכו'. וכאן נמי זכיתם משום מצוה לקיים דברי המת. אך לפי מה שתקנו הגאונים שגובה כתובת' ממטלטלי דיתמי שהיא ירושה דאורייתא כ"ש שתגבה ממתנה דרבנן כמו מתנה שהיא מכח מצוה לקיים ד"ה או מכח שכיב מרע דכי האי גוונא דייק תלמודא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלג) דקאמר בירושה דאוריתא אלמנה ניזונית מנכסיו. במתנה דרבנן לא כ"ש: מיהו ממתנה דאורייתא לא גביא כדמשמע נמי מהתם ואם היתה דאורייתא לא היתה ניזונית אע"ג דמיורשין ניזונית וירושה נמי דאוריתא דכח מתנה עדיפא ואלימא להפקיע כתוב טפי מירושה. ומזה הביא ר"י ראיות הרבה דכח מתנה אלימ' מכח ירושה ואין לי להאריך. ולפי זה אע"ג שתקנו הגאונים לגבות כתובה ומזונות ממטלטלי דיתמי דמטלטלו מתנה דאורייתא לא גביא. ומיהו ממטלטלי מתנה דרבנן גביא ממהוא ק"ו דיש נוחלין (שם). וכן פסק ר"י ז"ל ודעתי כתבתי. ושלו' יעקב בר שלמה:

סימן פ

תשובה ה"ר שמואל בה ר' מנחם הנ' מוירצבורק לה ר' שמוא"ל הלוי מממז"א מתוך צוקות וצרות הגמ' באתי בקצר'. אליך גבור בתורה. חרש ומסגר. פותח וסוגר. קרובי חביבו ומה ידעתו ולא תדע הלא הכל אתך ידעתי כי לא באת אלא לתהות בקנקני חדש שאין בו לא חדש ולא ישן הנני תלמידך משיב לפי הנראה בעיניי על שכיב מרע שנתן לבניו חוב שהיה לו בהקפה בלא משכון והרבית שיצא ממני נתן לאשתו בזמן הזה שתקנו לגבות כתובה ממטלטלי גובה נמי ממתנה שכיב מרע דרבנן מההוא ק"ו דיש נוחלין (שם) דהשתא ירושה דאורייתא אלמנה גובה כתובה ממטלטלי מחמת תקנה מתנ' שכיב מרע דרבנן לא כ"ש שמו"אל בר מנ"חם.

פטיש סלעים מפוצץ. עוקר טרשים ומרוצץ. פתח דבריו ברקים ירוצץ. כידודי אש מגוצץ. זקף ורמי נוטע ומקצץ תנוב השכר ינוצץ. מלבלב בקולו מצפצף ומחצץ. בין משאבים. בשער בית רבים. כי ידברו אויבים. מחנות מאסף. עם בינות יאסף. ויקבץ עדרי צאן מרעות. המצויינים ביקרה מפניני'. משמאילי' ומיימינים. שולחני עדינו העצני. כבועו ויכיני. וכנר מערבי ותימני. למול שלחו הצפוני. מאיר מזהי' מנהיר ומצהיר מחוור ומבהיק יבקע אור לקויו הוא מ"ו הר"ר מא"יר: וז"את תשו"בתו. רב לא ידעתי. אחקר כרתי ופלתי. מופלא מבוקר. סיני והרים עקר. אשר עינו ראתה כל יקר. ומה יעוז כח כל רועה בקר. ואף אם רועה צאן לא נזכר. נגד מ"ו ה"ר יק"ר. הלוי לא מצינו טפל חמור מן העקר. כל בני שת קרקר.

סימן פא

אדוני שאל על היתומה שקדשת אמה ונהרג ארוסה ביום טבוח ביום עברה. צרה כמבכירה. ונשאר לו אח קטן כבן שנה והיא בת י"א שנים ע"פ נשים ועוד בעדות ברורה ושאלת אם יכולה למאן ביבם אף לזיקתו לפטר אף מן החליצה יפה כתבת דהלכה כעולא דאמר בפרק בית שמאי (יבמות דף קז) ממאנת אף לזיקתו ו"כן פס"ק האלפ"ס ואע"פ שרבינו זרחי' הלוי זצ"ל מלוניי"ל כת' בספר המאור שלו הלכה כר' אושעיא אין הלכה כר' אושעיא דכיון דלא אתמר הילכתא לא כמר ולא כמר עבדינן לחומרא אסורא לעלמא כר' אושעיא. ואפי' בחד יבם. ואסורה לו כרבי יוחנן וכמ"ד לא הודו לו רב אסי. ונר' לו דרב ושמואל ור' יוחנן לית להו לא דרבי אושעיא ולא דעולא דמשמע מדבריהם דוקא מיאנה בזה בהא פליגי אי מותרת לזה אי לא. אבל מיאנה בזה ובזה אסורה לזה ולזה. ואסורה נמי לעלמא דהא ודאי דמי' לבעלת הגט לגמרי דהא אמרה לא צבינא ולא רעינא לא בך ולא בחברך. והא דלא כר' אושעיא ולא כעולא ורב אסי. דאילו לר' אושעיא אינה ממאנת לזיקתו כלל ואילו לעולא ורב אסי כיון דעקרה לה כולה זיקא נישואי קמאי קעקרא ומותרת להם ומותרת נמי לעלמא והיינו דאמרינן לרב אסי בחד יבם הכא נמי דמציא עקרא. כלומר ומותרת נמי אפילו לעלמא. וא"כ ה"ה נמי בשני יבמין כשמיאנה בשניהם שהרי מיאנה בכל הזיקה כולה. הלכך לא מחוורן שמעתא מאחר דפליגי אמוראי אהדדי כולהו או רובייהו. ולא איפסיקא עבדינן לחומרא. אסורה לעלמא ומותרת לאחיו כשמיאנה באחד מהם אבל מיאנה בשניהם אסורה לשניהם ואסורה נמי לעלמא דהא ודאי מיחלפא בבעלת גט ע"כ שורש דברי אפילו הכי נרא' כדברי האלפסי שכל דבריו דברי קבלה הן וכן כתב רבי אברהם בר דוד מלונייל וסברא גדולה היא דבשל סופרים הלך אחר המיקל. וכן רבי' שמחה זצ"ל. ואפילו ליכא עדות אלא ע"פ נשים סמכינן עלייהו והא דאמר ר"פ בא סימן (נדה דף מח) נאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל ומוקי לה כר' יהודא ומתוך הפרק היינו דוקא לומר גדולה היא ותחלוץ משום דלא סמכינן אנשים כנגד הרוב דרובא לא מייתי שערות תוך הפרק. אבל לומר קטנה היא ולא הביאה שתי שערות עדיין מהימנינן להו ואף בלא עדותם הוה מחזקינן ליה בקטנה תוך הפרק כיון דליכא חזקה דרובא וא"כ הכא נמי מהימנינן להו מחשבון שנותיהם כיון דמדיבורייהו לא סתרי לא רובא ולא חזקה. עד אחד נאמן באיסורין אפילו עבד אפילו אשה. וכן משמע בר"פ האשה רבה (דף פו) דעד אחד אפילו שפחה או עבד נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק איסורא כגון חתיכ' ספק חלב ספק של שומן והכא נמי לא איתחזק אסורא אפילו באיסורא דאורייתא.

סימן פב

ואשר שאלת על ראובן ועל אשתו שנהרגו ביום הגזירה והניחו בת והמירה דתה ולו יש אח ולה יש אח מי וקדום בנחלה כתב מר רב צדוק גאון זצ"ל דישראל מומר אינו יורש את אביו כלל. והא דאמר בפ"ק דקידושין (דף יח) דילמא ישראל מומר שאני ה"פ דילמא ישראל מומר מוריש לבניו דכתי' כי ירושה לעשו נתתי הר שעיר להוריש לבניו. ואם ידוע בבירור שלאחר שנהרגו ראובן ואשתו שוב נלקחה הבת והמירה או אחיו של ראובן יורש כי מיד שנהרגו ירשתה הבת. וכשהמירה יורשין ממנה קרובי האב. דישראל מומר מוריש לבניו ולקרוביו את אשר לו. כי ההיא דעשו. אבל גבי כזה שמסופקים אם מומרה קודם אם לאו או הוה ליה כנפל הבית עליו ועל אשתו בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנח) דב"ה אמ' נכסי' בחזקתן פי' נדונייא והלכה כבר קפרא דאמר הואיל והללו באים לירש והללו באי' לירש יחלוקו יורשי הבעל ויורשי האשה וכל מה שהכניסה לו הן כסף הן זהב הן שוה כסף הכל בכלל זה. שהרי כותבין ודא נדונייא דהנעלת וכו'. אלמא הכל בכלל ולא מצינו יותר מג' מיני ממונות הנדוניא. דינא כדפרי' כתובה בחזקת יורשי הבעל. ונכסים הנכנסים ויוצאי' עמה. פירו' נכסי מלוג בחזקת יורשי האשה ואם אין שם נכסים כנגד הנדוניא והכתובה ותוספתא אז שיעור הנדוניא וחלוקו יורשי הבעל ויורשי האשה כיון שאחריותו על הבעל והמותר בחזקת יורשי הבעל וליכא למימר כיון דיורשין של הבעל באין משני כחות שמא מת הבעל באחרונה או שמא הבת מומרה באחרונה אחר הריגת שניהם ויורשי האשה אינם באים אלא מכח אחד שמא אחותם מתה אחרונה. א"כ יטלו יורשי הבעל שני שלישים ממון או יטלו הכל דהא ליתא. וראה תשובתי עם זה הכתב שציויתי להעתיק לך שהשבתי בשכבר על גזירת וורנק"פורט על מעשה כזה וממנה תשכיל בדבר זה. מיהו אם הבת עדיין קטנה אז אין לתת הממון עד שתגדיל דפתוי קטנה אונס הוא. ובשביל אונס לא מפסדא ירושתה ומיהו לאלתר לא יהבינן לה דאכלה ואזלה בגיותא עע"ז כדאיתא פ"ק דכתובות (דף יא) וכשתגדיל שעה אחת ולא תשוב לדתינו. אז יתנו הממון ליורשין כדפיר' לעיל:

סימן פג

מי איכא מידי דלדידיה לא מצי תבע. כי האי גוונא אמר בפרק גט פשוט. (בבא בתרא דף קעד) אמילתא אחריתי גבי ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסיה דערב דליה מקמי דלתבעי ללוה סלקא רב חנן בריה דרב ייבי דנכסי דאיניש אינון ערבין ביה ותנן לא יתבע מן הערב תחלה אלמא לכל מילי יהביה לנכסי דין דערב מכאן יש ללמוד אם ראובן הלוה מעות לשמעון ונעשה לו לוי ערב ואחר זמן טען שמעון פרעתי שלא בפני לוי. וראובן אומר לא פרע ולוי אינו יודע אם פרע. ישבע שמעון שפרע ויפטר וגם לוי פטר. דכי היכי כשהלוה נשבע שפרע שוב לא יגבה מלוה מנכסיו אע"פ שיש להם דין ערב הכי נמי כשהלוה נשבע שפרע פטור הערב והאי דשקל ערב מעיקרא משום דאי משתדפי ניכסיה דלוה שיפרע מן הערב.

סימן פד

לשון מ"ו הר"ם ז"ל

אלופי ומיודעי נודע באיים. מימיו נקיים. יחיה ויאריך ימים כנפש שבעו יפיש חיי נפש שוחר טובו בכל לב אהבו שוש ומשיש לשמוע שלוותו. דורש תמיד שלומו וטובתו. אשר שאל אדו' על לאה שהכניסה לראובן תכשיטים ובגדי' נאים אין בעל חוב דראובן גובה מהם יפה כתבת דלא גבי מינייהו דקיימא לן כר' יהודא דאמר בפרק אלמנה לכהן גדול (דף טו) גבי המכנסת שום לבעלה והיא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עמה משום שבח בית אביה. ואמר התם המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור וכו. עד ימכרו לשניהם לפרנסה הבעל מוציא מיד הלקוחות. פירו' דאמר הבעל שמכר מוציא. ופירש ר"י מוציא לאלתר מיד הלקוחות דלא רצו חכמים שתתקיים המקח שעה אחת. לפי שלאחר מיתת הבעל או לאחר שיגרשנה נוטלתו משום שבח בית אביה. ואין דרכה של אשה לחזור אחר בתי דינין כדאמר פ' השולח (דף א) להכי בטל המקח לאלתר כי מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר מה שכתב רבינו משה בן מיימ' עד דהא דאמר המעריך עצמו והמקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו כלום הוא הדין בעל חוב אין לו בכסות אשתו ובניו ולא בצבע שצבע לשמן הני מילי בגדי חול אבל בגדי שבת ומועדים גובה מהם ואין צריך לומר שאם הוא צובע בהם טבעות וכלי כסף וכלי זהב שהכל לבעל חוב יפה כתבת היינו דוקא מה שהוא תקן לה. וסמך שלו מירושלמי דפ"ק דקידושין גבי אחין שחלקו שמין מה שעליהם מה שעל נשיהם אין שמין הכי פירשו התם העוש' קטלא לבתו מביאים לאמצע וחולקין במה דברים אמורי' בראויה להשתמש בהן בחול וכו'. עד בין כלי רגל בין כלי שבת מביאין לאמצע וחולקין. וטעמא משום דלא ניחא להו דליבזו ולבא לב"ד ולשום מה שעליהם. וכדמפ' נמי בהגוזל קמא (דף קב) גבי המקדיש נעשה כמי שהקנה להם כסות אשתו ובניו מעיקרא אסל בכסות שבת ורגל לא אמר דמסתמ' נעשה כמי שהקנה להם בכסות אשתו ובניו מעיקרא מיהו היכא דידוע להם שקנה להם מעיקרא אפי' בכלי שבת ורגל אין לו בכסות אשתו ובניו: ו"אכ הכא בנדון זה כיון שהכניסה לו והם מיוחדים לה. ואפותיקי נינהו לדידה אין בעל חוב גובה מהם ואפילו כלי שבת ורגל. וכדאמרי' בירושלמי דפ' מציאת האשה שכתבת. וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש דשמין דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות את כליה ולפחות אותם חומש וכו'. עד זאת אומרת שאין אדם רשאי למכור כלי אשתו והת' מסתמא קאמר אפי' כלי שבת וכלי רגל דאכל קאמר דפוחת חומש. ועו' אי ככלי חול קאמר דוקא מאי איריא שהכניסה לו דאיכא למימר דשמין דעתה אפילו הוא תקן לה אח"כ דליכא למימר שמין דעתה של אשה אפי' הכי אינו רשאי למכור כדמסקינן בהגוזל קמא דנעשה כמי שהקנה להם מעיקרא

סימן פה

ואשר שאלת על רבקה אלמנת יצחק שיש לה ד' בנות ואין לה בן ותובעת רבקה את ראובן ממון שהוא חייב לבעלה שיתן לה אם תשבע רבקה שאין לה כתובת צריך ראובן ליתן לה הממון בכתובתה או ישבע שלא היה חייב לבעלה כלום. ואע"ג דתני' בפ' הכותב (כתובות דף פד) מי שמת והניח מלוה אי פקדון ביד אחרים יתנו ליורשים שכולם צריכים שבועה ויורשים אינם צריכין שבועה. הני מילי בימיהם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב ולכתובה. אבל בזמן הזה דמשתעבדי מתקנת הגאונים. ואפילו אי הוה יהיבנא להו ליורשין היא גביא מינייהו אפוכי מטרתא למה לי לתן ליורשין והם יתנו לה. הלוה והנפקד עצמו צריכין לתנם לאשה מעיקרא אם תשבע. ועוד מד"ר נתן חייבים ליתן לה ואם אינה רוצה לישבע יתנה ליורשין ושכתבת אם יש להשיב לאחד מן היורשין אע"פ שאין כל היורשין לכאן. לית דין ולית דיין צריך בשש דפשיטא שיש לו להשיב ליורש האחד עבור חלקו אם האחד במדינת הים ושמא לא ישוב לעולם יאכל הלה וחדי נמצא טופל חמור מן העיקר דיורש לא יטול. ושאינו יורש יחזיק בירושה יציבא בארעה וגיורא בשמי שמיא וכן משמע בס"פ מי שהיה נשוי (כתובות דף צד) גבי תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואין להאריך ושלו מני אהבך נדבה רבה. מאיר ב"ר בר"וך.

סימן פו

מעשה שבא שמעון ושאל את ראובן ט"ו ליטרין שמסר להלוותם ע"מ שאם יתרצה בנו לישא בתו שאז יתן לבנו הקרן והרבית. והנה שמעון אומר שהבן אינו רוצה לישא את בת ראובן וטוען שיחזיר לו הקרן והריוח כתנאו ואומר שלא מסר לו המעות אלא על מנת שאם ירצה לישאנה. וראובן משיב לא היה בינינו שום תנאי אלא אמרת לי בפירוש אני רוצה שישא בני את בתך והא לך ט"ו ליט' שתלוום ב' שנים בתורת נדוניא בריוח שניהם ולא קבלתי המעות להלוות בעניין אחר אלא בתורת נדוניא. ועתה אני מזומן ליתן הנדוניא ולקיים הדבר ועתה אם לא יתקיים לא אחזיר לך כלום כי כך אמרת לי בשעת נתינת המעות לתן הקרן והריוח לבנך ולבתי וזכיתי. כפי עניות דעתי נראה דאף לדברי ראובן לא זכו לא ראובן ולא בתו בט"ו ליטרין הללו שהרי טען שאמר שמעון אני רוצה שישא בני את בתך יכול להיו' שהוא רוצה ואין הדבר תלוי בו אלא בדעת בנו תליא מלתא ואותן ט"ו ליט' שטוען ראוב' ששמעון נתנם לו בתורת נדוניא לא מבעיא לר' אליעזר בן עזריה דאמר בר"פ אע"פ (כתובות דף נד) נתאלמנה מן האירוסין דלא גביא תוספתא שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. דאזלינן בתר אומדנא דדעתא. אלא הכא אפילו רבנן מודו דפריש בהדיא לנדוניא והא לא שייך אלא א"כ ישאנה וכסבור שהיה בנו חפץ לקחתה ועכשיו שאינו חפץ הדרי זוזי למרייהו. בין לר' נתן דאמר פרק נערה (כתובות דף מז) גבי כתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה זכה הבעל בדברים הללו ובין לת"ק דקאמר לא זכה הבעל התם הוא דפליגי כשנתארסה לפר"שי או אף כנסה לפר"ת. איכא למימר משום איחתוני היא והא איחתנו. אבל הכא הא ליכא חיתון כלל לא נישואי ולא אירוסין. ועוד שהרי פירש בהדיא לנדוניא וגילה בדעתי שלא היה חפץ ליתן אלא א"כ ישאנה. והרי אינו רוצה לישאנה. וא"כ הדרי ט"ו ליטר למרייהו והריוח נמי לא יקנה מהאי טעמא. כי לא נתכוון לזכות להם אלא א"כ ישאנה. (ואפילו היה מקנה להם הריוח הוי ליה דבר שלא בא לעולם ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. כדאמר בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמז) שכיב מרע דאמר פלוני ידור בבית זה ויאכל פירות דקל זה לא אמר כלום. וההיא לית' לא בבריא ואפילו בקנין ולא כשכיב מרע. וא"כ לא זכו בן ובת לא בקרן ולא בריוח. וראובן נמי לא זכה בקרן. שהרי שמעון לא הקנה לו בב"ד חשוב תחלה המעות אם לא שישאנה. ואפי' אם אמר כן הואיל ולא הקנה לו בב"ד חשוב אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא. ובריוח נמי לא זכה ראובן דמאיזה טעם יזכה האמר בפרק אלמנה כאן שנה רבי הכל לבעל המעות בדבר שאין לו קצבה וכיון דלא שני ראובן בשליחותו לא שייך למפרך כדפריך בפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף קב) גבי הנותן מעות לשלוחו ליקח בהן חטין ולקח בהן שעורין. שעורין ולקח בהן חטין אם הותירו הותירו לאמצע ופריך מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל המעות ה"מ היכא דשני בשליחותו. מיהו י"ל דראובן יטול שכר טרחו מן הריוח כפועל בטל. כי ההיא דהגוזל בתרא (דף קטו) שטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח את שלו והציל את חבירו אין לו אלא שכרו. וכן בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל) שכר טרחו כפועל בטל יהיב ליה ולא יהיב יותר שהרי ראובן לא נתכוון מעיקרא לגוזלו אלא שליחות עביד. וישבע ראובן כמה יש מן הריוח ליטול שכר טרחו כפועל בטל שמתבטל ממלאכתו כדשיימי בי דינא ואומדין כמה אדם היה רוצה ליקח ליטפל בט"ו ליטרא ולהיו' בטל ממלאכתו כל זמן שיהיו המעו' בידו והמותר מן הריוח וכל הקרן יחזיר לשמעון.

סימן פז

ואשר שאלת על ב' זקוקים שטוען שמעון שנתנם לו להרויח בהם ולתת מהם כך וכך לשנה להזכיר נשמת זוגתו ותובע עתה שיחזור גם קרן גם פרי. וראובן משיב שנתנם בידו לחלק קרן ופרי כאשר יכשר בעיניו ואינו רוצה להחזירם: נראה אם שמעון אמר שנדר לצדקה אך אינו רוצה שיהיו עוד תחת יד ראובן והוא בעצמו רוצה לחלקם אז אין צריך ראובן להחזיר לו ולא לישבע על ככה שהוא בדבריו. דלכאורה הלכה טובת הנאה אינם ממון כעולא ורב אסי דבסוף פרק קמא דקידושין (דף כו) ולא כרב הונא דהתם דאין דבריו של אחד במקום שנים. וכיון דאינה ממון לאו בעל דברים דידיה הוא. וא"כ כיון דאין לו לשמעון אלא טובת הנאה אינה ממון לישבע ראובן עליה. ואע"ג דרבא בתראי הוא דמוקי לה מתניתין דפ"ב דנדרי' דטובת הנאה ממון היינו משום דלא בעי לאוקומי כחד תנא משום דקשיא ליה רישא. מיהו רבא דילמא איהו גופא סבירא ליה דטובת הנאה אינה ממון. וכן משמע בפ"ק דב"מ (דף יא) דר"ג וזקנים שהיו באים בספינה. מיהו יש לדחות שמא אליבא דעולא קאמר ומיהו לכאורה נר' בנדון זה דאפילו למ"ד טובת הנאה ממון מ"מ לא נתקנה שבועת היסת עליה. ואפילו ללישנא קמא בפרק שבועות הדיינין (שבועות דף מא) דנתקנה שבועת היסת אפילו היכא דליכא דררא דממונא. מ"מ איכא דררא דממונא גבי תובע אבל הכא שאין לתובע בו אלא טובת הנאה נראה לו שאין להשביעו על זה אלא בראייה גמורה. וכ"ש אי סביר' לן דטובת הנאה אינה ממון דאין להשביעו ושלו' מא"יר בר ברוך:

סימן פח

על אלמנה אחת שנתנה ספרים שהיו של בעלה להקדש בשנים או בשלשה מקומות קודם שנשבעה על כתובתה ולא היו לה בנים הימנו. ויורשו הבעל תבעוה לדין ונגשה למשפט ורצת' לישבע והיורשין אמרו שרצו להוכיח שהיה לה כדי כתובתה ויותר. ובתוך כך נפטרה לעולמה טרם נשבעה על כתובתה והנה יורשו בעלה תובעין מאנשי הקהלות אשר ניתנו הספרים שם ונמסרו כבר כדי להחזירם להם גם כבר ע"פ ב"ד נתנו שם. כי השליש שאל פי הדיינין בעוד הספרים בידו. מה יעשה בהם והשיבו לו שאם נתנה מתנה להדיוט בחייה מי יוציאנה מודו בכל פעם יאמר אחזוקי גברא בגנבי לא מחזקינן. חדא שהיא לא נתכונ' להקדיש דבר הגזול. שנאמר אני ה' שונא גזל בעולה. וברור היה לה שלא היה לה יותר מכתובת' או שמא גם בעלה צוה לה לתתם להקדש גם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט גם נמסרו כבר לגבאי הקהלות:

תשובה בדבר זה רבו המחלוקת. יש מרבותינו הגאונים פסקו כר' אליעזר דאמר יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין. ורבי' יוסף טוב עלם ז"צל ורב האיי גאון כתבו דחולקין היורשין והמקבל מתנה. ורש"י ור"ת ור"י פסקו ברב ושמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו וחוזרת המתנה. וכן כתב בעל העיטור וכן כתב האלפ"ס. וכן אנו דנין לכתחילה כרב ושמואל ואפילו תפס נראה בעיני דמפקינן מיניה אם לא תפס ע"פ ב"ד ודלא כמקצת רבותי' שכתבו דאפי' לרב ושמואל או תפס מקבל מתנה לא מפקינן מיניה. וקשיא לן כל תפיסה שהיא מכח ספק שאינו יודע בעצמו על הבירור אם בדין הוא תופס לא מהניא. כדאמר פ"ק דבב' מציעא (דף ו) תקפו בהן מוציאין מידו. אבל אי תפס מכח ב"ד הא אמרינן בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מח) האי דיינא דעבד כר' אליעזר עבד. אך תמיהני לפי מה שכתבת שפסקו הדיינין דאין ליורשי האשה כלום באותו ממון א"כ כרב ושמואל סבירא להו. ולפי זה שגו במה שפסקו שכל מה שנתנה הוא קיים מטעם אמירה לגבוה במסירה להדיוט דאפילו מסירה להדיוט לא מהניא לדידהו דסבירא להו כרב ושמואל דאין לה כח לתן מה שאינ' שלה. וא"כ לא שייכא בהא מלתא האי דיינא דעבד כר' אליעזר עבד. דהא כרב ושמואל סבירא להו. ולרב ושמואל אין לה כח לתת לצדקה מה שאינו שלה. ובוירצבורק דנין כר' אליעזר. וכן דן אבי הע"זרי. וכמדומני שכמו כן דנין בשפ"ירא בפסק רבי' שמחה אבל אנו דנין כרב ושמואל. ושלום מא"יר בר ברוך:

סימן פט

פסק רבינו יצחק המלוה את חבירו על המשכון והחזיר לו משכונו עד זמן שקבע לו להחזירם ונגנבו בבית הלוה הפסיד המלוה שהרי המלוה על המשכון שומר שכר כדתנן פרק האומנין (בבא מציעא דף פ) ומוקמינן לה אף במשכנו בשעת הלואתו. והלכך כשם שאם הפקיד המלוה משכון ביד אחר ונגנבו אבדו למלוה כך אם הפקידם ללוה עצמו או השאילם לו בתורת שאלה. עדיין ברשותו ובשיעבודו של מלוה הן עומדין כאלו הן בביתו וכשנגנבו הפסיד המלוה שהוא אומר שכר. או אם מת הלוה בעודן בידו. לא נעשו מטלטלין אצל בניו. דאע"ג דהא דאמ' משכנו ומת שומטו מעל בניו היינו דוקא משכנו שלא בשעת הלואתו. אבל לא בשעת הלואתו היינו דוקא כשמחזיר לו סתם כמו השבת העבוט דקרא. אבל השאילה לו בתורת שאלה שומטו מעל בניו אחרי כלות ימי שאלתו אף משכנו בשעת הלוואתו והר"ר יצחק בר ברוך חולק על פסק זה. ואומר דאם הפקידם ללוה עצמו או השאילם לו לזמן קבוע ונגנבו מבית הלוה בתוך הזמן נעשו מטלטלים אצל בניו של לוה שהרי קנויים ללוה דודאי כל זמן שהמשכון ביד המלוה. הוי עליה שומר שכר בההיא הנאה דלא צריך מיפק ומיעל אזוזי. אבל אחרי שהפקידם ללוה עצמו אפילו התנה להחזירם לו לזמן קבוע למה יחשב המלוה שומר שכר מעתה. והלא יכול הלוה לדחותו גם בפקדון גם בהלואה דאין ב"ח קונה משכון אלא כשמשכנו ע"י שליח ב"ד וגזירת הכתוב כדר' יצחק אבל משכנו סתמא או בשעת הלואתו או לאחר הלואתו מדעתו בלא כפיית ב"ד אינו קונה משכון דדוקא לגבי גניבה ואבידה חייב כההיא הנאה דלא בעי למיפק ולמיעל אזוזי. אבל אם נאנסו ביד המלוה ישבע המלוה שנאנס ויטול מעותיו. דע"כ לא פליגי ר אליעזר ור' עקיבה אלא בשאבדו סתם. אבל אם נאנסו ביד המלוה דברי הכל ישבע ויטול מעותיו וראייה לדבר מבני העיר ששלחו את שקליהן ונגנבו או אבדו דמוקמי' אבדו בנאנסו ונשבעין ליטול שכרן והשתא ומה שלוחין דלא עבדו מצוה מקבלין שכרן מבני העיר בנאנסו. אע"פ שבני העיר מפסידין שקליהן. המלוה את חבירו דעביד מצוה לא כל שכן דאם נאנסו משכונותיו שלא יפסיד חובו. הלכך אם נאנסה המשכון מיד המלוה ישבע המלוה ויטול חובו ויפסיד הלוה משכונותיו. והואיל וכן הוא שאין המלוה קונה קנין גמור המשכון להתחייב באונסין א"כ דוקא בעודו בידו אז הוא שומר שכר אבל אם הפקידו ללוה ואבדו בידו אפילו הפקידם לו בתנאי שיחזירם לו לזמן קבוע אינו עוד שומר שכר או אם מת הלוה בתוך הזמן נעשו מטלטלין אצל בניו שהרי קנויים ללוה כדפי'. וראייה מדאמר פרק המקבל (בבא מציעא דף קטו) משכנו ומת שומטו מעל בניו מסיק התם וכי מאחר שמחזירין למה ממשכנין מעיקר' כדי שלא תהא שביעי' משמטתו ולא יעשה מטלטלין אצל בניו של לוה. ודוק מינה טעמא דמשכנוהו ב"ד אז קונה משכון ולא נעשו מטלטלין אצל בניו. אע"פ שציוה הק"בה להחזירם. הא נתמשכן מעצמו אע"פ שתנאי היה להחזיר אם מת בתוך הזמן נעשו מטלטלין אצל בניו דמלוה על המשכון אין לו תורת קנין כלל. וכשמחזיר לו משכון אפילו בתורת שאלה עד זמן שקבעו לו שלו הוא מחזיר לו שלא היה לו עליהם שום קנייה. ואם מת הלוה מטלטלין הן אצל בניו אם אבדו אבדו לו. והמלוה יטול מעותיו ממנו:

סימן צ

ואשר שאלת על השידוכין ראובן שידך בת אחיו לשמעון והניחו תשומת יד ביד קבלנים על מנת שהחוזר בו יפסיד ערבונו ועברו כמה שנים וחזר בו ראובן. והנה שמעון תובע העירבון מיד הקבלנים שחזרוהו לראובן ותלמיד אחד מסייעו ואומר ערב דכתובה לא משתעבד. ועוד אסמכתא היא ולא קניא:

טעה התלמיד בכל צדדין חדא דערב דכתובה משתעבד דמשה בר עצרי ערבא דכלתיה הוה. ומותבינן ערב דכתובה מי משתעבד. ומשנינן קבלן הוה. ועוד מה ענין זה לקבלנות דכתובה. קבלנות דכתובה זה המתפיס מעות לאשתו בכתובתה ומסרתו ביד שליש והחזירו לבעלים. אבל קבלנות זה אינו אלא עירבון לקיים התנאים ואסמכתא זו ודאי קניא. ואם נעשה דבר זה לפני חשובי העיר קיימא לן בזה ודאי אסמכתא קניא. כדמסקינן בנדרים (דף כז) והלכתא אסמכתא קניא. והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב. ואפילו יש חשובים מהם בשאר מקומות אין לנו לילך אלא אחר ב"ד של אותו מקום. שנאמר ואל השופט אשר יהיה וגומר. וכל שלשה שנתמנו ב"ד על ישראל הרי הן כב"ד של משה רבינו שאם היה לילך אחר ב"ד של מקומות אחרים היה צריך לבקש בסוף העולם. וכ"ש על שידוכי אשה שהנהיגו הראשונים כן כדי שלא לבייש בנות ישראל. ויש מן הדין לקונטו ממון ורידוי הגוף ותלמיד המסייעו אין חולק כבוד לתורתו להחזיק יד מריעים ומן השמים מנעוהו מכבוד. ונכסו מיניה גילותיה של תורה. וכ"ש שלא יבין בעמקיה ולמוכיחים ינעם ועליהם ברכת טוב: שלמה בר יצחק:

סימן צא

והגהה זו הוספה אחר מותו

זאת אומרת דסבירא ליה לרש"י ז"צל דהלכתא כי ההיא דפסקי' בנדרים (דף כז) אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב. אבל רב האיי גאון חולק על פסק זה שפסק בשערי מקח וממכר שער י"ד. וכן כתוב שם. וכל מקום שנמצא בתלמוד. והלכתא אסמכתא קניא. והוא דלא אנוס והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב אילו ואילו דברי רבי יוסי וכל דבריו בזה הדין כולן בטילין כך כתוב שם.

ואני יצחק בן החסיד רבי שמואל כבר ימים רבים תמהתי על פסק רב האיי דאין כח בידו לבטל פסק התלמוד. כי יש לומר דאפילו לר' יהודא ההוא פיסקא אתי. דאע"ג דאמר בשאר אסמכתא לא קניא בההיא קניא דשאני התם דאמר לבטלו זכוותי'. ושאלתיה לרבי' שמואל והשיב לי כי רב אלפס גאון חולק על רב האיי. וכך השיב יגעתי ומצאתי בספר הגאון רבי יצחק האלפס. שהוא כעין הג' שפי' בגט פשוט פלוגתא דר יוסי ורבי יהודא ומייתא עלה הלכתא דנדרי' והלכתא אסמכתא קניא וכו'. הכי אמר הגאון האי דינא ליתא אלא במתפיס זכוותיה בלחוד וכו' כגון בנדרים (דף כז) ואותו גאון חולק על רב האיי: כך השיב לי: עכשיו מצאתי בנימוקי ר"ח בפרק איזהו נשך (דף כו) פירש ברור שפיר. ומסקנא דשמעתא האי אסמכתא אי תליא במעכשיו קניא ואי לא לא. והא דגרסינן והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב. כתב רבינו גאון ז"צל דלעניין ההוא גברא דאתפיס זכוותי' בלחוד איתאמר' ולא בכל אסמכת' דעלמא. ושאני האי דאתפיס זכוותיה בב"ד. אבל אי הוון זכוותיה בידיה אע"ג דקנו מיניה בב"ד חשוב לא הוה בטילן ואי נפיק כתבא דהוא אסמכתא אע"ג דכת' ביה ודלא כאסמכתא שטרא בטל הוא ודמי להא דתנו רבנן לענין גטין בטל הוא אינו גט דבריו קימין. פסול הוא. אינו גט. לא אמר ולא כלום. השתא ומה לענין איסורא לא אמר ולא כלום לענין ממונא לא כ"ש. ותמיהני מאן הוא רבינו גאון דקאמר רבי' חננאל שהרי גלוי לנו שלמד לפני רב האיי לפי שמצינו במקום אחד שפר"ח אם לא מפני הקבלה והאבות ב"ד:

סימן צב

פסק רבי' תם גבי משחק בקוביא בפרק זה בורר (סנהדרין דף כה) ומפריחי יונים וכן המראה בפרק במה מדליקין (שבת דף לא) כולי עלמא לא פליגי דאותה אסמכתא קניא ולהכי לא אמר התם אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא מאחר שנותנין כל אחד זה כנגד זה וכל אחד סבור להרויח גמרי ומקני. אבל בשאר מקומות דהאחד לא יפסיד לעולם. כגון בר"פ דנדרים (דף כז) ההוא דאתפיס זכוותיה בבי דינא. אמר אי לא אתי עד שלשים יום לבטלו זכוותיה. הוא יכול להפסיד אם לא יבא. אבל האחר לא יפסיד לעולם. וכן ההיא ר"ע דהגט פשוט (דף קסח) מי שפרע מקצת חובו וכו' לשם אמר אסמכתא לא קניא אבל קנו מיניה בב"ד חשוב ודלא אניס קניא. ודוקא אמר ר"ת בההיא אסמכתא דנדרים דאמר לבטלו זכוותיה פי' מעכשיו קני אבל אי לא אמר מעכשיו לא קני אפילו בב"ד חשוב ולא אניס. ותדע לך דהכי הוא דהא לא פסק בפרק גט פשוט דקניא מאחר דלא אמר מעכשיו. ואמר נמי בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף סו) בגמ' גבי הלוהו על שדהו איתיביה רבא לרב נחמן וכו'. א"ל אני אומר אסמכתא קניא ומניומי אמר לא קניא. ולמניומי קשיא מתניתין ומתרץ דלא אמר ליה מעכשיו אלמא אפילו מאן דאית ליה אסמכתא לא קניא במעכשיו קני:

כללא דמילתא היכא דגזים לא קני. אי אמר מעכשיו קני. ו"אנ לא גזים ואין בידו לעשו' מה שהוא מקבל עליו לא קני כדאמ' בשלהי איזהו נשך (בבא מציעא דף עג) גבי האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין ליה משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט וכו'. ומייתי מאי שנא מהא דאמר אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. ומשני התם בידו הכא לאו בידו ואי גזים אע"ג דבידו לא קני כדאמר בר"פ המקבל (בבא מציעא דף קד) ההוא גברא דקביל ארעתא מחבריה אמר אי מובירנא לך יהיבנא לך אלפא זוזי אוברא תילתא וכו' עד הכא גזים התם לא גזים. והא דאמר בפרק הזהב (בבא מציעא דף מח) בגמ' אבל אמרו מי שפרע וכו' הנותן עירבון לחבירו ואמר אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך לשם נמי מאחר ששניהם רוצים לקנות ושניהם רוצים להרויח כמו גבי מפריחי יונים. לשם נמי כולי עלמא מודו דאסמכתא קניא. דאפילו לר' יהודא דאמר התם לא קניא רוצה לומר לא קניא כנגד הכל אבל קונה כנגד ערבונו. וגבי שידוכין אף על גב דלא הוי בית דין חשוב ולא אמר מעכשיו קני מאחר ששניהם רוצים בדבר ונותן זה כנגד זה והוה כמשחק בקוביא. ותרתי בעינן ולא גזים ובידו. ואינו קונה אסמכתא אלא בשיש קנין טוב. ממטלטלי כראוי להם. ומקרקעי כראוי להם אבל בדיבורא בעלמא לא קני דלא עדיפא אסמכתא מהיכא דלא אסמיך דבעינן קנין:

סימן צג

קצת לשון ר"ת. וקצת לשון מורי ר' אליעזר ממיץ מה שכתב בפירושיו תשובת הרם ז"ל:

חכם חרשים. ונבון לחשים ה"ר יצחק אל יקשה בעיניך אם דברי מעטים. נראה בעיני דשמעון אבי הכלה דאמר שנתן סכ' זקוקי' לבתו בעוד שהיא היתה עם בעלה בן ראובן בחבה. ואפילו אם היא מודה שנתן לה. ואפילו החתן נמי מודה שבאו לידה אך שהוא טוען שכבר היו בשנאה ביחד בשעה שנתן לה בלא ידיעתו אשר לא צוהו ולא עלתה על לבו לתת לה. צריך לישבע שנתן לה בעוד שהיו באהבה ביחד. כיון דהשתא בקטטה עליו להביא ראיה שהיו אז בחבה. כי ההוא דפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנג) הוא אומר שכיב מרע הייתי. והוא אומר בריא היית. אם שכיב מרע הוא עליו להביא ראייה. סוף דבר הבא לשנות מחזקה דהשתא ובא להוציא ממון כזה עליו להביא ראייה. והכא דלא בעי לאפוקי אלא ליפטר ישבע שהיה באהבה אז ביחד ויפטר. ולא מיחייב משום שומר שמסר לשומר. והכא שאני כיון דאיהו בההיא שעתא כל אשר יש לו בידה. ולא מבעיא לרבא דאמר את מהימנת לי בשבועה כו'. ויפטר. דאדרבה לאשתו מאמין טפי דכל אשר יש לו מאמין לה. אלא אפילו לאביי אליבא דר' יוחנן דמחייב שומר שמסר לשומר משום דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. הכא פטור כדמוכח בפר' המפקיד (בבא מציעא דף לו) בעובדא דהנך גינאי דאפקידו מרייהו גבי חד מינייהו יומא חד שמע קול הלולא ואפקדינהו לגבי סיבתא. ומשמע התם דפטור אפילו לר' יוחנן משום דכל יומא הוו מפקדי גבה. וא"כ גלי דעתייהו דניח' להו. כ"ש הכא גבי אשתו ומכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד נמי יש קצת ראייה.

סימן צד

ועל עניין המורדת כבר כתבתי לך דעתי דדייננא בה דינא דמתיבת' כמו שכתב רב אלפס ורוב הגאונים. סוף דבר נדוניא דהנעלת ליה דתפסא לא מפקינן לה לדברי הכל. אבל מה שהוא מכניס מפקינן מינה ויהיבנ' ליה דמאיזה טעם תעכבנו. אי משום תוספת שכתב לה. הא לא יהיב לה אדעתא שתמרוד בו לא כתב לה תוספת כמו שכתבו הגאונים. ואפילו לגאון דאמר דיהיב שקרא כתוב מנה מאתים. הכא לדידן דלא נהגינן לכופו לגרש כר"ת מנה מאתים נמי לא יהיב לה דלא ניתנה כתובת לגבות מחיים בלא גט פעמים רבות בא מעשה כזה לפנינו ודננו כך דיהבנא לדידה מה דעיילא ליה אם איתא בעיני' או בעיסקא. ולדידיה יהיבנא ליה מה דעייל לה. ומענגינהו לה עד שתתפייס להיות עמו. או עד שיתפייס הוא ליתן לה גט: מא"יר בר ברוך:

סימן צה

על אשר שאלת כמה הוא מאה ליטרא שכותבין בכתובה אודיע לך שבו"ירצבורק נותנין לגבות מאתים זקוקים מהילכו' מדינה ומלתא בלא טעמא שמפרשין ליטרא היא משקל ליטרא דהיינו ב' זקוקי'. ולא נהירא דא"כ היה לו לכתוב מתקל מאה ליטרא דכסף. וכן ראיתי פעם אחת שצוה מ"ו קרובי הר"ר יהודא כהן וכל לכתוב מתקל לאחת מקרובותיו. אבל השתא דכתבי סתמא ק' ליטרא מטבע קאמר ומטבע הגדול שבעיר משמע: ורבי' שמחה זצ"ל הנהיג ק' זקוקי כי רוצה היה לפרש ק' ליטר' של מעות כבידים שקורי' ליבר"יינש שליטרא מהם הוא זקוק אמנם שמעתי שבוו"ירימש אין נוהגין ליתן רק ק' ליטרא הלי"יש. וזה נראה לי יותר מן הכל דנותן לו מטבע שבעיר. ואם יש מנהג בעירכם הכל הולך אחר המנהג. ואי ליכא מנהגא ליחזו מהיכא אתו כדאיתא בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פג). ליחזי מהיכא קא אתו בנקוטאי נראה לי יותר דק' ליטרא ממטבע הגדול שבעיר קאמ' ואם נשאה במקום אחר דאיכא מנהגא ושוב בא לדור בעירכם נותן לה כמנהג העיר שנשאה ואי התם נמי ליכא מנהגא נותן לה מטבע של אותה העיר אם הוא יותר גרוע ממטבע זאת העיר. ואי אפכא נותן לה ממטבע זאת העיר כדתנן בפר' בתרא דכתובות (דף קי) נשא אשה בא"י וגירשה בקפוטקיי' נותן לה ממעות קפוטקיי' ואי איפכ' נמי נותן לה ממעות קפוטקיי' דהלכתא [*לפום ריהטא הסוגיי' קשה להבין עיין באשרי בה"גהה דף ל' ובהרחבה בתשובות דשייכי על הלכות אישות סי' י"ג והוא הלשון המחבר הלז ואז תבין הסוגייא אהיכא קאי דהלכתא כרשב"ג] כרש"בג. דאמר כתובה דאורייתא. ואם האלמנה הפסידה כתובתה גובה כתובתה כאילו נקיט כתובתה כל כמה דלית להו ליתמי שובר או שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידם. ודוקא שיש עדים שיצאה בהינומא וראשה פרוע. שיודעין שנישאת בתולה הא לא הכי טענינן ליתמי שנשא' אלמנה ולית לה אלא מנה או שאביה פרע לה או הם בעצמם יכולין לטעון שהם פרעוה מנה ויהיו נאמנין במגו דמצי למימר אלמנה נשאתיך. וכן פירש ר"י בפ"ק דבבא מציעיא (דף יז) ובפ' הכותב (כתובות דף פט) וקיימא לן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר ולא כלום אפילו במקום שכותבין כתובה ולא נקיט' כתובה אפילו יש עדים שכתב לה דקיימ' לן שכותבין שובר

סימן צו

ואשר שאלתם על יוסף שמחל לרחל אמו שבועת אלמנה ונתן לה כח לתן מן הנכסים למי שתחפץ לבנים ולבנות להרבו' לאחד ולמעט לאחד על תנאי שתתן לו קרקע אחת מעכשיו ולאחר שנעשה כל זה תוך כדי דבור חזר יוסף ואמר והלא קרקע ממושכן תפדיהו ואז אקיים מה שדברתי והיא אמרה סמוך עלי ואפדנו ועת' אינה רוצה לפדותו אין בדבריה כלום וצריכה לפדותו ואם לא תפדנו אז כל התנאים בטלים וכל מה שהקנה לה ואע"ג דבשעת קניין הקנה לה בסתם הא קיימא לן דקנין חוזר כל זמן שעסוקין באותו ענין כרב יוסף בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קיד) ואפילו לאחר כדי דיבור יפול לחזור בו. ואדעתא דהכי הקנה לה. וכשחזר ונתרצה שיחול הקנין. ועוד שהא היא מודה שכן הוא שהיה תנאי בדבר ואפי' אם לא היתה מודה כיון שיש עדים בדבר שהיה תנאי ואפי' עדים החתומי' בשטר בלא תנאי מעידין בעל פה שהיה תנאי בדבר נאמנים. ולא שייך בהא לא אתי על פה ומרע לשטרא. ואפילו עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי קיימא לן כרב הונא בריה דרב יהושע בפרק ב' דכתובות (דף יט). ואין להאריך. ואין לכוף רחל לפדות הקרקע כי לא הקנתה לו אלא בדברים אך הרשות בידה. מיהו אם לא תרצה לפדותו אז בטל הקניין שהקנה לה כדפי':

סימן צז

ועל השכיב מרע שנתן לבנותיו לכל אחת שוה ג' זקוקים ובאת אחת מבנותיו ובעלה אחר זמן ואמרו לו והלא בשכבר חייב אתה לנו זהב שוה ג' זקוקים כי כן נדרת לנו בשעת הזיווג. והן הן דברים הנקנין באמירה. והשיב בגמגום שכבר נטרף דעתו והלא אני רוצה לפרוע לך. ולא הספיק לדבר עד שמת. א"כ איפוא אין בדבריו כלום כיון שלא היתה דעתו מיושבת עליו. כדאיתא פ' מי שאחזו (דף טז) וכשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות וכו'. דמי שנטרפה דעתו ואינו יכול להשיב על הן הן ועל לאו לאו הוי ליה כשכור שהגיע לשכרותו של לוט דאמר בפרק הדר (עירובין דף סה) אין מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה. וכן בתופסי שטרות של תקון הגאונים שכתב בשטר מתנת שכיב מרע נכנסנו אצל פלוני ופלוני ומצאנו כשהוא חולה ומוטל על המטה ודעתו מיושבת עליו ולשונו ומילולו מוכנים בפיו ויודע לדבר ולשמור ולישא ולתן על מטתו כשאר בני אדם שהולכין לשוק וכו'. נמצא שדבריו לא מעלין ולא מורידין. כיון שלה היתה דעתו מיושבת עליו. וא"כ אם היורשין מודים לה שנדר לה בשעת הזיווג זהב שוה ג' זקוקים ולא פרעה יתנו לה ואין להם לחשב אותם ג' זקוקים שנתן לה כפירעון. כי בתורת מתנה נתן לה ולא בתורת פירעון. ועוד כי לכלם נתן מתנות ולמה תגרע זאת מן השאר. ואם היתומים טוענים שמא קודם לכן פורעה ישבעו שבועת יורשין שלא פקדנו וכו'. ואף על פי שאני רגיל לומר שפטורין אפי' מן השבועה. . דלא מצינו שבועת יורשין אלא ליטול יתומים מן היתומים בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מח). ועוד דממעטינן מקרא שבועת השם תהיה וגומר. ולא בין היורשין היכא דאמרי נ' ידענא ונ' לא ידענא וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון כי היכא דכי מודו במקצת לאידך אמרי לא ידענא פטור משבועה דאוריית' הכא כמו כי אמרי מן הכל אין אנו יודעים פטורים משבועת היסת דרבנן ועוד יש לי ראיות אחרות. ואין להאריך. מ"מ העולם נהגו להשביעם:

סימן צח

ואשר שאלת גבי כתובה מי עבד למי. לא ידענא מאי היא כיון שנתרצו שניהם לדון בעירם אין הדבר תלוי בהם אלא בדיינין. ואם הוצרכו לשאול ילכו אחר ב"ד יפה. אבל אם אחד אומר נדון כאן. ואחד אומר נלך לבית הוועד. כופין את הנתבע ודן בעירו. ואי התובע אומר נלך לבית הוועד הולכין לבית הוועד כדאיתא ס"פ זה בורר (סנהדרין דף לא) והאשה היא תובעת דנכסי בחזקת יתמי קיימי. והא מלתא מפרשא שפיר בר"פ זה בורר (סנהדרין דף כג). ואין לי להאריך כי הכל עמך:

סימן צט

ועל ראובן שנתערב לשמעון עבור הגמ' ובשעת שהחזיר לו הגוי המשכון אמר לראובן חזי דעלך סמיכנא ולא אשאל לגוי לא קרן ולא רבית כי הגוי אלם הוא. דבר זה פשוט כי חשוב קבלן כיון דפירש כך שלא יתבע אלא ממנו ולא מן הגוי ועוד כי פירש לו הטעם שהגוי אלם. ואין בלשון הזה אלא לשון קבלנות. ועדיף מתן לו ואני נותן לך. או תן לו ואני קבלן. דהוה ליה קבלן ואפילו יש נכסים ללוה יתבע מן הערב תחלה אם ירצה ועוד שהרי הגוי אלם ומגזם להורגו. ופסק ר"ת דאפילו בלוה ישראל שהוא אלם ולא ציית דינא. אפילו אם הערב איני ערב קבלן יתבע מן הערב תחלה אפילו יש נכסים ללוה. כ"ש גוי אלם ועוד שפירש לו תחלה שלא יתבע מן הגוי אלא ממנו.

סימן ק

ומי שאין לו יין ולא שכר אלא פת. כתב רבינו שמחה ז"צל דאפילו הכי מבדיל בלא כוס. דעל הכוס תקנוה אנשי כנסת הגדולה והיכא דאין לו מכל מקום מבדיל בלא כוס מידי דהוה אברכת המזון שטעונה כוס והיכא שאין לו כוס אפילו הכי מברכין ברכת המזון. ודוקא שאין יין באותה מקום אבל יש יין באיתו מקום יתענה עד שישלח אחר יין ויבדיל. כמו אמר אמימר דבת טוותא:
מאיר בר ברוך:

סימן קא

אין פנאי להאריך בשפת צחות. אכן יהיה רצון שתשיג אורח חיים ושובע שמחות: על ששאלת מן הצדקה שמלוין ברבית. מניין להם איני יודע מאין הרגלי'. ושמא שום אדם הורה להם להיתר. ודומה מעות של צדקה להקדש דאין רבית ואונאה להקדש. וטעות הוא מההוא דס"פ החובל (בבא קמא דף צג) דממעט מעות של צדקה מלשמור. אבל מרעהו לא ממעט לה. אלמא רעהו קרינן ביה וכולי. ה"נ אחיך קרינא ביה וקרינא ביה לא תשיך לאחיך. ואתה יודע שבקל יכול להיותהמורה להיתר ששומעין לו. עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו.

סימן קב

וששאלת על עביד איניש דינא לנפשיה. דע כי רבותינו שבשפ"ירא רצו לומר כן שמי שמתחייב לחבירו יכול המלוה להעביטו ולעשות דין לעצמו. וכתבתי להם לא תתלו בוקי סריקי ברב נחמן. שא"כ עשית רב נחמן טועה בדבר משנה. דתני' פרק המקבל (בבא מציעא דף קיג) המלוה את חבירו לא ימשכננו ואפילו שליח בית דין מנתחי נתוחי ותו לא. ואפילו מקרא נמי לא קרא דכתיב בחוץ תעמוד. אלא נ"ל דלא שייך עביד איניש דינא לנפשיה אלא בחפץ המבורר שהוא שלו וכי האי גוונא מיירי כל הנהו דפ' המניח (בבא קמא דף כז) שבכל מקום שאדם יודע חפץ שלו יקחנו אם יכול. אבל למשכנו בדבר אחר בשביל חובו לא אלא בשליח בית דין והודו לדבריו:

סימן קג

ומי שחייב לחבירו שבועה צריך לישבע לו ביום כניסת ראשון וכן אנו דנין דלא שייך זמן ב"ד שלשים יום אלא בפירעון:

סימן קד

ועל הספרים ששאלת אם היו בידו של ראובן ספריו של שמעון ומשכנם ללוי. אין שמעון יכול להוציאם מיד לוי. דמשכנת' עשו בה תקנת השוק כי לוי היה סבור שראובן השאילם לו למשכנ' אבל כשיתן לו דמים שהלוה עליהם יתן לו אם ראובן מודה שהם של שמעון. אבל אם ראובן טען לקוחין הן בידי לדידן שנהגנו כר"שי דסתם ספרים אינם עשוים להשאיל ולהשכיר כי אם סיפרא דאגדתא נאמן על סתם ספרים. ואם ראובן איננו לא ישיב עד שיבא. דלא גרע מאשה דקיימא לן קבל מן האשה יחזיר לאשה:

סימן קה

ואדם המתייאש מן החוב. אין הקהל יכולין להשביעו. דשבועה כזו לא מצינו כל כמה דלא אתי לידיה. אין זה לא מן הנשבעין ולא משלמין. ולא מן הנשבעין ונוטלין. וכשיפרעו החוב יקח ממנו השוחד לפנים דשותף כיורד ברשות דמי והמותר יחלוקו:

סימן קו

וקטן שקידש אין חוששין לקידושיו. ואפילו קידושי דרבנן לית ליה כדאיתא בר"פ חרש: (דף קיב)

סימן קז

והמקדש בטבעת של נחשת. כיון דלא אמר של זהב אלא אמר טבעת סתם.. ואית בה שוה פרוטה קידושי ודאי הם. אפילו למ"ד שיראי צריכי שומא מודה הוא היכא דקדשה סתמא דלא אמר חמשין. ואפילו אמר חמשין לכל הפחות קידושי ספק הוו היכא דשוו חמשין. אפילו למאן דאמר שיראי צריכי שומא. כ"ש לדידן דקיימא לן לא צריכה שומא צריכה גט: מא"יר בר ברוך.

סימן קח

ואשר כתבת להוכיח ולהשיב רבים מעון מזוזה שאין מקיימין אותה וכמדומים הם בעיניהם שאין חייבים אלא מי שיש לו בית למדתנו כל מצוה שמתן שכרה בצידה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה. והא נמי מתן שכרה בצידה כדכתי' למען ירבו וגומר. ועל מה שהם אומרים השוכר פטור ממזוזה שגו בראה ואפילו בלא שכירות. אלא הדר בחנם בבית חייב דמזוזה חובת הדר היא ונהי נמי דמדאורייתא לא מיחייב. אלא דכתיב ביתך ולא של אחרים. דתרי ביתך כתיבי חד דרך ביאתך. וחד למעוטי של אחרים כדמשמע בפרק ר' אליעזר דמילה (דף לא) ושוין שאם ציין טליתו ועשה מזוזה לפתחו שהוא חייב. מפרש טעמא הואיל ובידו להפקירן. אלמא כשאינו שלו פטור ממזוזה. דלא קרינן ביתך. מ"מ מדרבנן מל' יום ואילך חייב שוכר בחוצה לארץ דמיחזי כשלו ובארץ ישראל לאלתר משום ישוב ארץ ישראל. וה"ה אפילו דר בו בחנם: והילך לשון ר"ת:

שאלה על אחד הדר בעלייתו בלא שכר. אם חייב במזוזה. האמת שהוא חייב. שהרי לא אמר רב משרשיא מזוזה חובת השוכר אלא מזוזה חובת הדר היא לא שנא בחנם ולא שנא בשכר. ועוד שהרי בית מונבז המלך היו תולין בפונדקותיהן. ופשיטא שהמלך פורץ לעשות לו דרך ובחנם היו דרים. ואם דר בחנם פטור למה להן. הא אפילו בקביעות לא היו חייבין. אלא ודאי כל הדר חייב. לא שנא בחנם לא שנא בשכר. דבביאה תליא מלתא ובדירה העשויה לכבוד. כדאמרי' ביומא (פ"ק דף יא):

ומה שכתבת שלא נהגו כך ושמא לבך נוקפך לומר שמנהג עוקר ההלכה. אין עשר שנים שבכל מלכותינו לא היתה מזוזות. וזה אינו מנהג שאפילו מנהג של חומרא והוא טעות אתה רשאי להקל לבר מכותאי ובני מדינה דסרכי מלתא. וכל שכן מנהג של קולא שאתה רשאי להחמיר אם טעו בקולא. עד כאן לשון רבינו תם: ואילו היו יודעים כמה המזוזה טובה היא להם. שמא לא היו עוברים עליה. מובטחים שכל בית שמתוקן במזוזה כהלכתא אין שום מזיק יכול לשלוט בו. ובבית שלנו סבורני שיש קרוב לכ"ד מזוזות. עשיתי מזוזה לבית המדרש ואף לבית החורף שלי. ולפתח הבית ולשער החצר הפתוח לרשות הרבים. ולפתח הבית הפתוח לחצר. ולעליית המקורה שאני אוכל בקיץ. ולכל חדר וחדר של כל בחור ובחור. מאי"ר בר ברוך:

סימן קט

ועל ששאלת על מה שמלוים מעות של צדקה בריבית. לא יפה הם עושים והבאתי ראיה מס"פ החובל (בבא קמא דף צג). לשמור ולא לחלק לעניים. ואמאי לא ממעט מרעהו דכתי' התם אלמא דמעות עניים מרעהו קרינא ביה א"כ הוה נמי בכלל אחיך דרבית. אבל קרוב לשכר ורחוק להפסד מותר כמו גבי יתומים:

סימן קי

ושלשה שהן ערבין כל אחד ערב עבור הכל. דהא אמר בגט פשוט (דף קעד) נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ליה. וניכסין כולן משועבדים דאי לאו גבי מהני אי אישתדוף הני גביה מאינך:

סימן קיא

ומי שיצא מן העיר קודם שתבעו מס. אע"פ שהמס קצוב בזמנו פטור מן המס. וכן עמא דבר בכל הקהלות ולית דין צריך בשש:

סימן קיב

ואשר שאלת על היהודים ההולכים בדרכים ומוליכין כסף וזהב באבנט אם יכולין להוליך כך בשבת. דע לך שאסור כדתנן בפרק המצניע (שבת דף צב). המצניע בפונדתו. ובשפת חלוקו פטור. וכל פטורי שבת פטור. אבל אסור.

סימן קיג

וראובן שנתערב לשמעון בשביל לוי. אין יכול ראובן לדחוק את שמעון שיתבע אותו ודבר פשוט הוא. כי לא מצינו שהנתבע דוחק התובע שיתבענו:

סימן קיד

להרבות משובב נתיבות אלופי ומיודעי הר' יצחק. בקצרה אשיב הנראה לעיני כי שמעון חייב להחזיר ביד הנאמן כסף ישיב לבעליו שהרי אם יתומים חייבים לפרוע מס בעירו של שמעון. והלך הוא ופרע בשבילם. הווה ליה מבריח ארי מנכסי חבירו. כמו פורע חובו של חבירו ואפילו בבעל חוב אחר כדאמר בירושלמי. ואפילו לר"ח ולר"ת דמוקמי ההיא דפורע חובו דוקא בחוב דמזונות. ומפרש הא מני חנן היא. כלומר בחוב דמזונות מיירי ביה חנן. וטעמא משום דמצי למימר אם לא היתה מלוה לה היתה מצמצמת והיתה מתפרנס' בדוחק במעשה ידיה אבל בפורע חוב גמור של חבירו שאינו יכול להשמט מלפורעו חייב לפרוע לו. הני מילי בחוב שנתחייב כבר ודבר ברור הוא שאינו יכול להשמט מלפורעו. אבל בנדון זה שלא נתחייבו היתומים עדיין במס מעולם. וגם לא היו נושאין ונותנים בעיר. גם כספם לא היו שם דמי למזונות. ואדרבה ק"ו דהתם חוב גמור ותנאי ב"ד. ואע"ג דלא כתב כמאן דכתב דמי ואפילו הכי פטר ליה חנן. וקיימא לן כוותיה משום דמצי טעין שמא היתה מצמצמת. כ"ש בנדון זה שלא נתחייבו היתומים מעולם. וכיון דדמיא לדתנן ועדיפא מיניה. הא קיימא לן שני דברים אמר חנן והלכה כמותו וכיוצא בו. והד' זקוקים הנותרים שנתן שמעון להוליכם לצרפת הדבר ידוע שהוא כן שכל אחד צריך ב' זקוקים קודם שיקבלוהו. והרי הוא אומר שיש לו עדים מלתא דעבידא לאיגלויי הוא.

סימן קטו

והאומר מצורע חשוב כמת לענין ירושה. מעשה צדוקין הוא. ושטות לישאל דבר זה. ודברי האפוטרופי' כינים. ולית דין צריך בשש:

סימן קטז

ואשר שאלת על כתובה בנין דכרין אם נוהגות בזמן הזה. הילך תשובה מר בר רב חנניה גאון זצ"ל וזה לשונו. היום כמה שנים בטלו כתובת בנין דכרין מישיבתינו ולמה בטלה לפי שצריך דקדוק בנכסים שיש להם בראוי ובמוחזק ובמותר דינר. ואם אמרו הרינו מעלין על נכסי אבינו מותר דינר אין שומע להם וצריך חקירת ב"ד ושומת זקנים שלא להוסיף על הדמים. ועוד עיקר התקנה כדי שיקפיץ ויתן אדם לבתו כבנו. והיום הוה הלואי שיתן אדם לבנו כבתו. וכמה פעמים הוצרך לנדות כל מי שירבה במתנת בתו. וכיון שהוא כך בטלו כתובת בנין דכרין על מה שפסקו חכמים. והיום כמה שנים שאין ישיבתינו נוהגת כתובת בנין דיכרין. ומר רב דוסא אמר לא חזינא לרבוותא דהוו מיקמי דדייני להו כתוב' בנין דיכרין. ומשני נפישתא לא דייני' להו בתרין מתיבתא וכיון דעברו להו כמה שני דלא דייני'. אנן לכתחילה נמי לא דייני' להו בהכי. אלא דמר רב האיי אמר היכי מבטלי רבנן כתובת בנין דיכרין (פירש בתמיה). עד כאן לשונו. ומר רב שמואל אמר הרבה הורו שכבר בטלו כתובת בנין דכרין בזמן הזה. ומסתברא טעמא דמר חננאל ז"צל. ואפילו למאן דאמר לא בטלה דוקא במקרקעי. ולא במטלטלי שלא מצאנו בו לא תקנה ולא מנהג. זו התשובה כתב בעל העיטור. וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא המוציא מחבירו עליו הראייה:

סימן קיז

בכל יום אברכך. ותפילתי עליך זכה. לשוכן דכא. להשקיטך ולהשליוך. ועל בטח שאננך. אעתיר לך אלופי ומיודעי: מה ששאלתני על ההיא דג' ארצות לנישואין מה נקרא עתה ג' ארצות ומה חלוקם. נראה דצרפת וארץ האי. ואשכנז. וארץ כנען. חלוקים לארצות. כיון שחלוקים בלשונם וכן משמע מדברי רבינו משה מיימון ז"צל. כי מצאתי ספרו וזה לשונו. כגון ארץ כנען וארץ מצרים. וארץ תימן וארץ כוש. וארץ שנער וכיוצא בהן. וערי ישראל לעניין נישואין ג' ארצות הן. יהודה. ועבר הירדן. והגליל. איש שהיה מארץ אחת מן הארצות ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה ויוצאה עמו לארצו או תצא בלא כתובה. שעל מנת כן נשאה. אע"פ שלא פירש. אבל הנושא אשה באחת מן הארצות. והוא מאנשי אותה הארץ. אינו יכול להוציאה לארץ אחרת אבל מוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה הארץ ואינו יכול להוציא' ממדינה לכפר או מכפר למדינה. שיש דברים שישיבת מדינה טובה להם מכפר. ויש דברים שישיבת כפר טובה להם ממדינה.. וכשמוציאה ממדינה למדינה באותה הארץ או מכפר לכפר אינו יכול להוציאה מנוה היפה לנוה הרע. ולא מרע ליפה שהיא צריכה ליטפל ולבדוק עצמה בנוה היפה. כדי שלא תהא קלה בעיניו וישרה בעיניו וכן לא יוציא ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים. ובכל מקום מוציא ממקום שרובו גוים למקום שרובו ישראל במה דברים אמורים מחוצה לארץ לחוצה לארץ או מארץ ישראל לארץ ישראל אבל מחוצה לארץ לארץ ישראל כופין אותה לעלות אפילו מנוה היפה לנוה הרעה. ואפי' ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים. עד כאן לשונו. מתוך דבריו משמע דאין מוצי' אותה אל עם אשר לא תשמע לשונה. וסברא גדולה היא שאין נקרא חילוק ארצות. אלא אותם שנפרדו ללשונותיהם. שאם באת לומר ששונ"יא וורנקא אילז"שא ור"ינוס בי"יביר וכיוצא בהם נקראים חילוק ארצות. אם כן איך יתכן שבכל ארץ ישראל שהיא ת' פרסה על ת' פרסה. ולא היו בה כי אם ג' ארצות:

סימן קיח

ואשר שאלת מאמתי מונין לערלה יפה כתבת משעת נטיעה כדאמר פ"ק דראש השנה: (דף י)

סימן קיט

וששאלתני אם חייבים אתם לפרוע הספרים שנשרפו דבר פשוט הוא שאתם חייבים. דשואל חייב באונסין:

סימן קכ

ועל לוישנתן לשמעון ל' זקוקי' שהיו לו ביד ראובן והקנה ראובן לשמעון הכסף בקנין גמור ולא נתכוון לוי אלא להבריח מנושיו נראה אם אמר לוי לראובן ליתן הכסף לשמעון במעמד שלשתן קנה שמעון הכסף לגמרי ואפילו אם יבואו הגוי' הנושי' ויתבע את שמעון יכול לישבע שאין לו משל לוי כלום. ואע"פ שלהבריח נתכוון. שהרי פסק ר"ת דשטר מבריח קיים באדם דעלמא דדוקא גבי אשה אינה קונה שטר מברחת. שמברחת מבעלה כדפיר' טעמא בהאשה שנפלו (בתוספות דף עט). עשאים כנכסים שאינ' ידועים לבעל. אבל הכא דליכא כי האי טעמא ואי לא קני המקבל מתנה. הוה קני הבעל חוב. א"כ לא מיקרי האי שטר מבריח. כיון דבהכי לא הוה מוברח. א"כ ליכא למימר לאברוחי איכוון כיון דאינו מוברח אלא למתנה גמורה איכוון וזוכה המקבל מתנה. אמנם אם לא אמר לוי במעמד שלשתן ליתנו לשמעון לא קנה שמעון בלא קנין. שהרי פסק ר"ת דלא אמרינן תן כזכי במתנה אלא בחוב. וראייתן מס"פק דגיטין (דף יד). ואין לי להאריך:

סימן קכא

ואשר שאלת על שמעון א"כ הוא כדבריו שאומר כן לקהל אני רוצה לצאת מן העיר וכן עשה שיצא הוא וביתו לעיר אחרת ושהה שם ימים רבים. ולאחר שיצא מן העיר נשאל המס. אז פטור אף על פי שהלך לגור בתוך פרסה פטור שהו' הלך חוץ לתחום. וכהנה וכהנה ראיתי שהרבה הלכו ממקומם לגור במקום אחר שהו' בטורח חצי פרסה מן העיר ולא נתנו מס עם הקהל. כי אם כשהיה מלך בעולם אז היו נותנים למלך עמהם אפי' עד ח' פרסאות כל מה שהיה שייך להגמוניא. מיהו מי שהיה בשעת התקנה במקומו ויצא אחרי כן מן העיר חייליה תקנה עליה כיון שנמנה עמהם. ומה שהלוה לשרים כדי שיזקפו לו הכל ביחד ויפרעו לו הכל גם מזה פטור. כיון שלא יכול להוציא חובו בעניין אחר כמו שהוכיח רבי' יהודא זצ"ל: מהנהו עמרויי דשרא להו רב כהנא בעל כרחן של בני מדנא למיזבן שיעור חייותייהו עד דאקרי אשר' אשראי דידהו. ולא יפה עשו הקהל שאמרו לשר פלו' הלך מכאן שנתן חצי המס. אך בסתמא היה להם לומר פלו' הלך מכאן וכל מה שהיה פוחת בעבורו זה היה טוב.

סימן קכב

ואשר שאלת על מצוה מחמת מיתה מצוה לתת לבנותיו כ' זקוקים ואין שומע כי אם האם ואחד מן היורשין. שאר היורשין יכולין לומר אין אנו מאמינים לאילו דקרובים הם ולא מהימני כדאמר. פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קלד) זה אחי אינו נאמן לגבי שאר אחין אבל יטול עמו בחלקו. ה"נ בנדון זה היורש ששמע עליו לקיים דברי אביו בחלקו לפי חשבון מטעם מצוה מחמת מיתה דהוי מטעם דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי. וכופין אותו לקיים אם הוא מודה כי כן צוה לו אביו:

סימן קכג

ועל השדכן שנדרו לו ב' זקוקים שיעשה זיווג אחד נראה דאין לו אלא שכרו כדתניא פר' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיו) שהיה בורח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו. וא"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו. ואם אמר טול דינר זה בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם. ופריך מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. אמר רמי בר חמי סיפא בצייד השולה דגים מן הים. דא"ל אפסדתן כוורי בזוזא. הכי נמי בנדון זה היכי דלא ברי היזיקא אין לו אלא שכרו. אבל היכא דברי היזיקא קצת שמתבטל על ידי שעוסק בזיווג זה מפסיד מלהשתדל בזיווגים אחרים המוכנים לו להתעסק בהם נותן לו שכרו משלם:

סימן קכד

ועל הנודר שלא לשחוק ועובר על נדרו תדיר שאלת אם יש להם להתיר לו. מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטו' וכו'. אדרבה כל שכן שאין נזקקים לו. ועל זה נאמר הלעיטהו לרשע וימות. כדאמ' ספ"ב דנדרים (דף כ) גבי נדר בחרם וכו'. עד במה דברים אמורים בתלמיד חכם. אבל בעם הארץ עונשין אותו ומחרימין עליו וכו'. עד מי שעבר על נדרו ועל נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימי שנהג בו היתר. עד השתא דאמ' רבנן אין נזקקין לו. ב"ד דמזדקקי ליה לאו עביד שפיר.

ועל אותם הזורקין המפתח או מעות ביד נשותיהם בימי נידותיהם ראוי לגעור בהם. דהא אמר בפ' אע"פ (כתובות דף סא) אביי מנחא ליה אפומא דכובא. רבא אבי סדיא רב פפא מנח ליה אשרשיפא והוא נוטל אחר כך אבל בזריקה לא אשכחינא דשרי. ואפילו לשמואל דמיחלפא ליה דביתהו בידא דשמאלא ה"מ בימי ליבונה בימיהם שטובלות לסוף ז' לנידות כדפירש ר"ת. אבל בזמן הזה תהיה בנדתה עד שתבא במים:
מאיר בר ברוך:

סימן קכה

ההדיוט סופר כדרכו. והאומן אין כערכו. שש ברקמה מפרשו. נזר ה' על ראשו. נאוה כמדבר. מלא בקי וסבר זך ונבר. תוך ובר. מה לתבן את הבר. הנה לא ידעתי דבר צחות ולהאריך שיחות נכוחות לעומת אמרותיך אמרות טהורות האילו. ודעת שפתיך ברור מללו. מ"ו קרו ה"ר י"קר ה"לוי.

ואשר שאל אדו' על אודות אובן שהשכיר מלמד לבנו לשנה ובתוך הזמן כעס עמו. וא"ל לך מעמדי אני רוצה להשכיר מלמד אחר גם אתה עשה מה שתוכל. ולאחר שעה נתחרט ורצה שישאר עמו. והמלמד עומד בחזרתו. אי דמי למחילה ואינה צריכה קניין והרי מחל שיעבוד שכר פעולתו כו'. בהא איפליגו רבוותא. רבי' יואל הלוי. ואבי העזרי היכא דאין הבעל הבית מוצא מלמד אחר דדייק כוותי' אי מצי המלמד למיהדר ביה. או חשיב כדבר האבד אי לא. לעניין לשכור עליו עד כדי שכרו. או ביותר הרבה מכדי שכרו עד מ' או עד נ' זוז או יותר כשבאת חבילה לידן או להטעותו. והשתא לדברי האומר דדבר האבד הוא. וכן נר' וכן אנו דנין. נר' דאע"ג דבעל הבית מחל לו. ואומר ליה לך מעמדי דדמי למחילה. כי ההיא בפ"ק דקידושין (דף יו) דפרי' לימא ליה באפי תרי זול. הכא אין מחילתו מחילה מתרי טעמא. חדא כדמסיק התם רבה עבד עברי גופו קנוי לבעל הבית ולא מצי מקני ליה לנפשיה בלשון מחילה. ומלמד וכל מיני פועלים לעבד עברי דמי לכל מילי. ובפ"ק דבבא מציעא (דף יב) מדמי להו אהדדי. ועוד מיד כשראובן השכירו ללמד את בנו והתחיל במלאכה או אפי' לא התחיל עדיין במלאכה אם כבר אין המלמד מוצא להשכי' עצמו או הבעל הבית אינו יכול למצוא מלמד תו לא מצי הדרי כמו שפירש רש"י בר"פ האומנין (בבא מציעא דף עו) גבי השוכ' את האומנין והטעו הבעל בית כו' ומטעמ' דדינא דגרמא. והא דמפליג בין התחילו ללא התחילו לאו דוקא דאין הטעם תלוי בזה כדפ'. אלא אורחא דמלתא נקט. כל זמן שלא התחילו עדיין ולא הלכו השכמה הוא ומוצאי' להשתכר. ובשכב' הלכו מסתמא כבר היום גדול ואינם מוצאים להשתכר. וא"כ בנדון זה כיון שראובן השכירו ונתחייב המלמד ללמוד הנער. וקיומא לן דזכין לקטן. והוי ליה כמו הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני דאף על גב דלא קא חסר מידי קני הכי נמי זכין לקטן ונתחייב ללמדו. ועל ידי מחילת האב לא מיפטר המלמד דלאו כל כמיניה לחוב לו. כדתניא בתוספתא דכתובו' כתב לזון את בת אשתו ושכרה האשה לבעלה לא כל הימנה. שזכין לקטן ואין חבין לו. ובפ' בתר' (בתוספות דף קט) הפוסק מעות לבתו קטנה ופשט את הרגל ולא נתן כופין אותו ליתן שזכין לקטן ואין חבין לו:

סימן קכו

ואשר שאלתם על ספר כתובה. ואנא אפלח אם חייב להשכיר עצמו לפרנסה וכו'. רבינו אליהו ז"צל היה מדקדק מלשון ואנא אפלח שהוא חייב. ויש לדחות ואנא אפלח קרקעותיו. ועוד דקדק דקאמר מורד ממלאכה באומר איני זן ואיני מפרנס (פרק אעפ"י דף סג ועיין בתוספות). ומההיא דפ' נערה. והכל יש לדחות. אמנם ראיתי מורים בצרפת שהיה כופהו להשכיר לפרנסה. דיו למא"יר שהוא כרבי מאיר בר ברוך.

סימן קכז

מה אשיב לאלופי אך בקצרה אבא שאם נשאה במגנ"צא. או במקום אחר ועתה היא במקום אחר הכל הולך אחר מקום הנישואין. ואם נהגו ליתן שם מאתים זקוקים גם היא תגבה כן. אף על פי שבמקום שהיא עתה אינם מגבין כן. דקיימא לן כרשב"ג דאמר בפר' בתרא דכתובות (דף קי). נשא אשה בקפוטקיה וגירשה בארץ ישראל נותן לה ממעות קפוטקיה וכולי. ואף על גב דמייתי התם ברייתא בגמ'. ואמר לאפוקי מרש"בג וכו'. פי' לאפוקי אותה ברייתא לא סבר כוותיה מיהו הלכה כוותיה דאמר כתובה דאורייתא. דהא רב אשי דהוה בתראי כוותיה ס"ל. דאמר כל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתולים (כתובות דף יב) דלית ליה חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסיד' ויטעון טענת בתולים משום דכתובה דאורייתא וכן אנו כותבין דחזו ליכי מדאורייתא. וכן פי' ר"י: ומה שתמהת שכתבתי. דנכסי בחזקת יתמי קיימי. ר"ח פסק כן בפירושיו ובספר חפץ משום דמסיק לבסוף פרק אלמנה דע"כ נכסי בחזקת יתמי קיימי. ושכתבת כיון שנושאת ונותנ' בהם ניכסי בחזקתה קיימי. אי משום הא לא הוו בחזקת דאינה אלא אפוטרופא בעלמא ויתומים שסמכו אצלה וכל מה שהשביחו הנכסי' השביחו ליתומים. ורגילות הוא דאלמנה טרחא קמי יתמי. וכיון שתבעה כתובת' בבית דין אין לה עוד מזונות אלא כתובה והנכסים בחזקת יתמי. והיא תובעת כתובת' מהם. ועוד דלא תפסה אלא לאחר מיתה:

סימן קכח

ועל שכר השליח יפה דנתה. וכן השבתי פעם אחת כשנשאלתי על זה. ובין שניהם ישלמו השכירות וראיה מפ' זה בורר. ורגילים להשביע אלמנות בב"ד בנקיטת חפץ ויש לפחות לה כל מה שנתנה. וגם שלא עיכבה לעצמה ולא נתנה. ואפילו נתנה לבנות פוחתין לה. ואפילו לצדקה. כי אין לה רשות ליתן ממון היתומים לצדקה. דאפי' ב"ד אין להם כח ליתן ממונם לצדקה בלא רשותן כדאמר בפרק נערה (כתובות דף מח) מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו. ומפרנסין בניו ובנותיו אבל לא דבר אחר. ופליגי אמוראי בפי' דדבר אחר ותרווייהו מודו דצדקה לא. וכן בפ' הניזקין (גיטין דף נב) אמר אין פוסקין צדקה על היתומים אפי' פדיון שבויי' ואין אפוטרופו' רשאי ליטול כלום משל היתומים אלא אם כן מלביש עצמו כי היכי דלשתמען מיליה לטוב להם כי ההיא דעמרם צבעא (שם):

סימן קכט

וששאלת שהלותה לשרים ולאלמים כל אשראי ספק. וכ"ש לאלמים ופשיעה היא זו ועוד שהרי אמרו חכמים אין מוכרין שדות ליקח בהן עבדים וכ"ש זה. והוה ליה פשיעה ואפוטרופא חייב בפשיעה כמו שהוכיח ה"ר שמואל מוו"ירדוס זצ"ל. מפרק המפקיד (בבא מציעא דף מב) מההוא אפוטרופא דזבין ליתמי וכו'. ואין היורשין יכולין ליתן לה הכתובה מהחובות אלא מה שהוא בעין שיתנו לה מיד ליד ואפי' יש קרקע כסף וזהב יתנו לה. וטובין אם ירצו. ואע"ג דכתבינן בכתובה מכל שפר ארג וכו'. יהבינן לה סובין דקיימ' לן כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע כל מילי מיטב הוא דהלכה כבתראי אבל חובות לא יתנו לה דאין דרכה של אשה לחזר אחר בתי דינין וכ"ש דאין דרכה לחזר אחר גוים עע"ז אשר פיהם דבר שוא וגו'. מיהו אם הלות' אותם תטלם בכתוב' כדפ' לעיל דפשיעה היא וחייבת לשלם. וכל מה שהשביחה השביחה ליורשין. ואין לה מן השבח כלום כיון דניזונת משלהם. דתנן אלמנה הניזונית מן היתומים מעשה ידיה שלהן (פ' אלמנה דף צה) והכי משמע בהדיא בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמג). וזאת התשובה באלמנה שתפסה יותר מכדי כתובתה דכיון דקיימא לן בפ' אלמנה (דף צו) שאין מוכרין קרקע למזונותיה בפעם אחת כ"א מה שצריך לי"ב חדש אם תעשה יותר מכאן מוציאין מידה וזה לשון ריצב"א: ומה שכתב אחי דכיון דתבעה למזונותיה. כל מה שתפסה יכולה לעכב אפילו כמה וכמה מההיא דאלמנה ודירושלמי לפי זה לא שבקת חיי לכל בריא שנשים שהן גבירות ויש להם בנים קטנים יקחו הכל ולא יתבעו לעולם כתובה ויתפשו הכל עבור מזונות. וכן שאינן גבירות אם יש מטלטלים גדולים בתוך הבית או כסף או זהב יקחו הכל אלא יש ללמד פי' דהא מילתא דא"ר התם אמר ר' יוסי בר בון מכיון שהיא עתידה להשבע. לבסוף אפילו חוי מה בידך לא אמר לה. אבל אינה עתידה לישבע בסוף אמר לה חוי מה בידך אם כן גם ראוי שלקחה. הכל ואינה עתידה לישבע לבסוף. אמר לה חוי ומוציאין מידה כל היותר ממזונות הראוין לי"ב חדש כי אין ראוי לישא יותר בידה ממה שראוי למכור בפעם אחת בקרקע. ומהאי שיעורא אמר מה שתפסה תפסה ואלף זוז דקאמר לאו דוקא. א"נ נראה בעשירה שראוייה לכך לי"ב חדש אם כן מה שתפסה תפסה ראוי לומר אפי' יותר מי"ב חדש. ובלבד שתפסה פחות מכדי כתובה שסופה לישבע בסוף עדיין על הכתובה אבל אם תפסה יותר על כדי כתובה. שאין סופה לישבע לא. והא דקאמר אפי' חוי מה בידך לא אמר לה היינו היכא דידעינ' בה שלא תפסה כדי כתובה שעדיין סופה לישבע אבל לא ידעינן כמה וכמה לא. ולכאורה אם היתה חוזרת ותובעת מזונות לאחר ימים. ואומר שכבר כלו מזונותיה לא היו מוכרין קרקע היתומים למזונותיה עד שתשבע כמה:

סימן קל

וששאלתם מה שנתנה בעוד שהיתה סבורא. שהיתה המחילה מחילה מה תה אעליה. נראה דאף על גב דכל כמה דלא גבתה כתובת' אין לה בנכסים כלום. וניכסי בחזקת יתמי קיימי אפי הכי מתנתה מתנה דיכלי למימר משלה נתנה שמא היה לה ממון לעצמה. ואפילו אם ידוע לעדים שאותו חפץ שנתנה הוא של יתומים לא מפקינן ממקבלי המתנה. דהא מסקינן בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיד) דבכולהו עשו בהן תקנת השוק וכו'. ואפי' במתנה נראה דעשו תקנת השוק בפ' הניזקין (גיטין דף נ) מיבעיא לו לענין אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין. אי מתנה כמכר משום דאי לא דעבוד ליה ניחא נפשיה לא יהיב ליה מתנה. ולא איפשיטא וכיון דלא איפשיטא לא מפקינן מנייהו:

סימן קלא

וששאלת אי טענינן ליתמי דאלמנה נישאת או שפרעה אביהן מנה. פשיטא דטענינן להו כל מה דמצי למיטען אבוהון. אבל אם יש קול שנשאת בתולה גובה כתובת בתולה. דהלך אחר רוב נשים דרוב נשים בתולות נושאות. וכל הנישאות בתולות יש להם קול. ואף על גב דאין הולכין כממון אחר הרוב. הני מילי כנגד חזקה. אבל הכא כיון שהממון תחת ידה הולכין אחר הרוב. כיון דיש לה קול. ואע"ג דפר"שי לעיל דנכסים בחזקת יתמי מ"מ כדי כתובה שהם בחזקת' לא מפקינן מינה דאזלינן בתר רובא וחזקה:

סימן קלב

וששאלת אם יכולה לעכב כל הנכסים למזונותיה. הילך תשובת רי"צבא. האומר אתן מתנה לעני נעשה נדר וחייב ליתן כדאיתא בירושלמי דשבועות:
מאיר בר ברוך:

סימן קלג

ראובן שהיה שכיב מרע. והיה לו אשה ובת אחת. והיתה אשתו מעוברת והוכר עוברה ונתן לאשתו כל נכסיו לבד חוב אחד שהקיף לשר אחד. כ"ד זקוקים ויהודים ערבים בדבר ונתנם לבתו ולעובר. וכך אמר אני נותן להם את הקרן ולאשתי את הרבית. וגם לערב העומד שם אמר תן הקרן לבתי ולעובר ולאשתי הרבית. ואשתו צווחה ואמרה איני רוצה שתתן כי אני רוצה להתפרנס בהם וליטלם בכתובתי. וכתבתם קיימא לן בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמא) כר' יוחנן דאמר המזכה לעובר שלו קנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. כן הוא. אע"ג דאיכא למיתמה אם כן מצינו דעובר מנחיל כגון אם זיכתה לו אמו מנכסיה. הואיל וזכה הוא מנחיל לאחיו מן האב. ותנן דוקא בן יום אחד (נידה דף מד). איכא לאוקמיה נוחל ומנחיל. לא אשכחנא אבל הכא בתורת מתנה זכה ולא בתורת ירושה:

סימן קלד

ועל המתנה שמיחת' אשה לבעלה בשעת צואה. וכתבתם ודקדקתם מדברי ר"ת שפסק בספר הישר אשר תקנו גאונים לגבות ממטלטלי לאשה ובעל חוב כדאמר בחזקת הבתים (דף מד) אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי. קנה מטלטלי וקנה מקרקעי. והוא דכתב ליה דלא כאסמכתא וכו'. ואף על גב דאמר בקידושין פ"ק (דף כו) אגב וקני בענן. הכא לא תקנו אגב. דאם כן לא יוכל אדם לישא וליתן אפילו שוה פרוטה אם לא יקח מן האשה רשות תחלה. דעיקר כתובה אפילו מחיים לא היתה אלא ממקרקעי כדפסקינן הלכתא בין לכתובה בין למזוני מקרקע ולא ממטלטלי'. והאי מחיים איירי דאי לאמר מיתה פשיטא דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי כדמוכח פרק האומר (דף סה) גבי חבילה. ומוקמי כר' מאיר. ומההיא טעמא נמי תקנו הגאונים בלא אגב לעשותן כמטלטלי דמחיים דבעל חוב כל מלוה דלא כאסמכתא. ועוד האריך: ומדבריו דקדקתם דבחיים יכול ליתן למי שירצה ואין בידה למחות. ובתשובת ר"י ורבינו שמשון על שכיב מרע שהיו לו בנים ונשא אשה אחר' והוליד בנים ובשע' מיתה אמר כל נכסיי לבניי הראשונים ולאשתו שנייה ולבניה לא רצה ליתן כלום והיו הכל מטלטלין מאי מי אמרינן מאי דתקינו גאונים למיגבי כתובה ממטלטלי דיתמי דאיתנהו בעינייהו אבל כי נתנם לאחר לא. אפילו מיחתה אשתו. דאם כן לא היה אדם שמשיא את בניו ובנותיו מחיים שלא הייתה אשתו חוזרת וגובה מהם לאחר מיתה. או דילמא לא מפקעינן כתובה בכדי. דאם לא כן כל אדם מפקיע כתובת אשתו: ע"כ שאילה. והשיבו דבזמן הזה אסמכתייהו ממטלטלי כדכתב בכתובה דאית להון אחריות ודלית להון אחריות. ואם בא אדם לחלוק לומר אין אדם יכול ליתן מטלטלין בחייו אין טענתו טענה דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. וכל שכן שבריא מה שעשה ממטלטלין עשוי. דאפילו זה שכיב מרע אלו נתן מתנה סתם לבנותיו אמרינן מה שנתן נתן. דאמרינן שמא ייחד לה נכסים אחרים ואפילו תאמר האלמנה אנכי אשבע שאין לי נכסים יטעון המקבל מתנה לא בעל דברים דידו את. אבל זה שגילה שאין לו נכסים אחרים ירצה להפקיע כתובה דאורייתא ומזוני דרבנן אין שומעין לו: ע"כ לשונם:

ודקדקתם מן התשובה שכיב מרע שנתן מקצת מתנתו קיימת: ואפילו היא צווחת לא משגחינן בה חדא דאיכא לפלוגי בין בריא לשכיב מרע כמו שכתבתם: דשמא בבריא תקנו כן משום תקנת השוק. ולא ניתנה כתובה לגבות מחיים אבל שכיב מרע דקיימא לן כרבא ואינה קונה עד לאחר מיתה. וכבר חלה שעבוד כתובה נוכל לומר דגבייא. ועוד דאפילו מסתמא בשתיקה מחלה לגבי בריא במתנתו ובמשאו ובמקחו ובממכרו דמצפה לשלוח ברכה במעשה ידיו ולא יושב ובטל. וסבורה בדעתה אם מוציא ממון היום למחר יכנוס ויוסיף. אבל כשמצפה למיתתו שלא ישא ויתן עוד לא מחלה כשמיחתה דהא מקרקעי נמי במחלק לפניה והיא שותקת לא איבדה כתובתה כי אם מטעם קולי כתובה שנו כאן. ואם מיחתה לא איבדה הכי נמי האי דנא דתקינו לה ממטלטלי במקום מקרקעי קיימא. כמו שכתבו הגאונים דרוב בני אדם לית להו מקרקעי ואסמכתייהו אמטלטלי כי ההיא דפרק מציאות האשה (דף טו) גמלים של ערביא וכו'. דלא כל כמיניה בלא רצונה אלא אם כן נתרצית או בשתיקתה. ועוד בדאייתי ה"ר שמואל מההיא דיש נוחלין (דף קלג) מההוא דהוה שכיב אמרו לו נכסים למאן דלמא לפלניא אלא למאן. אמר רב הונא אם ראוי ליורשו נוטלו משום ירושה. ואי לאו נוטלו משום מתנה סבר רב אדא למימר משום ירושה אלמנתו ניזונית מנכסיו ואי לא לא. אמר ליה רבה השתא מיגרע גרע. השתא בירושה דאורייתא אלמנתו ניזונית במתנת שכיב מרע מיבעיא. ופי' רש"בם מתנת שכיב מרע דרבנן שאינה קונה אלא לאחר מיתה. ומתקנת חכמים שהם ככתובין וכמסורין דמו. כדי שלא תטרף דעתו עליו מיגרע גרע בתמיה. ופסקינן מיהא שמעינן האי מזון האשה לא טרפה ממשעבדי הני מילי מתנה גמורה מקנין או מכר גמור אבל מתנת שכיב מרע אלמנתו ניזונית מנכסי המקבל והוא הדין לבנות. וכן פסק האלפסי דלא דחיא תקנה דרבנן אתקנתא דרבנן דמזונות דאלמנה ומתנת שכיב מרע תרוווייהו תקנתא דרבנן נינהו ובהדי הדדי קאתיין הלכך לא דחי חדא מינייהו לחבירתה. עד כאן. אע"ג דאיכא למימר הני מילי מזונות דמקיימי תרווייהו צוואת שכיב מרע מזונות דאילו זכו במתנת ואילו ניזונית על יד. על יד. אבל גביית כתובה שתגבה מהם בבת אחת כל מה שבידה ולא תתקיים צואת שביב מרע כלום. מכל מקום לא מיסתבר למימר הכי דהא גבי מזונות זימנא דהויא המתנ' נכסים מועטין נמצא הבנות נוטלות הכל. ולגבי כתובה זימנין המתנה יתירה על כתוב' ומתקיימי שניהם ועוד דאלימא כתובתה דטרפא ממשעבדי ולא מזוני וגם שיעבודא דקאמר למתנה וק"ו הוא. ורבי' יצחק מיד"ופירא כתב בתוספות כרש"בם וכא"לפסי אמזונות ופסק הוא אכתובה ממטלטלי מתקנת הגאונים לגבות ממקבל מתנה דש"מ. וגם מצאנו שאירע מעשה כך בימי ר' יואל הלוי ודן כמותם. ועוד יש תשובות מרש"י אשר מימיו אנו שותים בכל יום:

סימן קלה

מעשה שכיב מרע שהיו לו שתי נשים. ובנים מראשונה והיה דואג מכתובת אשתו מה לעשות לבניו מן הראשונה שהיה סבור שהכל מקרקעי ומטלטלי נשתעבדו לכתובת אשתו. וצוה רש"י לשכיב מרע להתפיס לבניו כך וכך ממטלטלי וליתן להם במתנה ומקרקעי לאשתו שאפי' יתן להם קרקעי לא יזכו ותטרוף מהם. מכלל שאם לא התפיסם שזכו בהם מחיים לא היתה מתנתו מתנה: ומה שכתבת לפי תקנת הגאונים אי אשה גובה ממלוה כתובתה או לאו משום דהוי לה ראוי כדאמר ביש נוחלין (דף קכה) לעניין בכור ובעל. אדרבה מדכייל רב פפא בפסק שלו (שם) אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ולענין מלוה שביק לבעל ופסק אין הבכור נוטל פי שנים במלוה מכלל דבעל נוטל במלוה דבעל יורש הוי ולוקח הוי דטבא ליה עבדו ליה. ובפרק יש בכור (בכורות דף נא נב) לנחלה לשבח וראוי כייל בכור ואשה ובנים ויבם ולא כייל בעל בהדייהו. ובסיפא בחזרת יובל נקט יורש את אשתו. מכלל דאיכא מידי דחשוב ראוי לגבי הנהו ולא לגבי בעל כגון מלוה ומעתה דומה לנדון שלפנינו מההיא דהכותב (דף פד) מי שמת והניח אשה וכו' והיה מלוה ופקדון ביד אחרים דגביא ממלוה הואיל וקדם שעבודה להלואתו. ואותה מלוה היו משועבדים לה מתקנת הגאונים בעודה בעין. וכי מפני שהלוום אח"כ משוו ליה ראוי. והתם נמי הוו משועבדים לה לענין תפיסה כדפ"רח. ומה שהבאת ראיה משם דמטלטלי משעבדי מדלא פריך תלמודא בגמרא שמע מינה מטלטלין משתעבדין כדפריך בעלמא. אדרבה מוכח מהתם דלא משתעבדי מהאי דקאמר ינתנו ליורשין מה ירויחו בזה הלא תוציא מידם אלא ש"מ כדפירש רש"י. וכן פירש ר"ח. דשאני מטלטלין דלא אתו ליד יורשין והרי היא כתפוש' בהן ומשתעבדי לה מדר' בתן. ומה שכתבת דילמא שאני בכור ובעל דלא זכו מחיים. אבל אשה כי היכי דמשעבד לדידיה משעבד לה מדר' נתן. אדרבה בעל זכה מחיים כדאמר סוף פרק השולח (גיטין דף מח) דנחית לפירא נחית לגופה. ועוד דשוייה בלוקח. ומה שכתבתם דאפילו אם קדמו יתומי' ומכרו מטלטלין לאחר מיתה דלא תטרוף ודימיתם לפרנסה דפ' מציאות האשה (דף סח) לא דמי דפרנסה לאו בעלת חוב דאב היא כדמסיק וכתובת בעלת חוב דאב היא ולא דמו:

סימן קלו

ומה שכתבתם שאמר השכיב מרע לתת לאשתו הרבית. אם רבית דבר שלא בא לעולם הוא. לדידן דאין מתנתו מתנה זכתה בקרן וזכתה בריבית שעלה קודם מיתה. ואפילו היתה מתנתו מתנה זכתה ברבית שעלה מחיים. דלאו ראוי מיקרי ולא דבר שבא לעולם דדין קרן יש לו לגבי דהא דמצי למיתן לה. ודבר שלא בא לעולם לא הוי האי רבית אחרי שכתבת שנתן לה כל נכסיו. לבד מן הקרן שנתן להם הרי הוא כמו ששייר לה מקום בקרן לרבית. כדאומר בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף סג) כיון דאמר ליה מקום מעשר שיורי שייר מאחר שמתחלה היה השדה שלו. הכי נמי הואיל ומתחלה היה שיעבוד על המלוה. והשתא נמי יהיב לה כל נכסיו זכת' ברבית שעלה מיום מית' ובעל מנת לא תליא מילת' יהבי משמע בירושלמי דדמאי וריבית שעלה אחר כך אין לה דהיינו שבח שאין לה בו הואיל ושבחו לאח"כ דומיא דבכור בבכורה דאין לה קודם הכא נמי אין לה קודם גבייה.

סימן קלז

ומה שכתבתם אי אין ריבי' משתלמת אלא לבסוף כדמוכח פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף עב) גר שנתגייר דאזלנין בתר זקיפת מלוה ולא אמרינן יתן לפי חשבון שעלה עד שלא נתגייר. אינה ראייה דהא נמי אם הגיע זמן הפירעון אינו גובה את הריבית אלא אם כן זקפן במלוה כדפירש ר"ח:

סימן קלח

ומה שכתבתם בעבור שעמד שם הערב בשעת הצואה. וא"ל תן החוב לבניי והרבית לאשתי. אם מועיל למיהוי כמעמד שלשתן. ודאי אינו מועיל לפי שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים כדפי' רבותינו. ועוד דלא שייך מעמד שלשתן בשכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה:

סימן קלט

ומה שכתבתם דערב גוי לא משתעבד: אמאי לא. הא ערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין אחד גוי ואחד ישראל. ועוד גוי בתר ערבא אזיל.

סימן קמ

ומה שכתבתם אי מלוה ביד שליש לקיים דברי בית דין החכמים הדנין דין אמת לאמיתו. ויש לו לפרוע בעל חובו וגם אשתו לגבות כתובה ממנו השאילה מאת ה"ר שמואל ב"ר אברהם הלוי. והתשובה השיבו רבי משלם. וה"ר יהודא כהן: תשובת הר"ם. לא מבעיא היכא דאיכא כדי לזה וכדי לזה לפרוע כתובת האלמנה אלא אפי' אי ליכא אלא כדי חד מינייהו לב"ח יהבינן ולא לאשה כמו שכתב האלפס פ' הכותב אמילתא דאמימר האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה וב"ח. וליכא אלא כדי חד מינייהו כו'. דמטלטלים בזמן הזה שתיקנו גאונים בב"ח וכתובת אשה גובה מהם. ולית בהו דין קדימה דלא גבו ממטלטלי דמשעבדי אלא מבני חורי. לב"ח יהבינן ולא לאשה. ואין להאריך בזה. ולא כמו שכתבו הגאונים רב האיי בשערים שלו בשער י"ט שכתב דב"ח ואשה חולקין כל אחד לפי חובו שהרי הוכחתי שהתלמוד פי' באחרונה דבהכי חולקין. שהרי כתוב בתלמוד דבריו וגם דברי האומרי' חולקין וסתר דבריהם וגם כתב שרב האיי גאון זצ"ל כתב דלב"ח יהבינן ליה. אלמא דההיא דאחריתא ועלה כו' סמכינן. ואם היתומים יתנו כתף סוררת ניזלו בתר שיבקייהו ועל כל ישראל חיים. ושלום
מאיר בר ברוך:

סימן קמא

ועל מת שמונח בספינה אם כהן יכול לכנס בה. אם הספינה קטנה שהיא מתנדנדת כשדורסין בה אסור לכנס בה. דאי אפשר שלא יסיט הטומאה כדתנן במסכת זבין הזב והטהור וכו'. עד ישבו על הנסר ועל הספסל על הגשיש של מטה ועל האכלונס בזמן שהן מחגורין פי' מלשון חגר שמתמוטטים לכאן ולכאן כמו חגר עלה באילן שכחו רעה ובסולם המצרי בזמן שאינו קבוע במסמר על הכבש. ועל הקורה. ועל הדלת בזמן שאינה עשויה בטיט טמאין. ור יהודא מטהר. וקיימא לן כת"ק דאי אפשר שלא יסיט ולא כר' יהודא דלא חייש. וגבי מת אשכחנא כי האי גוונא דמטמא בהיסט. כדתנן פ' בתרא דאהלות (דף לז) ומייתי לה פ' המקבל (בבא מציעא דף קה) המהלך בבית הפרס על האבנים שהוא יכול להסיטן ועל האדם ועל הבהמה שכחן רע טמא. מפני שהוא מסיט עצם כשעורה. אבל אם הספינה גדולה שאינה רועדת כשדורכין אותה אז מותר לכנס בה ובלבד שלא יתקרב אצל המת בתוך ד' אמות כדאמר בסוטה פרק משוח מלחמה (סוטה דף מד). מת תופס ד' אמות והכי תנן במסכת זבין הזב והטהור שישבו בספינה גדולה שאינה יכולה להמיט באדם וכו'. עד טהורים. להמיט באדם פי' שאינ' מתמוטטות לכאן ולכאן כשאדם נכנס בה:
מאיר בר ברוך:

סימן קמב

שאילה

ישראל שהשכיר פועלים קודם הרגל לבנות לו בניין כולו והתחילו לבנות לו קודם יום טוב ולא הספיקו לגמור מהו שיגמרו במועד לפי שאינם רוצים ליבטל ואם לא יהו מניחים להו לגמור במועד שוב לא יהו גמורים. וכבר הוא ככולו אבד ונגנב. כך דעתי נוטה שאסור להניח לגמור במועד דאמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחו' אסור דהיינו גוי שקיבל מלאכה של ישראל קודם י"ט בתוך התחום אסור. דכי אזלי בני אותה העיר וחזו לגוי דקעביד מלאכה בי"ט אמרי האי ישראל יהיב עבידתיה בימא טבא (נפק מיניה חורבא ולא ידעי דקבליה גוי מקמי יום טוב ומשמע דכי אסר שמואל כגון במלאכה הידועה שהיא של ישראל כגון בתוך התחום. אבל חוץ לתחום קאמר שמואל מותר. דהוי מקום שאין רגילין לבא שם. ואמר רב פפא אי איכא דישראל דרים שם ומקרבא להתם דאסור. דחזו ליה בני ההוא מתא. ומסקנא בחולו של מועד דשכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אפילו חוץ לתחום אסור. ואמר מר זוטרא בריה דרב נתן בנו ליה אפדנא במועד אקלעו רב ורב ספרא ולא עיילו לגביה דקסברי אפילו חוץ לתחום אסור דרגילי למיזל התם:

סימן קמג

על אחד שנדר בפני הגבאי ובפני אחרים שאם לא יתן מה שחייב למס עד זמן פלוני. שיתן כך וכך לצדקה ועבר הזמן ולא פרע המס. אם נאמר כיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט שיתחייב לצדקה. או שמא כיון דאסמכתא היא לא גמר ומקני כי אם להסמיך דבריו נדר כן. דכל דאי אסמכת' היא דלא עדיף אמירתו לגבוה מקנין בהדיוט דלא קניא ביה אסמכתא אלא אם כן קנו מיניה בב"ד חשוב כדפסקינן בנדרים (דף כז). או שמא כיון שנדר בפני שלשה טובי העיר ואמירה לגבוה כקנין להדיוט היינו כמו קנו מיניה בב"ד חשוב דקניא ביה אסמכתא. עד כאן.

תשובה: אין לי אלא שנים יראי השם וחושבי שמו ר' פלוני ופלוני עמו. הנעלם מכם מה אני לפרסמו. אך האוכל מן תבשיל יודע טעמו. כאשר התחלתם לברר בדיני אסמכתא מנדרים ומטיבותכון אדון לפניכם כמקובלני מרבותי דקיימא לן אסמכתא קניא היכא דלא גזים ויש בידו כדמוכח בהמקבל (דף קד) ובאיזהו נשך (דף עג). ואימתי דר' יהודא לפ' כשיש לו אומנות דקנו כיון דלא גזים ויש בידו וכן בשנים שהמרו במס' שבת (בפ' במה מדליקין דף לא) ומטעם זה גם בשידוכין נותנין זה כנגד זה. ובפ' הזהב (בבא מציעא דף מח) יקנה כנגד ערבונו הכל מהאי טעמא. פי' מ"ו רא"ם שבכל דבר צריך קנין. אי לא לא קני. ואני דקדקתי מפירוש רש"י באיזהו נשך (דף עג) דלא צריך גבי ההוא דיהיב זוזי אחמרא. ופי' רשי אסמכת' היא הואיל ולא קנו מיניה משמע שאם הקנה קנה ואפי' באסמכתא. וכן נראה דהא כל קנין הוי מעכשיו. ובמעכשיו לית דין אסמכתא. ועוד בספר אבי מ"ו כתוב לענין פשרה שצריכה קנין דברי ר' יוסף טוב עלם ה"מ בפני שנים אבל בפני ג' דאלימי לאפקועי ממוני אפי' בלא קניין. וכ"ש במעמד טובי העיר. ע"כ. ובנדון שלפנינו נראה הואיל ואלפס ור"ח פסקו בפ' ד' וה' דצדקה כהקדש לאמירה כמסירה שחייב ליתן מה שנדר כי לא הוצרך רב יוסף לומ' אנו יד עניי אנו אלא התם שעדיין לא בא לידו או לעניין שאינו יכול לשנותו. אבל מ"מ עניים קנו הכא נמי חייב לתת מה שקצץ אלא דלאו ביה דינא דרב אמי ורב אסי אנן ואין בידינו לכפות. ועוד שיכול לומר מה לכם עלי. אתננו בפרוטרוט על יד על יד. הואיל ולא אמר בכיס של צדקה. ולא יהיה לנו למכשול ולפוקה ושלום יגדל נצח. שמואל בן רבי ברוך ז"ל:

סימן קמד

שמעתי דין מ"ו ה"ר יעקב ב"ר שלמ' והייתי סניף עמו בדין כשתפס ה"ר אברהם ספרו של ה"ר יוסף ז"ל עבור תביעה ישנה והצריכו להחזיר לו הספר מכח תקנת הקהלות. שאין לעכב ספרים עבור תביעות. ופסק שאין צריך להחזירו. ואע"פ שמוזהר ועומד להחזירו. אע"פ כן לא יפסיד מגו שלו ויטעון עליו משנתא כאילו הוא בידו. וראייתו מס"פ המקבל (בבא מציעא דף קיו) ההוא דחבל מחבריה סכינא דאשכבתא ואמר ליה אביי זיל אהדר ליה. ותא קום בדינא עלה. פי' רש"י תתבעהו לדין אם יודה או אם יש לך עדים ישלם. ואם לאו ישבע. רבא אמר לא צריך למיקם עליו בדינא כי אע"פ שמצוה להחזירו מפני שאסור לחבל דברים שעושים בהם אוכל נפש מ"מ יכול לטעון עליו עד כדי דמידו לא יפסיד המגו שלו. מיגו דאי בעי למימר לקוח הוא בידי. מכאן ראייה לדינינו שהחרם מעיכוב אינו חמור יותר מלאו דלא תחבול רחיים:

והנה מצאתי שמור ה"ר יוסף ז"צל במ"זל נתרעם על דין זה והשיב לו מ"ו התם נפלאתי עליך שבאת לחלוק על דברי ר"ת שהיתה בידו קבלת אביו וקבלת רבי' שמואל אחיו ורבינו שלמה זקינו שבאת לסתור דבריו בסברות:

סימן קמה

גרסינן בירושלמי פ' בני העיר האי ספסלא ופלטריא דבי כנישתא הרי הן כבית הכנסת. וגרסי' בסיפרי הקוצץ אבן מן ההיכל אסור ליהנות ממנה ועליו הכתוב אומר את מזבחותם תתוצון. לא תעשו כן לה' וגו' ומעשה אירע בקולא שנשבר ארון הקודש ושל אבנים היה וצוה מ"ו רבי אליעזר לפנות כל עפר הארון אל גומא אחת ולכסותו בעפר וכן עשו. וכן הורה בשם ר' אליעזר ממיץ שכתב כן בספר יראים ואמר שאותן ספסלים שמושיבין בהם נערים בבית הכנסת שאין הבעלי' רשאין לחזור ולהוליכן לבתיהם לישב עליהם וכן הורה: ואע"פ שנותנין אחרים המוטבין מהן תחתיהן אין לשנותן מקדושתן והמחמיר תבא עליו ברכה: אבי העזרי:

סימן קמו

גרסינן בירושלמי דשבועות שנים שלוו מן האחד בשטר אחד הרי הן ערבין זה לזה אע"פ שלא פי'. ותניא בתוספתא חמשה שלוו בשטר אחד כל מי שיש לו קרקע כותב פרוסבול. וכל מי שאין לו קרקע אינו כותב פרוסבול. רש"בג אומר אפילו לאחר משמע שיש מחלוקת בתוספתא ממה שאומר הירושלמי: ע"כ לשון ה"ר יעקב מקור"סן. ונ"ל דרש"בג קאי כירושלמי וכדגרסינן פרק השולח (גיטין דף לז). לו אין קרקע ולערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוסבול. ובתשובת רב אלפס מצאתי שנים שלוו מן האחד בשטר. והעני אחד מהם מי שנמצא בידו פורע הכל. כדגרסינן בירושלמי שותפין אחראין זה לזה. ואסיק למלתיה דהלווה משועבד למלווה ממונו וגופו לעניין כל ריוח שיעשה מגופו עד שיפרענו את שלו. ובלבד שיוציא מן הריוח שיעשה מגופו הוצאה ומלבוש כעניין סידור בעל חוב. וראייה לדבר מדכתב שמוט כל בעל משה ידו וכתב לא יגוש את אחיו. מכלל שהוא ממושכן ונוגש ביד בעל חובו עד שנת השמטה. בזמן שהיה שמטה ויובל נוהגין ע"כ: נמצא בספר ר' ברזילי ובלשון זה כתב דעל זה נאמר עבד לוה לאיש מלוה ויש נפקותא גדולה מכאן דפוסק דמסדרין לב"ח כרש"י. ופוסק מכלל דבריו דאין השמטת שמטה נוהג בבספים בזמן הזה ועוד משמע דחייב להשכיר עצמו למלאכה כדי שישיג לפרוע לבעל חובו. לאפוקי דרבינו תם דכתב ונמכר בגניבתו ולא בזממו והוא הדין לא בחובו לא במזונות. אחרת

סימן קמז

נשאל לפני רבינו י"בא אם אפוטרופא של יתומים נאמן להעיד להם אם יודע להם עדות. והשיב אין לך אלא מה שמנו חכמים בסנהדרין וזה אינו נוגע בעדות דאינו אלא שליח בעלמא. ואמרינן בקדושין שליח נעשה עד. ובחזקת הבתים (דף מו) אמר אריס מעיד. והוא דלית ליה פירא בארעא. וכן ערב מעיד ללוה. והוא דאית ליה ארעא אחריתי כיון דאינו נוגע בעדות. וההוא אפוטרופא דזבן תורא ליתמי דפרק המפקיד (בבא מציעא דף מב) דמשמע שמשלם שאני התם דפשע. ואפוטרופא דמשבעינן ליה בפ' הניזקין (גיטין דף נב) היינו כשנושא ונותן בנכסי יתומים וחשדינן ליה שלא שלח יד בנכסי יתומים. אבל זה לא מינוהו אלא לטעון מה נוגע בעדות הוא. ואפי' כשמנוהו בית דין אין היתומים משלמין היכא דטעו כדמוכח בכתובות דהלכה כחכמים דשום היתומים שפחתו שתות מכרן בטל. הלכך אפוטרופא יכול להעיד

סימן קמח

חבירי הרבי יוסף טוב עלם מי יחרוש תלם מתוך תלם בדינא דבר מצרא מתוך קרא מועט והלכות מועטות אין להם הוכחה ממקום אחר כשאר דברי תורה שעניים במקומם ועשירים במקום אחר. לכן קשה לי להזקק בדבר. ועוד הנה אתכם הרבי ברוך אני ואתה נשכים לפתחו. לולי אהבתך שנפלאת לי הייתי מונע. לפי עניות דעתי על המוכר ששאלת אם צריך לחזור אחר המצרן או לקבל קנין ממנו. קצרו של דבר אין למוכר עסק על המצרן אפילו אם היה מקבל קנין מן המצרן לא היה מועיל וגדולה מזו אפי' אם הלוקח היה מקבל קנין מן המצרן קודם שקנאו אין באותו קניין כלום קנין דברים בעלמא הוא. שמה יש למצרן בקרקע המוכר שיתפיס קניין ועל מה יחול הקניין הכי פריך בריש השותפין (בבא בתרא דף ג) וצריך לשנויי בשקנו מידו ברוחות. ובפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמז) ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום שאין הקניין חל אלא על דבר שיש בו ממשות דברים. עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו. ובירושלמי דפ"ק דקידושין ובגמרא דמסכת דמאי איתא וכי אדם מוכר אויר חורבתו לחבירו הילכך אין שייך קניין בכח מצרנות כלל. ובפרק המקבל (בבא מציעא דף קח) פי' הכי אתא ואימלך ביה אמר ליה איזיל איזבין ואמר ליה זיל זבין צריך למיקנא ביה. לא סילק עצמו מן המצרנות. דמצי למימר מאי איכפת לי דטרחת קמאי מה שאמרתי זיל זבון דעתי היה שתקנה אותה לצורכי שהרי השולח שלוחו של מצרן כאילו עשאו. כדאמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותתי. הרי הקרקע של מצרן.. ולוקח זוזי הוא דמסיק ביה במצרן. ולא יסתלק המצרן מן הקרקע אם לא שיקנה המצרן גוף הקרקע ללוקח. ודוקא כי אמר ליה המצרן בפירוש אני רוצה לקנות והלך הלוקח וקנאה לעצמו. כבר פקעה שליחותו. אלו אמר לשלוחו צא וקדש לי אשה ואמר השליח אקדש לך פלונית. ואמר המשלח איני חפץ בה והלך וקידשה למשלח מי הויא מקודשת. והא דאמר בסוף פרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף צד) מתנה שומר חנם להיות כשואל. במאי בדברים אמר שמואל בשקנו מידו. אם תאמר על מה חל קניין. יש לומר גופו שיעבד בקנין כמו ערב. וכל שיעבודים

ומה שכתבת אם המוכר יכול לסלק הלוקח מבעל חוב שטרפו ממנו השדה במעות כך פי' רש"י. ורבינו שמואל הודה לפירוש זה בפרק בית כור. ואיכא למימר אפילו למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה בזוזי משום דלוקח לא קבל מעות מבעל חוב. וכאילו לאו בעל דברים דידיה ושלא כדין ירד הלוקח לשיעבודו ושלום שמחה בר' שמואל:

סימן קמט

תשובה רב האיי גאון הכא חזינא

אשר השליש נאמן בלא שבועה על מה שהוא יוצא מתחת ידיה. דאי לא תימא הכי אי אמר דילי הוא ויש בידו ליטלו מי הוה עליה שבועה. השתא דקאמר על תנאי פלוני שבקוה וחזי לחד מן בעלי דינין. אע"ג דאידך טעין לא היו דברים מעולם מהימן השליש דלאו בעל דין הוא וחזקה אין אדם חוטא ולא לו. וההוא דנפק' שטר מתותי' ידיה ואמ' ידענא ביה דפריע וקבילו מיניה דאי בעי קלתה מי צריכה שבועה. ומעשה בכל יום הוא נאמן על מה שיוציא מתחת ידו ולית עליה שבועה. ופשוטה דלמילתיה היא דשליש נאמן בלא שבועה. עד כאן לשון הגאון רבי ברז"ילאי:

סימן קנ

תשובה לאחד שאינו יכול ליזקק עם אשתו. נראה כיון דקיימא לן כרשב"ג מום זה גדול מניסמית דהתם דאשה אף על גב דניחא לה בכל דהו כופין. כל שכן במום זה דאפילו כל דהו ליכא ומתחילה ניסת לשם כך. כדתניא במכילתא מקרא שארה כסותה ועונתה. ואפילו אגרת מרד לא שייך הכא להוסיף על כתובתה דלאו בדידיה תליא מילתא. ואם אין להכניס לזאת הא בעיא חוטרא לידה. וכל באה מחמת טענה פירוש שאין לה בנים ואף על גב דאיהי לאו טענה אנן טענינן לה. וכגון זה פתח פיך לאלם דההיא דפרק אילו נערות (דף לו) וההיא עובדא דאתי לקמיה דר' אמי ורבי יוחנן אמר לה זילי לא מפקדת. היו סבורין שבאה לשאל אם היא מותרת לשהות עמו. אמר לה זילי לא מפקדת. אבל שצווחת לגרשה מחמת טענה אין לך באה מחמת טענה גדולה מזו. עד כאן. ולא קיימא לן כר' יוחנן בן ברוקה יחיד ורבים הלכה כרבים. ותו מהני עובדא דרב אמי ורב נחמן דאמר לה זילי לא מפקדת. ורבי חייא נמי אמר לדביתהו זילי לא מפקדת. וסתמא דתלמודא מוקי לה בהדיא בפרק שמנה שרצים (שבת דף קיא) אלא באשה. וגרסינן נמי בירושלמי פרק השולח ובפרק קמא דמועד קטן תמן תנינא אין נושאין נשים במועד אמר לון נשמעיניה מן הדא יבטל. והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה. הדא אומר שהעבד מצווה על פריה ורביה. מדקא מבעיא ליה בעבד מכלל דאשה לא. דפשיטא דלא מיפקדא. ופרק אף על פי (כתובות דף סד) נמי אמר שמואל תבע הוא נזקקין לו. תבעה היא אין נזקקין לה. ודייק תלמודא מאי שנא שומרת יבם דלא. דאמרי לה זיל לא מפקדת. ארוסה נמי נימא להזיל לא מפקדת אלא בבאה מחמת טענה זז וכו'. בירושלמי פסק הלכה כרבי יוחנן בן ברוקא. רבי יעקב בר אחא ורבי יצחק בן חקולא בשם רבי יהודא נשיאה אם היתה נתבעת לנשא הדין עמה. סבורני דהכי פירוש דלא אמר ר' יוחנן בן ברוקה דכופין אותו להוציא אלא בנתבעת להנשא כגון שיש לה קופצין אם תתגרש דמסתמ' אין לאשה קופצין כדאמר בפרק נערה (כתובות דף נב) בשלמא בנו בידו אלא בתו בידה היא פי' להשיאה לפי שאין לה קופצין. ואי קיימא לן כרבי יוחנן בן ברוקה דאמר ואם אין לה בנים כופין אותו להוציא ויתן כתובה כדמוכח מההוא עובדא דאתא לקמיה דרבי יוחנן בכנישתא דקיסרי דאמר יוציא ויתן כתובה. ואי סלקא דעתך לא מיפקדא כתובה מאו עבידתיה מכלל דאי מיפקדא כופין אותו להוציא וליתן כתובה:

סימן קנא

על ראובן שפסק נדוניא לאחותו להשיאה והיא יתומה ונושאת ואינו רוצה לשלם הנדן מההיא דירושלמי ולא האם על ידי אחותו. אין ראיה דודאי לא שנא אב ולא שנא אח. ואפילו נכרי בעלמא כשעמדו וקדשו בתוך הדברים חייבין ליתן. דלאו דוקא אב הוא הדין אחר תדע דמוקמינן מתניתין הנושא אשה ופסקה עמו על מנת שיזון בתה ה' שנים חייב כדרב גידל וכו' אלמא לא איירו רב גידל דווקא בפסיקתא דאב הוא הדין אחר כאשר כתבו הגאוני' וההיא דירושלמי אינו קשיא דמיירי דפסק האח ממון אביו דאותו פיסוק אינו כלום ואף על גב דאיכא למימ' דהאב שליח שוייה דלא חציף איניש לפסוק ממון אביו בלא רשותו. לא אמרינן הכא להוציא ממון מרשות אביו ואפילו דארצויי קמיה דאב ושתיק אין להוציא ממון בשתיקתו. דהא גדולה חזקת ממון דאפילו בהודאת פיו בפני עדים אם לא אמר אתם עדיי נאמן לומר משטה אני בך. כל שכן שתיקה שאינה כלום. ועתה לא קשיא הירושלמי ודברי הגאונים אהדדי:

סימן קנב

כתב רבי' שמואל וזה לשונו הא דצריך לומר אתם עדיי הני מילי בתביעת ממון כגון אמר מנה לי בידך חוץ מבית דין. ואמר הן. יכול לומר משטה אני בך. אם לא אמר אתם עדיי אבל דבר שיש בו מעשה כגון קידש אשה בפני שנים הויא מקודשת ואין צריך לומר אתם עדיי. דהכי איתא בפרק שני דקידושין (דף מב) רב שילא אמר שליח נעשה עד. מאי טעמא אילימא משום דלא אמר ליה הוו עלי עדים. אלא מעתה קידש אשה בפני שנים ולא אמר אתם עדיי. הכא נמי דלא הוו קידושין. וכתב מכאן פסקתי לפני זקני רש"י דכל תנאי שבני אדם מתנים ומקיימים ביניהם לא שייך למימר משטה אני בך כי בני אדם השומעים נעשים עדים גמורים אף על גב דלא אמר להו אתם עדיי. אבל באמירה בעלמא שאמר לו מנה יש לי בידך. והוא מנהו הן דיבור בנגד דיבור בלא קניין יכול לחזור בו ולומר משטה אני בך עד שיאמר אתם עדיי:

סימן קנג

ארז אדיר. מגדיל תורה ויאדיר. מעבותים מרותיך. ותרבינה סרעפותיך. קצירותיך ונטישותיך גזו ועברו. רום ידיך נישאו וגברו. מורי חתני ה"ר יצחק הנני קטנך באתי כמכניס תבן לעפרים. ובקצרה בהושטת שרביט חסדך כי סדרת תלמי הבינה. וקדרת בעמקי הרי חכמה. בכתבך הראית פנים לכל צד לא נבצרה ממך מזימה ומאומה. אך לפרוק עול משא מריבת שכיניך כוונתי וטרתי למצותך לכתוב כמה שלימדתני על הנדון שותף אחד שקיבל מעות שלו ושל חבירו שהיה להם חוב יחד. וא"כ הוא שקיבל הערבות לבד וביותר שבא עליו באקראי לפי תומו כשרכב על עסק אחר זולתי זה ופרעו וקיבל מן הגוי כל החוב סבורני שיפה עשה. והציל חובו ושל חבירו מיד גוי עע"ז. אשר פיהם דבר שוא וגו'. וגם עליו לבד הוטל ולא היה להמתין עד שיקרא חבירו לבא עמו ולקבלם כי שמא בתוך כך יתחרט הגוי וימנע מלפורעם או יוציא המעות. ואף על פי בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מב) אמר שמואל השותפי' נעשו שומרי שכר זה לזה. הרי אמרו בפרק האומנים (בבא מציעא דף פא). האומנין שומרי שכר הן. ותנן כולן שאמרו טול שלך והבא מעות שומר חנם. וזה כיון שאמר טול מעותיך הרי נעשה שומר חנם. ואפי' אם לא ירצה לישבע שאמר לו כך כיון שהדבר ידוע שחבירו ידע בדבר שנפרע החוב הרי דומה לגמרתיו. ור"ת רגיל לפסוק כאיכא דאמריטול את שלך והוא הדין לגמרתיו. וריב"א פסק כלישנא קמא בכל דוכתא. ומיהו הונא מר בר מרימר קאי כאיכא דאמרי ודינינו עדיף מגמרתיו שהרי מעות חלקו לא עמד ליפדות במידי והיה לו לקחתם מיד ולא שייך כאן שמירת כספים בקרקע אך עדיף טפי מבי שמשי דלית להו שהות למקברינהו. ודילמ' איצטריך ליה זוזא לאבדלתא שהרי מעות הללו עמדו לשאת ולתת בהם מיד כמנהג מקומך שכולם להוטים ונוטים אחר הבצע להרויח ולהזקיף הלואות וחובות:

סימן קנד

וגם בענין שמירת כספי' דשו בה כבר כולי עלמא לפסוק כירושלמ' וכתוספתא דהיכא דנתנו במקום שרגיל ליתן את שלו אם ראוי לשמירה פטור אף מן השבועה אם יש עדים שעשה. וכמו שאמרו כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. ועל דעת שישמרנו כמו ששומר את שלו הוא. אפילו אם הפקידו שמה כ"ש בנדון זה דלאפוקי ולמשקל קאי מיד. וכן כתבתי בפסקי צרפתים ובפסקי רבי' שמחה כל היכא דידע שלא ישהו כספי' בידו לזמן מרובה הוי שמירת תיבתו עם שמירת חפציו שמרה מעולה:

סימן קנה

ומעניין חלקת הבית דעת תלמידך נוטה שיש למדוד בחלל הבית אחרי שהכתלים אינם מעובי' כתיקון חומות בצורות ודין חלוקה תלוי בדירה ותשמישיה והיא לא שייכא כ"א בחלל הבית גם השביל קטן שבצד הבית העומ' לקבל נטפי הגגין ושופכין דמאיסי לא יעלה לחשבון המדידה. והחצר שאחורי הבית אם היא גדולה ורחבה יכול להיות אם יתנו לבית ד' אמות ברוחב כל הבית לארכה של חצר א"כ מותר החצר יוכל האחד לכסו' חבירו לחלוק שאר מותר החצר. ולעשות מחלקו או גן. או לבנות בו חפצו. אבל לצרף רצועה מן החצר למלאות דין חלוקה לחסרון הבית לא נהירא לי דמה יועיל לעניי' תשמיש הרי הרצועה תעמוד במקומ' והבית לא יתרחב בכך כי מקרקעי לא ניידי. ואין סברא כלל לכוף לחלוק הבית שהוא עיקר אגב החצר שגדולה היא כי החצר טפילה לבית. ומ"מ נראה שהעודף בחצר על ד' אמות שצריכין לפתח הבית יכול אחד לכוף חבירו. וניחמתי ושניתי באורך כל פני הבי' כ"א לפי הפתח. ואם שגיתי הבן לי ושלו' יק"ר הלוי תשו"בה.

סימן קנו

הנאהבים והנעימים אשר מעבר הלז. שאלתם על אודות ראובן שלקחו הקהל ממנו מס. הקהל יש להם לישבע שהוא כדבריהם שהלוה אותם בעירם או זקפם ושהיה יכול ליפרע מהם בלא זקיפה. ואף על פי כן זקפם כי בע"א לא היה חייב על הזקיפה. אם לא היו רוצים לפורעו אלא לזוקפו מאי הוה ליה למעבד. וכל אחד ואחד מן הקהל יש לו לישבע ככה כי אין שום אדם נאמן להעיד כי כולם נוגעים בדבר ואם יש עדים שאינן נוגעים בדבר שהוא כדבריה' או אפי' עד אחד שפטר אותם מן השבוע' או תרי או חד מן הקהל לותבו מאן דקיץ להו ויהיו כשרים להעיד כדאית' פר' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מג) או יהפכו עליו השבועה וישבע שכדבריו ויפטר כיון שלא היה יכול ליפרע החוב אם לא שהיה חוזר ומלוה להם קצת כסף פטור משום השבת אבידה וגדול מזו אמרו בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כב) הנהו עמרואי וכו' זילו זבינו שיעור חיותייכו עד דעקריתו אשראי דידכו. ודברים גדולים התירו לטמאות בחוצה לארץ ובבית הפרס להציל מידם. ועוד חקרתי שאם כדבריו שהוא פטור מן המס אפי' מהילכות מדינה ודבר פשוט שהוא פטור מכל טצדקי עלולי ועבורי מלכא ומלכתא.

סימן קנז

וששאלתם על ראובן שטען על אפוטרופוס שלו שפשע שטען בבית דין מה שלא צוהו לטעון ובזה נתחייב ואם היה טוען כאשר אמר היה יוצא מבית דין זכאי. לא צהריתו ולא חווריתו ולא ביאורתם דבריכם כל הצורך. אחת שהאפוטרופא חייב בפשיעה. כמו שמוכיח ה"ר שמואל מווירדו"ם מפ' המפקיד (בבא מציעא דף מב) מעובדא דבקרא. מיהו מה אתם קורין פשיעה. אם טוען ראובן אם הייתה טוען כדבריי הוה משתבענא ושקילנא. או משתבענא ולא משלמנא. והשתא לפי דכריך שקיל שכנגדו או שקול בלא שבועה כל כי האי גוונא לאו פשיעה ואפילו דינא דגרמו לא הוי אלא גורם לממון כדאיתא פרק שבועת העדות (שבועות דף לב) מי יימר דמשתבעת או מי יימר דמישתבע ההוא גברא ולא קיימא לן כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי. ולא מיקרי פשיעה אלא שכדברי ראובן הוה פטור בלא שבועה וכדברי האפוטרופא שקיל האיך בלא שבועה:

סימן קנח

ועל ראובן שמכר ביתו לגוי. אמצר דשמעון אם ראובן אין לו עדים ששמעון לא רצה ליתן לו כך או אם אינו יכול לישב' שהוא כך. משמתינן ליה עד דקביל עליה כל אונסא דאתי ליה מחמתיה כדאית' פרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיד) ויודע אני כי אינכם צריכים לכל זה כי הכל עמכם אך ענוותכם תרבנו וכי היכי דלמטיין שיבא מכשורא. ושלום
מאיר בר ברוך:

סימן קנט

לא לגמרא דידי צריכיתו ולא לסברא דידי בעיתו. אלופי על הנדון שבא לפניך בראובן שהיה בת חולנית בכפית והשיאה לשמעון. ומחמת שהפריז לה נדוניא נתרצה להיות עמה בכפיפה. והנה מתה תוך שנתה והניחה זרע אמנם לא חי שלשים יום. איני כמעביר ומפליג על דבריך ועל דברי שאר רבותי אך מיטיבותייכו לא ידענא מאיזה טעם באתם לומר כיון שהניחה זרע זכה הבעל בדברי' הללו הא קיימא לן כר"שבג דאמר כל שלא חו שלשים יום באדם נפל הוא אם לא קים לן בגויה דכלו לו חדשיו. וכיון שהבעל הוה אצלה תדיר לא קים לן בגויה אי נפל הוי אי לאו. ואי נפל הוו כמאן דליתיה דמי ופליאה בעיני כמו כן שבאתם להכריע ולהכניס ראשיכם בין שני הרים גדולים בין רש"י ובין ר"ת להוציא ממון מחזקתו ואת אמרת שנוציא מיד ראובן לתת לשמעון דלא כר"ת שהיה סומך על שמועתו ומורה ובא הלכה כדבריו. ומסקנא של התוספות כוותיה. וכן הדין נותן כל היכא דפליגי רברבת' ולא איתמר הלכה לא כמר ולא כמר היכא דקיימי זוזי לוקמן ולא מפקי ממונא מספיקא: ומה שכתבתם בשם ריב"א ליישב קושיות רבינו תם דשייך חיתון בארוסין מהא דאמר פרק הערל (יבמות דף עו) בגירותן אית להו חתנות. אין ראיה מזה דעל כרחך לשון תורה לחוד ולשון חכמי' לחוד. תדע דהא פריך התם מדכתב ויתחתן שלמה את בת פרעה. ובעו לאיכוחי דאפילו בגיותן אית להו התנות והא ודאי ושראל בגויה לא מיקרו חתנות בלשון חכמים כיון דאין להן לא קדושין ולא נשואין. אלא על כרחך לשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד. ועוד דאפילו בגירותן אית להו חתנות דבעי לאוכוחי מינה דהיינו אירוסין. נראה דאדרבה דבנישואין הוא דווקא לוקה ואינו על הקידושון אם קדש ולא בעל דומיא דבתך לא תתן לבנו. ובתו לא תקח לבנך. ולקחת מבנותיו לבניך דמיירי בגיותן. דומיא דהכי מיירי לא תתחתן דאיירי בגירותן. דלא שייך בגיותן אלא ביאה. ועוד דרך ליקומון אסרה תורה כדאמר בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף עח) גבי מחזיר גרושתו שאם קידש ולא בעל אינו לוקה. ומן ההיא דפרק הנושא (כתובות דף קב) דקאמר משום אחתוני זה יישב ר"ת ואין להאריך:

ומה שכתבתם מן הירושה דמציאת האשה (דף סו) גבי הפוסק מעות לחתנו ומת יכול הוא שיאמר לאחיך הוא רוצה שיתן וכו' ופריך בירושלמי ולאו הן הדברים הנקנים באמירה. ומשני כשפסק עמו על מנת לכנוס לא כנס. פי' שמת קודם שכנס. הא כנס ומת צריך שיתן לאחיו אין קשה זה לפירוש רבינו תם. דכולי עלמא מודו בהא דאפילו למאן דאמר היכא שמתה הבת לא זכה. היינו משום דאזילנא בתר אומדנא. דדעתו שתהנה בתו אבל התם הא קיימא בתו ותהנה. ואשר כתבת לפי שהייתה חולנית זכה יותר לעניין דינא לא חילקנו בין בריאה וחולה. בין בזו בין בזו כיון דמת קודם שגבה לא מפקינן דאזלינן בתר אומדנא דדעתא דאב. דאילו הוה רוצה שתמות ולא תהנה מן הממון לא הי' פוסק. ודאי תקנת רבינו תם להחזיר הממון בשנה ראשונה. אף על פי שכבר גבה הבעל. מקומות יש באתרא דנהוג נהוג. דלא נהוג לא נהוג. אבל מה שכתבתי אני לעניין דינא הוא דכיון דמספקינן אי כרש"י או כר"ת לא מפקינן ממונא מספיקא. וכן פסקנו כמה פמעים וצור עולמים יצליחך בתורה ובכל מעשה ידך ויגדיל כסאך למעלה. ושלום
מאיר בר ברוך:

סימן קס

ענוותך תרביני מורי וקנמוני מחמד לבי ועיני. מורי קרובי ה"ר יקר הלוי בר אבהן ובר אוריין. גיבור מזויין. אומן וכלי אומנותו בידו. בקשתני לחוות דיעי על אודות שוטה שירש נחלה ואין בית דין במקומו אם יוכלו עדים לראותו במקומו ולהעיד עליו במקום שיש בית דין שימנו לו אפוטרופוס למכור לצורך מזונותיו. אם שנים הביאוהו לידי מיתה חמורה לא יביאוהו להחזיקו כשוטה ולמנות לו אפוטרופוס ואמרינן בפרק הניזקין (גיטין דף נב) דאפוטרופוס מוכרין בהמה עבדים ושפחות שדות וכרמים להאכיל. ואפי' לקנות לו שפחות לשמשו. אם הוא צריך קונין לו ואפילו אשה מיחדין לו. אם בר הכי הוא כדאמר בפרק חרש (דף קיג) ההוא חרשא דהוה בשיבבותיה דרב מלכיו אנסביה אנתתא. וכתב לה ארבע מאות זוזי מנכסיו אמר רבא מאן חכים כרב מלכיו דגברא רבה הוא. אילו רצה שפחה לשמשו מי לא זבנינן ליה כל שכן היכא דאיכא תרתי. ושלום
מאיר בר ברוך:

סימן קסא

במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. וכל הקודם זכה לשמים. על אודות עמיתנו העמוס ה"ר אליעזר בר יוסף שקידש אשה אחת על ידי שליח ושוב נודע שבשעת הקידושין היתה הרה לזנונים ויש כמה עדים בדבר. זאת דעתינו שאם אינה חפצה לקבל גט שהוא מותר לישא אחרת. דאי משום תקנת מאור הגולה שהחרים שלא ליקח שתי נשים הא ודאי לא תיקן אלא היכא שקידש ונשא אשה בהיתר. אבל בנדון זה שהיו קדושי טעות וקדושי איסור. חלילה חלילה לא עלתה על דעתו לעשות תקנות לפרוצות הנבעלת בביאת זנות בלא כתובה ובלא קדושין ובלא טבילה לנידותה. וכל האומר שגם על זו וכיוצא בזו תיקן עתיד ליתן דין שפוגם את כבוד הצדיק בקברו ומחפה עליו דברים אשר לא כן ונותן יד לזלזל בתקנותיו דאתי למימר מדלעניין הא מילתא תקנה של תוהו היא וחוכא ואטלולא שאר תקנותיו נמי לא טובים אלא בודאי בזה לא תיקן שהרי בין לר' מאיר בין לרבנן במקדש מעוברת חבירו תרווייהו מודו דמציא ועל הקידושין אנו בושים ותקינו רבנן לבטל אותם ולהוציא כ"ש וכ"ש שלא תיקן מאור הגולה לחזק הקידושין שלא ישא אחרת ונהי ודאי דהלכה כרבנן דר' מאיר כמו שכתב בעל הלכו' גדולות. והיכא דמת הולד תו לא אמרינן דיוציא כדפסקינן פר' אע"פ (כתובות דף סא) והילכתא מת מותר גמלתו אסור ואפי היכא דקדשה קודם שמת ולא הספקנו לכופו להוציא עד שמת הולד א"נ היכא דלא הספקנו לכופו להוציא עד שעברו כ"ד חדש היה לנו שאין כופין אותו להוציא. וראייתינו מהא דאמר ריש פרק החולץ (יבמות דף לו) אמר רבא ר' אליעור ור' מאיר אמרו דבר אחד. והוקשה לנו מאי קאמר הא רבנן דרבי מאיר מודו נמי דיוציא לכל הפחות. ואם כן מצי סברי שפיר כרבי אליעזר דאמר מציא בגט. אלא ע"כ צריך לומר דרבנן לית להו קנסא כלל וטעמא דידהו לאו משום קנס שעבר על דברי חכמים קנסינן לה להוציא אלא משום גזירה דכיון דאכתי אגידא בה שמא יבא עליה ודילמא מיעברא ומיעבד חלב ומעובר' נמי סתם מעוברת למניקה קיימא ודילמא מיעברא בימי מניקותא ולא ממציא ליה בצים וחלב וקטלא לולד וה"מ היכא דהולד חי עדיין ולא עברו כ"ד חדש מאי דהוה הוה ולא קנסינן על מה שעבר והשתא ניחא דקאמר ר' אלעזר ור' מאיר אמרו דבר אחד ר' אליעזר דאמר גבי הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה אין הולד של קיימא יקיים ור' אליעזר אומר יוציא בגט משום קנסא שכנסה בעודה מעוברת אע"פ דמכאן ואילך כיון שהולד אינו בן קיימ' ליכא למיחש למידי מ"מ קנסינן ליה על מה שעש'. ור' מאיר נמי ס"ל יוציא ואפי' לכשיגי' זמנו לכנוס לא יכנוס משום קנסא. אבל רבנן דר' מאיר לית להו דר' אליעזר דקנסא לית להו על מה שעש' כיון דמכאן ואילך ליכא למיחש מידי מ"מ בהא סלקינן בהא נחתינ' בנדון זה כיון דקידושי איסור היו הבו דלא לוסיף עלה ומותר לישא אחרת. דהא אשכחן שניות מדברי סופרים בפ' יש מותרות (יבמות דף פה) דאם קידש ונשא אותן דאין להן לא כתובה ולא פירות ולא מזונו' ולא בלאות בין לר' בין לר' שמעון בן אלעזר בין שהיא כשרה ולדה כשר או משום דדברי סופרים צריכים חיזוק אלמא כל היכא דעבר וקידש ונסיב אשה שאסורה לו מדברי סופרים אין לה כתובה וכו' דאפילו למ"ד כתובה דרבנן כגון ר' שמעון בן אלעזר גופיה דאמר בפ"ק דכתובות (דף י) כתובה דרבנן דאמ' רב נחמן אמר שמואל משום ר' שמעון בן אלעזר חכמים תיקנו לבתולה מאתים וכו' אלמא אפי' תקנת עצמן ביטלו חכמים היכא דנשא אשה ועובר על דבריהם כ"ש שרבינו מאור הגולה לא היה בא ומחדש תקנות לטובת האשה היכא דעברה על דבריהם ונתקדשה לו באיסור ועוד דבלא קדושין יש בידה כמה עבירות. ובעניותינו אפילו גט לא הייתה צריכה שהרי קדושי טעות היו שאילו היה יודע שמעוברת היתה לא היה מקדשה. לעבור על דברי חכמים שגזרו שלא לישא אשה מעוברת חבירו. ועוד שאמרו לא ישא אדם דומה ובת דומה כל שכן זאת דדומה אין עדים שנבעלה אלא מידם דיימא כשם רע בעלמא. אבל זו יש לה כמה עדים שנבעלה שהרי יש כריסה בין שיניה. ועוד דהנושא אשה שאינה הוגנת לו אליהו כופתו והקדוש ברוך הוא רוצעו כ"ש וכל שכן שאילו היה יודע שהיה נודע שהיתה הרה לזנונים והיתה מתבזה לפני הכל ושישאו ושיתנו מוזרות בלבנה אדעתא דהכי לא קדיש. ונהי נמי היכא דודאי ידע שהיא מעוברת וקידשה צריכה גט. היכא דלא ידע איכא למימר אי הוה ידע לא הוה מקדש לה וקדושי טעות הן. ואין לחלק דבההיא דקדושי' איסורא דאורייתא הוא והכא איסורא דרבנן דאדרב' כ"ש הוא דכל המקדש אדעת' דרבנן מקדש דבכל איסורי דאורייתא שאינן לא חייבי כריתות ולא חייבי מיתות מהנך דבני קידושין נינהו לאפוקי שפחה ונכרית לא אשכחנן דנימא משום איסור דאורייתא אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ובאיסורי דרבנן אשכחן בכמה דוכתי אפקעינהו רבנן לקידושי מיניה. מיהו כך דעתינו בלי ספיקא שהוא מותר לישא אחרת בלי גט אם אינה חפצה לקבל גט. כי ודאי מאור הגולה אינו בא אלא לתקן. ואם בכיוצא בזה נמי תיקן תקלה גדולה היה כי כל מי שיש בו יראת שמים לא היה לוקח כל ממון שבעול' להכניס רשעה בתוך ביתו. ורבותינו יכרעו על האמת והשלום.
מאיר בר ברוך:

סימן קסב

ראובן שאל ספרו משמעון שהשאיל לו. ושמעוו משיב ממושכן הואבד' דינרין. וראובן השיב והלא לא לויתי ממך מעולם שום דבר. אם תרצה למשכנני שלא ברשות בשביל ארבע דינרים שהרווחת בקוביא בזה יראו בית דין אם יש לך לעכב משכוני. דהא משחק בקוביא אינו קונה. ושמעון אמר לא אטעון יותר רק אתה חייב לי ארבע דינרים. נראה שאין לכוף שמעון לפרש דבריו יותר רק שישביעוהו בית דין כדקיימא לן במסכת שבועות (דף לט) הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך כי אם על דעת בית דין. ואמר התם על דעת בית דין לאפוקי מאי לאפוקי מקניא דרבא. אלמא שבשעה שאמר פרעתי לא היו חוקרין אותו בית דין היכי פרע אותם שהרי חכמים אמרו שדיני ממונות לא בעי דרישה וחקירה כדאמרינן בסנהדרין (דף לב) כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ועוד דאם על בית דין לחקור טענותן למה לי לאזכורי כלל על דעת בית דין. ישאלו לו בית דין היאך פרעם. אלא ודאי אין לחקור ולדרוש טענתן. והכי נמי איתא בפרק קמא דבבא מציעא (דף ו) גבי תוקף טליתו של חבירו כו' חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו. ופרש"י אינשי מספק שבועה ולא פרשו מספק ממונא. אלמא בשעה שהוא אומר כולה שלי. לא הזקיקו חכמים היאך כולה שלו. וכן משמע בכל מקום ההיא דחזקת הבתים (דף לא) הא דקאמר דאבהתיי וכו'. האי אייתי ראיה דאכל שני חזקה. ואמרינן דנאמן במגו. והא דאמר דאבהתי הכי קאמר דדמי ליה כדאבהתי דאם איתא דצריך לבעל דין לפרש דבריו אמאי לא חקרו בית דין מתחלה דבריו במאי קאמר דאבהתי היא אלא ודאי לא צריך. וכן משמע בהרבה מקומות. וכן פסק רבינו אליהו.

סימן קסג

פסק רבינו אליעזר ממיץ כשראש חדש ב' ימים מונין מיום ראשון לשטרות כגון אם ראש חדש אייר ביום א' וביום ב'. ויש לנו לכתוב שטר יום ג' יש לנו לכתוב שטר מיום א' שבשטרות הלך אחר לשון בני אדם ויכתבו בשלישי באייר אף על גב שלחדשים יום שלשים שייך בתר ניסן. מיהו בשטרות אזלינן בתר לשון בני אדם. וראייה דהכי מסיק תלמודא גבי הנהו תרי שטרי לעולם בתר יום המקורב ויום המרוחק. אמאי לא נקיט אימור בר תלתין כניסן אתי דניסן לעולם מלא מדלא קאמר הכי שמע מינה דגבי שטרות כי הכא לא מוקמינן יום ראשון של הראש חדש בתר ניסן אלא בתר חדש הבא. ומהא דאמרינן פרק קמא דפסחים. (דף יא) זה ידע בעיבורו של חדש. וזה וכו' ליכא למידק מינה:

סימן קסד

תשובה:
בקצרה אשיבה נראה בעיני כיון שאשתו נחבשה על ידי גוים חייב הבעל בפרקונה ואפילו עד עשרה בדמיה כדאיתא פרק נערה (כתובות דף נב) ואין הפרש בין נישבית ברחוק מקום בין נשבית בקרוב מקום בין לגוים בין לבית עצמה הרי כשתפוסה בידם. אשר שמו עליהם עבדי הפקיד בביתה שאינה רשאי לצאת ולבא אפילו פסיעה אחת בלא רשותם מה לי נשבית מה לי נחבשת. מה לי הורהנה. אידי ואידי חד טעמא הוא. שלא תטמע ושלא תטמא ולא דמי למי שהלך למדינת הים. ועמד אחד ופירנס את אשתו. דקיימא לן כחנן דהניח מעותיו על קרן הצבי כיון שהלוה לה שלא מדעת בעלה. ודמי למבריח ארי מנכסי חבירו. שאין הבעל חייב לשלם לו. אבל אם הלוה לאשה שאם הבעל לא היה משלם היתה היא צריכה לשלם לו. כל כי האי גונא הבעל חייב לשלם לו. לפי שהוא תובע אותה והיא תתבע מן הבעל לפיכך הבעל חייב לשלם לו מדר' נתן. וכן פי' רש"י מההיא דחנן. והביא ראייה ממאנת דאמר בפרק בתרא דכתובות (דף קז) שאם לותה ואכלה ושוב מיאנה אין לה מזונות. כלומר לא ישלם הבעל מה שלותה ואכלה. מכלל דאשה דעלמא חייב הבעל לשלם. הילכך הכא נמי בנדון זה כיון דעלה דידה סמך ונתערב בשבילה לפדותה מידי גוים. שאם לא הבעל מסלקו היתה היא צריכה לסלקו נתחייב לסלק הבעל מעליו כל ערעורי ועלולי דמטו ליה מן הגוים מחמתה דאיהי אריא ארבעא אמצריה ועליה דבעל רמיא לסלוקי שכל מי שמעמי' חבירו נגד הגוים עליה רמי לסלוקי כל מיני עלולי וערעורי הבאים לו מתוך כך מאות' גוים כיון דארי' ארבעא אמצרי עליה לסלוקי כיון דמחייב בפרקונה. אפילו אם הפקיד תופס עלילות שלא כדין מתוך כך עליה לסלוקי כדאמר בהגוזל בתרא (דף קיד) האי בר ישראל וכו' ומשמתינן ליה וכו' מאי טעמא אריא ארבעת אמצריה וכו'. סוף דבר כל מה שיברר ראובן בעדים שהפסיד מחמת ערבות זה צריך שמעון לפרוע לו:
מאיר בר ברוך:

סימן קסה

פרק השולח גט (דף מו) רבי יצחק אמר עשרה דכתיב כי נשבעו לה נשיאי העדה. מכאן פסק אבי העז"רי הלכה למעשה שאם טובי העיר עשו תקנה והחרימו חרם שחייבין כל בני העיר לשומר בין שמעו בין לא שמעו החרם והגידו להם ואמרו נואש ולא נכנסו לא בתקנתם ולא בחרמם אף על פי כן חלה עליהם החרם ועליהם לשמרה. ואפילו אם אמרו בשעה שעשו החרם לא נכנס בתקנתם ובחרמיהם ושאר טובי העיר אמרו לא תיפטרו בכך חלה עליהם החרם וחייבין לשומרה. כדאמר בשמעתא שלא נשבעו להם אלא שנים עשר מנשיאי העדה ואף על פי כן לא הכום בני ישראל משום שבועת נשיאי העדה. וכל ישראל לא יוכלו לשמוע את השבועה ואף על פי כן חלה עליהם השבועה ואם היה יודע שום תקנה לא היה עושה. והתורה צותה לו לא תחיה כל נשמה. ועוד אומר דאפילו אחרונים הבאים אחריהם מצוים לשומרם דאי לא תימא הכי למה לא צוה יהושע לדורות שעתידין לבא אחריהם להורגן שהם לא ראו את הדבר. אלא שמע מינה כדפירש רש"י. ועוד הביא ראיה ר' מהא דגרסינן בפרק רביעי דמגילה בפ' בני העיר (מגילה דף כו) שמכרו רחבה של העיר לוקחין בדמיו בית הכנסת וגר' עלה בגמר' אמר ר' יהוד' מעשה בבית הכנסת שהיה בירושלים ומכרוה לר' אלעז' בן עזריה ועשה בו כל צרכו ומסיק אמר רבא לא אמרן אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר. אבל מכרו שבע טובי העיר במעמד אנשי העיר אפי' למישתי ביה שכרא שפיר דמי ותו התם דרבינא הוה ליה תילא דבי כנישתא אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה מהו למיזרעיה. אמר ליה זיל זבניה מז' טובי העיר במעמד אנשי העיר וזרעה. ואם אמרינן לחלל דבר מקדושתו במעמד אנשי העיר על ידי ז' טובי העיר. כל שכן להחרים ולהשביעם שהרשות בידם:

פסק לנכפה ונכפית כמומין שבסתר דמי. ובדקביע ליה זמן. ותסרב מלהיות עמו בביתו ותבעה ממנו גט וכתובתה ואמר רבינו יואל אף על גב דאמר רב נחמן ונכפית כמומין שבסתר דמי וקיימא לן הילכת' כרב נחמן בדיני. דהא רב נחמן דיינא הוא היינו דוק' גבי אשה דממאסה אגבריה. אבל איש אימא לא דאיתתא בכל דהו ניחא לה כדאמר לעיל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. ותו אי אמרינן מומא הוא אמאי לא קתני לה במתני' בהדי הנך שכופין להוציא. וליכא למימר תנא ושייר דהא לא שייר מידי. דאלו לרב תחליפא בו. אבודימי דאמר לקמן נשא אשה ושהה עמה עשר שנים דכופין אותו להוציא. יהיב טעמא שפיר דאמאי לא תני ליה במתני' משום דאפילו אי אמרה דיירנא בהדיה בסהדי לא שבקינן לה מה שאין כן במתני'. ותו בגמ' לא הוזכר נכפה לא בבריית' ולא בדברי אמורא. וגם פסק אע"ג דלא כייפינן ליה ליתן גט אפילו הכי לא כייפינן ליה להיות דרה עמו. דאף על גב דפסקינן לעיל בפרק אף על פי (כתובות דף סג) אי אמרה מאיס עלי דכייפינן לה ועבד מר זוטרא עובדא ונפק מיני' רב חנינא מסורא. היינו דוקא היכא דלא אתיא מחמת טענה ברורה. אבל הכא טענה ברורה יש לה דנכפה הוא. ותו כיון דגבי דידה הוי מום לצאת בלא כתובה לגבו דידיה מיהא תיהוי מום שלא לכפותה להיות עמו ולשמשו: וכן הורה הלכה למעשה.

סימן קסו

על רוב שלום יתענגו. וארחות חיים ישיגו. אחיי ורעיי: הנראה בעיניי לא מיבעי' אם יש עדים ששמעון העמיד לראובן ערב עבור מעותיו דאז מוכחא מילתא שלא נתנם לו במתנה גמורה. דאי נתנם לא היה שמעון מעמיד לו ערב. ומשוי נפשיה עבד לוה לאיש מלוה. ואף על גב דאמר פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל) עביד איניש דזבין דיניה. הני מילי מידי דליתי' גביה כגון ההיא דחזקת הבתים שאותו אחר היה מוחזק בקרקע. ולהכי אמר ליה זיל זבני ניהליה דעביד איניש דזבין דיניה להוציא את שלו מיד אחרים המחזיקים בו כדי שלא יצטרך לדון ולערער להשקיט מעליו ריבות אבל בנדון זה ששמעון היה מוחזק בממון שאם איתא כמו שהוא אומר שנתן לו במתנה למה העמיד לו לראובן ערב בקניין כדין ערב שלא בשעת מתן מעות עבור אותן מעות לימא מעיקרא שלי הם שנתתם לי במתנה. ולא לשוייה נפשיה עכד לוה לאיש מלוה. וגם לא היה פורע לו מקצת מעות. וגדולה מזו תנן בפרק בתרא דכתובות (דף קי) מי שהוציא שטר חוב על חבירו והלה הוציא שטר שמכר לו את השדה. אדמון אומר יכול הוא שיאמר אילו הייתי חייב לך היה לך לקבל את שלך כשמכרת לי את השדה. וחכמים אומרים וכו'. ואמרינן בגמרא באתרא דיהבי זוזי ויהבי שטרא כולי עלמא לא פליגי דמצי אמר ליה היה לך לפרוע את שלך וכו'. אלמא אף על גב דכשקיבל ממנו את המעות קיבלם אדעתא למיכתב ליה שטרא בתר דקבלינהו ואחזיק בזוזי הוה ליה למימר לא כתיבנא לך שטרא. אלא הריני מחזיק במעות בשביל מעותיי שאתה חייב לי בשטר. כל שכן הכא ידי שמעון לא אסורות היו. ולא בנחושתים הוגשו. מי דחקו להעמיד לו ערב. אלא ודאי מוכחא מילתא שלא נתנם לו ראובן. ולא זו בלבד שיש לראובן עדים כדבריו שהעמיד לו שמעון ערב עבור מעותיו דלאו כל כמיני' דשמעון לומר לפנים משורת הדין עשיתי אלא אפילו אין לו לראובן עדים שהעמיד לו שמעון ערב. לא מהימן שמעון בטענתיה במגו דאי בעי אמר לא העמדתי לך ערב. ולא הודיתי לך מעולם דמגו במקום עדים הוא. דאנן סהדי דאינו אמת מה שטוען לפנים משורת הדין עשיתי שהעמדתי לך ערב. דאם איתא דיהבי ליה לא הוה מוקמי ליה ערבא ומגו במקום עדים לא אמרי' כמו שכתבו ר' חננאל ור' תם בסוף פרק קמא דגיטין (דף יד) גבי הנהו גינאי דעבוד חושבנא בהדי הדדי פש חמש זוזי גבי חד מינייהו אמר ליה הבו ליה למרי דארעא וקנו מיניה לסוף עבוד חושבנא בין דיליה לנפשיה ולא פש גביה ולא מידי וכו'. עד קניין בטעות חוזר. ופירש רבינו חננאל ורבינו תם כגון שהיו חביריו מודים לו דודאי טעה. אי נמי בעדות ברורה דידעי דלא פש מידי גביה. אבל בע"א לא מהימן למימר. טעיתי במגו דאי בעי אמר פרעתיך אח"כ. וראיית' מדתנן פרק שבועת הדיינין (שבועות דף לח) מנה לי בידך אמר ליה הן. למחר א"ל תנהו לי אין לך בידי כלום חייב. ומפ' בפרק קמא דבבא בתרא (דף ו) כל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי. ואמר לא מהימנינן ליה במאי דאמר השתא לא לויתי ומה שהודיתי אתמול טעיתי במגו דאי בעי אמר פרעתי. אלא ודאי מגו במקום עדים הוא. דאנן סהדי כל המודה דבר לחבירו מרישא מידק דייק אם חייב לו אם לאו ולא הוה מודי ליה אם לא היה חייב בודאי. כל שכן הכא אנן סהדי אם נתנם לו לא היה חוזר ומעמי' לו ערב עליהם וגם לא היה פורע לו מקצת כאשר עשה:
מאיר בר ברוך:

סימן קסז

ואשר שאלתם על ראובן שטוען את לאה שמסרתו בידי גוים. והפסידתו ק' ליטרין וה' ליטרין תשבע לאה שלא הפסידתו כלום. ומה שהוא טוען שמסר לה שנים עשר ליטרין למחצית שכר. והיא אומרת שקיבלה ממנו עשרה ליטרין בריבית קצוצה בי"ב ליטרין ופרעה לו מן הקרן חמש ליטרין. ואכתי פש גבה חמש ליטרין ישנים. אף על פי ששמעתי משם רבינו תם שראובן שאמר לשמעון הלויתני מיד ליד בריבית קצוצה. ושמעון משיב לא אלא על ידי גוי דמהימן שמעון בלא שבועה. משום דלא שביק היתירא ואכיל איסורא דמצו למעבד לה על ידי גוי וראייה מפרק השולח (גיטין דף לז) נאמן אדם לומר פרוסבול היה לי ואביד דלא שביק וכו'. יש גדולים שחולקים עליו ואומרים לא דמי דהתם לוה לא הוה ידע אי הוה ליה למלוה פרוסבול אי לא דלוה לא כת' פרוסבול אלא מלוה הוא דכתב ליה בלא ידיעת לוה אם ירצה. אבל גבי ריבית שהלוה טוען טענת ודאי הלויתני בריבית קצוצה דילמא לא מהמנינן ליה בלא שבועה ואמר לדברי רבינו תם איכא למימר הני מילי היכא דנקיט מלוה משכון דממה נפשך שקיל כדאמר מאי אמרת לא נישקול בלא שבועה. כיון דאיכא טעמא רבה דלא שביק וכו'. כי האי גונא לא חייבוה שבועת היסת אף ללישנא קמא דרב נחמן דמחייב שבועה אפילו היכא דליכא דררא דממונ' הכא ודאי לא חייבוהו מטעם כדפירוש ר"י. אבל בנדון זה שהיא מוחזקת והוא בא להוציא ממנה לא מפקינן מינה כיון שהיא טוענת טענת ודאי. ולא דמי לההיא דפרוסבול דמהימנינן ליה אפילו להוציא היינו משום דלוה לא מכחיש ליה. הילכך תשבע לאה שאינה חייבין לו אלא חמשה ליטרין ישנים ותפטר מן השאר דאם היא רוצה לישבע שהוא חייב לה שיעור ה' ליטרין שיש בידה משלו תעכב בשבועתה אם אותם ה' ליטרין שיש בידה משלו עבור מה שהלותה לו. וששאלתם על שמעון שירד לדין עם הקהל אם יש לתובעו פעם אחרת. נראה אם כשירד שמעון לדין עם הקהל מקצתם והיה ראובן בעיר וידע ששמעון ירד לדין על עסק אותו חוב. אין לו לשמעון לחזור ולירד עם ראובן על ככה. כיון שגם ראובן הוא מן הקהל כדאמר סוף פרק מו שהיה נשוי (דף צד) הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד. ואזל חד מינייהו בהדיה לדינא. לא מצי אידך למימר לאו בעל דברים דידי את. אלא איבעי ליה למיתי היכא דאיתיה במתא ואפילו ליתה במתא אם עשה שמעון מה אמרו לו לעשות אותם שהובררו על פי הקהל דיי לו בזה ופטור מראובן. ועוד אחרי שראובן אומר כך וכך נשבעת ליתן לפי מה שהיה החוב בשעת גביית המס. ושמעון אומר לא נשבעתי כך. ואין לראובן עדים ולא עד אחד כשר שהוא כדבריו אין צריך שמעון לחזור ולישבע שאף לפי דברי ראובן כבר נשבע לעשות כן. ואין שבועה היסת חלה על שבועה. ומשמע בפרק קמא דבבא מציעא (דף יז) היה חייב לחבירו שבועה ואמר נשבעתי והעדים מעידין אותו שלא נשבע. וחזר ואמר נשבעתי הוחזק כפרן לאותה שבועה. טעמא דעדים מעידין אותו הא לאו הכי אינו צריך לחזור ולישבע. ופר"י שם דמיסתברא דאף בתר דניתקנה שבועת היסת אין שבועה חלה על שבועה. וכן פירש רבינו יוסף ב"ר יצחק. ורבינו יצחק בר מנחם בתשובה אחת. אבל בשביל שסייעו בפשרת החוב ואמר אינו דין שתתן כדמעיקרא בשביל זה אין לפוטרו דעביד איניש דלא מגלי טענתי' אלא בבית דין. אלא יש לפטור את שמעון מטעמא אחרינא כדפר"י. ושלום.
מאיר בר ברוך:

סימן קסח

מעשה בא לפני הר"ם שנמצאו שתי מרות בכבד והטריף מטעם כל יתר כנטול דמי והוי כאילו אין שם מרה. ובעל הלכות גדולות פירש שאין שם מרה טריפה:

סימן קסט

יש כהנים שאינם נזהרים לילך על שוחות הגוים מקום שקוברין פגריה' ולבית הפגר בתוכו לכך אני כותב זה מפי מורי הר"ם ז"ל. שפעם אחת נפגר גוי אחד בבית המרחץ בע"ש ואסר לכהנים לרחוץ. כי רבינו תם פסק שאין הלכה כר' שמעון בן יוחי דאמר קברי גוים אין מטמאין באהל. כי רבי שמעון בן גמליאל פליג עליה במשנה דאהילות. ואמר דמדורות הגוים מטמאין היכא דאין חולדה וברדלס יכולין להלך שם. ובפרק קמא דפסחים (דף ט) מייתי וכל מקום ששנה ר' שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכ' כמותו בר מערב וכו'. וכן פירשו התוספות לשם:

סימן קע

ראובן טען על שמעון קניתי ממך כסף במעות ולא היו לי מעות והנחתי משכון עליה' וכך אמרתי אם לא אתן לך מעותי' בתוך ג' ימים שיש לך רשות לגבות מעותיך על ערבונות בכל עניין הן למשכנן ברבית הן לחלפי בין החלפנים ואתה שינית במשכוני. ומשכנת אותם להחלט בתוך שבועיים. וזה לא עלה על לבי מעולם. ומה שאמרתי לגבות מעותיך היאך שתוכל לפי נוהג העולם אמרתי. וכך היה דעתי ללות אותם בריבית או היה לך לחתוך מן הכסף כפי מעותיך ולהחזיר לי המותר שהמשכון היה של זהב ולא היה צריך שומא. השיב שמעון ידעתי כי דחוק אתה ולא רציתי לקבל משכון שלך בעניין זה שנתת לי רשות לגבות מעותיי בכל עניין שהייתי יכול. וכן עשיתי וחזרתי על כל צדדין ולא יכולתי למשכנו בענין אחר וכאשר משכנתיו ליהודה אמרתי לך ונתרצית. וחזר ואמר ראובן להד"ם שהודעתני ועוד שרכבתי לדרכי. ואם הודעתני לא שמתי על לב. נראה לי שכל מה שהחפץ שוה יותר מן החוב יחזיר לו שמעון לראובן. דאפילו הוא כדברי שמעון אסמכתא היא לא קניא. דכל דאי לא קני דאפילו אם הלוהו על שדהו. ואמר אם אתה נותן לי עד ג' שנים הרי הוא שלי הרי זה שלו. ומוקמינן בגמרא דאמר ליה מעכשיו אבל אם לא אמר ליה מעכשיו לא אף על גב דעדיפא הלואה דהתם משאר אסמכתות דלא קני אפילו מעכשיו אלא אם כן קנו מיני' בב"ד חשוב כמו שמפר' רבי' תם ורי מ"מ בלא מעכשיו. וכל שכן בנדון זה דלא קני. וגדולה מזו אמרו בפרק איזהו נשך (דף טו) דהיכא דאמר ליה אי לא פרענא ליה עד יום פלוני גבי מהאי חמרא אסמכתא היא ולא קניא. אף על גב דלא גזים כולי האי: מכל מקום חשיב ליה גזים כיון שמרשיהו למכור היין קודם שהגיע זמן מכירת היין. כל שכן בנדון זה דגזים טפי. ועוד דלא אמר ליה מעיקרא להחליטו. ואף על גב דבתר הכי אודעיה שדעתו היה למשכן ערבוני להחלט. שלא מצא ללות עליו ונתרצה לו אפילו הכי לא קני כדאיתא בהדיא באיזהו נשך (דף סו) דאפילו אשכחי' ואמר ליה קני לא קני דהאי דאמר ליה הכי משום דכי מטי זמניה לא ליתי וליטרדן. וכל שכן אשכחיה בתר זמניה ואמר ליה קני דמחמת כיסופא הוא דקאמר ליה. ועוד נראה לי בנדון זה דאפילו אי אקני ליה בקניין גמור וחשוב שאם לא יפדנו ביום פלוני שימשכננו לאחרים ליחלט ולא אמר ליה אמר ליה קני את גופך הוה ליה קני השתא על מנת להקנות לאחרים לאחר זמן. וקיימא לן כרב אשי בנדרים פרק השותפים (דף מח) דקני על מנת להקנות לא קני דהא לא הדר ואקני לאחריני. ולהכי לא קנו אחריני בקניין והשת' קמקני להאי שלא לצורך עצמו אלא לאחריני לאחר זמן דבההיא שעתא הדר סודרא למריה. ועוד מה שחזר ומשכנו לאחרים בלא קניין ובית דין חשוב ליחלט בתוך שבועיים אסמכתא היא ולא קניא. ומה שכתבת דקני על מנת להקנות לא קני אין להקשות מה שמעשים בכל יום דכי כתבי הרשאה פעמים הלך אחר המורשה ומוחל קצת לחייב ומתפשר עמו. דהתם אף על פי דשליח שוייה יכול למחול לו. דהוי כאילו אמר ליה מעיקרא אם תרצה למחול לו אני מוחל מעכשיו. וקיימא לן דמחילה אינה צריכה קניין. אפילו בלא מעכשיו אם אמר ליה אם תמחול לו אני מוחל כן כמאן דאמר ליה מעכשיו דמי. דכיון דכבר הממון ביד הנתבע. אבל הכא שבשעת הקניין שהקנה לשמעון להקנות לאחרים לא היה הממון ביד אחרים. הוה ליה קני על מנת להקנות ולא קני כדפ"רי טעמא. כל שכן בלא קניין דלא קני אפילו לא משכנו להחלט. אלא משכנו בריבית לא יפרע ראובן ריבית אפילו אם אמר ליה מעיקרא אם לא אפדנו תמשכננו בריבית אסמכתא היא טפי מגבי האי חמרא ולא יפרע ראובן אלא הקרן. ואי יהיב ליה ריבית תרוייהו איסורי קעבדי: ושלום מאי"ר בר ברוך:

סימן קעא

על ראובן ושמעון שעשו עיסקא בהדי הדדי. ואמר ליה ראובן לשמעון תן לי אמונת שמים שלך שתחלוק עמו כל הריוח שתרויח מזה. לימים בא לחלוק הריוח אמר ראובן לשמעון השבע לי שלא הרוחת יותר. ושמעון משיב כבר נתתי לך אמונתי שהיא שבועה לא אשבע עוד. נראה דצריך עוד לישבע שבועת שותפים ואפוטרופוס הנשבעי' שלא בטענה. ואף על גב דאמונה של ימין הרי זו שבועה מכל מקום בעינן שבוע' בנקיטת חפץ. כדאיתא פרק שבועת הדיינין (שבועות דף לח) האי דיינא דאשבע באלהי השמים נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר. דהא לא נקט חפץ בידיה. ואף על גב דאמר פרק זה בורר (סנהדרין דף כד) היה חייב לחבירו שבועה ואמר ליה דור לי בחיי ראשך אינו יכול לחזור בו. שאני התם שכבר היה חייב לו שבועה ואמר ליה דור וכו'. ותיפטר מן השבועה שאתה חייב לי אבל הכא בנדון זה בשעה שתקע לוי כפו לא היה חייב לו שבוע' וגם לא אמר ליה תן לי אמונתך ותיפט' לאחר זמן מן השבועה משל לצייד הצולה דגים מן הים משכח רברבי שקיל משכח וזטרי שקיל. וצריך לישבע בנקיטת חפץ כמנהג עתה שהחזן נוטל ספר תורה. דקיימא לן אפילו בשבועה דרבנן צריך נקיטת חפץ כדמשמע פרק השולח בגיטין (דף לה) ובפרק שבועת הדיינין (שבועות דף מא) ודלא כפירש ר"שי בפרק הכותב (כתובות דף פז) וגם הוא בעצמו חזר בו בפרק השולח (שם) ואין לומר כיון דשבועת שותף ואפוטרופוס משום דמורו היתירא. והאי כיון דתקע כפו לא מורי היתירא הא ליתא דאין לנו אלא מה שאמרו חכמים דלא האמינוהו אלא בשבועה ובנקיטת חפץ כדרך כל שבועה. ואפילו אם נשבע בלא נקיטת חפץ לא מהמנינן ליה
מאיר בר ברוך:

סימן קעב

ראיתי בכתב רבותיי בדין זה

נפל הבית עליו ועל ד' בנותיו ועל לאה אשתו. יורשי הבעל אומרי' האשה מתה ראשונה ואחריה מת הבעל וד' בנותיו והננו יורשים אותם. ואחיה של לאה אומרים לאה מתה אחרונה והננו יורשים כתובתה ויש מרבותיי אומרים שלא יטול אחיה של לאה אלא חלק י"ב שבנכסים. ויש שכתבו שלא יטול אפילו חלק י"ב מן הנכסים. וחשבינן ליה כספיקות וספיקי ספיקה דילמא הבעל מת אחרו' ואם תמצא לומר לא מת אחרו' שמא הבת אחת אחרונ' ושמא השני' ושמא השלישי' ושמא הרביעית ואני בעניותי נראה בעיני אף על גב דהוא בא מה' כוחות מכח ראובן וד' בנותיו אין זה אלא כח אחד דכיון דכולין היו קבועין אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ולאה שקולה כנגד כולה. ואם כן לא שייך למימר ספק ספיקא ולחומרא. ולא דמיא הא מילתא כלל לספק ספיקא דעלמא כדפר"י מטעם כל קבוע והכי אמרינן בפרק ב' דנזיר (דף יב) בהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה וכולי. עד אמינא לך איסורא דלא נייד. פי' אשה שקבועה בבית משום כל כבודה בת מלך פנימה ואיכא למימר דאסור בכל הנשים אף על פי שלא קידש לו אלא אחת מטעם כל קבוע וכן פירש שם ר"י ולר"ת דפירש שם בעניין אחר אין ראיה משם. אמנם יש ראיה מפרק קמא דכתובות (דף טו) אי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובה פריש. הכא במאי עסיקינן דאזלה איהי לגבייהו הוה ליה קבוע. לא דמי להיכא דהיו הבנות נשואות ואם היו בעליהן באין לדין ואומר כל אחד אשתו מתה אחרונה אז ודאי כל אחד היה נוחל חלק ששי דיש לזה כח כמו לזה אבל השתא דליכא אלא ב' בעלי דינין אף על גב דזה בא מכח הבעל וד' בנותיו. וזה בא מכח אותה לאה גרידא. הואיל ואמרינן כל קבוע שקולים הם ויחלוקו ואין לומר שמא לא נהרגו במקום קביעותן אלא כשיצאו חוץ לבית דבכי האי גוונא פריך בנזיר דלמא בשוקא אשכח וקדיש הא לא קשיא דאפילו אם נהרגו חוץ לבית אמרינן ראשון שיצא נהרג דבל דפריש מרובה פריש. ואיכא למימר דתחילה נהרגו ארבעה מלא האב וארבע בנותיו עד שלא נשאר אלא אחד מהם. והאשה ומהנך תרתי שנשארו איכא חד ספיקא איזה מהם נהרג תחלה ויחלוקו. ואין לומר דלא אשכחן כל קבוע אלא בדיני נפשות ובאיסורא אבל לא בדיני ממונות דזו מניין אי משום דקרא וארב לו וקם עליו דגמרינן מיניה כל קבוע. בדיני נפשות כתיב אם כן באיסורא מניין אלא ודאי אין לחלק. וקצת יש סעד מדקאמר פרק מי שמת (בבא בתרא דף קנז) נפל הבית עליו ועל מורישיו. ואף על גב דיש לפרש על אחד ממורישיו משמע נמי אם היו מורישיו שנים כך היה הדין דיחלוקו לבית שמאי בעל חובו ויורשי מורישיו ואף על גב דיורשי מורישיו באין משני כתות. וב"ח מכח אחד ועד כאן לא פליגי בית הילל ואמרי נכסי' בחזקת אלא משום דיורשי האב ויורשי מורישיו ודאי וב"ח ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. דאפילו מתו מורישיו תחלה וירש ראובן אין לו לבעל חוב עד שיגבהו בית דין. ושטר העומד ליגבות לאו בגבוי דמי כדמפרש פרק החולץ (יבמות דף לח). אבל בנדון זה אידי ואידי ספיקא נינהו הללו באין לירש והללו באין לירש דברי הכל יחלוקו. ואפילו אם אין הלכה בשמואל דאמר אין אדם מוריש שבועה לבניו אפילו יורשי האשה נוטלים החצי דלא שייך הכא אין אדם מוריש שבועה לבניו. שהרי אם הבעל מת ראשון היא ראויה ליטול כתובתה בלא שבועה דכל כי האי גונא שנהרג פתאום לא חיישינן לצררי. וכן פירש רבינו שמע"ון מי"ינבילא גבי קשיא שמקשה על נפל הבית עליו ועל אשתי למאן דאמר לבית הילל נכסים בחזקתן ויחלוקו. והא אין אדם מוריש שבועה לבניו. ומתרץ היכא דמת פתאום לא אסיק אדעתיה לאתפיס צררי. אלא היכא שמת על מטתו כדרך כל הארץ ביישוב דעתו וכל כי האי גונא הבו דלא לוסיף עלה על מילתא דרב ושמואל. דאפילו אם תימצא לומר דרב ושמואל איירי בכל ענין מדלא משני התם בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מז מח) הכי על כמה פירכה דפריך להו. מיהו אנן לא קיימא לן בהא כוותייהו. דהא אפילו ההוא דשכיב ושבק אחא. הוה סלקא דעתא התם הבו דלא לוסיף עלה. ונהי דמסיק מה לי שלא פיקדנו אבא. מה לי שלא פיקדני אחא הני מילי התם דאין טעם לחלק. אבל הכא שיש טעם לחלק כדפי' טעמא הבו דלא לוסיף עלה. וצור יוסיף לנו גבורה: לעובדו ביראה וטהרה. ויאיר עינינו במאור תורה. מאיר ב"ר ברוך:

סימן קעג

מכתב ה"ר ניסים גאון דמי ששכח ואכל ביום תעניתו צריך שישלם יום אחר תחת אותו יום. וכן הוא בתוספת דתענית הרי שהיה מתענה ושכח ואכל ושתק הרי משלים תעניתו. וזה דוקא בשנדר להתענות יום ספר תורה. אבל נדר להתענות יום ידוע ושכח ואכל אין צריך אלא להשלים תעניתו אותו יום בלבד. כי הנדר עליו נפל ולא על יום אחר וזה מפורש בירושלמי פרק האומר קונם יין נדר להתענות ושכח ואכל כבר איבד תעניתו. רבי בא בשם רבנין אמר והוא שאמר יום סתם הא אם אמר יום זה מתענה ומשלים.

סימן קעד

אשר שאלת אם יש ביד ראובן מעות והיא אומר' של פלוני הם. והוא אומר שלי הם מי מהמנינן לבעלה לשבועה או לא. ואית דאמרי לא מהימנא מההיא וכן האשה הנושאת והנותנת בתוך הבית דעליה להביא ראייה וקיימא לן ראיה בעדים וקיימא לן אם בן בעל נמי. ואפילו הכי בעל נאמן בשבועה כמו כן אשה והתם שאני. ופשוט למבין. ועוד אמר נמי אי מהימנ' לך עשה בפירושך ואי לא עשה פירוש לפירושו ואנא לא ידענא מאי פשיטות עד כאן לשונו. וסתמת דבריך ולא פירש אם באשה הנושאת והנותנ'. בתוך הבית היתה השאילה הם הביאו ראייה וקושייתם לא הבנתי דבן נמי לא מצינו שהוא נאמן בשבועה. ואפילו אונות ושטרות. יוצאין על שמו צריך להביא ראייה בעדים. ולא ידעתי מה רוצה לומר אי משום דבן הבית נשבע וכן מצינו בשבועות גבי נשבעת שלא בטענה. תמיה אני אם משם רצה לומר למה לא הקשה נמי מאשה דקתני התם וכן האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית. ואם כן לא הביאו ראייה. ויפה כתבת אהובי דהתם שאני. ומההיא דעשה פירוש לפירושו נמי אין ראייה דבשעת מיתה דוקא לא מהימנא למימר של פלוני הם. כיון שאין בידה ליתנם. אבל מחיים שיש בידה ליתנם לו מהימנא מגו דאי בעי שקלא ויהבא ליה דהא קבל מן האשה יחזיר לאשה ולא לבעל. ואפילו שואלם כדפי' רש"י מ"נ דאם תרצה לומר שהיה מחזיר לבעל ולא לאשה אם היו שואלם לכאורה לא היה לו להחזיר ביד שיודיע לבעל תחלה. ומן הטעם הזה אם הנם ביד האשה אין ידו ביד בעל להוציא מידה. מיהו אם גזלה אין כח באשה להוציאה מידו במעות טמונים דתניא לוה מן האשה אין לו עליו כלום. אבל במעות שאינם טמונים אפילו גזלם יכולה היא להוציא מידו דאי לאו הכי במעות שאינם טמונים אמאי קנתה נימא לגלויי זוזי הוא דבעי כל זה פירש ר"י. וכל זה בשאינה נושאת ונותנת בתוך הבית לא שנא טמונים ולא שנא אינם טמונים לא מהימנא וההי' בירושלמי שלא תהא אשה מברחת משל בעלה ואומר מציאה מצאתי באינה נושאת ונותנת בתוך הבית כדפר"י. ושבועה שהזכרת לא ידעתי מה טיבה כאן דלא שייכא באינה נושאת ונותנ' בתוך הבית אם לא שהיה טוען שלי הן בודאי דמשביעין אותה שבועת היסת. אבל בטענת שמא לא. אבל אם היתה נושאת ונותנת בתוך הבית אז משביעין אותה בטענת שמא בממון שאינו לפנינו. אבל בממון שלפנינו אינה נאמנת אפילו בשבועה.

סימן קעה

ומה ששאלת עוד אם מסר שמעון מנה לאשת ראובן להרויח אם יכול להביאה לבית דין משום דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו. בית דין כך נראה בעיני דלא מיבעיא אשה שיכולה למנות שליח עבורה. אלא אפילו איש הנתבע כך הוא דינו. כמו שפירש הערוך בערך אנטלר. מדאמר בירושלמי פרק כהן גדול ניחא דן אלא דנין אותו אמאי וימנה אותו אנטלר הגע עצמך שעולה שבועה ואנטלר בשבועה פירש וכי אנטלר יפול לישבע ואנטלר הוא אפוטרופוס ופירש דמהא שמעינן דיכול הנתבע לאמנויי אנטלר דלא תני במתניתי' דנין אותו. אלא היכא דנפלה לו שבועה:

סימן קעו

ומה ששאלת אם יכול הבעל לעכב השבח תחת מעשה ידיה רואה אני את דבריך יש לבעל המעות. ואהובי בעל השמועות. ישא כוס ישועות. מאת יי': יצח"ק ב"ר אבר"הם:

סימן קעז

אין גוררין את התבה בשבת בזמן שיש עליה מעות. לפר"י דמוקי לה במניח. יש לי להביא ראייה לאשר ראיתי בצרפת מורי ה"ר שמואל ז"ל שלא היה לו מקום אחורי הדלת להדליק נרות חנוכה והיה מדליק בדלת עצמה אחורי הדלת. ולא נתתי לב לשאול מאין הרגלים ועתה נראה לי דמכאן יש ראייה להיתר דדוקא בזמן שהיא נשמטת אין גוררין אותה. אבל אם אינה נשמטת גוררין אותה. אף על פי שיש עליה מעות כיון דמחוברת לשידה. ועל השידה אין מעות בטילה היא לגבי שידה. כל שכן שהדלת בטל היא לגבי בית שהוא מחובר לקרקע לגמרי. ואין לומ' כשהוא פותח ונועל הוא מטה השמן או השעוה אל הפתילה או מן הפתילה ונמצא מכבה או מבעיר דהא לקמן בסוף פירקא לא אסרינן שמן שבנר בשעה שהוא דולק מהאי טעמ' אלא משום דהוה ליה בסיס לדבר האסור. ולקמן פרק כל כתבי (שבת דף קכ) אמרינן נר שעל גבי הטבלא מנער את הטבלא והיא נופלת ואם כבתה כבתה. ולא חיישינן להא שמטה השמן לפניו או לאחריו. ונמצא מכבה או מבעיר. דלא שייך כי האי גונא מכבה או מבעיר. ואפילו אי שייך דבר שאין מתכוין מותר ולאו פסיק רישיה הוא:

סימן קעח

ועל בית הכסא העומד בקיר החומה חומת העיר והצואה נופלת בתוך החפירה המקפת את העיר שהיא יתירה על בית סאתי' שלא הוקפה לדירה. יש לדקדק אם בית הכסא עומד למעלה מעשרה אם כן הרי צואה נופלת מרשות היחיד לכרמלית דרך מקום פטור. חדא דהחפירה כרמלית היא כיון דהוה יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה. ואויר כרמלית למעלה מעשרה מקום פטור הוא כדאמר פרק קמא דשבת (דף ז) כרמלית עד עשרה אבל למעלה מעשרה מקום פטור הוא. דאקילו ביה רבנן וכו'. ואם תאמר אי הלכתא כרב דימי דשרי בפרק כיצד משתתפי' (דף פז) להחליף ברשויות דרבנן כגון מרשות היחיד לכרמלית או איפכא דרך מקום פטור אף על גב דברשות דאוריית' מרשות הרבים לרשות היחיד אסור להחליף הכא נמי שרי. ואף על גב דליכא מחיצות עד הקרקע. אף על גב דזעירי פליג עליה דרב דימי ואסר התם להחליף אפילו ברשויות דרבנן אי אמרינן הילכת' כרב דימי בשל סופרים הלך אחר המיקל. אם כן הכי נמי שרי. ואם תאמר מדאמר פרק בתרא דעירובין (דף קא) בשמעת' דשערי גינה שמע מינה תלת וכו'. עד מדרבנן איתא לדרב דימי דאמר מקום שאין ד' על ד' מותר לבני רשות הרבים ולבני רה"י לכתף עליו. ובלבד שלא יחליפו. מדקאמ' שמע מינה מדרבנן סתמא שמע מינה דהכי הילכתא. והתם הוי להחליף ברשויות דרבנן. כמו שמוכח וע"ש. אלמא אפילו רשויות דרבנן אסור להחליף והיינו כזעירי. והאי דקאמר שמע מינה מדרבנן אית' לדרב דימי לאו דוקא הוא דהא רב דימי שרי להחליף רשויות דרבנן. אלא הכא קאמר אית' לדרב דימי. ועדיפא מדרב דימי. דאיהי אסר להחליף ברשויות דאורייתא ושרי דרבנן והתם אסר אפילו ברשויות דרבנן והיינו כזעירי והא דקאמר רב דימי משום דמיית' בהדיה בתלמוד ושגורה בפי כל הישיבה טפי מזעירי והשתא אפילו הילכתא כזעירי לא מיבעיא אם יש בית הכסא כך שהצואה נופלת על שיני הכותל. אף על פי שאחר כך מתגלגלת ונופלת למטה בכרמלית מותר דכוחו ככרמלית לא גזור רבנן. אלא אפילו אינה נופלת על שיני הכותל אלא אדף או אמידי אחרינא נגד פי הנקב בסמוך לו בתוך ג' דהוה חורי רה"י והצואה נופלת עליו. ומשם מתגלגלת למטה כוחו בכרמלית הוא ולא גזרו ביה רבנן. כדאיתא בשבת פרק הזורק (שבת דף ק) גבי ספינה שופכין היכא שדי להו. ומשני אדופנא דספינתא. ופריך והאיכא כחו. ומשני כחו בכרמלית לא גזור רבנן. והכי אית' בפרק תולין (שבת דף קמא) האי מאן דסחי במיא לינגיב נפשיה ברישא והדר ליסלוק וכו'. עד כי קא נחית נמי קא דחי כחו מיא ד' אמות בכרמלית. ומשני כחו בכרמלית לא גזור רבנן. אבל מטעם מחיצה תלויה אין להתיר שיש מחיצה י' סביב פי הנקב בין מלמעלה בין מלמטה דאין מחיצה מתרת אלא במים קל הוא שהקילו חכמים במים משום דבקעת דגים לא שמה בקעה כדאית פרק הזורק (שבת דף קא). ואין להתיר על ידי עוקא פי' שיעשה גומא על פי הנקב עמוקה י' ורחבה ד' דהשתא נפלי שופכי מר"הי לרשות היחיד. ואפילו נתמלא העוקא בערב שבת אמרינן פרק כיצד משתתפין (עירובין דף פח) אחת לי עוקא ואחת לי גזוזטרא בריכה ועריבה אף על פי שנתמלאת מים מערב שבת שופכין מים לתוכה בשבת. והני מילי מים דלא מבטלי מחיצה. ותיימא מיא. אבל מי רגלים וצואה מבטלי מחיצת' דלא עדיפא מפירות דאמר בהזורק (דף ק) בור ברשות הרבים עמוקה י' ורחבה ד' מלאה מים וזרק לתוכה חייב. מלאה פירות פטור. מאי טעמא מיא לא מבטלי מחיצתא. פירות מבטלי מחיצתא. ועל מה שכתבתי שהצוא' נופלת על שיני הכותל או על דף אחר העשוי מתחתיו ושוב נתגלגל ונופל למטה שהוא מותר. משום דכחו בכרמלית. אין להקשות מהא דאמר פרק כיצד משתתפי' (דף פז) גבי גזוזטרא שהיא למעלה מן המים דשרינן על ידימחיצות תלויות למלאות. ואמר' בגמרא עלה (שם דף פח) לא שנו אלא למלאות אבל לשפוך אסור. אלמא אף על גב דאיכא מחיצה תלויה המתרת נגדה לשפוך אסור כיון דלבסוף נפיק לבראי חוץ למחיצה יש לומר הילכתא כאיכא דאמרי אפילו לשפוך שרי דבשל סופרים הלך אחר המקל: וכן פס"ק ר"י:

סימן קעט

ועוד נראה לי דאפילו הית' הצואה נופלת להדי' מלמעלה למטה מותר היכא דאי אפשר בע"א כגון שנשברה בשבת הדף שתיקן נגד פי הנקב שהצואה נופלת עליו משום גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה בלאו דלא תסור. ה"נ שדינן מר"הי לר"הי וכן פיר' רש"בא בפרק לולב הגזול (סוכה דף לו) גבי אבנים מקורזלות מותר להכניס לבית הכסא בשבת פי' רש"בא מדקאמר מותר להכניס אלמא מחוץ למחיצה תוך למחיצה קאמר דהיינו מן הבקעה שהיא כרמלית לתוך המחיצה שהיא רה"י. ודלא כפרש"י שפירש שם בתוך ד' אמות בשדה ואינו מוקף מחיצה דליכא אלא איסור טילטול אבנים דרבנן ומשום כבוד הבריות לא גזרינן. והלשון לא משמע כן מדקאמר להכניס כדפרי': ועוד מדקאמר לבית הכסא אלמא מוקף מחיצה הוי כמין בית ואפילו הכי שרי. וכן משמע בפרק הרואה (ברכות דף סב) דקאמ' רב ספרא הוה יתיב בבית הכסא אתא ר' אבא נחר ליה. ובפרק כהן גדול (סנהדרין דף יט) שיהו בנותיהם מספרות בבית הכסא משום ייחוד משמע דמקום צנוע הוא ומוקף מחיצות ואין רואין אותו העומדים בחוץ. ואפילו הכי התירו להכניס מכרמלית לרה"י. והשתא אומר אני אע"פי שכתבתי שמותר להכניס אבנים מקורזלות לרה"י בכל שבת לדידהו שאין בתי כסאות שלהם אלא בשדות. ואם כן לפי זה היה מותר אף לכתחלה בכל שבת לפנות באותן בתי כסאות שנופלין בחפירת העיר בלא שום תקון כדפרי' לעיל. שהרי אין למחות לכתחילה כיון דבידו לבנות בית הכסא בחצירו. דאם כן למה התירו בכל שבת להכניס אבנים מקורזלות מכרמלית לר"הי משום דלא מצי להכניס מבעוד יום כי בני אדם יקחום. והלא יכול לעצמו לעשות בית הכסא בשדה בדלתים ובריח סגור חותם. עד ששום אדם לא יכול לכנוס שם אלא הוא ויכניס אבנים מבעוד יום. א"נ לאחר שיעשה צרכיו ירחץ נקביו במים ולא יצטרך לטלטל אבנים בשבת ולא להכניסם מכרמלית לרשות היחיד. או מבעוד יום יכניס לבית הכסא. ולא יסמוך לכתחילה על זה להכניסם בשבת. ולמה התירו לו לכתחלה לסמוך. אלא כולי האי לא אטרחוה רבנן. במלתא דכבוד הבריות באיסור דבריהם: הכי נמי לא טרחינן ליה לבנות בניין בשביל זה. מיהו למה לי להתיר לכתחילה דבר זה כיון דאפשר בתקנת כל דהו כדפירשת' לעיל מיהו נקוט האי כללא בידך דהיכא דנשבר התיקון בשבת מותר לאותו יום אפילו לכתחילה בלא דף משום כבוד הבריות. ושוב מצאתי תשובה שרי הצריך לעשות קנה פחות מג' בגובה י' ושמא לא הצריך אלא לכתחילה. ודבר פשוט הוא דקנה פחות משלשה שרי. אלא ברוב מקומות היו נותנים רשות ליהודי' לעשות זה בתוך החפירה. אז יכול לעשות בדף כדפיר' לעיל.
מאיר בר ברוך

סימן קפ

מה ידעתי ולא תדעו אלופיי ומיודעיי ענוותיכם תרבוני. שאלתם על קרובת לאה שהיתה מוטלת על ערס דוי. ומגו מרעה אפטרא לעלמא וחילקה נכסיה בפני עדים. ושוב אמרה כל מה שויתרה מנכסיה על מה שחילקה בפניהם ינתן ליתום אחד קרובה מצד אמה. וכל זה בלא קייום כ"א כדברי ש"מ. ולאה קרובתה היתה דרה עמה בבית. ובשעת חוליתה נתנה לה מפתיחותיה החיצוניות והפנימיות. ונכנסת ויוצאת. וכשנפטרה נודע שתפסה לאה צררי ומטלטלי. ובאו לדין היתום ולאה. לאה אומרת מחיים תפיסנא על פיה שנתנה לה מדעתה. אם המטלטלים אותם שביד לאה דבר שיש בו סימן וידוע בעדים שאותן מטלטלין היו של רחל. ויש עדים שראו עכשיו המטלטלין ביד לאה. על לאה להביא ראייה שנתנה לה. כמו אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו עליהם להביא ראייה. אבל אי ליכא עדים כדפרי' אז נאמנה לאה לומר מחיים תפיסנ' שנתנה לי מגו דאי בעי אמרה לא בא לידי משלה כלום ובשבועה. דאפילו אמרה לא תפיסנא כלום צריכה לישבע על האפוטרופסות שנעשית בחייה. דתנן (פרק כל הנשבעים דף מה) אלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאפוטרופסים משום דמורו היתרא. השתא נשבעת שנתנה לה במתנה. ושתפסה על פיה של רחל מחיים. וא"ת מתנת ש"מ במקצת היא. כיון דבשעה שהיא אומרת שנתנה לא חלקה שאר נכסיה. וקיימא לן דבעי קניין ובלא קניין אפילו מת לא קנה.. הני מילי מתנת שכיב מרע שהיה כדברים בעלמא. אבל הכא דאיכא משיכה שמשכה המטלטלין. וחזקה בהן בחייה ועל פיה אין לך קניין גדול מזה. דלאו דוקא אמור רבנן שכיב מרע במקצת בעיא קנין חליפין ה"ה בכל מיני קנין מהני משיכה מסירה הגבהה. ואם הוא קרקע שטר וחזקה. ודוקא אם לא צותה מחמת מיתה. אבל אם צוותה מחמת מיתה כגון דאמרה וויי דקא מייתה ההיא איתתא. או אמרה אם תמות היא תטול כך וכך. אפילו אם תפסה לאה תפיסתה לאו כלום היא. דקיימא מצוה מחמת מיתה בין בכל נכסיו. בין במקצת נכסיו בין בקניין בין בלא קניין אם מת מתנתו מתנה. ואם עומד חוזר. פירש בטילה המתנה. ואם לא עמד וכו' כדפר"י. כיון דעמד בטלה המתנה. ואם שוב מת לא יזכה אפילו לאחר מיתתו. דסבר נתבטלה המתנה משעמד. וכיון דאם עמד בטילה היא. היכא דלא עמד נמי וחזר בו קיימא לן בהדיא כל שאילו עמד חוזר. חוזר במתנתו ואפילו בחליו. והכא הרי חזרה ממתנת לאה. מדקאמר' כל אשר יותר לה מנכסיה. על מה שחילקה לפניהם תנתן ליתום. נמצא דמה דיהבה ללאה הוי נמי בכלל נכסיה. ואף על גב דתפסה לאה ומשכה לא קניא עד לאחר מיתה. אם כן כל ימי חייה אקרי נכסיה כל היכא דאיתנהו. וה"ה למצוה מחמת מיתה שכל דינה כמתנת ש"מ כדפרי'. אבל אם לא צותה מחמת מיתה או הדין כדפרי' מעיקרא שזכתה כיון שמשכה על פיה של רחל. ובשבועה כדפרי' לעיל. ושלום
מאיר בר ברוך:

סימן קפא

מותר לומר לגוי לחלוב בשבת. וראיתי מפרק מי שהחשיך (שבת דף קנד) גבי בהמה של ר"ג שהיתה טעונה ולא פרקה עד מוצאי שבת ומתה. ופריך ויניח כרים וכסתות תחתיה ויפלו הכרים עליהם. ומשנינן קמבטל כלי מהיכנו. ופריך והאיכא צער בעלי חיים. והיה לנו לבטל כלי מהיכנו דאינו כ"א דרבנן. ומשני קסבר צער בעלי חיים דרבנן הוי משמע בהדיא אי צער ב"ח דאורייתא ואף על גב דשבות שהיה מעשה הוא היה מותר. כל שכן האי דשבות שאין בו מעשה כמו אמירה לגוי. הלכך מותר לומר לגוי לחלוב בשבת דאנן קיימא לן צער ב"ח דאורייתא מדקפריך הכא. והאיכא צער בעלי חיים משמע דתלמודא סבירא ליה הכי. ועוד מדקאמר רבא בפרק אילו מציאות (דף לב) מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא וחלב מצער הבהמה כדאמר בן שמנה חי אמו שוחה עליו ומניקתו. משום סכנת חלב. ועוד נראה לי מדקאמר פרק ערבי פסחים (פסחים דף קיב) יותר משהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק. וק"ל:

סימן קפב

מתשובות הגאונים וששאלתם מהו לחלוב בשבת מפני שמסתכנות ואם אין יונקים עגלים מסתכנים שבאו רבנים ואמרו מותר לחלוב במשנה בכלי. לא יפה אמרו אותן רבנים שהורו לכם שמותר לחלוב בשבת שלא כהלכה ושלא כהוגן עשו ושלא כשורה. מפני שהחולב בשבת חייב חטאת וכו'. ובסוף התשובות אמרו אבל משום סכנת הבהמה אומר לגוי חלוב וטול החלב לעצמך ומותר לו בכך:
מאיר בר ברוך:

סימן קפג

מי שמת והניח כתובת אשה וב"ח גובה האשה כתובתה וגם הב"ח. ואין משאירין לו כדי קבורה. וראייתו מה"ג מי שמת ולא הניח כתובת אלמנתו אלא שליש ואין לו תכריכין ולא הוצאות קבורתו

סימן קפד

וששאלתם מי קוברו אלמנתו או קופה של צדקה. אלמנה ענייה במה נחייבה לקבור את בעלה היכן מצינו אשה שחייבת בקבורת בעלה. ואפי' הניח לה כל כתובתה אינה חייבת שבעלת שטר היא. וכתובתה נוטלת הימנו. כ"ש היכא שלא הניח אלא שליש כתובה. ובדין הוא שיקבר משל קופה של צדקה ואין עליה שוה פרוטה. ודייה שאיבדה שני שלישי כתובתה. וכן הלכה. ועוד הביא ראייה מתוספתא דכתובות מי שמת והניח נכסים מטלטלין ויש עליו כתובת אשה ובעל חוב כל הקודם זכה. והוא נקבר מן הצדקה:
מאיר בר ברוך

סימן קפה

אשת ראובן קבלה עליה חרם. במעמד אנשי העיר וכתבו שטר ועליו עדים ועברה פעמים ושלש ועתה אנו מסופקים מה שאמרו חכמינו עוברת על דת להפסידה כתובתה. אם התראה בשעה שעברה על החרם בעי. כמו דיני נפשות דמצי אמרה אשתלי לי. ונראה לנו דלא דמי דמה שעוברת היינו שמאכילתו דבר שאינו מעושר' צריכה התראה אפילו אם כן היא צריכה התראה בשעת מעשה לפי שיכולה לומר שכחתי ולא ידעתי שהפסדתי כתובתי עבור זה. אבל כגון זו שבשעת קבלת החרם התרו בה תדעי בבירור אם תעברי על החרם שתפטרי כתובתיך. א"כ ידעה ומחלה אם תעבור. ומאחר שקבלה עליה ולא אתניא אם לא אשכח הדין כמו שלמדתנו בכל דבר הרגיל דהוה ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה. ועוד תודיע אם יגרש אותה בעלה דאמר בפרק המדיר (כתובות דף עב) אין אדם דר עם נחש בכפיפה מאחר שרגילה בכך. וגם בעיא היא בפרק ארוסה (סוטה דף כה) אם רצה הבעל לקיימה אי מצי לקיימה אי לא. אבל הא פשיטא ליה שהנשים שעברו על דת ואיבדו כתובתן שמגרש אותן בעל כרחן אם ירצה. האלפס פסק דכופין אותו להוציא אם רגילה בכך. וגם בירושלמ' יש כופין. כתובתה אלף זוז נוטלת בלאותיה ויוצאה בע"כ משמע. וגם בתשובת רבינו תם יש. שבפעם ראשון אין כופין אותה אפילו עובדת ע"ז משמע אין כופין. אבל אם רצה מגרש בע"כ.

וזו תשובתו נראה לי דבר פשוט דאפילו אם תמצי לומר בעוברת על דת צריכה התראה. סגי שיתרו בה פעם אחת אם עברה אחר כך על ההתראה אפילו לא התרו בה בשעת מעשה תצא בלא כתובה דא"לתה נמצא' מכשלת לבעל דכי אתרו בה ודאי תאמר לא אעשה עוד כדי שלא תפסיד כתובתה. ותחזור אח"כ לקלקולה ותכשילנו וכי יטרח הכפל להסריח עדים על כל קלקול וקלקול. ואפילו כשיעמיד עדים לא יכול לה כי בפני עדים תאמ' אשתליין לא אעשה עוד וא"חכ תחזור לקלקולה. ועוד ראייה הרי דברים ק"ו דהא אף על גב דפשיטא לן דאין משקין אותה בלא קנוי והתראה אפילו הכי מספקא לן אי בעי קנוי והתראה להפסידה כתובתה. א"כ קנוי והתראה שלא בשעת הקלקול דפשיטא לן כמו שמוכיחות ההלכות וההיא שמעתא גופה מוכח' הכי דקאמר מקנין לארוסה להשקותה כל שכן דחשיב קנוי והתראה להפסידה אף על גב דבעי התראה. ועוד ראייה דמייתי התם ואילו שב"ד מקנין להן וכו'. עד ולא להשקותה אלא להפסידה כתובתה. אלמא דקנוי וסתירה דלהפסידה כתובתה הוא. דומיא דקנוי דלהשקותה. וכן משמע מלשון רבינו משה אבן מיימון ז"ל. ולעניין לגרשה הרשות בידו עכ"ל. הארכתם עלי דבריכם ביותר. ומי יפנה להשיב על כל הדברים האלה. ובקצרה אשיב את הנראה בעיניי. אם ראובן היה ציית דינא. ואעפ"כ הלשין אותו שמעון לשר. ומתוך כך הוצרך בע"כ ליתן ליט' לשופט וכו'. כמו שכתבתם ששמעון מודה שהלשין אותו וצוה לעכב את שלו עד שיעשה לו דין לא היה לו לעשות אלא בפני הקהל וב"ד. אבל מעצמן לא. דהא אמר עביד איניש דינא לנפשיה הני מילי בחפץ מבורר שהוא שלו אם ראובן היה מחזיק בחפץ של שמעון. שמעון היה יכול ליקח אותו חפץ המבורר. לעשות דין לעצמו כיון שאותו חפץ עצמו הוא שלו. וכן מוכחת כל ההלכה בריש פרק המניח (בבא קמא דף כז). אבל מי שחייב לחבירו ואינו פורעו הא תנן בפרק קמא המקבל (דף קיג) לא ימשכננו ואפילו שליח ב"ד. אמר שמואל דמנתח נתוחי אבל לביתו לא קאזיל א"כ אם יש עדים כמה הפסיד ראובן בזה יש לו לשמעון לשלם. ואם אין עדים והוא טוען איני יודע אם הפסדת כלים בזה ישבע שמעון שאינו יודע אם הפסיד כלום בזה ויפטר. ועל הב' ליט' שתובעו ראובן על הליט' שאומר ראובן שפרע לשופט עבורו. נהי דגוי בתר ערבא אזיל. מ"מ לא משבעינן לשמעון בשביל אותו ליט' שיהא כדבריו. כל זמן שלא נתברר בעדים אלא בשבועת ראובן שפרע לגוי. אמנם על הליט' השנייה שאמר שנדר לו כדי שיסייענו ושמעון משיב להד"ם יש לו לישבע לראובן שלא נדר לו כלום ואם אין רוצה לישבע משלם. ולא כל הליט' אלא לפי טרחו ולפי מה שביטל ממלאכתו ופסידא דמטי לראובן בשעה שטרח כדתני' ומייתי לה בהגוזל בתרא (דף קיו) הרי שהיה בורח מבית האסורים ואמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו. טול דינר בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם. ופריך מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. עד סיפא בצייד השולה דגים מן הים דאמר אפסדתו כוורי בזוזא.. ואם ראובן רוצה לישבע שפרע הליט' האחד אל השופט אז ישבע שמעון גם על אותה ליט' שכדבריו הוא ויפטר. ומה ששמעון טוען שמשכנו סוסו בעבור בנו וכו'. אם יש עדים שעל פי הקהל עשה פטור. ואם לאו ישבע על זה שברשות הקהל עשה. ועל הב' ליט' ישבע שמעון שלא הפסידו מאומה בדבריו.
מאיר בר ברוך

סימן קפו

על אודות ראובן שמכר סוס לשמעון ביין. והניח ראובן היין ברשות שמעון ולאחר שהיה הסוס ביד שמעון בא גוי ואמר שהסוס נגנב ממנו ולקח הסוס. ועתה רוצה שמעון לעכב היין כי אמר שעדיין לא יצא מרשותו. ועוד שמקח טעות הוא. נ"ל אע"פ שהיה עדיין ברשותו כיון שמשך הסוס לביתו הרי נקנה היין לראובן כדתנן כל הנעשה דמים כאחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין. ומה שהוא טוען שמקח טעות הוא כיון שגנוב היה. אם מודה ראובן שהגוי לקח ממנו בדין שהיה נגנב לו אז ודאי היה טעות. אבל אם ראובן טוען שהגוי גזל אותו שלא כדין או טוען ואומ' איני יודע אם היה שלו אם לאו הוה המקח קיים ולא יפסיד ראובן כלום במה שהגוי אנסו משמעון כדאמר בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מה) מכריז רבא ואיתימ' רב פפא דסליק לעיל ודנחית לתתאה האי בר ישראל דזבין חמריה לחבריה וקאתי גוי וקאניס ליה מיניה וכו'. עד דמסיק אמימר בין מכיר בין אין מכיר שהיא בת חמורו בין אניס ליה באוכפא בין אניס ליה בלא אוכף בכולהו אין צריך לפנות דסתם אנסים הם. ונ"ל דאפילו הכי אין משביעין ראובן שלא היה יודע שהיה גנוב דתניא בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מה) דאין נשבעין בטענת שמא אלא בשנויים במשנה דמורו היתירא. אבל שאר שמא לא וכל שכן בנדון זה דגרע משאר טענות שמא דמידת ידיע אנסי' הם ומסתמא משקר. מיהו אם יש לו עדים שראובן יודע שהיה גנוב ובדין לוקח הגוי הוי מקח טעות כמו מוכר ונמצא שאינו שלי חוזר וגובה מעות מן המוכר:

סימן קפז

ואשר שאלתם על ראובן הטוען על שמעון לוי היה חייב לי ליט' לא הוה ציית לדינא והיה חפץ לילך חוץ לעיר וקבלתי עליו לשופט לעכבו עד שיעשה לי דין ישראל וכן עשה. ונכנסת נגדי עבורו בערבות שהייתי מניח המשכונות והוא ירד עמי לדון ויעשה לי דין. ואם אין תחזירם לי. וזה נדרת בתקיעת כף וסבור אנו שיש לי עדים. ושמעון משיב נכנסתי בערבות שאם לא יבא לוי תוך זמן פלו' שאחזיר לך המשכונו' וכבר בא לוי תוך זמנו. ונפטרתי מכל וכל מן הערבות. עכ"ל הטוענין: נ"ל אם יש עדים שתקע כפו יבאו ויעידו. ויש לו לקיים כל מה שנדר לו בתקיעת כף כי יש בידי תשובת רבינו יצחק ב"ר אברהם שכתב בשם רבינו יוסף ב"ר יצחק ז"ל שמוציאים ממון בתקיעת כף. אם מודה שתקע כפו ליתן לו כך וכך ממון או יש עליו עדים. אבל אין עליו עדים וגם הוא אינו מודה שתקע כפו. שיעשה לו צווי ב"ד אלא רק שיבא בתוך הזמן שיהא פטור בלא שבועה כי כך כתוב באותה תשובה. ומטעם ערבות אין לחייב אותו דאפילו אי איכא תרי סהדי שנתערב או הודאת פיו לא משתעבד בלא קניין שלא על אמונתו הלוהו כיון דלא נתערב בשעת מתן מעות וא"כ שמעון פטור בלא שבועה. דמטעם ערבות לא מחייבינן כלל כדפרי'. ומטעם תקיעת כף נמי לא כיון שכופר שלא תקע כפו אלא על תנאי זה וזה קיים נאמן בלא שבועה כדפרי'.

מאיר בר ברוך

בכורות בס"פ יש בכור (בכורות דף מח) מי איכא מידי דלדידיה לא מצי תבע. כי האי גוונא אמרי' בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קעד) אמילת' אחריתי גבי ההוא דיינא דאחתיה למלוה בנכסי דלוה מקמי' דלתבעינהו ללוה. סלקיה רב חנן בריה דרב ייבא סבא דנכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה. ותנן לא יתבע מן הערב תחילה אלמא דלכל מילי יהבינן לנכסי דין ערב. מכאן יש ללמוד דאם ראובן הלוה מעות לשמעון ונעשה לוי ערב. ואחר זמן טען שמעון פרעתי לראובן שלא בפני לוי. וראובן אמר לא פרע ולוי אינו יודע שפרע שמעון ישבע שפרע ויפטר וגם לוי הערב פטור דכי היכי כשהלוה ישבע שפרע שוב לא יגבה מלוה מנכסיו אע"פ שיש להן דין ערב. ה"נ כשהלוה אמר שפרע נפטר הערב. והאי דשקיל ערב מעיקרא משום דאי משתדפי נכסים דלוה שיפרע מלוה מן הערב. וישועה תבא ותקרב.

סימן קפח

הנה אנחנו באים עדיך שתאיר עינינו על אודות הטכנט שהיה מושל עלינו אשתקד. והלווהו יהודי כ"א ליט' ב"ל ליט' ובקש מן היהודי' להיות ערבים שלו עד זמן שניתן המס שיתנו אותם יהודים ממס שלהם כנגד אותו חוב. וכן קיימו וקבלו עליהם כל הקהל בכתב חתימתן. ועתה נהפך הגלגל שירד הטכנ"ט מממשלתו והפסידו הקהל כל המעות ועתה באים הקהל להוציא המעות מאותם היהודים הט' ליט' העודפים על הקרן יען שאחריותם היו על הקהל. והמלוים משיבים אין לנו עסק עמהם כי הגוי היה חייב לנו ה"ל ליט'. ואתם קבלתם עליכם לפרוע החוב עבורו שנעכב בקצבות המס שלנו עד דמי החוב.. וכן עשינו במצוותכם ושוב אין לנו עסק עמכם ותאיר עינינו: כך דעתי נוטה שהקהל חייבים לפרוע ה"ל ליט' דבתר וקיפא אזלינן כיון שהמלוים זקפו קרן וריבית יחד עם הט"כנט. כבר נעשה הכל קרן. כדאמר בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף עב) גוי שלוה מישראל וזקפן עליו במלוה ונתגייר גובה את הקרן ואת הריבית וכו'. דבתר זקיפא אזלינן. ואחרי שנחייבו הקהל לטכ"נט מדינא דמלכותא בנוהג שבמלכות שמקדימין קודם הזמן לעבדיהם למס להתחייב בעבורם במקום שהם חייבים גם הקהל נתחייבו במעמד שלשתן למלוים בין הקרן בין הריבית. ואף על גב דבמעמד שלשתן בגוי לא שייך כמו שפסק ר"ת הני מילי ישראל שאמר לגוי תן לגוי זה מה שאתה חייב לי. אבל איפכא גוי שאמר לישראל תן לישראל חבירך מה שאתה חייב לי במעמד שלשתן קנה ממון. ממון ישראל הפקיעו ממון גוי לא כל שכן. ואפילו אם ת"ל כיון דאכתי לא מטא זמן גביית המס. נימא כל כי האי גוונא הבו דלא לוסיף עלה ולא ליקני במעמד שלשתן. כיון שהיא גופא מילתא בלא טעמא היא. מ"מ הקהל חייבים למלוים כיון שעל ידם פטרן הטכנט והערבים. ואפילו לא פטרן הט"כנט בפי' והערבים כיון דגוים בדיניהם בתר ערבא אזלי הוה ליה כאלו פטרום. כיון דעל ידם פטרום לא גרע מערב בשעת מתן מעות דלא בעי קניין. דאע"ג דהכא שלא בשעת מתן מעות הוה. בשעת מתן מעות טעמא מאי כיון דאדיבוריה סמך ועשה מעשה שהלוהו מעות משתעבד כדיליף מקראי דערב משתעבד. ה"נ ע"י שהקהל נפטרו מהט"כנט. והערבים כ"ש דמשתעבדי. ועוד ערבות של מעשה הקהל. הוה ליה כערב דבית דין דלא בעי קניין. ועוד לאו מטעם ערבות דלא שייך ערבות אלא במקום שהלוה אינו נפטר לגמרי. אבל הכא שנסתלק הט"כנט לגמרי ונכנסו הקהל תחתיו הרי הם חייבים גמורים. ולא מטעם ערבות ולא בעי קניין. ומה שכתבתי למעלה דבזקיפת הרבית נעשה קרן. היינו אפילו רבית שלא עשה עדיין. דמיד כשזקפו נעשה קרן. ואם היה מיד אחר זקיפא ליתן לו הקרן לא היה נפטר אפילו בדיניהם מן הרבית. והיה צריך ליתן לו הרבית משלם. ומלשון רבינו ייב"א משמע כן מההוא דאיזהו נשך. (דף עב) ושלום
מאיר בר ברוך:

סימן קפט

ואשר שאלתם על ראובן שנתן כל נכסיו לבניו על מנת שיתנו לד' בנותיו כך וכך מעות. ואם יפחתו מן המעות אז יש להם ליתן מן הקרקעות ונפטרה אחת מהן בחיי אביה. נ"ל אע"פ דהמתנה מתנה אם יתנו חלקם לשלשה בנות הנמצאות. אבל מחלק המתה יהו פטורים אפילו מלתת ליורשים כדתניא ומייתי לה בפרק האומר (דף ט) ובפרק מי שאחזו (גיטין דף עד) הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז וכו'. עד רש"בג אומר נותנת לאביו או לאחד מן היורשים וכו'. עד מר סבר פיר' ת"ק לי ולא ליורשין. ונראה דהלכה כת"ק ולא כרש"בג. דדוקא בכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו ולא בברייתא. ואע"פ שהבנים פטורין מחלק המתה המתנה אינה בטילה. כיון דמן הדין אין לבנות במקום הבנים אלא לקיומי תנאיה הוא דבעי. וכיון דמתה יתנו לאחרות ומחלקה יהו פטורין. דדמיא לההיא דמי שאחזו (דף עד) לההוא גברא דאמר לאריסיה כולי עלמא דלו תלת ואכלי רבעא. ואת דלי ארבע ואכלי תילתא. לסוף אתא מיטרא. רבא אמר הא לא איצטריך וקיימא לן כוותיה. ואפילו לרבנן דאצטריך ליה מודו בהו דלהרווחא קמכוין. והא לא איצטריך והא דלא דמי לפועלים דאתא מיטרא ומסיק התם פסידא דפועלים הוא. דשאני התם דלא קעבדי פועלים מידי ואכתי לא נכנסו לה. אבל הכא יהבי לשאר בנות חלקם. ועוד אבא לגבי בריה גמר ומקני ולא אמר אלא להרווחה ולעניין זילותא נמי ברתא עדיפא ליה. וכען דמתה המה יקחו חלקה ולא יתנו ליורשיה דהלכה כתנא קמא כדפר"י. ועוד דאמר בריש פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמג) ההוא דאמר כל נכסיי לבראי הוה ליה ברא ובר ברא. ומסקינן דלא קרי איניש לבר ברא ברא. ומייתי התם תניא כוותיה דמר בר רב אשי המודר הנאה מן הבנים מותר בבני בנים. אפילו היכא דליכא בנים אלא בני בנים מותר בבני בנים. ה"נ כיון דאמר לבנותיו לבנותיו דוקא משמע ולא ליורשיהם. וליכא למימר אם כן תיבטל המתנה לת"ק כדקאמר לא נתנה לו זקוקה ליבם דשאני התם דלא קיימה כלל לתנאיה. אבל הכא קיימו לתנאיה בשאר הבנות. וההיא כיון דמתה פטורים מחלקה. ועוד שאני דלגבי נפשיה עדיפא ליה. ודעתו שתתן לו. ואי לא יהבה ליה לא הוי גיטא. ואפילו תתן ליורשיה. ועוד לצעורה קמכוין. כרבנן דרש"בג דפליגי במעש' פ' מי שאחזו (גיטין דף עד) דאם אבדה אצטליתו לא תתן לה דמיה משום דאמר לצעורא. אבל בנדון זה כשהוא נותן לבניו ומתנה שיתנו כך וכך לבנותיו. ודאי להרויח לבנותיו קמכוין. ובשמתה אחת מהן הא לא איצטריך ופטור מחלקה. וגדולה מזו אמרי' פרק מי שאחזו (גיטין דף עד) הרי זה גיטיך על מנת שתניקי את בני שתי שנים או שתשמשי את אבא שתי שנים מת הבן או האב. או שאמר האב אי אפשי שתשמשני בלא הקפדה וכו'. עד כלל אמר רש"בג כל עכבה שאינה ממנה הרי זה גט. ואפילו לתנא קמא דאמר אינו גט הכא מודה דשאני התם גבי גיטה דרבנן דרש"בג לטעמייהו דכי היכי דגבי איצטליתו אית להו לצעורא קמכוין. ואין להקשות אמאי לא קאמר רשב"ג תשמשי את יורשי אבא כדקאמ' רש"בג התם על מנת שתתני מאתים זוז ומת דינתנו ליורשיו קאמר הכא נמי נימא שתשמשי את אבא יורשין קאמר. יש לומר הא דאמר רש"בג נותנה ליורשיו ה"מ כשהתנה שתתן לי לעצמו אז רוצה לומר לו וליורשיו. אבל כשהתנה על שימוש אביו או על בנו שתניקהו לא נתכוון אלא לפוטרו משימוש אביו שהיה מוטל עליו. ומהנקת הבן. וכיון דמתו פטורה לגמרי. ואת למאי דפרישית דפטורין לגמרי מחלק המתה מאי שנא מהא דאמרינן ספ"ק דגטין (דף יד) הולך מנה לפלוני והלך לבקשו ולא מצאו. ואיכא למ"ד יחזרו ליורשי משלח או ליורשו המשתלחין לו. לא קשה כלל דהתם למי שנתנה עיקר המתנה מת קודם שבאת לידו וכי יהיב איניש מתנה אדעתא דמקבלי לה מיניה. והרי הוא מת קודם והוא לא נתכוון אלא לו ולא ליורשיו ולהכי הדרא למריה. ואדרבה חד טעמא דהולך מנה לפלוני ולא ליורשיו קאמר. וה"נ במתנה גמורה נתן לבניו אך שהתנה שיתנו כך וכך לד' בנותיו ולא ליורשיהם. וכי היכי גבי הולך מנה לפלוני ומת דהמתנה בטילה. דלפלוני ולא ליורשיו קאמר הכא שהתנה שיתנו לבנותיו מתה אחת מהם התנאי בטל לגבי דידה דלה ולא ליורשיה קאמר. וק"ל לה"בין:
מאיר בר ברוך:

סימן קצ

ואשר שאלתם על אודות החזן שהיו רוב הציבור חפצים בו ומקצתם אינם חפצים בו. ולא נתרצו לו יעשה על פי הדוכוס שביקש הממאנים להתרצות. לא טוב עשה להמנות ש"צ דרחמנא על פי הדוכוס. ובארצינו היו מקפידים מאד על כיוצא בזה. וכבר נעשה מעשה. בימי אב"י הע"זרי בקולוני"יא שנתמנה חזן והלך יהודי אחד ונתכוון לכבדו וגרם שההגמון שלח אחריו ולקח מצנפתו מעל ראשו ונתן לרב ואמר הא לך החזנות. וכעס מאד אף על כנגד ההגמון. ואמר אדוני אין דיני לקבל ממך עבודת בוראינו. ולא קבל ממנו החזנות. אע"פ שתחלה קבל עליו. וסבורני שקנס את היהודי גם החזן עליו לתקן:

סימן קצא

וששאלתם על תינוק שחלה אם יש לתת למלמד בפועל בטל או שכרו משלם. כך שמעתי ממורינו הרב ר' שמואל מצרפת ז"צל דנותן לו שכרו משלם. ומדמי להא מילתא לאכלושי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי. דפרק השוכר האומנים (דף עז) ונתן להם שכרם משלם. מיהו אי אית ליה דכוותיה יהיב ליה כדאית' פ' האומנין (בבא מציעא דף עז). יש לחלק שהתינוק רגיל להיות חולה בין דלא רגיל כדמפלגינן בפרק האומנין (בבא מציעא דף עו) בין נהרא דהוה רגיל למיפסק ובין דלא רגיל. כמו שחילק רבינו יואל הלוי. ואין להאריך:

סימן קצב

גבוי כתובה ממתנת בריא ממורי הר"ם:

טרא טרייא לההוא גברא. ארי שבחבורה. שר הבירה. מ"ו ה"ר פרץ שיזכה לעמוד בקרן זוית אורה. סבור הייתי שלא הייתם אלא מקבלי טענות. ודבריכם היו מוכיחים. גם כן שלא הזכרתם בכתבכם שום צד ראייה לא לחיוב ולא לפטור. זולתי הטענות לבדם. ועכשיו שדקדקתם אחרי צריך אני לבא בדרך ארוכה לחלק לכל אגפיי צדדין וצידו צדדין שלא ליתן פתחון פה לבעל דיי לחלוק. תחילת דברים כתבת שפסק האלפס דלית הילכתא כההיא מילתא באושא התקינו הכותב כל נכסיו לבניו. הוא ואשתו ניזונים מהם. לא הייתם צריך להביא מן האלפ"ס. דבגמרא דידן איתא בהדיא לההיא פיסקא. דאיבעיא להו הילכתא כוותיה או לית הילכתא כוותיה. ת"ש דר' חייא ור' יונתן הוו קיימי אתא ההוא גברא גחין ונשקיה אכרעיה דר' יונתן וכו' עד אי אמרת בשלמא לאו דינא הוא משום הכי בעי עשויינהו וכו'. אלמא דבגמרא דידן איתא לההוא פיסקא. והא"לפס לא חידש בדבר זה כלום. אלא שכתב בקוצר פיסקא דגמרא. ואגב ריהטך וריצת ענוותך לא נתת לב. דאדרבה משם ראייה לדבריי. דמעיקרא פריך תלמודא אתקנת אושא. פשיטא דבלא תקנת אושא ידעינן דהוא ואשתו ניזונים מהם. גדולה מזו אמרו אלמנתו ניזונית מנכסיו. הוא ואשתו מבעיא. אלמא מילתא דפשיטא הואי. ומשני מהו דתימא התם הוא דליכא איניש דטרח. אבל הכא דקאי איהו נטרח לדידיה ולדידה ק"מל. ועתה תן לבך להבין ושבוק מתניתיך ותא אבתראי. דאי בתר מעיקרא אזלת לפי דברי המקשה כולה מילתא דפשיטא היא. בלא תקנת אושא כדפריך תלמודא מעיקרא גדולה מזו אמרו וכו'. אשתו מבעיא דלאחר מיתתו ניזונים דליכא דטרח לדידה דמשוינא למתנה כדין ירושה. כי היכי דבחיי הבת ובמיתתה דהוה לן למימר בעל בנכסי אשתו לוקח הוי. דטבא ליה עבדו ליה כדאיתא פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלט) ונהוי כמו האחין שמכרו או משכנו דאין מוציאין למזונות בפרק מציאת האשה (כתובות דף סט). אפילו הכי משום תקנתה דאלמנה שויה רבנן כיורש. ה"נ משוינן ליורשיה מקבלי מתנה כיורשים. ותגבה האלמנה מן המתנה אפילו מזונות. כל שכן כתובתה דעדיפא ממזונות דכתובה גביא ממקרקעי אפילו ממשעבדי. מה שאין כן ממזונות דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם. והא דאיבעיא לן הילכתא כוותיה או לא. איכא למימר נמי דהאי דקא מבעיא ליה בחייו דמצי טרח לדידיה ולדידה מאי ואהאי פשט דבחייו מצי טרח לית הילכתא כתקנת אושא. ומייתי מדאיצטריך ר' יונתן לעשויינהו. והוא החזיק לו טובה. אלמא בחייו לית הילכתא כוותיה. ויותר היה פשוט לתלמוד דעקרינן מתנה בריא גמור מפני מזונות האשה לכל הפחות לאחר מיתת בעלה דליכא דטרח לדידה. ממאי דעקרינן כח הבעל דהוה לוקח מדרבנן לעשותו יורש משום תקנתא דאלמנה שתגבה מזונות. כ"ש מתנה זו שנעשית ש"מ. ושלא נתכוון אלא להבריח שלא תגבה מהן מזונות וכתובה דלא מהניא ההיא מתנה שנתן ליורשיו ועקרינן לה מקמי מזונות וכתובה דאלמנה. ועוד גדולה מזו אני אומר דהא דפסיק תלמודא דליתא לתקנת אושא היינו דוקא בהא דקאמרי דאפילו הוא ניזון מהן. דהא מילתא בלא טעמא היא. דכיון דאיהו גופיה יהיב להו לא הוה לן לאפקועי למתנה לגבי דידיה. דהא אמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה. ואפילו הכי היכא דיהיב לה איהו גופיה המתנה קיימת דקיימא לן הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נא). הילכך בהא מספקא ליה לתלמודא אי הילכתא הכי. ופשט דלית הילכתא הכי. תדע דאי לית הילכתא כוותיה דבין הוא ובין אשתו אינן ניזונין מהן מדינא. אם כן אמאי פריך תלמודא מעיקרא פשיטא. הוה ליה לשנויי הכי איצטריך שפיר תקנת אושא לאפוקי מסברא דידן דקיימא לן לא הוא ולא אשתו ניזונין מהן אבל לפירושי ניחא דמעיקרא לא פריך פשיטא אלא על אשתו דהא מילתא דפשיט'. דגדולה מזו אמרו אלמנתו ניזונית מנכסיו אשתו מיבעיא. דמאשה אאשה קפריך. אבל מדידיה לא קפריך פשיטא דחידוש גדול הוא. שתיקנו שיהא הוא ניזון מהן כדפרישית. אלא הא קשיא ליה מה הוצרכו לתקן שתהא אשתו ניזונית מהן. הא מילתא דפשיטא גדולה מזו אמרו וכו'. ושנויא דמשני משמע נמי הכי דמאשתו קפריך. מהו דתימא התם ליכא דקא טרח לדידה וכו'. ורש"י לא פירש כן. אמנם נ"ל כמו שפירשתי כי בעניין אחר השיטא מגומגמת לפרשה בכמה גימגומים כדפי'. אמנם איני צריך לנדון זה. כי לכל הפירושים יש ראייה לדבריי. ואין להקשות לפי כיון דלא פריך מההוא אלא מאשתו. מה לו לתלמודא להקשות הוא ואשתו מיבעיא לא הוה ליה למימר אלא אשתו מבעיא. דהא לא קשיא דתלמודא לישנא דר' אילעא אמר ריש לקיש נקט. מיהו לאו אההוא פריך אלא אאשתו פריך. א"נ הכי פריך גדולה מזו אמרו אלמנתו ניזונית מנכסיו כל שכן כאן. ועוד בתר דנקט דאפילו הוא ניזון מהן. אשתו מבעיא. ולהכי נקט הוא ואשתו מבעיא לאלומי' לפירכיה. חדא דמדשלח רבין באגרתיה נפקא לן אשתו. ועוד בלא דרבין נפקא לן אשתו מדר' אילעא אמר ריש לקיש גופיה. כיון דתקון דהוא גופיה ניזון מהן כ"ש אשתו. ומשני דלתרוייהו פירכי דס"דא כיון דקאי איהו ניטרח לדידיה ולדידה. ואף על גב דתקון דאיהו ניזון מהן משום מצות כבד. איהי לא. דמצות כבד לא שייך בה כולי האי. ומתקנתא דרבנן נמי לא. כיון דקאי איהו דמצי למטרח לדידיה ולדידה קמשמע לן. ולעולם אפילו למסקנא דליתא לתקנת אושא נראה דהני מילי בהא דקאמר הוא ניזון מהן. אבל לעניין אשתו איתה ואיתה מטעם כדפרי' לעיל ועוד דלא מייתי דליתא לתקנת אושא אלא מעובדא דר' יונתן דאיירי בדידיה אלמא בהא דוקא ליתא לתקנתא. אבל באשתו איתא לתקנתא וקל להבין. ועוד אחרי שהודעתני שזה הדין הוא בין יורשי ה"ר זמלן ז"ל לאלמנתו א"כ אפילו לדבריך אשתו גובה מן המתנה שהרי בשכבר קבלו לי קרובי האלמנה שהעבירו עליה הדרך ורצו שהייתי משתדל בדבר. וכתבתי להם שאיני רגיל להשיב בלתי לדיינים לבדם. ולא לבעלי דינין ולקרוביהם. ובאותן כתבים ששלחו לי ראיתי כתבים שהוכיחו מו' ה"ר אשר על אשר נשתדל להיות עד באותה מתנה ולהפקיע כח קרובתם ממזונות ומכתובת' וראיתי תשובתו ואיני זכור לשונו. אך בזה הסיגנון השיב שבתחלה שלח אליו ה"ר אשר להיות משתדל בדבר ולא רצה עד שכל כך הרבה תחנונים ואמר מה יעשה לבנו כשיפטר הוא. יצטרך בנו יחידו לחזר על הפתחים לאחר שתגבה אלמנתו הכל במזונותיה ובכתובתה. כעין זה סיגנון השיב. אז הזכיר מיתה קודם שנתן המתנה. א"כ הוה ליה המתנה שנתן כמצוה מחמת מיתה. וכל מתנה מצוה מחמת מיתה בין בכולה בין במקצת מתנה ש"מ מדרבנן היא. ומזונות וכתובה גביא מינה. מקו השתא ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונית וגובה כתובתה ממנה. ואפילו ממטלטלי כתקנתא דרבנן סבוראי. מתנת ש"מ דרבנן לא כ"ש. ותדע כל היכא שהזכיר מיתה בעצמו דכל מאי דיהיב בתר הכי אפילו לא הזכיר מיתה בשעת המתנה הויא ליה המתנה מצוה מחמת מיתה. מדאמר פרק מי שמת (בבא בתרא דף קנא) אחתיה דרב דימי בר יוסף הוה לה פסקתא דפרדסא דכל אימת דהות חלשא הוה מקניא ליה ניהליה וכי קיימא היה הדרא בה. זימנא חדא חלשא שלחה ליה תא וקני מינה. שלח לה לא בעינא שלחה ליה תא וקני היכי דבעית. אתא שייר וקני מינה. כי קיימא הדרא בה וכו'. עד אמר להו רב נחמן לסהדי. היכי הוה עובדא. אמרו ליה אמרה ווי דקא מייתא ההיא איתתא. פירוש היתה מאוננת על שהיה לה למות כך שלא תראה את אחיה. אמר להו רב נחמן הויא לה מצוה מחמת מיתה. וכל מצוה מחמת מיתה חוזר. מזה אני רגיל לפסוק שכל ש"מ שהוכיר עצמו שם מיתה קודם שנתן כל מה שהוא נותן. שוב יש לו דין מצוה מחמת מיתה. ועכשיו בדקתי בספר העיטור וזה לשונו. יכתב רבינו שמואל בן חפני מי שהזכיר שם מיתה הוא מצוה מחמת מיתה. הא לא הכי לא. ומסתבר כל מסוכן שחליו קשה. וניכר שצואה מחמת מיתה הוא. מצוה מחמת מיתה הוי. ואף על פי שלא הזכיר שם מיתה. וג' ימים הראשונים הוא נקרא ש"מ. ואם הוא מזכיר שם מיתה. אפילו באותן הימים הוא מצוה מחמת מיתה. ואחתיה דרב דימי בג' ימים הראשונים הוה. כדאמר כל אימת דהות חלשא וכו'. ולאחר שלשה ימים הוא מסוכן. דגרסינן בירושלמי דפיאה איזה ש"מ כל שלא קפץ עליו החולי מסוכן אף על פי שלא הזכיר שם מיתה. דינו כמצוה מחמת מיתה. עכ"ל של בעל העיטור: והוא כדברי ממש. ומה שכתבת שלפנים משורת הדין עבד ר' יונתן שכפה הבנים לזון האב משום מצות כבד. לא כי שהרי לא כפה אותם כפייה גמורה אלא בדברים הרבה להם בדברי ריצוי ותחנונים עד שנתפייסו והאי דקאמר עשויינהו וזנוה אשכחנא עישוי בדברים כמו מעייל מעלה דידו היינו עישוי. וכן אכפייה ועל וכן פר"י. ומן זה שכתבת לדברי לא שבקת חיי לכל ברייה דכל הנשים יגבו מבני בעליהן כל מה שנתן להם אביהם. ולדבריך לא שבקת חיי לכל הנשים ושווית למילי דרבנן שתיקנו כתובה ממטלטלין. כי חוכא ואיטלולא. כי כל אדם בשעת חוליו שאין לו כי אם מטלטלין יתן כל מטלטליו ליורשים החביבים לו שהם יטלו ממה שתטלם אשתו בכתובתה ותלך ותנשא לאחר. או בעל חוב בחובו. ועוד איכא למימר דתקנת אושא לא הויא אלא בכותב כל נכסיו לבניו ולא בכותב מקצת נכסיו. והשתא לא תיקשו לך א"כ לא שבקת חיי וכו'. וכן משמע מדנקט הכותב כל נכסיו וכו'. ואם תאמר אם כן ליחשבה בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ) גבי עד שיכתבו כל נכסיהן. י"ל משום דלא הילכתא היא. כדמסקינן דלית הילכתא כתקנת אושא או בדידיה או אף בדידה כדפרישות הילכך לא פסיקא ליה. אי נמי יש לומר ההיא דקחשיב התם בהנך חמשה. דקחשיב הכותב כל נכסיו לבניו ושייר קרקע כל שהו וכו'. ומשום דתקנת אושא דמיא לההיא במקצת לא קחשיב לה בהדייהו. מיהו בש"מ הנותן מתנה והזכיר קודם לכן מיתה בדבריו. ואפילו בשלשה ימים הראשונים מצוה מחמת מיתה הוא. ואפילו נתן לאחרי' אשה גובה פורנא מהן דכתובה נגבית ממתנת ש"מ. וממתנת מצוה מחמת מיתה. בין בכולה בין במקצתה. ומשלשה ימים ואילך דמסוכן הוא. כתב בעל העיטו' דנראה לו דדינו כמצוה מחמת מיתה אף על פי שלא הזכיר מיתה כדפי' לעיל. ושכתבת אחרי שגביית האלמנה ממטלטלי תקנת גאונים הוא. דיי לנו שתגבה מבני חרי ולא ממתנה. דתקנתא לתקנתא לא עבדינן. וההוא דהוא ואשתו ניזונין מהן ממקרקעי. איני יודע מה שכתבת. דמה עניין תקנתא לתקנתא לכאן. בפרק קמא דבבא מציעא (דף ה) קאמר הכי אשבועה היכא דכופר הכל. דתקינו רבנן דמשבעינן נתבע ובעו למימר דהיכא דלא מצי לאשתבועי דשכנגדו נשבע ונוטל. ואהא קאמר דלא תקינו רבנן אלא היכא דמצי נתבע לאשתבועי. והיכא דלא מצו כגון שהוא חשוד לא מחייבינן ליה לשלומי בשבועה שכנגדו. אבל בנדון זה כמה וכמה תקנות תיקנו חכמים בממון. דהאחין שמכרו או שמשכנו מוציאין לפרנסה אף על גב דפרנסה גופה דרבנן. ודיי היה אי הוה גביא מבני תרי אפילו הכי תקינו רבנן אפילו ממשעבדי. וכן האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה דירושת בעל דרבנן ואפי' הכי הדר תקינו באושא אף ממשעבדי. וכהנה רבות. סוף דבר לא תצא לידון בדבר החדש לבדות דבר מלבך נגד קבלתינו. וקבלת כל רבותינו. דמטלטלי בזמן הזה כמו מקרקעי בימי חכמי התלמוד חוץ מזה דלא גבו ממשעבדי דמטלטלי. דלהכי לא כתבינן מטלטלי אגב מקרקעי כי היכי דלא ליגבו ממשעבדי דידהו. וכל מידו דחשיב בני חרי בימי חכמי התלמוד. חשיב נמי השתא בני חרי למיגבא ממטלטלי מתקנת הגאונים. וכיון דבימיהם אשה גובה מזונות ממקרקעי שנתן לבניו. דחשיבי כמו ירושה אף על גב דאין מוציאין למזונות ממה שמכר או נתן לאחרים דחשיבי משעבדי. ותנן אין מוציאין כו'. מ"מ מוציאין ממקרקעי שנתן לבניו דחשיבי כירושה בעלמא. ה"נ מוציאין בזמן הזה ממטלטלי שנתן לבניו. וק"ל להבין. וכלל איני מבין מה שהבאת מפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קלג) שאין חילוק בין נותן לבניו בין נותן לאחר מדפריך השתא ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונית מנכסיו. מתנת ש"מ דרבנן לא כל שכן. דהתם פריך אהא דקאמר ואם לאו שאין ראוי ליורשו אין אלמנתו ניזונית מהן. ואהא פריך. ואמאי אין אלמנתו ניזונית מנכסיו הא מתנת ש"מ היא. וארישא דמילתא דאם ראוי ליורשו אלמנתו ניזונית לא פריך מידי דשפיר קאמר אלמנתו ניזונית מנכסיו. וא"ת מ"מ ליפרוך ארישא מאי איריא ש"מ אפילו בריא נמי לפי תקנת אושא בפרק נערה (כתובות דף נ). הא לא קשיא כלל דאסיפא פריך שפיר טפי ומשבש למילתא דרב אדא מכח ההיא פירכא. אבל ארישא לא מצי למיפרך מאי אריא ש"מ אפילו בריא נמי מדר' אילעא אמר ריש לקיש באושא התקינו דגובה אפילו ממתנת בריא שנתן לבניו. דהוה מצי לשנויי דילמא רב הונא ורב אדא לא שמיע להו הא דרב אילעא אמר ריש לקיש. א"נ הוה מצי לשנויי לעולם שמיע להו. והא דנקט ש"מ משום רבותא דסיפא. דלאחר שאינו ראוי ליורשו אפילו נתן לו במתנה ש"מ אין אלמנתו ניזונית מהן. ובפי' דלעיל משמע שגם התוספות רוצים לומר כן. שהביאו ראייה מפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלג) שיש חילוק בין כותב לבניו לכותב לאחר. דאהא דקאמר ואם לאו. כלומר שאינו ראוי ליורשו אין אלמנתו ניזונית מנכסיו. פריך מגרע גרע. השתא ירושה דאורייתא אין אלמנתו ניזונית מנכסיו מתנת ש"מ לא כל שכן. משמע דאי הויא דאורייתא אתי שפיר דאין ניזונית. אלמא יש חילוק בין בניו לאחרים. ועתה אני מדקדק מדברי התוספות דסבירא להו דאף לפי המסקנא דלית הילכתא בתקנת אושא. ה"מ הוא אין ניזון. אבל היא ניזונית לכל הפחות לאחר מיתת הבעל. דאי סלקא דעתך דלפי המסקנא ליתא לתקנת אושא כלל. ואפילו איהי לא מיתזנא מן המתנה: ואפילו לאחר מיתת הבעל. מנלן מהתם דאיכא חילוק בין מתנה שנתן לבניו ובין מתנה שנתן לאחרים. דילמא ההיא סוגיא דפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלט) דע דאי הויא דאורייתא ניחא ליה דלא גביא היינו לפי המסקנא דפרק נערה (כתובות דף נ) דלית הילכתא כתקנת אושא דאפילו מבניו לא גביא מתנת בריא ואפילו לאחר מיתת הבעל ממתנת בריא שנתן לבניו כדפי' לעיל. והשתא מייתי שפיר מהתם דיש חילוק בין בניו לאחרים: וק"ל להבין: ומה שחילקת גבי בעל דין הוא שנעשינו יורש שהרי באת להפקיע מזון האלמנה שהוא חוב על הבת. תאמר בבן שיזכה מחיים. ולא ניתנה כתובה לגבות מחיים. א"כ לדבריך יפה כח מזונות מכח כתובה. שהרי הוכחתי דגביא מינייהו מזונות לאחר מיתת בעלה אף לפי המסקנא דלית הילכתא כתקנת אושא דליכא דטרח לדידה. וא"כ כיון דאיהי ניזונית לאחר מיתת בעלה ממתנה שנתן לבניו כל שכן דגביא כתובה מינייהו כי מטא וימנא למיגבא כתובה כדפי' לעיל. דכתובה עדיפא ממזונות דמזוני תנאי כתובה הן. ולא יהא טפל חמור מן העיקר. ומכדי לא סבירא לך כמו שכתבת משכוני נפשך עלה למה לך. וננעצת כמחט לעשות סברות וחלוקים חילוקים לסתור דבריו. ומה שחילקת שלא נתן לבניו אלא מקצת נכסיו ולא כולם. מאי נפקא מינה אחרי שחילק ונתן כולם לפלוני כך ולפלוני כך ולאשה לא שייר כלום. היינו כל נכסיו. כי ההיא דפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמח) ש"מ שכתב כל נכסיו רואין אם כמחלק. מת קנו כולן וכו'. ועוד הרי הוכחתי דבמתנה מצוה מחמת מיתה נתן. ובמצוה מחמת מיתה אין חילוק בין כל למקצת כדפרישית ואתה שלום. מאי"ר בר ברוך:

סימן קצג

מעשה בראובן שהיה לו קרקע על מצר שמעון ומכרו ללוי בכך וכך מעות. ועל מנת שיתן לו לוי קרקע שיש לו במקום אחר בעיר. וכבר הקנו זה לזה ועמד המצרן ועירער. ולפי שרבינו משה אבן מיימון ז"ל כתב דמחליף קרקע בקרקע לית בה משום דינא דבר מצרא. לימדו את לוי לעשות תנאי עם ראובן המוכר שלא יתרצה ליקח שום דמום עבור הקרקע זולתי הקרקע כשם שנתן לו לוי ודוקא אותו קרקע ולא אחר. והיה טוען מעלינא ליה אנכסי דבר מריון. והלך שמעון וקנה באותו קרקע שנתן לו לוי לראובן חלק אחד מיהודה שהיה שותף עם לוי באותו הקרקע שהיה לו כל כך כמו ללוי בו. ואמר לראובן הילך הקרקע כמו שנתן לך לוי והא לך גם המעות כמו שנתן לך לוי. ואז טען לוי אינך יכול לקנות מיהודה הקרקע כ"א לא יגמור הקניין שביני ובין ראובן. ולא ישאר לי הקרקע שקניתי מראובן יחזור קרקעי שהחלפתי עמו. ונמצאת אתה מסולק מקרקע יהודה אלא אני אתן דמים ליהודה ותהא אתה מסולק. וכמה מיני הערמות עשו הכל להפקיע מצרנותו של שמעון. ונ"ל דלא מיבעיא כי האי גונא דודאי לוי מסולק. ומשעה שהקנו זה לזה הוא וראובן אי אפשר בחזרה. וקנה ראובן קרקעו של לוי ונסתלק לוי מקרקעו. ונקנה קרקעו של ראובן לשמעון בכל מקום שהוא על ידי קניין שהקנה ראובן ללוי דלוי שליחותיה דשמעון קא עביד. דמי שאינו מצרן שהקנה שליחותיה דמצרן קא עביד בפרק המקבל (בבא מציעא דף קח). הילכך לא אהנו ליה הערמה דידהו מידי. וראובן יקח מעותיו משמעון וחלק אחד בקרקע של לוי ויהודה שותפי' בו ויניח ללוי חלק. ויזכה שמעון המצרן במצרנותו. ואם לא מצא שמעון לקנות קרקע שיתן לראובן. יכול הוא לומר ללוי שליחותי דידי קעבדת במה שהחלפת קרקעך בקרקע של ראובן. ועלי לפרוע קרקעך בדמים כאשר יעריכוהו שלשה הבקיאים בשומא. ולא תשיימוה את. דלא שייך למימר מעלינא ליה אנכסי דבר מריון אלא כי ההיא דבבא בתרא (דף ) שאנו באין להוציא מידו חלק קרקע שלו בטעות ואומר הבו לי אמצרא הלכך שייך למימר מעלינא ליה לחלקי ולא אוציאנו מידי אבל הכא שכבר הוציא מידו אינו משלם לו שמעון ללוי אלא דמיו של קרקע שנתן עבורו לראובן. דאפילו גזל קרקע וחפר בה בורות שיחין ומערות אינו משלם אלא דמיו כמו שישומו אחרים. ולא לדעת הנגזל דשוה כסף ככסף או כסף או שאר מטלטלין מיטב דכל מילי מיטב הוא. ואם לא נעשה קנין עדיין ולוי אמר לראובן אני מזומן ליתן לך קרקעי בקרקעך אם תוכל להעמיד קרקעך בידי שיסתלק המצרן. וראובן אמר לשמעון אם אתה חפץ לקנות קרקעי תן לי קרקע עבורו כמו שלוי רוצה ליתן לי. נ"ל שאין צריך ליתן לו קרקע כעין אותו קרקע ממש. אלא יתן לו קרקע באותה העיר שיעריכו כמו אותו קרקע של לוי ולא שייך למימר מעלינא ליה לקרקע של לוי שרוצה ליתן אנכסי דבר מריון כדפי' לעיל. ועל כי ראיתי בנו אדם טעין בכך. ומדמין למימ' דכל מחליף קרקע בקרקע לית בה משום דינא דבר מצרא הוצרכתי להאריך בו. ואם כדבריהם מה הועילו בתקנתן שתיקנו דין המצרנות משום ועשית הישר והטוב. כל אדם יכול להערים ולהפקיע המצרנות על ידי שיקנה רצועה מקרקע ויתן למוכר ויוסיף לו דמים כדי שוה קרקעו. ושוב יאמר המוכר מעלינה לאותה רצועה אנכסי דבר מריון לדידי שויא אלפא זוזי או יותר. ונמצא כל אחד מערים להפקיע תקנת חכמים כחוכא ואטלולא. וחזינא נמי דחשו רבנן להערמה שלא יפקיעו המצרנות בכך כדאמרינן בפרק המקבל (בבא מציעא דף קח) זבן ליה גריוא דארעא במצעי נכסי חזינן אי עידית היא זביניה זביני. ומעשה אירע בימי אב"י העז"רי באחד שהלוה על הקרקע ואחר ששהתה בידו שנה הלך וקנהו ורצה לסלק המצרן בכך משום דאמרינן משכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא. והרגיש שהיתה ערמה בדבר שלא היה מלוהו מתחילה אלא כדי לסלק המצרן. ובא הדין לפניו. ופסק שהמצרן יזכה במצרנותו דההוא איערומי מיערם והודו לו כל סיעתו. דכל היכא דמיחזי לן דאיכא הערמה לא מסלקינן המצרן. ומה שכתב רבינו משה וזה לשונו. החליף חצר בחצר אין בו דין בעל המצר עכ"ל. דהיינו דוקא שהמצרן אינו חפץ ליתן לו קרקע אלא מטלטלין כי מהינן לו לרב דהחליף חצר בחצר אין בו דין המצר מהא שאינו בתלמוד. אלא נ"ל שהוא דקדק אותו מדאמר פרק המקבל (בבא מציעא דף קח) למכור ברחוק ולגאול בקרוב. למכור ברעה ולגאול ביפה לית בה משום דינא דבר מצרא. ומשם דקדק הרב דכל מחליף קרקע לית בה משום דינא דבר מצרא. משום דבענין אחר לא היו מחליפין אלא לפי שזה יפה לזה. וזה יפה לזה. דאפילו אי הויא חדא עידית וחדא זיבורית דילמא להאי ניחא ליה זיבורית טובא מעידית פורתא. שהוא חפץ שיהא לו קרקע גדול ורחב אף על פי שהוא זיבורית יותר מקרקע מועט והוא עידית. והוה כל חד וחד מוכר ברע לגאול ביפה. כדמשמע בפ"ק דבבא קמא (דף ז). דאיכא דניחא ליה בטובא זיבורית מפורתא עידית. ואיכא דניחא ליה איפכא. וכי האי גונא אמרינן גבי מצרנות זבין ליה גריוא דארעא במיצעי ניכסי. חזינן אי עידית או זבורית היא זביניה זבני. פי' משום דמצי למיתלי דלאו משום הערמה לאפקועי המצרן ממצרנותו קעביד. אלא דילמא ניחא ליה בעידית פורתא. או ניחא ליה בזיבורית טובא מבינונית ועידית פורתא. ומהאי טעמא נמי נ"ל דאם החליף קרקע גדול וחשוב ברצועות ק"ק קרקעו בכספים שדמי רצועות הקרקע אינה שוה לשום אדם כמו הקרקע הגדול ולא היה שום אדם מחליף הקרקע הגדול ברצוע' אם לא יעלו בכספים או בשאר מטלטלין שוה כסף כל כי האי גוונא נ"ל דבטל החילוף. ואית ביה משום דינא דבר מצרא. ומצרן זכה במצרנותו בקרקע הגדול לא מכר ברע לגאול ביפה. אלא מכר ביפה לגאול ברע ברע לדברי הכל. והמצרן יפרע ללוקח רצועה שלו. כמו שיעריכו אותה אחרים ויפרע לו הכספים שנתן למוכר. דשליחותיה דמצרן קעביד כדפי ר' לעיל. ודבריי משמע כדברי רבינו משה שכתב וזה לשונו. החליף חצר בחצר אין בו דין בעל המצר בבהמה או במטלטלין. רואים דמי אותה בהמה או דמי המטלטלין ונותן בו המצר ומסלקו דאינו יכול לומר תן לי במין שלקחתי בו שזו הערמה היא ואינה מועלת כלום. עכ"ל. סוף דבר כל היכא דאיכא למיתלי בהערמה. איכא דינא דבר מצרא:

סימן קצד

נפל במים שאין להם סוף אשתו אסור'. סוגיא דרובא דעלמא כך היא דאם עברה על דברי חכמים ונשאת אפילו במזיד לא תצא. אף על פי שנתכוונה לעבור על דברי חכמים להנאת עצמה ותלו לו בה דמסקינן ביבמות. בהאשה בתרא (דף קכא) הני מילי לכתחילה אבל אי נסיבא לא מפקינן לה מיניה. ונ"ל כי טועין כל האומר כן דאם כן מה הועילו חכמי' כתקנתן דאמרו אשתו אסור' כיון דאם נשאת אפילו במזיד ובעבריינות לא תצא ואפילו שמותי לא משמתינן לא לדידי' ולא לדידה אם כן ודאי אנן סהדי שכל אחת ואחת שתדע זאת ההלכה דאם נישאת לא תצא שהיא תעבור ותנשא כי תאמר בלבבה דרובייהו ודאי תעבורנה לא הוה רבנן למיגזר ולמימר לא תנשא. דמוטב שיהו שוגגין ועל יהו מזידין. ועוד דאם כן משוינן לגזיר' דרבנן כי חוכא ואטלולא שנניח לכל אחת לפרוץ גזירתן של חכמים ולא אמרינן להו ולא מידי. ומעשה ראיתי בימי באחת מגדולי המלכות שנשאת ולא נעשה עמה דבר ואמרו בה כל גדולי הדור אם נשאת לא תצא. ורב גדול מצרפת היה באותה שעה במלכותינו והתירה. ואמר שכך ראה מעשה בצרפת והתירוה כל גדולי צרפת שלא תצא. וגם אני הסכמתי אז אחריו אף על פי שהיה לבי מהסס. שוב נתתי לב שכלל כלל לא יתכן זה כדפי'. ועוד דאם כדבריהם אמאי לא קתני במתניתין או בבריית' בתר דקתני אשתו אסורה ליתני ואם נישאת לא תצא. כדקתני בכמה דוכתין ביבמות ובכתובות. ועוד מדלא איקבעיה הא מילתא דאי אינסיבא דיעבד אין לכתחילה לא. אלא מעובדא דחסא ש"מ דדוקא בכי האי גונא הוא דאמרינן לא תצא. דגרסינן בפרק האשה בתרא (יבמות דף קכא) ההוא דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי חסא. מאן איכא בי חסא טבע חסא. האלהים אמר רב נחמן אכלוה כוורי לחסא. מדיבוריה דרב נחמן אזלה דביתהו דחסא ואינסיבא. ולא אמר ליה ולא מידי. אמר רב אשי ש"מ מדרב נחמן הא דאמור רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה הני מילי לכתחילה. אבל אינסיבא כו'. וכיון דרב אשי לא דיקדק להאי שריותא אלא מדרב נחמן איכא למימר דדוקא כי האי גונא הוא דשרינן לה בדיעבד כגון על פי חכם כי עובדא דחסא. דמדיבורא דרב נחמן אזלה ואינסיבא. אבל ניסת בעבריינות בלא התרת חכם לגמרי תצא. ועוד אמאי איצטריך תלמודא למימר מדיבוריה דרב נחמן אזלה ואינסיבא. ש"מ בכי האי גונא הוא דלא אמר לה רב נחמן ולא מידו. דמאי הוה לה למיעבד כסבורה היתה שבהיתר גמור ניסת דדיבוריה דרב נחמן אטעייה או כעין עובדא דרב שילא ההוא גברא דטבע באגמי דסמקי אנסכא רב שילא לדביתהו א"ל רב לשמואל תא נישמתה כו'. עד אמר להו רב שילא אנא מיטעא טעאי אנא סברי כיון דקוו וקיימי כמים שאין להם סוף דמי וכו'. בההיא נמי נימא לא תצא כיון דנישאת על פי הוראת חכם. ונהי דאיהו טעה מכל מקום היא לא תצא. דמאי הוה לה למיעבד. אבל ניסת בעבריינות תצא. או לכל הפחות משמתינן להו לדידיה ולדידה. ועוד אפילו את"ל דלא משמתינן לדידה משום דמינס אניסא בשביל העיגון מכל מקום אמאי לא הוה לו לשמותי לבעלה דשביק התירא ועביד איסורא. דאפילו החכם דשרי לה משמתינן ליה כל שכן הבעל דנסיב לה במרד ובעבריינות והיה אפשר לישא אשה בהיתר גמור ולא עשה. ומעתה דברו חכמים מקויימים דאם ניסת בלא התרת חכם מורה הוראות כי רב נחמן ורב שילא בדורם תצא או משמתינן להו ויוציאו. ואין לתמוה על רב נחמן דאישתבע דאכלוה כוורי לחטא היכי אישתבע הכי כיון דאמ' אשתו אסורה אלמא מספקינן ליה אי מית או לא דיש לומר רובם אינן ניצולין ורב נחמן שפיר אישתבע דאפילו בדיני נפשות אזלינן בתר רובא אלא בעריות מחמרינן ואמרינן לכתחילה לא תנשא אף על גב דרובא לא מתצלי. ורב נחמן דאמר אכלוה כוורי לחטא לא נתכוון להתירה אלא שכך היה מתאונן על חטא. ודיבוריה אטעייה ואזלא ואינסיבא.

סימן קצה

על ראובן שהוציא שטר חוב על שמעון לאחר מותו ואלמנת שמעון באה לגבות כתובתה ותפסה כל מטלטלי בעלה. ובא בעל השטר ולקח ממנה הכל בזרוע כדי חובו. נ"ל מן הדין שכדין עשה. דאמר בהכותב (דף פו) האי מאן דאיכא עליה ב"ח וכתובת אשה ובו'. לב"ח יהבינן ליה לאיתתא לא יהבינן לה מאי טעמא יותר משהאיש רוצה לישא וכו'. ור"י האלפסי ורב האיי ז"ל פי' דההוא דינא שייך במטלטלי בזמן הוה דלא שייך בהון דינא דקדימה אבל במקרקעי לא. ואפילו במקרקעי אם שטר כתוב' ושטר ב"ח יוצאין ביום אחד. או אפילו יוצאים בזה אחר זה במקרקעי כגון שלוה וחזר ולוה ואח"כ קנה מקרקעי בשלשה עניינין הללו חל שיעבוד הכתוב וב"ח בהדי הדדי דהא אמרינן לב"ח יהבינ' ליה לאיתתא לא יהבינן לה. ואף על גב דקיימא לן דאפילו ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה במטלטלין. כמו שהוכיח ר"ח ז"ל מההיא דרב אדא בפרק שני דערכין (דף ז) הני מילי בשוין ב"ח וב"ח כתובה וכתובה ערכין וערכין.. אבל כתוב וב"ח לב"ח יהבינן לאיתתא לא יהבינ' בנכסי' שחל שיעבודא בבת אחת כדפ"רי ולא כדברי האומר דכתובה וב"ח כדין שני בעלי חובין וחולקין. ומוקמינ' לההיא דהכותב דוקא בשני שטרות יוצאים ביום אחד ומשום שודא וכו' כמו שמפרש בספר האלפסי בפרק הכותב בראיות ברורות. אף על פי שבשערי' כתב בן בנו של האלפסי כן. שכתובה וב"ח לאחר מיתה חולקין במטלטלין כמו שני בעלי חובין לא קיימא לן כוותיה. ואין לנו אלא דברי רבותינו רבינו האיי ורבינו האלפס וכל היכא דכי הדדי נינהו כתובה וב"ח לב"ח יהבינן ולאשה לא יהבינן משמע דאפילו תפסה מוציאין מידה. תדע מדדייקי' בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צ) מדקתני הראשונה קודמת לשנייה. ולא תני הראשונה יש לה והשנייה אין לה ש"מ דאם קדמה שנייה ותפסה לא מפקינן מינה. משמע בהדיא דאי קתני הכי דאי קדמה שנייה ותפסה מפקינן מינה דלית לה כלל. ושלו'
מאיר בר ברוך:

סימן קצו

הכהן הגדול מאחיו מו' מורה צדק אשר דבריו מתוקים וכראי מוצקים. אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים אמרות אדוני אמרות טהורות בצדק מנוקים הכהן בכיהונו. מ"ו ה"ר אליקים מן המזבח ולמעלה אין בודקי'. אדו ומו' שאל על ראובן שהכיר ספריו ביד שמעון שגזלם מן הגוים ביום גזירה. וידוע לכל שגנבום וגזלום ביום גזירה וכו'. למדתנו רבינו בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיד) המציל מן הנהר או מן הגייס ומן הליסטים אם נתייאשו הבעלים הרי אילו שלו. ודייק בגמר עלה אם נתייאשו אין. הא סתמא לא. אמר רב אשי לא שנו אלא ליסטים א"ה הואיל ודייני בגוזתא אבל ליסטים ישראל דאמרי מי יימר אפילו סתמא נמי מייאש. אלמ' חזינן דליסטים א"ה אי לא שמעינ' ליה בהדיא דמייאש אמרי סתמא לא מייאש. הילכך שמעון דקננהו מן הגוי בטאי לקנינהו שינוי רשות בלא ייאוש מי איכא למ"ד דקני. וא"ת והתניא בתוספת' דמעשר שיני בפ"ק ומייתי לה בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קטו) מי שבא בדרך ומעות בידו ואנס בא כנגדו. לא יאמר פירות שיש לי בביתי יהו מחוללין על מעות הללו. ואם אמר דבריו קיימין. ומוקי לה התם דוקא דיכול להציל על ידי הדחק. הא אינו יכול להציל כלל לא אמר כלום. משום דסתמ' אייאושי מייאשי אלמא דבליסטים שאינו יכול להציל מידו סתמ' מייאש. י"ל ההיא באנס ישראל משום דאמרי מי יימר סתמא מייאש. אי נמי י"ל אפילו תימא בליסטים א"ה ובדבר שאין בו סימן כגון מעות דאיירי בהו התם הוי דבר שאין בו סימן. ואפילו אם ימצאום ביד הליסטים מצי למימר לה"דם. ולעניין להחזירם בחנם יפה כתב אדו' דדמי לגנב מפורסם דלא עשו בו תקנת השוק. וצריך להחזירו בחנם. דאפילו גנב מפורסם שמוכר חפץ אחד. אף על גב דלא ידוע אם זה החפץ גנוב אתו. ונמצא שגנוב היה אתו צריך הלוקח להחזירו בחנם. דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דילמא גנביה. כ"ש האי דידוע היה לו שגזלו וגנבו דלא הוה ליה למיזדבניה. וצריך להחזירו לבעלים בחנם כיון דאוכחן דלא אייאש. וכבר בא מעשה לידינו על אחד שקנה ספרים בדור"ינגא מן הריקים המחזרים במלכות ושוב באו הבעלים ותבעו הלוקח לדין וחייבנוהו להחזיר בחנם משום דגנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק:

סימן קצז

ועוד מעשה בא לידינו בראובן ששאל ספר משמעון ללמד בו והלך ומשכנו ללוי וצוה לו ללוי להסתיר דבר כי אמר אם יוודע לשמעון וקפיד מאד בי כי לא השאילני אלא ללמוד בו ונחלט הספר ללוי. כי לא היה לראובן לפדותו ותבע שמעון ללוי לדין והודה כל הדברים שכך צוה ראובן להסתיר דבר. וחייבתי את לוי להחזיר בחנם. דהוה ליה ראובן לעניין ספר זה כגנב מפורסם כיון דשלא מדעת שמעון ספר שלו משכנו. ואין להקשות מהא דתני בפרק השולח (גיטין דף מה) אין לוקחים ספרים תפילין ומזוזות יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם. דמשמע הא בכדי דמיהן לוקחים. דהתם לא מיירי שידוע לנו שגזלום א"ה מישראל. אלא מיירי שאין ידוע לנו איך באו לידם. ש"מ דכל כי האי גונא אפילו בכדי דמיהן לא. דאילו היה לוקחן היה צריך להחזיר לבעלים בחנם. ונמצא מפסיד מעותיו. דאילו מיירי שהגוי גזל אותם אם כן הוה ליה למימר אין פודין הספרים דומיא דרישא דקתני אין פודין השבויין וכו' ומדקתני אין לוקחי' ש"מ דמיירי שלא גזלם אלא נמצא בידו ואין אנו יודעי' איך באו לידו. ושמא מצאם או שטפם נהר והציל ונתייאשו הבעלי' או שמא כתבם בעצמו ואתא לאשמועינן אף על גב דאין קורין בו לוקחין אותו בכדי דמיהן כדי לגונזן. וא"ת ולוקמא בידוע שהציל מן הנהר דבתר ייאוש אתו לידים דא"ה ושל ישראל היו. ויש בהן סימן דישראל כתבם. דהשתא אתי שפיר למיתני אין לוקחין. י"ל אכתי אמאי שני בלישניה. למיתני אין לוקחין וכו'. אלא ע"כ מדקתני אין לוקחין איכא למימר דאתא לאשמועינן דאפילו כי האי גונא דחיישינן דילמא אכתבו הגוי בעצמו ואין קורין בו. אפילו הכי בכדי דמיהן פודין כדי לגונזם ודקשה למורי מפרק חלק (דף ) אמאי טהר עשרה שבטים כיון שנפלו ליד סנחריב. יפה תירץ אדוני דבחזקה דכיבוש דמלחמה שאני. גופו קני ממונו לא כל שכן. עוד י"ל דדמיא לאבידה ששטפה נהר. דאפילו בדבר שיש בו סימן מייאש ה"נ סנחריב לאו בר אוקמי בדינא ודיינא הוא:

סימן קצח

ואשר שאלתם על שלשה אחין והאחד אין לו כלום אך מה שמשתכרבלימוד. והשני יש לו י"ד זקוקים והשלישי אינו כאן והוא עשיר. ויש להם אם זקינה ענייה ותובעת פרנסה אתם ידעתם דפסקינן כמ"ד משל אב ולא משל בן. אלא שרבינו אלפס כתב דהיכא דלית ליה לאב. ואית לבן כופין את הבן לזון את האב בתורת צדקה. דלא יהא אלא אחר בפרק נערה (כתובות דף מט) דאף על גב דאין כופין האב לזון את בניו שיצאו מכלל קטני קטני' ה"מ דלא אמיד אבל אמיד כופין כי הא דרב אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה מאה זוזי לצדקה. והם שדרו ממתיבתא. וכן פסק בשאילתות. נ"ל דכל מי מבניה שאינו יכול להספיק לזונה אין לכופו שיפרנסנה ויחזר על הפתחים אלא כופין אותן שיכולים להספיק כדמשמע לשון אמיד. כלומר אומדין אותו שיכול לעשות יצאה משלו. ונ"ל דהבנים שיש להם פרנסה מחשבין לפי ממון כיון דמחמת דאמידי חייבין לפרנסה אם כן כל אחד נותן במזונותי' לפי ממון כשאר צדקה לפום גמלא שיחנא כדאיתא פרק מציאת האשה (דף טז) ובכמה דוכתין בתלמוד. כללא דמילתא למאן דאמר משל בן אם יש לבן ממון אינו יכול לפרנס אביו ואמו ממעשר עני. ובזמן הזה ממעשר כספים או משאר מעות צדקה. ואי בעי למיעבד לא שבקיה ליה. אבל להעדפה לא מחינן בידיה. אבל אמרו תבא מאירה לאדם שמאכיל אביו מעשר עני. וכל צרכיה יתנו לה אבל להעדפה אין לנו כח לכופם כדמשמע בפרק קמא דקידושין (דף לב) דאפילו למאן דאמר משל בן לא מיחייבי מיהו מצוה איכא אלא שאין כופין מדקא משני להעדפה. וקל להבין. ושלו' מא"יר ב"ר בר"וך:

סימן קצט

אשר שאלתם על ראובן האומר לעלות לארץ ישראל ולאה אשתו אומרת שלא לעלות הלא ידעת' דבהא אמרי בפרק בתרא דכתובות (דף קי) תצא שלא בכתובה. ועל כי ראיתי שיש בני אדם באין לחלק בין בזמן הבית בין בזמן הזה. צריך אני לבאר דאין לחלק בזה דהא אמרינן בירושלמי בשילהי מסכת כתובות. הוא רוצה לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה כופין אותה לעלות. היא רוצה והוא אינו רוצה אין כופין אותו. וקשיא לן והתני' בפרק בתרא דכתובות (דף קי) תרוויהו או אותו או אותה איזה מהן שמעכב. אלא נ"ל דבריית' דכתובות בזמן שישראל שרויין על אדמתן. וההיא דירושלמי בזמן הזה. ואפילו הכי איכא דהוא אומר לעלות והיא אינה רוצה דכופין אותה לעלות ואם לאו תצא שלא בכתובה. דבזה יפה כח האיש מכח האשה. אמנם צריך לדקדק אם תצא שלא בכתובה דקאמר בולא כלום קאמר בלא מנה מאתים. ותוספת ונדוניא. או בלא כתובה מנה דמאתים דוקא קאמר. ובעניותינו נ"ל דנדוניא ונכסי מלוג ודאי אית לה אי דאיתנהו דלא גרעה מממאנת ואיילונית. דאמרינן עלייהו ס"פ אלמנה (דף קא) אי דאיתנהו אידי ואידי שקלה. ולשנואה לא דמיא דמסקינ' עלה דנכסי מלוג לית לה. ונכסי צאן ברזל הוא דאית לה משום דקנסו רבנן וכו'. דשאני התם דשנואה הית' בנשואיה. אבל הא לא גרעה ממאנת ואיילונית. ועוד דאפילו במורדת דיינינן הכי בדינא דתרתין מתיבתא. כמו שכתב בספר האלפס בפרק אע"פ דשקלה כל מה שהכניסה לו אי איתיה בעין. ואם הכניסה לו ק' זקוקים ולא שמה לי בכתובה לנדוניא אלא נ'. מה ששמה לו זהו נכסי צאן ברזל. ומה שלא שמה לו זהו נכסי מלוג. ואי דאיתנהו אידי ואידי שקלה ושקלה כל המאה זקוקי'. ואי ליתנהו פי' שנגנבו או אבדו נ"ל דנכסי צאן ברזל שהוא חייב באחריותם שקלה וחייב לתן לה משלו. אבל נכסי מלוג דלא מחייב באחריותן לא מחייב לשלם לה משלו. וכן כתב רב אלפס בדינא דמורדת: ולעניין תוספת נ"ל שאין לה כדאמרינן ס"פ אלמנה (דף קא) נשים שאמרו חכמים שאין להם כתובה כגון ממאנת וחברותיה אין להם מנה ומאתים אבל תוספת יש להם. נשים שאמרו יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותיה אין להם תוספת וכל שכן מנה ומאתים פירוש דלשון יוצאות שלא בכתובה משמע שכל תורת גבייה הפקיעו מהן דלא גביא משל בעל כלום. והא נמי קתני בה בפרק בתרא דכתובות (דף קי) תצא שלא בכתובה. אבל אין להביא ראייה מהא דאמרינן ריש פרק אף על פי (כתובות דף נד) תנאי כתובה בכתובה דמי. דבהא איכא פלוגתא דרברוותא. דפ"רח דוקא להנך דקחשיב בר"פ אף על פי. אבל לשאר מילי לא. ור"ת פירש דה"ה לכל מילי. אבל ראיה ברורה נ"ל מהא דקתני תצא שלא בכתובה כדפרישית. וכל מה שכתבנו דאין לה מנה ומאתים ותוספת ה"מ אם ילך לא"י ולא יחזור. אבל אם יחזור להתיישב חוצה לארץ אפילו לאחר כמה שנים אם תהיה אז בחיים תגבה ממנו מנה ומאתים ותוספת. ואם ח"ו תמות היא קודם יגבו יורשיה: ושלו':

סימן ר

ועל קטן אוכל נבילות דאין ב"ד מצווין להפרישו אם יש חילוק בין אב לאחר קא נגעת במאי דקשה לר"י אהא דהאיש מדיר את בנו בנזיר ואמר ריש לקיש כדי לחנכו במצות. אלמא דקטן צריך לחנכו במצות. ואף רבי יוחנן מודה בשאר מצות אלא דבהא פליג ואמר דאף הלכה למשה מסיני היא. וכן משמע בפרק בתרא דיומא (דף פב) דתינוק ותינוקת מחנכין אותו להתענות קודם זמנו. ותי' דאביו דוקא חייב לחנכו. ואיהו נמי מחייב להפרישו מק"ו. אבל אחרים אין מצווין להפרישו ולחנכו: וכן משמע סוף פרק לולב הגזול (סוכה דף מב) קטן היודע לשמור תפילין. אביו קונה לו תפילין. דיודע לדבר אביו מלמדו תורה. אלמא אביו דוקא. ונראה דאפילו אמו נמי לא מחייבא כדמשמע בההיא דנזיר. איש אין אשה לא. ואף על גב דליכא ראייה. מהתם כולי האי דהא קאמר נמי התם בנו אין בתו לא. ואשכמנא בעלמא לעניין יום הכיפורים דמחנכין התינוקת כמו התינוק. מכל מקום לעניין אמו דלא מיחייבה לחנוכי ולאפרושי ראייה גדולה היא כיון דבלאו ראייה סברה היא כיון דלא מיפקדה למולו ולפדותו וללמדו תורה ובכל מצות בן על האב כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. וההיא דהילני המלכה בפרק קמא דסוכה (דף ב) דהיתה יושבת וז' בניה בסוכה מחמרת על עצמה היתה אי נמי היה להן אב. והא דמשמע בפרק חרש (דף קיב) דאפילו אביו לא מיחייב להפרישו היינו שלא בפניו. אבל אם בפניו עושה התינוק עבירה ויש בו דעת להבחין בין טוב לרע חייב להפרישו. כדמשמע בהדיה התם דקאמר בקטן העושה על דעת אביו. פר"שי שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד על גביו באלו הוא מצוהו לעשות. אלמא דכל היכא דעומד על גביו והתינוק יודע שאביו רואהו חייב להפרישו וה"ה לחנכו.

ומה שהקשה מורי היאך מותר לשחוט לחולה בשבת שיש איסור סקילה. מותר שיקנו לו נבילה שהיא בלאו. אי נמי נאמר לגוי שינחור עופות דלא אסירי אלא מדרבנן. דאין שחיטה לעוף מן התורה. אלא י"ל כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש. הוי לדידן. אוכל נפש ביום טוב כמו חול שמותר בו כל מלאכה. והשתא נמי נימא כיון דפיקוח נפש ילפינן ביומא (דף פב) דשרי הוי כל מלאכה לחולה שיש בו סכנה מותרת כמו בחול. והיכא דאיכא היתירא ואיסורא קמיה מאכילין אותו הקל. דשחוטה המאכל עצמו מותר. ולא נבילות שהמאכל עצמו אסור. ואריא רביע עלייהו.

סימן רא

תשובת הר"ם ז"ל

על ראובן שהפקיד תיבה סוגרת ומסוגרת ביד שמעון ובחדרו. ואחר זמן שבר שמעון הפותחת והניחה פתוחה. וכאשר בא ראובן אל תיבתו ומצאה פתוחה ונחסר לו כוסות של כסף ושאר דברים. שאל מי עשה זה. אמר שמעון שברתי הפותחת ולקחתי מתוכם כוס של כסף אחד. ולא יותר לפדות את עצמי מערבות שנתערבתי עבורך. ומטעם שליחות יד אין להתחייב את שמעון דמשום ששלח יד במקצת לא מיחייב בכולה. אלא במאי דשלח יד ותו לא. כל כמה דלא אגבהה לכולה כדתנן בפרק המפקיד (בבא מציעא דף מג) הטה את החבית ונטל הימנה רביעית ונשברה אינו משלם אלא רביעית. אמנם נראה לי דחייב לשלם כל מה שישבע ראובן שהפסיד בתיבתו כל מאי דעבידי אינשי לאנוחי בתיבות. כדמשמע סוף פרק הכונס (בבא קמא דף סב) דעשו תקנת נגזל באש ובשאר היזיקות.. ושכנגדו נשבע ונוטל. וכדאמרינן התם ההוא גברא דבטש בכספתא דחבריה ושדייה בנהרא. והוה קא טעין הכי והכי הוה לי בגוה וכו'. ומשמע התם דחייב לו לשלם כל מאי דעבודי אינשי דמנחי בכוספתא ובשבועת שכנגדו וכו'. אבל בלא שבועה לא.

סימן רב

פסק: עד אחד קם לשבועה בין לפטור מן השבועה למי שהוא מסייע. בין לחייב שבועה את שהוא כנגדו. דכל מקום ששנים מחייבים או פוטרים ממון עד מחייב או פוטר משבועה. סוף דבר עד אחד קם לכל דבר לשבועה כמו ששנים קמים לכל דבר שבממון: והרבה ראיות על זה.

סימן רג

וששאלת על ראובן שאמר לשמעון צא מעירך לדור בעיר פלוני ואני אסייעך בכך וכך. או א"ל קנה חפץ זה ואני אסייעך. ואחר שנעקר ממקומו או קנה החפץ חזר בו ראובן. אם החפץ שוה כל כך כמו שקנהו. נראה דמצי ראובן למיהדר ולומר משטה אני בך. מידי דהוי כהא דאמרינן בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיו) ובפרק מצות חליצה. (יבמות דף קו) הרי שהיה בורח מבית האסורים והיתה לפניו מעבורת. ואמר ליה טול דינר והעבירני אין לו אלא לו שכרו כיון דלא מפסיד מידי. אמנם היכא דמפסיד ליה כל כך נותן לו כל מה שהתנה עמו. כי ההיא דקתני סיפא. אבל אם אמר ליה טול דינר בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם. דמוקי לה בצייד השולה דגים מן הים דא"ל אפסדתני כוורי בזוזא. וכן מתנית' דהתם זה בא בחביתו של יין. וזה בא בכדו של דבש וכו'. אבל אם אמר לו אם אני מציל את שלך אתה נותן לי דמי ייני משלם לו דמי יינו. התם מפסיד לו כל כך על כן משלם לו דמי הפסדו. וכן לעניין פינוי היישוב כמו כן. אם בלאו הכי היה דעתו לפנות היישוב לא יהיב מידי דאז יש לדמותו לטול דינר והעבירני. ומצי אמר ליה משטה אני בך כיון דלא אפסדיה:

סימן רד

בכל דבר שהוא ספק ולא איתחזק לא איסור ולא היתר עד אחד נאמן שהוא מותר. כדמוכח בהאשה רבה (דף פח) בחתיכה ספק חלב ספק שומן נאמן: היכא דאיתחזק היתירא. ואמר עד אחד אסור הוא אינו נאמן כדמוכח פרק הניזקין (גיטין דף נד) טהרות שעשיתי עמך וכו'. אינו נאמן משום דאיתחזק היתירא: היכא דאיתחזק איסורא. ואמר עד אחד היתר הוא. אינו נאמן כדמשמע פרק האשה רבה (יבמות דף פח) גבי הקדש טבל וקונמות דנאמנין הבעלים משום דבידו הוא. הא לא בידו לא: כל אדם נאמן על שלו אפילו איתחזק איסורא כדאמר גבי טבל והקדש הואיל ובידו לתקנו ולפדותו: עם הארץ וחשודין אינן נאמנין על שלהם. כדתנן במסכת דמאי (דף טו). ומייתי לה במסכת כתובות (דף כד ודף נו) החמרי' שנכנסו לעיר ואמר אחד שלי אינו מתוקן ושל חבירי מתוקן אין נאמנין דחיישינן לגומלין. אלמא הוא גופיה אינו נאמן אטבל דידיה אף על גב שחבירו מסייעו: ועוד אמרינן גבי מדומע אף אוכלו על פיו משמע דוקא מדומע. אבל שאינו מדומע לא: האומר לחבירו טבל שלך מתוקן. ואמר ליה היאך. שאמרתי לפלוני לתקנו. והוא אומר לא תקנתיו. ואף על גב שבכל מקום האמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים וכו'. אינו נאמן כיון שזה מודה שבעצמו לא תיקנו אלא אמר לאחר לתקנו. והוא אמר לא תקנתיו: אשת איש נאמנת לומר אשת איש הייתי וגרושה אני כיון דלא איתחזק איסורא. הפה שאסר הוא הפה שהתיר: אשת איש שאמרה מת בעלי בעד אחד נאמנת מתוך חומר שהחמירה בתחלתה וכו': חבר שמת כל פירותיו בחזקת מתוקנין. בירושלמי מפרש והוא שמת ביישוב הדעת דאמרינן חזקה על חבר וכו': דבר שאין עתה בידו. ואיתחזק היתירא ואמר אחד נטמאו אינו נאמן ואפילו שותק. כדתניא התם טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן בשום עניין ואפילו שותק ואם שתק לו אז ולאחר כך אמר לו איני מאמינך שפיר דמי ומלמדין אותו לומר כך:

סימן רה

שאילה: תאיר עינינו על אלמנה ויתומה שטענו לפנינו על פי אפוטרופוס על אודות קרקע שניתן ליתומה מכח זקינתם שלא יהא משועבד לכתובת אמם. וזקינתה לא נשבעה על כתובתה אמנם היתומה הוציאה שטר שאביהם מחל שבועת כתובתה וגם הקנה לה תביעת המטלטלין העודפים על כתובתה. ועתה טוענת האלמנה שמיד כשמת חמיה. היו הנכסים משועבדים לכתובתי ולא כל כמיניה דבעלי למחול לאמו השבועה בלא קניין שלי. כי שמא חמי התפיס צררי לחמותי. וכל הקרקעות היו עודפים על כתובתה. ואין האלמנה פי' הזקנה גובה מנכסי יתומים אלא בשבועה וכל זמן שלא נשבעה נכסי בחזקת יתמי קיימי והיו משועבדים לכתובתי. ובעלי המתנה לא זכו במתנה היינו היתומים. או נאמר מאחר שמת הבעל והוא מחל שבועת כתובה של הזקנה יש כח בידו למחול לאמו. כי שמא היה נודע לו שלא היה לו עודף ולא היה צריך להשביעה. ואף על פי שכתב בשטר מחילה וגם מחלתי לה בנכסים העודפים על כתובתה. שמא כתב לשופרא דשטרא משום שהשבועה נתקנה בשביל התפסת צררי. או נאמר מאחר שהודה שיש לה עודף לא כל כמיניה להקנות לאמו בלא קניין אשתו. או נאמר מאחר שיש ספק בדבר הוי כמו ראוי ואין האשה גובה כתובתה מן הראוי. או נאמר מיד שמת חמיה אז היה ברשות בעלה כמו גבוי עד שתגבה אותם בשבועה. ואם תאמר הוה לן למימר משביעין אותם הבאים ברשות ופי' מקבלי מתנה ובנדון זה אין צריך למימר כי לא ידעי כלל במילי דזקנתם כי הם קטנים. או אם נאמר לכי גדלי נשבעין שבועת יורשים שלא פיקדנו אבא. או נאמר לא עדיפי מאביהן אילו היה בחיים לא היה כח לו לתת באותן נכסים בלא אמם ולהפקיע כתובת אמם מירושה שנפלה כבר. ואף על פי שהיתומים קטנים אנו צריכים להזקק בדין זה כי ממה נפשך צריכין למכור הקרקע לצורך מזונות אם יזכו. וגם האלמנה אם תזכה:

תשובה המשכילים יזהירו. ועפעפיהם נגדם יישירו. פתח דבריהם יאירו. מפתח פומייכו הוה לן נהור מוריי קרובי ה"ר מנחם וה"ר הילל איני כדי שתטניפוני עמכם אך ענוותכם תרביני אבין לפניכם מעיבותייכו מכמה טעמים נראה שאין לאלמנה על היתומים כלום וזכו היתומים במתנה שנתנה זקינתם לאביהם ואחריו להם כמו נכסי לך ואחריך לפלוני דכשמת ראשון קנה שיני ובלבד הבנים שנולדו כבר בשעת המתנה וכו בכל המתנה. אבל הנולדים אחר כך לא. דהא אין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם. דבשעה שנולדו היה סודרא למריה ולהכי לא זכו אלא הנולדים כבר בשעת המתנה אבל האלמנה אין לה כלום דילמא לא היה שם מותר על כתובת הזקינה. ואי משום שכתב לה שמחל לה כל המותר שיש לה עודף על כתובתה הרי הודה שיש מותר חדא אין בלשון הזה לשון הודאה דילמא ה"ק כמו שכתבת' כל מותר שיש להסתפק שיש לה עודף על כתובתה ועוד מי יוכל לידע מתוך הודאתו כמה יש מותר דילמ' שוה פרוטה ותו לא ועוד אפי' לפי דבריה שטוענת דמיד כשמת חמיה ירש אותו בעלה ונשתעבדו לכתובת' מקרקעי או מטלטלי של חמיה חלק בעלה ולא היה לו כח למחול ולהפקיע שעבוד כתובה. זה אינו. דהני מילי מקרקעי אבל מטלטלי יכול למכור וליתן ולא תגבה מהם כתובתה. מדלא כתבי בכתובה מטלטלי אגב מקרקעי. וטעמא הוי משום דאם כן ביטלת תקנת השוק. ולאו דוקא למכור. אלא הוא הדין מתנת בריא כמו שכתב ר"י. ואין להאריך כי יותר ממה שאני כותב בפני כבודכם הכל עמכם. ואם כן כיון דפטרה משבועה הימנה לגבות כל נכסי בעלה הידועים בכתובתה. ועוד נתן לה במתנה המטלטלין העודפים על כתובתה יש לה כח לתת המתנה בריא במתנת להפקיע שיעבור אשתו מהן כדפרישית ועוד דלכל זה מכאן כיון דטענתה טענת ספק היא דדלמא לא היה שם מותר על כתובתה נמצאת שהיא טוענת טענת ספק והם ודאי בנכסים ממה נפשך אי לא הוה מותר וכו' כמתנה ואפילו אי הוה מותר יורשים הם את אביה' ונכסים ממה נפשך בחזקתייהו קיימי עד שתשבע אמם זאת בטענת ספק אינם יכולים להוציא מידם דאין ספק מוציא מידי ודאי. ועוד דאין אלמנה גובה כתובתה אלא בשבועה והיא אינה יכולה לישבע שיהא שם מותר. ועוד הא אמרינן בפרק הכותב (כתובות דף פד) מי שמת והניח מלוה או פקדון ביד אחרי' כו'. עד ר' עקיבא אומר ינתנו ליורשים שכולם צריכים שבועה. ואין היורשים צריכים שבועה. והלכתא כוותיה כדפסקינן בגמרא. ה"נ כיון דהיתומים ממה נפשך זוכין קודם שנשבעו והיא אינה יכולה לזכו' אלא בשבועה נכסי בחזקתייהו קיימי ותו לא מצי לאפוקי בטענת ספק מחזקתייהו ולישבע. ואפילו רבי טרפון מודה הכא כיון דלא מצי לישבע בספק. ואף שבועה שלא פקדנו אבא וכו'. אין להשביע היתומים דלא תיקנו חכמים שבועת יתומים אלא ליטול כגון שיש להם שטר ורוצים לגבות מן היתומים. אבל כשהן נתבעים והתובע טוען טענת שמא השבעו לי שאינכם יודעים שאביכם היה חייב לי אין נשבעים בטענת שמא אפילו גדולים. כ"ש יתומים קטנים:

וכך אני רגיל לדון. ושמעתי כמו כן בשם מו' קרובי ה"ר שמואל מבנבירק ז"צל ושוב כמו כן שמעתי בשם ה"ר שמעיה מטרנא. ושוב מצאתי כמו כן בתוס' ה"ר והודה מפריש ז"ל בסוף פרק הבית ושוב מצאתי בשם רב פלטויי גאון ז"צל לגמרי כדברי וכן דנין כבר בהרבה מקומות ששמעו דברי אלה וישרו בעיניהם אמנם רש"בם פירש בסוף פרק המוכר הבית שנשבעין שבועת יורשים אפילו כשהן נתבעין ולא נהירא כדפ"רי ורב פלטוי גאון כתב שיש להחרים על היורשים ועל כל היודעים מזה שיעידו בפני בית דין. ועוד מצאתי אין לי דברי רב צמח גאון נ"ע שכתב על דין אחד וסיים בו כך וכל מי שאינו גובה אלא בשבועה ואינו יכול לישבע פקע ממונו ואינו גובה בין אלמנה בין ב"ח. עכ"ל. וזהו ראייה למאי דפרישית לעיל. ושלום
מאיר בר ברוך.

סימן רו

ועל לאה שהיתה חולה וחילקה נכסיה במתנת ש"מ ואמרה בפני עדים כל נכסי לפלוני ופלוני חוץ ממה שנתתי לצדקה ושוב מתה. ושוב ראו מנכסיה ביד ראובן. ותבעו קרוביה מקבלי המתנה והשיב היא נתנה לי במתנת ש"מ קודם שנתנה לכם. ואדוני דמה זה למתנת ש"מ במקצת דבעיא קניין. וכיון דלא הקנתה לי בטלה מתנת ראובן כיון דלא הוה קניין. ועוד הרי חזרה בה כשאמרה כל נכסי לפלוני ופלוני. ולא הזכירה חוץ ממה שנתתי לראובן ודאי אילו מתנה שנתנ' לראובן מצוה מחמת מית' היתה דקאמרה וויי דקא מתה ההיא איתתא. או בלשון אחר כיוצא בזה או שאמרה לו אם תמות או לאחר מיתה כל כי האי גונא יש כח במתנ' אחרונה שנתנה לקרובי לבטל מתנת ראובן וליכא למימ' כל נכסיה דקאמרה היינו שהם שלה עדיין. ואם כן מה שנתנה לראובן כבר אינו בכלל נכסיה ולא בטלה אלא א"כ חזרה בה בהדיה. זה אינו. חדא מדהוציאה בהדיה מה שנתנה לצדקה מכלל דכל מה שנתנה לאחרים ביטלה דומיא דצדקה שנתנה כבר. ועוד אפילו מה שנתנה לראובן מיקרו נכסיה כל זמן שהיא בחיים. כיון דמתנת ש"מ לא קניא אלא לאחר מיתה הוה ליה מה שנתנה לראובן מתנת ש"מ מקצת ואי הוה בקניין קנייא לגמרי דאפילו אם עמד אינו חוזר. ה"נ היכא דמשך שאמרה לו משוך אין לך קניין גדול מזה. או אם כבר החפץ ביד ראובן ואמרה קני מה שבידך כיון שלא צותה מחמת מיתה קנה כמו מתנת ש"מ בקניין. ה"נ הכא קני כיון דברשותו הוה. ושלו'
מאיר בר ברוך.

סימן רז

תשובה על קבלת עדות שלא בפני בעל דין:

נראה דאפילו רבי יוחנן דאמר מקיימין השטר שלא בפני בעל דין בקבלת עדות מודה דאין מקבלין אלא בפניו אלא בקיום דרבנן הוא דפליגי. דדוקא קיום נקט במילתייהו. והא דמפרש טעמא דרב יבא בעל השור ויעמוד על שורו הכי קאמר אפי' בקיום אית ליה האי טעמא אף על גב דרבנן היא: ובהדיא פסק ר"ח דמקבלין עדות שלא בפני בעל דין דוקא היכא דפתחו ליה בדיניה ושלחו ליה ולא בא והוא אומר עדיו חולים או מבקשים לילך במדינת הים. ואם רוצה ראובן שיתקבל העדות יתבענו לשמעון לדין ויאמרו בית דין לשמעון אם חפץ ללכת במקום העדים. ויעידו בפניו אם יחפוץ ואם לאו יקבלו שלא בפניו. וישלחו בית דין כי קבלו העדות ואל יאכל שמעון ויחדי ורבינו יב"א דאין עדות שלא בפני בעל דין. ואפילו אם קבלו אינו עדות לדון על פיו. וכן משמע בפרק שיני דכתובות (דף כ) דאמרינן מכחישין העדים שלא בפניהם נהי דלא הוי הזמה הכחשה מיהא הוי. וה"פ מכחישין העדים שלא בפניהם. דהכחשה לא הוי חוב העדים כלל. אלא חוב בעל דין והרי הם לפנינו אבל אין מזימין את העדים שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוי. ומשמע דאפילו קבלו בדיעבד שלא בפניהם לא חשיב הזמה. ואין מחייבין אותו בכך. והא דקאמר מקבלין כגון שהיה תובע דוקא קאי. דאם התובע חולה ורוצה שיקבל עדיו בחייו לפי שיורשים אינם יודעים לחקור אותן אחר מותו כמו שהוא יודע אז מקבלין עדות. אבל אם הנתבע חולה בשביל כך אין מקבלין עדים אלא בפניו דמפני מה היה לנו לקבל עדים שלא בפניו. אם מפני שימות ולא יוכל שום אדם לתבוע ליתומים קטנים עד שיגדלו. והא היא גופה טעמא ודאי מפני שאין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין ואם כן גם עתה כשחלה אין מקבלין שלא בפניו. ואם עכשיו כשחלה מקבלין שלא בפניו כדי שלא ימתין לאחר מותו עד שיגדלו. אם כן כמו כן יקבלו לאחר מותו בעודן קטנים. אף על פי שהוא שלא בפניהם אלא להא לא חיישינן להמתנתו: ועוד פירש ריב"א דאפילו הוא חולה או עדיו חולים או מבקשים לילך אין מקבלין עדות אלא היכא דשלחו לו ולא בא דאז הוא פושע. אבל אם אינו פושע אין מקבלין בשום עניין אפילו הוא או עדיו חולים. דאמרינן מזלך גרם מידי דהוה אחולה נתבע דאין מקבלין שלא בפניו כיון דאין פושע. וכן קטנים ואף על פי שחי יש הפסד צריך להמתין עד שיגדלו. וגם אם יאכלוהו בקטנותן אין להם בגדלותן כלום להכי לא חיישינן: וכן משמע מדקאמר או הוא או עדיו חולים. ושלחו לו ולא בא ולא קאמר או שלחו לו: ומיהו היכא דפתחו ליה בדיניה ושלחו לו ולא בא. בהך מילתא גרידא מקבלין שלא בפניו.

סימן רח

מורינו רבינו האשל הגדול יורינו על אודות ראובן שיש לו חלק בבית ובחצר שמינית הבית והחצר ובאותו שמינית יש בו דין חלוקה ורוצה לחלוק ראובן עם השותפים. וללוי יש לו כמו כן דין חלוקה דהיינו חלק שמינית הבית שירש מאביו. וחלק כ"ד שקנה נמי משמעון. ועתה רוצה לוי לחלוק עם ראובן ואמר הואיל ובאתי מכח שנים אינו רוצה שיהא ב' חלקי ביחד כי אם אתרי מצרי כדי לבטל החלוקה כי איני חפץ כתקנתכם להיות שני חלקים ביחד. ועתה יורינו אם יכול למחות אם לאו: ועוד יורינו מורינו כי הבית עתה פתוח לר"ה לצד צפון. ואם יחלקו הבית יצטרכו לפתחו למבוי אחד הסמוך למערבו. והחצר עומד בדרומו של בית. ובניין הבית עומד לצפונו סמוך לרשות הרבים. ואפילו אם היה הבית וחצר בניין שוה. היה אמה הסמוכה לרשות הרבים טובה כפליים מאמה העומדת לדרומה כי זה רחוק מרשות הרבים. וכל שכן שהבניין סמוך לרשות הרבים והחצר רחוקה ממנו. ואם ניתן בשומא לכל אחד לא היה בבניין עולה לשלשה אמות או פחות: ועוד יורינו מורינו אם עובי החומה שאינה עומדת לסתור מכל וכל כי כל הבניין סמוך עליה מן החשבון כמו אויר הבית והחצר אם לאו. ושלו' מורינו רבינו מאיר יגדל לעד:

תשובה אני איני כדי ששלחתם לי רבותיי ברם כך דעת תלמידכם נוטה דלא מצי לוי למימר אי איפשי בתקנת חכמים להיות שני חלקי ביחד דלא שייכא הא מילתא אלא היכא דליכא פסידא לאחריני. והוא מוחזק כמו ששמעתי בשם ריצ"בא ז"צל שהקשה בפרק קמא דבבא קמא (דף ז) גבי הא דאמר רב אחא בר יעקב אי שקלת כי דינך שקול כדהשתא. ואי לא שקול כיוקרא דלקמיה והקשה רי"בא אמאי לא שקיל זיבורית כי השתא לימא אי איפשי בתקנת חכמים שתיקנו לי בינונית ותי' דלא שייכא הא מילתא אלא היכא דליכא פסידא לאחריני והוא מוחזק. וההיא דאיני ניזונית ואיני עושה שאני התם דהיא מוחזקת ממעשה ידיה. ומיהו נראה לי לתרץ בענין אחר דלא שייך התם בבבא קמא למימר אי איפשי בתקנת חכמים דלא שייך אלא היכא שתיקנו התקנה לתקנתו ולטובתו. אבל בינונית לא לטובתו של מלוה נתקנה. אלא לטובתו של לוה היתה עיקר התקנה שלא תנעול דלת בפני לוין. ולא מצי למימר אי יהבת חלקי שלא במקום אחד שפיר. ואי לא מהדרנא חלקי הבא משני בני אדם למרייהו ותצטרך לחלוק חלקי לשנים לשני בני אדם דדבר פשוט הוא דכל כי האי גונא א"ל לכי תהדר. דלא אמרינן הא מהדרנא שטרא למרייהו. אלא כדי לאחזוקי ממונא. כגון ההיא דפרק קמא דבבא קמא (דף ז) וריש פרק בתרא דכתובות (דף קי) בפלוגתא דאדמון ורבנן: השתא ומה בטענת אי איפשי בתקנת חכמים אף על גב דליכא מאן דפליג עליה ולאו מחוסר מעשה הוא. אפילו הכי כתב רבינו יב"א דלא אמרינן ליה אלא לאחזוקי ולא היכא דבא להוציא בטעם זה. וכל שכן בנדון זה דמחוסר מעשה הוא. ולא סברא פשוטה היא כל כך דהא איכא אדמון דפליג עליה בפרק בתרא דכתובות (דף קי) דאפילו לרבנן דאית להו הא סברא אפילו הכי לא אמרינן לה כדי להוציא. אבל ליכא למימר דאי הוה טעין מהדרינא שטרא למרייהו הוה טעין אידך אני הייתי מעכב על ידך למוכרה להם לפי שעתה אני מצרן ולא הם. דהא אמר בפרק המקבל (בבא מציעא דף קי) לבעלים הראשונים לית בהו משום דינא דבר מצרא. וליכא למימר נמי כיון דאתי מכח תרי מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וניתיב ליה שני חלקים בשני מקומות. דהא לאו זכות היא לו ואף על פי שהוא חפץ בזה בטלה דעתו:

וששאלתם לפי שהבית פתוחה לרשות הרבים עתה. ואם יחלוקו יצטרכו לפתוח אותו למערב וכו'. לא יכולתי לעמוד על אופני דבריכם. כי לא בחנתם למה יש לחלוק אותו כך. שיהא כל בניין הבית מצד אחד ומילואה של חצרי מצד אחר. אדרבה פלוג הכי מצפון לדרום. ויהא לכל אחד חלק בבית ובחצר. וזה יצא בצפון וזה יצא במערב. כאשר כתבתם. ואפילו אם אי אפשר להיות מפני שום טעם המעכב בדבר לחלוק כך אם שניהם מתרצים לחלוק בענין אחד. הכל כמו שירצו יעשו. ואם זה אומר בכה וזה אומר בכה למה לא יטול זה בבית ובחצר וזה בבית ובחצר. וזה לצפון רשות הרבים וזה למערב לצד המבוי כדאשכחנא (בב"ב דף יג) בארעא דחד גיטא נהרא וחד ניגרא דפלגו לה בקרנזול. ועוד כמה ספקי ספיקות מסופקני בדבריכם.. ודבר זה היה ראוי לברר בצורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו ומדת ארכו ומדת רחבו. ומה טוען ראובן. ומה טען שמעון הכל באר הטב בכתב. ומתוך כך יתחוור ויתברר הדבר לאורו ואנא לא בתוונא דליבא יתיבנא אם לא שתבארו ואז אתן דעת אי גמירנא גמירנא:

וששאלתם אם עובי החומה עולה לחשבון כאויר הבית והחצר נ"ל דאינו עולה לחשבון. דאי סתריה ליה אפסדיה. ואפי' אם האחד חפץ בזה אין שומעין לו לחלוק בכי האי גוונא דלאו אורחא הוא וגדולה מזו תנן בחלוקת הבית פרק השותפין (בבא בתרא דף ב) מקום שנהגו לבנות גויל גזית בגויל זה נותן ג' וזה נותן ג' הכל כמנהג המדינה ואם יש כל כך מעט קרקע שאם יעשו כותל לא ישאר כדי חלוק' לזה ולזה ונהגו בעיר גויל. וקאמר אידך נעשה גזית ואז יהא דין חלוקה אין שומעין לו. כ"ש לסתור כל הבנין. יפסדוה מכל וכל כדפריך פרק קמא דבבא מציעא (דף ) גבי שנים אוחזין בטלית הכי נמי דלפלגו לה אפסדוה וכן היו רוכבין על גבי בהמה וכו'. ה"נ אין שומעין לו. ואם לא עלה לחשבון שיהא בו כדי חלוקה או יחלקו בדמים בדינא דגוד או איגוד.

ועוד חוזרני לבאר מה שלא ביארתי דאם יחלוקו ויגיע לאחד חלקו בצפון כאשר בנין הבית שם וסמוך לרשות הרבים. ולשני יגיע חלקו בחצר ויהא פתחו במבוי ולא בר"ה נראה דודאי קורבה ורוחקה דרשות הרבים שזה פתחו לרשות הרבים וזה פתחו למבוי שעל ידי שיעלה לחבירו כספי' לא יוכל לעשות שיהא גם של חבירו פתוח לרשות הרבים. הא ודאי יעלו זה לזה בקרקע ולא בכספים. כדאשכחנא בחלוקת ארץ ישראל בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכב) דקאמר ר' יהושע בקרקע העלוה לקורבה ולרחקה ואשכחנ' בקדושין דגמרינן חלוקת אחין ושותפין מחלוקת ארץ ישראל גבי יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן. אבל מה שהבית חשוב מן החצר לפי שיש בו חדרים ועליות ושאר בניינים נראה דבהא אפילו רבי יהושע מודה לר' אלעזר דבכספים יעלו דעל ידי כספים שיוסיף יבנה גם זה בחצר חדרים ועליות כמו שיש בבית:

וששאלת על ו' שותפים שבבית ובחצר לראובן ג' שמיניות. לשמעון חלק ששית. ללוי חלק שמינית. ליהודה חלק י"ו. וחלק כ"ד: ליששכר חלק י"ו יחלק כ"ד. לזבולן חלק י"ו. לבנימין חלק י"ו. נראה לי דראובן ושמעון וכן מי שיש לו דין חלוקה יכולים בטוב לחלוק. והאחרים שאין להם כדי חלוקה כגון זבולון ובנימין וכיוצא בהם בשותפותם אף על גב דכל חד מינייהו לא חזי חלקו לדידיה מכל מקום כיון דבין שניהם אם יעמדו בשותפות מיתדר להו יעמדו בשותפותם ואחרים שיש להם כדי חלוקה יפרדו מהם ואם יאמרו זבולון או בנימין תנו לי חלקי אף על פי שאין לו כדי חלוקה כדי שישאר חבירו לבדו ולא יהא לו כדי חלוקה כדי שחבירו יכוף את האחרים שיעמדו עמו בשותפותם. נראה לי דלאו כל כמיניה לומר כן כדי להפסיד חביריו ולבטל חלוקתם כיון דפחות מכדי חלוקה לא חזי לדידיה כגון זה כופין על מדת סדום ויכופו אותו לעמוד עם חבירו בשותפו' כיון דלאו להאי אית ליה כדי חלוקה ולא להאי אית ליה כדי חלוקה יעמדו ביחד ולא תבטל חלוקת חביריו כתמות נפשו עם פלשתים. ואפילו רב יוסף מודה בזה דלא שייך למימר מעלינן ליה וכו. דגדולה מזה פירש ר"ת בתרי ארעתא אתרי ניגרי דלא שייך למימר מעלינן ליה וכו'. דאטו אם יחפוץ האחד לחלוק לעשרים חלקים מי צייתינן ליה מאי טעמא כל שכן בנדון זה דלא צייתי ליה להפסיד לעצמו ולחביריו דלא חזי חלקו לדידיה כלל אלא שבשביל ערמה הוא עושה והשומא על הדיינין.

וששאלת אם יפול לאחד ג' אמות ולאחד ה' אמות אם בעל הה' אמות יכול לומר לבעל ג' טול אתה ממני אמה כדי להשלים חלקך לד' אמות בהא מילתא איפליגו בה רשב"ג ותנא קמא בפרק קמא דבבא בתרא (דף יג) טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו רשב"ג אומראין שומעין לו. והאלפסי פסק כר"שבג דמסתבר טעמיה. ור"ח פסק כתנא קמא במתנה דוקא אבל בדמי לא דכל כי האי גונא לא שייך גוד או איגוד כיון דלא זבין מידי דחזי אלא דבר מועט דלא חזי לדידיה: והא דאמר ת"ק שומעין לו כמתנה דוקא: ובעל העטור כתב דהלכה כתנא קמא לא שנא מכר ולא שנא מתנה ומפרש הכי מילתא דרש"בג אי שומא בדמי לית ליה למיתב משום דלית דינא דגוד או איגוד ואם כן למסקנא דמסיק אמימר אית דינא דגוד או איגוד אם כן לתנא קמא שומעין לו משום דאית דינא דגוד או איגוד. ואף על פי שאיני כדי להכריע נ"ל דהלכה כת"ק כיון דמתמה תלמודא מעיקרא היכי דמי אילימא כדקתני מאי טעמא דרשב"ג אלמא לא מסתבר ליה טעמא כלל. ואף על גב דלבסוף תפרש תלמודא טעמא: טעמא דחיקא הוא ולעניין פסק הלכה אסברה דמעיקרא סמכינן והלכה כתנא קמא:

ועובי החומה אינו עולה כלל למנין ד' אמות או איכא פסידא טובא אי סתרו לה ולאו אורחייהו דאינשי למיסתרה. אמנם לסתור מקצת החומה ולהקלישה כדי להשלים לכל אחד שיעור חלוקה אם לא יפול הבנין שעליה יכול להקלישה ולבנותה וכופין דאירחא דאינשי דעבדי הכי:

ושיעור חלוקת הבית פר"י פר' החוכר פירות ד' אמות על שש. ומדמה חלוקה להא דתנן התם (דף צח) המוכר מקום לחבירו לעשות לו בית וכו' עד ארבע אמות על שש וההיא דבית שאין בו ד' על ד' אין האחין והשותפין חולקין בו ופריך הא יש בו ד' על ד' חולקין והתנן אין חולקין את החצר עד שיהא ד' אמות לזה וד' אמות לזה ומשני לה שפיר ומוקי לה בחצר המתחלקת לפי פתחיה אבל לענין חלוקת הבית איכא למימר דלעולם בעי ד' על ו' לכל חד וחד:

וששאלת אם לאותו שיש לו חלק י"ו יש לו כדי חלוקה בחצר הרחוק מר"ה ואין לו כדי חלוקה בבית הסמוך לרשות הרבים אם יש לו לחלוק מספק שמא יפול גורלו בחצר ולא במקום הקרוב. או יאמר אי אפשי לחלוק הואיל ובמקום הקרוב לרשות הרבים אין בו כדי חלוקה ומעלינן האי מקום הקרוב כנכסי דבי בר מריון. נראה לי אם בין הבית והחצר יהיה לו ד' על ו' שראוי לעשות לו בית דירה חולקין ושלו'
מאיר בר ברוך:

סימן רט

הנני נחפז. להשיב לאהוביי הנחמדים מפז. אם בשעה שנתנו הקהל ספר תורה שנייה היה ספק ביד שמעון לתת חצי ליטרא לשנה ולא רצה. כיון שנתרצה עם שאר הקהל לתנה ליששכר הרי אבד שמעון את זכותו דאחולי אחיל גביה ואפילו בלא עידי חזקה אי איכא סהדי שגם הוא נתרצה. ואי ליכא סהדי שנתרצה ואיכא עידי חזקה שלא עירער שמעון כלום אבד שמעון את זכותו ותו כיון שיששכר טוען חזקה שיש עמה טענה ברשותך ניתנה לו. אבל אם בשעה שניתנה לו ליששכר לא היה ספק ביד שמעון ועתה שיש ספק בידו רוצה ליתן י' דינרים ולזכות במצותו שהוחזק בה נראה לי שחוזר למצותו כיין שעבר מחמת אונס שהיה עני ועתה עבר האונס כדאמרינן פרק קמא דיומא (דף יב) אירע קרי לכהן גדול ומינו אחר תחתיו ושוב נטהר הראשון ראשון חוור לעבודתו ופסיק תלמודא כר' יוסי. ומקשה ר"י הלכתא למשיחא ותירץ דנפקא מינה לפרנס שעבר מחמת אונס ומינו אחר תחתיו דראשון חוזר בשיעבו' האונס ועוד לא גרע מרוצח שגלה לעיר מקלט וחוזר לעירו במיתת כהן גדול שחוזר הוא לשררה שהוחזקו בה אבותיו לר' מאיר ואפילו לר' יהודה דפליג עליה בסוף פרק אלו הן הגולין (מכות דף יג) ואמר שאינו חוזר לשררת אבותיו שאני התם דכתיבי קראי ישוב הרוצח. וגמר שיבה שיבה מושב אל משפחתו למשפחתו הוא שב ואינו שב למה שהוחזקו אבותיו. ודוקא התם שעשה עבירה שהרג בשוגג או עבד עברי שמכר עצמו או בית דין מכרוהו בגניבתו. אבל הכא דלא עבר מחמת עבירה הוא חוזר. ושלום
מאיר בר ברוך:

סימן רי

ושכתבתם כיון שבכתב התנאים אין כתוב בו קניין אינו חשוב שטר והימניה טפי משטרא זה אינו מכמה טעמים חדא דכמה שטרות יש שאין בהן קנין שטר קדושין. שטרי בירורין. ואגרות שום. ואגרות מזון. וכהנה. איש תבונות ידלנה. וכולן דין שטרות להן. וכן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אחר כמה שנים. ואף על גב דמסיק והוא שזוכרה מעצמו ה"מ בעד אחד אבל בשני עדים חתומים על השטר ונכתב מדעת שניהם כי הכא שטר גמור הוא לכל דבר ומביאין השטר לבית דין ונאמין לכל דברי השטר אפילו כשאינו זוכרה וכן פירש ר"י בפרק ב' דכתובות (דף יח ויט) ושלום
מאיר בר ברוך:

סימן ריא

על אודות ראובן שטוען על שמעון כסף של ותומים הלויתיך למחצית שכר וכבר עברו שנתים החזירהו לי כי כשהלויתיך הכסף היית עשיר ועת' מתיירא אני שמא אתה מפסיד ליתומים ושמעון משיב זקינם של יתומים הלוה הכסף למחצית שכר ואם היתומים וכך התנינו בשעת נתינת המעות שלא להחזיר המעות עד דגדלי יתומים ויזדווגו יחד. ואפילו אם נותני המעות היו רוצים לחזור בהן והנה מת הזקן והיורשים תבעו הכסף ושמעון משוב אקום בהימנותי כאשר צוני זקן היתומים עד שיגדלו היתומים.. ומה שאמרת שאיני אמיד אני אמיד יותר עכשיו מאז. כי אז לא היה לי קרקע ועכשיו יש לי קרקע וגם יש לי משלי:

ע"ד כא"ן לש"ון השא"לה וז"ה לש"ון הת"שובה.

ברשות רבותי הריני דן אם זקן של היתומים ואמן לא היו אפוטרופסים לא שמינן אבי יתומים ולא בית דין ולא יתומים שסמכו אצל בעל הבית היו א"כ מאי עבידתייהו שהיו משתדלין בשל היתומים ואין במעשיהם כלום. וצריך שמעון להחזיר מה שיש בידו משל היתומים כיון שהוא מודה שידוע לו שמעות היתומים היו. ואפילו אם מינום אבי יתומים או ב"ד או יתומים שסמכו אצל בעל הבית מכל מקום כיון שהלוי מעות יתומים בלא משכון ולמחצית שכר על בית דין לסלקם מאפטרופסות שלהם כיון דשינו מהאי דאמור רבנן בפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע) הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו בדקינן גברא דאית ליה דהבא פריכא וכו' עד אי לא משכח גברא דאית ליה דהבא פריכא בדקינן גברא דמשמע ליה נכסי ומהימן ושמע דינא ולא תקבל עליה שמתא דרבנן ויהבי ליה בית דין. ודוקא קרוב לשכר ורחוק להפסד. אבל למחצית שכר לא אף על פי שנתכוין להרויח ליתומים יותר משהלוה יוכל אפטרופוס המשנה ממה שדברו חכמים אפטרופוס דמפסיד קרינן ביה ומסלקינן ליה בלא התראה כדפסיק הלכתא בפרק הנזקין (גיטין דף נב) וכיון ששמעון מודה שבאו לידו מחמת זקינם ואמן של היתומים והם מסרו לו שלא בדין לא עדיף מגברא דאתא מיניה. אילו היו עדיין ביד זקינם ואמן הוה מסלקינן להו השתא נמי נפיק ממונא מיד שמעו' דדמי למכיר כליו וספריו ביד אחר ועדיפא מיניה דהכא מודה שמעון דשל היתומים הם ושלא כדין באו לידו אף לפי דבריו. ודמי נמי לגזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה. כל שכן בנכסי יתומים שרבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים וכאילו תפסו להו בי דינא: ושלו'
מאיר בר ברוך:

סימן ריב

אתם מחמדי שאו ברכה עד בלי די נראה בעיני שיש לשאול לנאמנים באיזה לשון דבר הנאמן ראשון בשעת מיתתו בחליו כשהעמיד נאמנים אחרים תחתיו אם כה אמר להם תשמרו זה הממון לראובן הנער כי שלו הוא ולא תעשו דבר כי אם על פי אמו פלוניתא אם לא נתכוין זה אלא שתהיה אמו אפטרופסית עד יגדל הנער וידע להבחין בין טוב לרע ובטיב משא ומתן אבל לא ליתן לה הממון מידי דהוה אאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים סתמא דלא אמרינן כיון דלא נתן קצבה לדבר והא אפטרופוס לעולם. לא יוכלו לסלקו. אלא אזלינן בתר אומדנא דדעתא דמוכח ועד יגדלו הנערים קאמר. הכא נמי כיון דגלי הנאמן בדעתיה דממונא דראובן הוא ודאי איכא למימר מה שתלה באמו לא נתכוין אלא לעשותה אפטרופסית ושמא נמסר לו כמו כן וכיון דגדל הנער מסתלקי הנאמנין ומסתלקה אימיה ויתנו כל הנכסים ליד הנער. ואפילו לא גדל הנער עדיין. אם גלתה היא דעתה שהיא רוצה לעכב לעצמה מקצת הממון בידה לא גרע מאפטרופוס דמפסיד דמסלקינן ליה מלהיות עוד אפטרופוס ונוציא הממון מידה:

סימן ריג

ומה שהוא תובע ספרים וכסף וזהב מאמו שהיו של אביו אם לא נשבעה על כתובתה כל הנכסי' שהיו של אביו בחזקת היתומים קיימי אע"פ שנישאת עד שתשבע על כתובת ב"בד ותגבה אותם בכתובתה. ואף על גב דתקעה כפה שאין לה משל בנה כלום לא סגי בהא עד שתשבע בנקיטת חפץ כדאיתא פרק שבועת הדיינין (שבועות דף לח):

סימן ריד

הנה לשלום מר לי מר. חמרמר. וריחי נמר. ואתמרמר ומה אומר. אחרי אשר הפך ישראל עורף אל המוסר וטוב לרע הומר. בנינו עולפו שכבו בראש כל חוצות כתא מכמר מה התא הוה כיון שנפל למכמר שוב אין מרחמין עליו כך ממונו של ישראל וגופו כיון שנפל בידי א"ה עע"ז לית אחי ולית מרחמי. וכל שכן היכא דיד יהודי באמצע שנראה להם היתר גמור ומצוה להשמיד להרוג ולאבד. ומה אשיב לכם רבותי על המקרה הרע הזה אין דינו מסור בידינו בלתי לה' לבדו. ומאן סליק לעילא לדעת במה יתכפר לו לאלכסנדרי העון הזה. קרובני בעיני שיש להחמיר עליו יותר משל ישראל האומר לשלוחו ישראל צא והרוג את הנפש דאף על גב דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין מחייב מיהת בדיני שמים בדינא רבה למר ובדינא זוטא למר והני מילי התם דקרוב לודאי שלא יעשה דדברי הרב וכו' אבל על ידי א"ה עע"ז נראה לי דבריא היזיקא. והוה ליה כשולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן ומסר להו גווזא וסילתא דחייב אפי' בידי אדם כאילו עבד איהו גופיה בידים כי א"ה העובדי' ע"ז שמחים לאיד באשר יגילו בחלקם שלל כשיש להם לילך על יהודי ומי הרשהו לתפוס את בעלי ריביו בידי א"ה אפילו לפי דבריו שהוא אומר שלא רצה אלא להכריחם למשפט והא אפילו למשכנה אינו רשאי כדתנן פרק המקבל (בבא מציעא דף קיג) המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בבית דין וכו' ואפילו שליח בית דין מינתח נתוחי ותו לא כל שכן שאינו רשאי לתפוס את עצמו. וההיא דהמניח (דף כז) דעביד איניש דינא לנפשיה הוכחנו מפרק המקבל דהני מילי בחפץ המבורר שהוא של ראובן ושמעון מחזיק בו. עביד ראובן דינא לנפשיה ונכנס לבית שמעון ליטול את שלו וכן מוכחת כל השמועה דבהא איירי. והשתא בנדון דידן נראה בעיני שטעון כפרה כמו רוצח גמור שהרג ביד ודמי לכבש עליו במים או לתוך האור וכמאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא וקטליה בכח ראשון דגיריה דיליה הוא. ועוד חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו כל שכן על גופו שאינו מניח לתפוס עצמו ואם כן כשרדפו אחריו לזה נתכוונו דאי קיימי לאפייהו קטלי להו והיינו טעמא דמחתרת. וכיון דאריה ארבעי אמצריה פושע הוא ומזיק הוא וגירי דיליה נינהו ואשו משום חציו. ובלא שום עדות כי אם על פי עצמו נראה לי דצריך כפרה כמו רוצח שהרי ברוח מצויה הזיקה אשו ברזל תבא נפשו וילקה בחסר ויתר. ויתבזה בפומבי ובהסתר. ובגליות ובנע ונד ינתר. עד יענה בפניו כחשו ובקלסתר. כולי האי ואולי יעתר. וביום חרון אף ה' יסתר. אף ישים באשם נפשו ועל פשעו יכפה פסכתר. וישחיר פניו בתעניות ובמעמדות שנה או שנתיים ולכל מה שתטעינוהו אתם רבותי יותר. דעתי מסכמת להוסיף ולא לגרוע. להיות סותר. ותושפעו רוב שלומים ותניחו לבניכם בתר. כנפש סר למשמעתכם
מאיר בר ברוך:

סימן רטו

שאילת שנים שבאו לדין ונתפשרו במעמד טובי העיר וקנו זה לזה אם יכול אחד מהם לחזור בו ולבטל אותו קנין או לא. והשיב הרב נראה בעיני דאין אחר קניין כלום ואין יכול לבטלו. וקיימא לן כרב יוסף והיא שעסוקין באותו עניין ואפילו כי לא קני מיניה כיון דבג' הויא מחילה ליתבה חזרה. וכי אמור רבנן פשרה צריכה קנין הני מילי בפני שנים דלא אלימי לאפקועי ממונא בלא קניין. אבל בג' אלימי דבית דין נינהו. וכל שכן הכא דבמעמד טובי העיר הוה: ונראה לי דברי רב יוסף דקאמר דאפשרה בשנים קפסיק דצריכה קניין ולא אפשרה בג'. דאי סלקא אדעתך דאפשרה בג' נמי קאי אם כן כמאן פסיק לה לא בר מאיר ולא כרש"בג דהא לתרוייהו בב' לא בעיא קניין כל שכן בג' אלא אפשרה בשנים קאי. ואפשר דבעי קניין בב' ופסיק כרש"בג. אבל בהא אין נראין דבריו דקאמר בלא קניין אלא כר' מאיר דאמר דלא אלימי שנים לאפקועי ממונא בלא קנין ולהכי בעי ג' ופסיק הלכתא כדברי שניהם. אבל פשרה בג' ליכא למאן דאמר דבעי קנין. וי"ל למר רב יהודאי גאון סבירא ליה נמי הכי. והא דלא מפליג בין ב' לג' משום דלא הוה צריך דהפיסוק עצמו מוכח כדפרישית דלא קאי אאם כן דהוו אינשי בהדייהו שנים הם ולא הוה צריך לפרושי ותו לא מידי

סימן רטז

מאין לי קלף להשיב לשר האלף. ואין פנאי להרבות בכתיבות. מודעת לכל סביבות כי הנה מר באלפים וברבבות. והנה תסובינה אלומותיו וגם נצבות. ואנחנו מאלמים אלומים. היינו כחולמים. ושבתי משמים. מכמה הרפתקי דעדו עלי שרא לי מרי אלופי ומיודעי הרב אם דברי מעטי' תחלת דברי אדוני על הבכור שנמכר לעע"ז בכסף כדברי רש"י ולא משיכה כדברי ר"ת אם יש תקנה להקל בו להכניסו לכיפה להאכילו שעורים ותבקע כריסו או שום צד היתר אחר. אני לא קבלתו שיהא היתר בדבר דאף על גב דאמרינן בפ"ק דע"ז (דף יג) אין מקדישין ואין מחרימין בזמן הזה. ואם הקדיש תעקר. ואיזהו עקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה. הני מילי בשאר קדשים שאין להם לפרנסה היתר על ידי מום. אבל בכור דקדושתו מאיליו ויש לו פרנסה לאוכלו במומו לא שרינן לכונסו לכיפה:

סימן ריז

ואשר שאלת על אודות קטנה פחותה מי"ב שנים שהשיאוה אחיה ואמה חוץ לעירה ועל מנת שיהא בעלה עמה במקומה. וכן עשה ודר עמה קרוב לחצי שנה ושוב בא אצל אביו ורצה לכופה לילך עמו. והיא מוחזקת בנכסים והלכה אמה בלא דעתה אחר חצי שנה לנשואיה לפני חשובים ופשרה עמו שתלך חוץ לעיר וקבלה על עצמה בקניין גמור שימסרו לו כל הנכסים. וזאת הפשרה הית' בלא ידיעת הבת. והבת צווחת ואומרת שאינה חפיצה להוציא הנכסים מידיה. כי יראה שיברח ממנה ויקח הכל ויניחנה ערומה. לית דין צריך בשש. כי דבר פשוט הוא דלאו כל כמיניה דאמה לחוב בלא דעתה אחרי שלא פסקה במעמד' ואין צריך להאריך בזה דאפילו למאן דאמר שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבת במאי. דעבדה אמה להפסיד זכותה במה שכבר זכתה לא אמרינן:

סימן ריח

וששאלת אם אינה יתומה והשיאה אביה לבחור אחד הדר במלכות אחר והלך הבחור ונשאה בעירה ודר שמה כמשלש חדשים ועכשיו הוא רוצה לכופה לילך אחריו למלכותו ואביה אומר שהתנה עמו בשעת שידוכין לדור במקומה ובעל אומר להד"ם. ושאלת אם אביה נאמן בשבועה שכך התנה אחרי שהנכסים בידה. דבר פשוט שאין אביה צריך לשבע דל איהו ודל שבועתיה כי מה ענין אבוה להיות נאמן בדברים שבינה לבין בעלה כי קרוב הוא. ובלאו הכי אינו יכול להוציאה ממקומה לפירוש ר"ת:

סימן ריט

ואשר שאלתם על אודות ראובן שהיו לו בעלי חובים הרבה ובא אחד ותובעו והודה שהוא חייב לו ולאחרים ואומר שרוצה לחלוק נכסיו בין בעלי חוביו. אם הדין יכול לכופו לפרוע לזה כל חובו. נראה לי דאין יכול לכופו להגבות לו כל חובו ממטלטלי. אלא יפרע לכל בעלי חוביו בשוה אע"פ שחייב לזה יותר מלזה חולקין כל הנמצא בידו בשוה ממש במו שפירש רבינו אלפס ז"ל פרק מי שהיה נשוי ולא אמרינן כל חד שקיל לפי חשבון מעותיו כמו שכתב בשערי' שלו בשער י"ט בסתם דשקיל כל חד וחד לפי חובו אבל [*שוב קבלנו שאותו שיסד השערים היה שמו ר' יצחק בר ראובן ורבינו האלפסי שעשה החבור היה שמו ר' יצחק בר יעקב והיה אבי אביו של בעל השערים:] בתלמוד פרק מי שהיה נשוי פירש דברי האומר לפי החוב ודברי האומר חולקין בשוה ממש וסתר דברי האומר לפימעות. הלכך כיון דידעינן בודאי דאית ליה בעלי חובים אחריני האי דיינא דמזדקק ליה לחד מינייהו ומפיק מלוה לאו שפיר עבד דהא תנן סתמא חולקין. וקא פסיק ותני חולקין בין דאתו כולהון קמן בין דלא אתו אלא חד מינייהו. ודאי אי תפס איהו גופיה לא מפקינן מיניה במטלטלין כמו שהוכיח ר"ח מההיא דפרק ב' דערכין אבל אנו לא מזדקקינן ליה לאתפוסי לחוב לאחרים כמו תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה כדאיתא פרק הכותב (כתובות דף פד) הכי נמי בית דין אין להם להשתדל בדבר להתפיסו למיחב לאחריני כיון דאילו מתפסינ' ליה לא מצי לאפוקי מיניה הלכך לא תפסינן כיון דאי תפיס לא מפיק אלא כל דאלים גבר כי דינא דההיא ארבא דהאי אמר דידי היא והאי אמר דידי היא דלא מזדקקינן להו אלא כל דאלים גבר. ומיהו יש בזה חילוק דהכא כיון דאיכא דררא דממונא למר ולמר אמרינן חולקין לכתחילה. אבל בההיא ארבא דליכא דררא דממונא לתרוייהו דיינינן לכתחילה כל דאלים גבר: והאי דינא דמי לדין המחליף פרה בחמור דאית להו דררא דממונא לתרוייהו דאמר סומכוס חולקין. ואפילו רבנן לא פליגי עליה אלא התם דאזלינן בתר מרא קמא אבל הכא דליכא להאי חזקה טפי מלהאי מודו ליה דחולקין לכתחילה. ואי תפס חד מינייהו לא מפקינן מיניה. הלכך בנדון זה אי תפיס הלוה גופיה לכל אחד מבעלי חוביו לפי חלקו שפיר עבד ולא מפקינן מיניה. וכל הבעלי חובים לא שקלו אלא בשבועה כדין הבא לפרוע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה לא שנא ממקרקעי ולא שנא ממטלטלי. וכן כתוב בשערים. ושלום
מאיר בר ברוך:

סימן רכ

ואשר שאלת אם מחילה צריכה קניין אפילו היכא דיש למוחל משכון בידו נראה דדבר פשוט היא דלא בעיא קניין דנהי דבעל חוב קונה משכון להתחייב כשומר שכר מכל מקום אין גופו קנוי למלוה וכיון דאין גופו קנוי למלוה מהניא תחילה. ואף על גב דהמלוה מחזיק במשכון כדאמרינן בפרק קמא דקדושין (דף יד וטו) דאי לאו דעבד עברי גופו קנוי מהני כי אמר ליה באפי תרי זיל. הכא נמי כי מחיל ליה המלוה ממילא היה המשכון למריה כל היכא דאיתיה: ושלום
מאיר בר ברוך:

סימן רכא

על ראובן ושמעון שהלוו על המשכון וביד ראובן המשכון ותפסו השר ונלקח לו אותו משכון ושוב נתפשר עם השר והחזיר לו אותו משכון. ושמעון אינו חפץ לסייעו בפדיון המשכון כמו שפדאו מן השר. כי אמר שמעון שהשר שלו מוחזק על שר ראובן שאם לא מיהר לפדותו היה כופה השר של ראובן להחזיר המשכון בחנם. ונראה דאין לו לראובן אלא שכרו כמו שטף נהר חמורו וחמור חבירו. שלו יפה מנה ושל חבירו יפה מאתים והניח את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו. וטעמא הוי כיון שהבעלים יכולים להציל על ידי הדחק דומיא דרישא נסדקה מבית של דבש דמוקי לה תלמודא הכי אין לו אלא שכרו דמבריח ארי בעלמא הוא. ואף על גב דאמרינן דשותף כיורד ברשות דמי ונוטל בשבח המגיע לכתפיים ובשדה שאינה עשויה ליטע. ופירש ר"ת ירד ונטע שדה שאינה עשויה ליטע לא אמרינן ידו על התחתונה דכיון שהוא שותף לא היה צריך ליטול רשות מחבירו דהתם נמי אם נטע במקום שאין מגדל צמחים הניח מעותיו על קרן הצבי ולא יפרע לו השותף אלא אומדין במה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה ותו לא. הכי נמי שותף נותן לו כשאין עשויין ליטע כמו בעשוין ליטע. ובנדון זה אומדין כמה היה אדם כמו שמעון שהיה דר תחת שר מוחזק היה רוצה ליתן תחלה במשכון זה להצילו מיד שר של ראובן. וכל כך נוטל משמעון מה שההנהו וכן פירש ר"י בקרקע שאנס השר מישראל ופדאו ישראל מיד השר בין שפדאו בדמים מועטים בין שפדאו בדומים מרובים שאם לא היה ממהר לפדותו שמא לא היה חוזר. ואותן דמים נוטל מבעל הבית מה שההנהו: ושלום
מאיר בר ברוך:

סימן רכב

ואשר שאלת על יהודי שיש לו עול גדול מן השר ומהלואות וממסים ונכנס לעיר תחלה לדעת כן שנתפשר בפני עצמו עם השר בכך וכך שלא להשתתף עם הקהל אם מדעת הקהל נחלק מהם הרשות בידו אבל בלא דעת הקהל אינו רשאי להפרד מהם שלא לישא בעול עמהם אחרי שמנהג העיר כך הוא להיות כל היהודים שותפין במס רשאין בני העיר להטיע על קיצתם ולאו כל כמיניה של השר להפרידם זה מזה לשנות מנהג שהנהיג ליהודים שבעירו ולאו היינו דינא דמלכותא אלא גזילה דמלכותא כמוכס שאין לו קצבה. ואף על גב דאמרינן בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמג) האי דמי בלילא דשדו בי קיסר אאבולי ואאסטרטיגי ואמר רבי ניתבו פלגא אאבולי ופלגא אאסטרטיגי. ואף על גב דמעיקרא אאבולי יהבי ואאסטרטיגי לא סיועי בעלמא הוו מסייעי בהדייהו. ומשום דמלכא אמר אאבולי ואאסטרטיגי אזלינן בתר דיבורא דמלכא. הני מילי שהמלך אמר כך מעצמו בלא בקשת אבולי. אבל בנדון זה שעל ידי בקשתו שבקש מן השר להפרידו מן היהודים ורוצה להפרידו לאו כל כמיניה ומה שהוא אומר שאינו שוה לו למיתפס חבלא בתרי רישי לתת בפני עצמו ולחזור ולתן עם הקהל הלא הוא יכול לילך אל השר ולומר לו אדוני אין זה דיננו להפרד זה מזה ולא לשא בעול כי אם יחדיו. וכל היהודים שבמלכות מריבים אתי בזה אין רצוני עוד לתת בפני עצמי אלא עם שאר חבירי. ובדברים הללו ראוי להחמיר אף בלא ראיה מן התלמוד שאם היה כל אחד יכול להפרד מחבירו כמה פעמים בא לידי תקלה גדולה ח"ו ואנו טעמא דפרושים ניקו ונפרוש. ושלום
מאיר בר ברוך:

סימן רכג

ואשר שאלת על ראובן ושמעון שהיו שותפים בחוב וראובן קבל הערבים ותפסו שר שלו והוצרך ראובן לפטור החוב ושמעון הזמינו לדין בשביל חלקו והשיב ראובן שבשביל גרמת החוב נתפס ועל ידי אונס הוצרך למחול ושמעון טוען לא אלא על ידי פשיעת' נפסד החוב ולא בשביל החוב נתפש' נ"ל אם ראובן לא נתפס אלא בשביל החוב כדי לפטו' החוב והערבי' ולא שאל ממנו בלתי זה החוב לבדו לפטור הבעלי חובים והערבים ודוחק אותו לכך הוא פטור דהוה ליה כמו ישראל שאנסוהו א"ה: להראות ממון חבירו והראה דאמרינן בהגוזל בתרא (דף קיז) דפטור דאף על גב דנשא ונתן ביד אמרינן התם דחייב.. ואפילו אנסוהו מעיקרא לישא וליתן ביד כדפירש האלפס. נדון זה לא הוי כנשא ונתן ביד אלא דינא דגרמא בעלמא הוא. ואין חילוק בינו ובין אנסוהו א"ה להראות והראה דאידי ואידי דינא דגרמי נינהו דברי היזיקא ואי עביד כי האי גוונא מדעתו בלא אונס חייב מדינא דגרמי כמו שורף שטרותיו של חבירו דלא פטרינן ליה משום גרמא בנזקין אלא חייב משום דינא דגרמי דברי היזיקא טפי. הכי נמי ברי היזיקא כתוא מכמר וכו'. ואפילו הכי פטרינן ליה היכא דאנסוהו א"ה להראות והראה הכא נמי יש לפטור אותו כי אנסוהו לפטור ערבים ופטר: ואם ישבע ראובן שלא נתפס אלא בשביל זה ושאנסוהו לפטרו פטור. ולא דמי להא דאמרינן בהגוזל בתרא (דף קיז) ההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא סליקו גנבי עליה ושקלוה ויהבי ניהליה. ואמר רב אסי אי איניש אמיד הוא אדעתא דידיה אתו וחייב משום דהוה ליה מציל עצמו בממון חבירו דנשא ונתן ביד. אבל הכא אף על גב דאמיד כיון דלא נשא ונתן ביד כדפרישית פטור. ואתה לא הודעתני מה השיב ראובן על מה שטען שמעון שאף אחר כשטרח להוציא החוב עמד ואמר שמעון אל תתנו לו מאומה כי שלי הוא הכל ופטור אתה ממני אם ראובן היה יכול להוציא מידם לולא שמעון אמר כך אז שמעון חייב אם לא אנוס היה אף לומר כן:

סימן רכד

ומה שטען ראובן ששמעון הלוהו מעות למחצית שכר על משכונות מיד ליד ונתן לו חלקו שהרויח י' ליט' והמשכונות נפסדו שנשרף ביתהמלוה ולקחם השופט. ועתה תובעה י' ליט' בשביל שאנס וגם המשכנות לפי שנאבדו בפשיעתו שלא החזירם לו כשפטרם. והשיב זה המעות שנלוו לך של יתומים היו. ומיד אחרי כן נלוו לך רק בשביל שהייתי אפוטרופוס שלהם קבלתי המשכונות. וגם בערבונות לא פשעתי שלא מנעתיך ליקח כשתרצ' ועל ידי כך נאבדו עם שלי פטור שמעון אף מן השבוע'. דאי פלגא בהפסד ובאגר מותר. ועוד דמעות של יתומים מותר להלות קרוב לשכר ורחוק להפסד וכיון שכבר נתן לו ריוח לאו כל כמיניה לומר טעיתי שלא בדין נתתי לך כמו שכתבו ר"ח ור"ת בסוף פ"ק דגיטין ואפילו מדידיה לדידיה אינו נאמן לומר הלויתני ברבית כמו שפסק ר"ת דנאמן המלוה לומר הלויתיך מיד ליד דלא שביק היתירא ואכל איסורא. כי ההיא דפרק השולח (גיטין דף לו) נאמן אדם לומר פרוסבול היה לי ואבד. ופירש ר"ת נאמן בלא שבועה: ומה שנלקחו המשכונות ממה נפשך פטור שמעון דהמלוה על המשכון ומשכנו בשעת הלואתו פטור מאונסין. ושלום
מאיר בר ברוך:

סימן רכה

פרק קמא דסנהדרין (דף ו) היכי דמי שיקול הדעת אמר רב פפא כגון תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי מר אמר הכי ומר אמר הכי ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וסוגיא דעלמא כחד מינייהו ואזיל חד ועביד כאידך והיינו שיקול הדעת. כי מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ומורי הר"ר יהודה אמר הלכה למעשה דדוקא כי האי גוונא הוי שיקול הדעת. אבל היכא דתרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי והדיין לא ידע כי אם דברי אחד ולא ידע שהשני היה חולק עליו. והורה הדיין. לא הוי שיקול הדעת אלא מה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו. והוא הדין אם טעה בתלמוד שר"שי פי' הכי ושאר הגאונים הכי ולא ידע כי אם אחד והורה ודן כפי אותו כי האי גוונא לא הוי שיקול הדעת אלא מה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו. וכן הור"ה מו"רי ה"ר יהו"דה הלכ"ה למע"שה: וראייה מפרק זה בורר (סנהדרין דף כט) גמרת כיצד בודקין אתהעדים ההוא דהוו קרי ליה עכברא דשכיב אדינרי כי קא שכיב אמר פלוני ופלוני מסקו ביה זוזי ומית אתו תבעינהו ליורשים. אתו לקמיה דר' ישמעאל בר יוסי אמר להון כי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו הני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לא. פרעו פלגא. ואידך פלגא אתו לקמיה דר' חייא אמר להון כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו. א"ל ניהדר. א"ל כבר הורה זקן. אלמא אף על גב דר' חייא פליג עלייהו מכל מקום כיון שלא ידע שהיה חולק עליו מה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו. כך שמעתי מלשון הר' יצחק מוינא:

סימן רכו

פירש רי"בא דאסור לתקן מנעלים בחול המועד מההיא דסוף פ' מקום שנהגו (פסחים דף נה) אמר רבי מאיר מלאכה שהתחיל בה קודם י"ד גומרה בי"ד וכו'. עד ר' יוסי בר יהודה אומר אף הרצענים שכן עולי רגלים מתקנים מנעלים בחול המועד ודייק רי"בא דוקא עולי רגלים מותר אבל לא כל אדם שנקרעו מנעליהם ואסור. דאם לא כן הוה ליה למימר שכן מותר לתפור מנעלים כדאמר רבי שכן הדיוט תופר כדרכו בחול המועד אלמא שמע מינה דאסור מההיא דמקו' שנהגו. וריש פרק מי שהפך (מועד קטן דף יג) אמר רב פפא בדיק לן רבא תנן מוליכין ומביאין כלים מבית האומן כו': וד"וק ותש"כח: אמרו רבותינו שמותר לקשור חביות במועד ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד ומוקי לה כר' יוסי דלא בעי שינוי בדבר האבד. ודמי להא דאמרינן הצנור והדלת והקורה והמנעול והמפתח מותר לתקנן. ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד ומוקי לה כר' יוסי דלא בעי שינוי בדבר האבד אע"פ שמשמיע קול. וההיא דסוטה פשוט דאסור היינו לר' יהודה. ואי משום דאמר רב הונא דמנקר רחייא אתחיל גופיה מאן דמחיל יומא טבא דמשמע דאסור. הא דרש רב נחמן נוקרין רחיים במועד:

סימן רכז

על שמעון שהיה חייב לראובן וראובן היה חייב לגוי ואמר ראובן לשמעון מה שאתה חייב לי תנהו לגוי הזה במעמד שלשתן ופטר הגוי את ראובן וסמך על שמעון ועתה רוצה שמעון לעכב המעות שחייב להגוי. וכתבת שלא קנה הגוי דמעמד שלשתן לא שייך בגוי כמו שכתב ר"ת ויחזיר המעות לראובן. וקשה למה יגזול ראובן את הגוי. והא גזל הגוי אסור: אגב חורפך לא שמת לבך להא דאמרינן בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיג) אפילו למאן דאמר גזל הגוי אסור הפקעת הלואתו מותר. וכתבת שהגוי היה קובל עליך אלא שהיית נשמט ממנו אם לא היית יכול להשמט שהיית צריך ליתן לו בדיניהם והיית נותן לו היית פטור מראובן וכן פסק ר"ת. ושלו'
מאיר בר ברוך:

סימן רכח

פירש מה"רם אף לפי שבח ממון הן גובין כגון ראובן ושמעון שהיה חייב לשלם ליטרא בדבר שגובין לפי שבח ממון ונפשות עתה אם נגבה לפי נפשות יתן ראובן מחצה ושמעון מחצה עכשיו תחשוב אף לפי שבח ממון כגון אם יש לאחד ליט' ולשני י"ט ליט' נמצא שיתן בעל הליט' י"ב פשיטים. ובעל הי"ט י"ט דינרים. עכשיו יש לצרף כל החשבונות יחד. נמצא בעל הליטרא יתן י"א דינר כי בתחלה נתן י' דנרים ועכשיו י"ב פשיטים. ובעל הי"ט יתן י"ט דינרין ומתחלה נתן מחצה של ליטרא סך הכל כ"ט דינר. והנה אין אנו צריכין משניהם רק ליטרא ובידם שני צרופין שהם ב' ליטרין עכשיו יחלק כל אחד חלקו נמצא בעל הליט' יתן ה' דינרין וחצי ובעל הי"ט ליטרא יתן י"ד דינר וחצי שהוא מחצית כ"ט דינר וזהו אף לפי נפשות כלומר לפי שבח ממון ונפשות: ובאתרוג פסק מורי שגובין לפי שבח ממון כי עשיר חייב לקנות יפה ולא העני אבל שכר חזן להתפלל גובין לפי שניהם כי התפילה היא נגד הכל:

סימן רכט

איך שאלת על ד' וה' כיסין שבתיבתך משלך ושל אחרים ולקחה בתך מהם ב' דינרים ואינך יודע מאיזה. כך נראה בעיני כיון שלקחה מקבוע כמחצה על מחצה דמי ולא אזלינן בתר רובא. ואין לי לחלק בין נפקד לאחר ולדמותו לנמצא ביד גוי שהישראל לקחו מן הקבוע. וכל שכן כיון שבתך לקחה הב' דינרים שהיא כמו הנפקד כדאמרינן המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. וכיון דהוי פלגא דמי לאחד שהפקיד טליתו אצל בעל הבית דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה:

סימן רל

אני איני כדי ששלחתם לי אלופי ומיודעי ברם כך דעתי נוטה אחרי ששמעון עשה על פי הקהל וטובי העיר שצוו לו למסור הערבונות למשדך וטוען ששניה' קבלו עליהם כל מה שיפסקו להם שאין לו לראובן על שמעון כלום. דאף על גב דראשי הקהל שבאותו הפרק לא היו בקיאים בדינין מכל מקום לא גריעי מג' רועי בקר דתנן בפרק זה בורר (סנהדרין דף כד) נאמנין עלי שלשה רועי בקר וכו'. עד וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו כלאחר גמר דין ואפי' באתן לך. והכא נמי כיון דלא הדר ביה אפילו קבל עליו ג' רועי בקר כל שכן אלו ראשי הקהל וטובי העיר דדמו לערכאות שבסוריא שהמחום רבים עליהם. ואף הוא נתרצה לקבל עליו בכל אשר יפסקו לו דלא כל כמיניה לחזור בו. ובדין עשה שמעון שמסר הערבונות למשדך על פי טובי העיר. כי באותה שעה לא ידע אם טעו אם לאו. ומה שנעשה על פי בית דין עשה. ואם יאמר ראובן לא הנחנו דבר על ראשי הקהל. או יאמר לא צוך הקהל כן הרי לשמעון יש עד אחד שהוא כדבריו ועד אחד קם לפטור מן השבועה מקל וחומר כיון דקם לחייב שבועה כל שכן לפטור מן השבועה. ועוד יש בידינו ראיות הרבה דעד אחד קם לפטור מן השבועה ואין לנו להאריך בזה. ואפילו בלא עד אחד נמי נאמן השליש בלא שבועה בכי האי גוונא לומר עשיתי שלישותי ולא מעלתי ומסרתי הערבונות למי שהיה לי למסור בדין. ואף על גב דאין עכשיו שלישותו בידו נאמן בלא שבועה כדפסקו רבינו תם ורב האי ז"ל. ואפילו אם טעו הקהל ונודע שטעו בדין קודם שהוציא שמעון הערבונות מידו ואף על פי כן הלך שמעון ומסר הערבונות למשדך במצות הקהל דאין לו לראובן עליו כלום. אף על גב דנראה דהא דאמרינן נאמנין עלי ג' רועי בקר דאינו יכול לחזור בו היינו דוקא שלא נודע דטעו. אבל אם היה נודע דטעו היה נראה לי דיכול לחזור בו אפילו לאחר גמר דין דלא עדיף מפשרה דפשרה בלא קניין אפילו לאחר שהגידו הפשרה יכול לחזור. בו כיון דלא קנו מיניה. אף על גב דקביל עלייהו לפשרה ועשו פשרה. כל שכן הכא דקבלינהו עליהם לעשות לו דין ועשו פשרה דאדעתא דהכי לא קבלינהו דמצי למיהדר ביה. דכל דין של טעות אינו דין. ולא עדיף מפשרה. ואפילו הכי בנדון זה שהניחו על טובי העיר ועל ראשי הקהל מנהג הוא בכל מלכותינו שכל מה שאדם מקבל עליו בפני ראשי הקהל שנבררו מדעת הקהל שאינו יכול לחזור בו. וכן כתב רבינו תם בתשובתו דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן אפילו בדברים דלא שייכי לכל הקהל אלא ליחידים אם מתחילה קבלו עליהם אינן יכולין לחזור בהן וזה לשונו.

על הקרקע שמערער ראובן על שמעון שהיא שלו. ושמעון משיב וכו'. עד אם על פי גזירה שגזרו הקהל רוצה להחזיק בה וכו'. אם על ידי טובי העיר נגזרה ולא עירער ראובן עליה כששמע אין בדברי ראובן ממש דהא אמרינן רשאין בני העיר להסיע על קיצתן שנעשית הקיצותא אדעתו או בלא מחאתו. וטובי העיר הוו כחבר עיר וכל כמינייהו. ואם על ידי פשרה נגזרה הגזירה לאו כל כמינייהו דכל פשרה לאפקועי ממונא לא הוו כחבר עיר עד כאן לשונו. וטעמא נראה לו דטובי העיר הוו בעירם כחבר עיר למה שהוזכרו כמה גדולי הדור בכל מקום. כמו שגדולי הדור הפקירן הפקר בכל מקום במגדר מילתא ותקנתא הכי נמי טובי העיר בעירם. דעליייהו סמכו כל בני העיר. וכל הנסמכים עליהם. וכמו חבר עיר דאמרינן פרק בני העיר (מגילה דף כז) בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהן צדקה נותנין וכשהן באין מביאין אותה עמהן ומפרנסין בהן עניי עירן. במה דברים אמורים בשאין שם חבר עיר. אבל יש שם חבר עיר תנתן לחבר עיר. וטעמא הוי משום דבתרייהו גרירי בעל כרחן. הלכך מכל הני טעמי דפרישנא אין לו לראובן על שמעון כלום.

סימן רלא

ומה שטען לי על ראובן מסרת אותו והפסדתני י"ח דינרים והוא אומר לא מסרתיך. ישבע ראובן שלא מסרו. ואם הגוי מעיד שמטר אותו ישבע בפני הגוי וגם ישבע לשמעון שלא הפסידו במסירתו כלום אבל שמעון לא ישבע שלא מסר את ראובן שהרי ראובן לא הפסיד במסירתו כלום. אמנם אם אמת שדבר שמעון לשר כך כמו שכתוב מעבר. הקהל יענישוהו הכל לפי מה שהוא אדם:

סימן רלב

די"ני מס"ור: לש"ון מה"רם ז"ל:

גלוי לכל דין מסורת דמורידין ולא מעלין ובהתראה כי ההיא דרב כהנא אמר לא תחוי והדר אמר מחוינא. אבל חידוש מצאתי בדברי רבינו משה אבן מיימון ז"ל וזה לשונו עשה המסור כאשר זמם נראה לי שאסור להורגו. עכ"ל. ולמדתי ממנו שני דברים שאין להרגו אלא קודם שמסר וגמר מסירתו. ועוד למדתי פי' וטעם מסור מה ראו לומר להרגו אף על פי שלא בא למסור אלא דבר מועט ממון. וכי בשביל מעט ממון יהרג. אלא בשביל דממון ישראל כשנפל ביד גוים עע"ז אין מרחמין עליו כתוא מכמר וכו' וכיון שנפל לידם שמא יעלו עלילה כל כך שלא יוכל לפדות את עצמו וימיתוהו בתפיסה הרי המסור רודף הוא וניתן להצילו בנפשו אם אי אפשר להצילו באחד מאיבריו כגון לחתוך לשונו. וההיא דרב כהנא לא היה יכול להצילו באחד מאיבריו. ולעדות ולשבועה. ודאי פסול לעולם עד שישלם כל מה שהפסיד ויעשה תשובה בתעניות ובמלקיות כמו שכתוב בספר רוק"ח עד כאן לשונו: ומדברי האלפס נראה שאינו סובר כרבינו משה גבי מסור. כי פסק כמאן דאמר ממון מסור אסור לאבדו בידים. והביא ראיה מדאיבעיא לן בסוף פרק הכונס (בבא קמא דף סב) אי עשו תקנת נגזל במסור. דשכנגדו נשבע ונוטל או לא. וסלקא בתיקו. ואי הלכתא דמותר לאבדו ביד. השתא אפילו לאבדו ביד מותר. כל שכן דשכנגדו יטולבשבועה. לכולי עלמא בפשיטות. ותלמודא מסתפק בדבר מדאיבעיא ליה. והשתא אי ס"ד דסבירא ליה לרבינו אלפס בדברי רבינו משה דכי עשה המסור אשר זמם דאז אסור להורגו וההיא שעתא נמי אסור לאבד ממונו לכולי עלמא. דהא מאן דאמר מותר לאבדו ביד מקל וחומר מגופו יליף לה בשילהי הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיט) וכיון דבההיא שעתא אסור לאבד גופו אסור נמי לאבד ממונו משמע לדברי המיימוני אבל קודם המסירה מותר לאבד ממונו קל וחומר מגופו. ולדברי האלפס אסור לאבד ממונו אלא שמע מינה מדבריו שאינו תופס שיטת רבינו משה: לש"ון ספ"ר המ"צות מותר להרוג את המסור בכל מקום ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות. וכל הקודם להרגו זכה. ומותר להרגו קודם שימסור. כשאמר פלוני ופלוני בגופו ובממונו הרי התיר עצמו למיתה. ומתרין בו אל תמסור ואם העיז פניו לומר אמסור הרי מצוה להרגו וכל הקודם להרגו זכה כדמוכח פ' הגוזל (בבא קמא דף קיז) דרב כהנא שמטיה לקועיה: כתב בספר חפץ מסור פסול לעדות ולשבועה. וכן פסקו בשתי ישיבות. עד כאן לשונו. ושלום
מאיר בר ברוך:

סימן רלג

לקראת צמא יפוצו מעייניך. נבעו מצפוניך הלא לאמונה פקחת עיניך. נתייקרת חן וחן יקרו פנינך. מבין שורותיך יצהירו אורו עיני במכתב ההולך מאת פניך. האהוב הנחמד. אשר שאלת על הגויה שנכנסה למרתף להביא שכר מן החבית וטעתה ומשכ' מן החבית של חומץ יין ולא נודע שהיה חומץ של יין עד לאחר שהחזירה הברזא. ודימיתו לההיא עובדא דהוה בבירם בגוי דהוה סליק בדיקלא ובהדי דקא נחית נגע ברישא בחמרא. לפי ר"ת דלא גריש ברישא דלוליבא משום דסבירא ליה דמגע עע"ז על ידי דבר אחר שלא בכוונה שרי אפילו בשתייה. ומנטל את החבית וזרקו לבור בחמתו דקאזיל מיניה דשריא אפילו בשתייה. לא דמי דהכא אפילו לר"ת יש לאסור. דהא כשהוציאה הברזא. וכשהחזירתה אי אפשר שלא נגעה בידה בקילוח היוצא. והוה ליה מגע עע"ז בידו שלא בכוונה ואסור אפילו היכא דסביר שהוא שכר כדאשכחנא בעובדא דר' יוחנן בן ארזא ור' יוסי בן נהוראי דפריך והא קא נגע בנטלא ופי' ר"ת ומסתמא נגע ביין שבנטלא. אלא אפילו למאן דאמר דמסבר סבר ההוא עע"ז שכר הוא אסיר כי נגע עע"ז בידו. אמנם אם החומץ חזק הוא כל כך כמו חלא שכששופכין ממנו מעט על גבי קרקע מרתיח הא ודאי חומץ גמור הוא ולא מתסר במגע עע"ז. ובפחות מכאן איני יודע לתת לו גבול מתי יקרא חומץ אלא כשהוא מרתיח על גבי קרקע.

סימן רלד

מה"רם ז"ל

תרב שלותכם: ולעד יעמוד ורעכם ושמכם: אלופי ששאלתם על ראובן שמעון ולוי שהיו שותפים בבית אחד ראובן היה לו חצי הבית. ושמעון רביע. ולוי רביע. ומת שמעון והניח לד' בניו חלקו. ועכשיו תובע ראובן לחלוק ובני שמעון מעכבין עליו. ואומרו' שאם יחלקו לא יגיע לכל אחד מהם כדי חלוקה. וראובן אומר מאי איכפת לי אם לא יגיע לכל אחד מהם כדי חלוקה תעמדו יחד בתפיסת הבית. איני כדי ששלחתם לי ברם דעתי נוטה שהדין עם ראובן שהרי קודם שמת שמעון היה ראוי הבית לחלוק כי היה לו כדי חלוקה. ואלו תבע ראובן בההיא שעתא לחלוק לא מצי שמעון לעכב עליו השתא דמית שמעון נמי והורש לד' בניו לא עדיפי מגברא דאתו מיניה. כדאמרינן פרק השואל (דף קב) פשיטא ובנה אורתא יהבה במתנה א"ל לא עדיפת מגברא דאתית מיניה. ולא דמי להא דאמר בפרק המפקיד (בבא מציעא דף לה) גבי שומא דשמו ליה לבעל חוב דקיימא לן דשומא הדרא לעלם. ואפילו הכי קאמר התם זבנה אורתא יהבה במתנה ודאי הני מעיקרא אדעתא דארע' נחית ולא אמרינן לגבייהו לא עדיפתו מגברא דאתיתו מינייהו. דשאני התם דאפילו בעל חוב גופיה מדינא לא בעי למיהדר כדאמרינן פרק קמא דבבא מציעא (דף יו) אלא משום ועשית הישר והטוב אמור רבנן נשקול זוזי וניהדר ארעא הלכך איהו נינהו הוא דנישקול זוזי וניהדר משום ועשית הישר והטוב כיון דבלאו הכי לאו אדעתא דארעא נחית מעיקרא. דהא זוזי בעלמא אוזפיה דליהדר ליה איהו נמי זוזי ומשום ועשית הישר והטוב. ולא אזלינן בתר דעתיה דבשעת שומא אלא בתר דעתיה דמעיקרא בשעת הלואה דאדעת' דזוזי נחית. אבל זבנה אורתא יהבה במתנ' ואוקמוהו רבנן אדאוריית' משום דלא שייך הכא לתקוני דלישקלו דמי ולהדרו הא ליכא הכא ועשית הישר והטוב ואדרב' ישר וטוב הוא להכריחם להחזיר דמעולם לאו אדעתא דזוזי נחתי ומהאי טעמא דפרשינן נראה לי נמי דראובן שהיה לו בית ומכרה חצייה לשמעון וחציה השני ללוי ויהודה רביע לזה ורביע לזה. כי מטו למפלג לא מצו לוי ויהודה למימר לשמעון הואיל ולדידן ליכא לכל חד וחד אלא רביע נפלוג לד' חלקים ושקול את תרי מנתא דידך במקום שיפול לך הגורל או זה אצל זה. או מופלגין זה מזה על פי הגורל. ואנן נמי נשקול כל חד וחד מנתא דידן כאשר יפול הגורל. משום דאמר להו לא עדיפיתו מגברא דאתיתי מיניה דראובן גופיה בעידנא דזבין לכו לא היה לו להכריחני ליקח חלקי בשני מקומות אלא אי הוה בעינא למיפלג כל כמה דהוה קרקע דידכו ביד ראובן היינו חולקים כל הבית לשני חלקים ותו לא. דלא גרע מתרי ארעתא אחד ניגרא דאמרינן בפרק קמא דבבא בתרא (דף יב) כגון זה כופין על מדת סדום. אע"ג דאי אפשר לצמצם שיהיו שתיהן שוות לגמרי דאפי' האחת שווה מחבירתה יעלו בקרקע או בכספים. כל שכן הכא בנדון זה שהכל הוא בית אחד שלא יחלקוהו אלא לב' חלקים. אם כן כשהיתה ביד ראובן היו חולקים אותה לב' חלקים ותו לא. השתא נמי דזבנה ללוי ויהודה מצי שמעון למימר להו לא עדיפיתו מגברא דאתיתו מיניה. ואפילו יש מצד אחד בניינים חדרים ועליות יותר מצד השיני זה יעלו בכספי' ויבנה גם השני בחלקו בכספים שהוא נותן לי או יעלוהו בקרקע שיטול באורך וברוחב הבית יותר מן השני כשזה נוטל במקום שיש בו חדרים ועליות עשר אמות. יטול השני במקום שאין בניינים כ"ף אמות הכל כמו שיעריכו בני אדם הבקיאים בשומא שיהא שוה בשוה. ואו יפילו גורלות. ומיהו ד' בני אדם שיש לכל אחד רביע ורצו שניהם להשתתף ואומר לשנים האחרים שיתנו להם ב' חלקים שלהם אחד מצרא אין שומעין להם כדאמרינן פרק קמא דבבא בתרא (דף יב) דליבם הנוטל חלקו וחלק אחיו המת לא יהבינן ליה אחד מצרא דהוויתו כבכור. דהתם היינו טעמא דכמקום שני אחים קאי. וכשם ששני אחים שנשתתפו לא מצו למכפייה לאינך לתת שני חלקים שלהם אחד מצרא. יבם נמי לא מצי למכפינהו. אבל בנדון זה מצי למיכפייה מטעם דפרישנא. וזימנין דאפילו תרי מצי למיכפינהו לאינך למיתב ב' חלקים דידהו אחד מצרא כגון תרי דאתו מכח חד. דמצי למיכפינהו לתרי דאתו מכח תרי למיתב להו מנתייהו בהדי הדדי. דמצי למימר אי יהביתו לן מנתי בהדי הדדי שפיר ואי לא מהדרנא שטרא למריה. ולשקול איהו חד מצרא בעל כרחכם כדאמרינן בפרק בתרא דכתובות (דף קי) גבי חד דאתי מכח ד' אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא וכו'. מה לי חד לד'. מה לי תרי לחד. ואפילו דלא מרווח שכנגדו לשתיקתו שייך למימר אי שתקת שתקת וכו'. ולא מצי אידך למימר לכי תהדרי ודלא כפירוש רש"י בבבא קמא דלא שייך למימר הכי אלא היכא דמרווח קצת אידך בשתיקתו כמו שהוכיח ר"י מההיא דכתובות ואין להאריך בזה ושלום
מאיר בר ברוך:

פעמים אני בא בארוכה ופעמים בקצרה אם החדר היא י' אמות על י' אמות אז יש לראובן שיש לו רביע בו כדי חלוקה. אף לדברי ר"י שכתב דברי חלוקה דבית הוי ד' על שש וראייתו מפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צט) דהמוכר מקום לחבירו לעשות לו בית לא יפחות לו מד' על ו'. דהכא איכא ברביע החדר ד' על ו'. וכל שכן לדברי רי"בא ששמעתי דלגבי חלוקת שותפין סגי בד' על ד' לכל אחד. כדמשמע בפרק קמא דסוכה. ולא דמי לההיא דהמוכר פירות דהתם מיירי בבא לעשות בית מתחלה:

והאמות אין למדוד לפי מדות העולם מה שהם אמות אלא באמות שבתלמוד כ"ד גודלים היא אמה. ואף על פי שאין שותפין לכל אחד כדי חלוקה לא אזלינן בתר השתא. אלא בתר מעיקרא כשהיה יעקב שותף עם ראובן. ובההיא שעתא אי הוה תבע ראובן לחלוק עם יעקב לא היה יעקב מעכב עליו כיון דהיה לו כדי חלוקה. וגם יעקב היה יכול לדחוק את ראובן ושמעון לחלוק עמו אפילו אם לא היה להם כדי חלוקה. משום דכיון דבעידנא דזבן יעקב מנח חצי החדר ונשאר לנח כדי חלוקה. והיה יכול לדחוק את נח לחלוק עמו כיון דלכל חד וחד כדי חלוקה מצי אמר להו יעקב לא עדיפיתו מגברא דאתיתו מיניה כמו שפירשתי לעיל. ושלום
מאיר בר ברוך:

סימן רלה

ואשר שאלתם אם השותפים יכולים להכריח את ראובן שיטול חלקו במזרח והמה יקחו במערב לפי שמקצתם יש להם שם קרקע אצלו ודאי לפירוש רש"י שמחלק בין שדה בית השלחין לשדה בית הבעל דוקא שפעמי' זו מתברכ' וזו אינה מתברכ' שיש למימר מעלינן ליה וכו'. יפה כתבתם דדוחקין ראובן ליטול ראובן במזרח כגון זה כופין על מדת סדום דבבתים לא שייך מעלינן ליה. אבל לפירוש ר"ת דפירש שאין לחלק בין שדה השלחין לשדה בית הבעל. והא דבפלוגתא קמייתא אמר רב יוסף לטעמא משום מעלינן ליה וכו' ובאידך אמר טעמא אחרינא פירש ר"ת משום דבפלוגתא קמייתא מיירי דהוו להו תרי ארעתא. ואמר ראובן שקול את חדא ואנא אשקול חדא אמצראי ושמעון אמר נטיל גורלות ואותה שדה שתעלה לגורלך קח ואני אקח כמו כן אחת שלימה כאשר יפול הגורל להם. אמר רב יוסף כיון ששמעון גם הוא חפץ שיטול כל אחד שדה אחת שלימה לאו כל כמיניה דראובן למימר הב לי חדא אמצראי כיון דיש לשמעון טענה מעלייתא מצי למימר אם אותה השלימה הקיימת אמצרך תעלה לחלקי לא אמכרנה אלא בדמים יתירים כנכסי דבר מריון שמעלין קרקעו' בדמים יקרים אבל אידך פלוגתא מיירי דלית לשום חד מנייהו אמצרא מידי ואית להו תרי ארעתא למפלג אתרי נגרי. דראובן אמר נחלוק על פי הגורל וטול שדה אחת ואני אחת שלימה כי היכי דליהוי לכל חד וחד חלקו ביחד. ושמעון אמר נחלוק כל שדה לשני חלקים ויטול כל אחד חלקו חצי חלקו כזה וחצי חלקו בזה. והשתא מטעמא דמעלינן ליה וכו'. לא היינו שומעין לשמעון. דאטו אי אמר שמעון נחלק כל אחת לעשרים חלקים מטעמא דמעלינן. וכי היה לנו לשמוע לו. אבל מטעמא דהאי מדויל והאי לא מדויל שומעין לו לחלוק כל אחת לשני חלקים ולא יותר. אם כן בנדון דידן כיון דאידי ואידי אינם מבקשים לחלוק החדר אלא לשני חלקים אלא דהשותפים אמרי הב לן אמצרא מצי אמר להו ראובן נפיל בגורלות. ואם יעלה לחלקי חלק שבמזרח מעלינן ליה וכו'. וקל להבין. ומאחר דלא ברור לן אי הלכה כר"שי ור"ת יש להפיל גורלות אם יעלה לשותפים חלק שבמזרח יקחו חלקם במזרח. וראובן יטול חלקו במערב. ואם יעלה לראובן לא יזכה לאלתר דילמא קיימא לן כר"שי. ונמצא דשלא כדין הטלנו גורלות כי היה לנו להחזיק השותפים במזרח. הלכך כל דאלים גבר אם תגבר יד השותפים להחזיק בחלק המזרח יחזיקו:

סימן רלו

וששאלתם על העירונים שבנו מגדל העיר על יסוד חומות ראובן ושוב נתנו בו כח במגדל לשמעון ובנה שם בניינים וראובן אמר שהעירונים העבירו עליו הדרך. הדין עם ראובן כדפרישית בכתבי השני דהיסוד מוכיח שהקרקע הוא של ראובן ולא מהניא חזקה לשמעון דקיימא לן ישראל הבא מכח גוי הרי הוא כגוי. מה גוי אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל. ואפילו בני שמעון אין להם חזקה ולא טענינן להו. דהכא מחמת גוי הרי הוא כגוי לגמרי והוו להו בני שמעון כמו בן גזלן דאין לו חזקה היכא דאתי בטענה דאבוה. ואינהו נמי לא טעני קמי דידן זבנה מינך דליהימנינהו במיגו אלא אמרינן אפילו העירוני' אמרו שכדין בנוי. זה אינו כלום. וחייבים בני שמעון לסתור בניינם שעל קרקע ראובן או יפייסוהו בדמים. ושוכן מרומים. יוסיף לכם ימים. ורוב שלומים. כנפש נאמן בריתכם
מאיר בר ברוך:

סימן רלז

מרוב כתיבות מרובות. חבילות תשובות. לכל סביבות לא מצאה ידי לכתוב את כל אשר עם לבבי. לכן באתי בקצרה. נראה כי שמעון חייב לסתור בניין שלו מה שבנה נגד חלון של ראובן דהחלונות מכנגדן חייב להרחיק ד' אמות כיון דמיחה לאלתר כשבנה שידע שהיה בונה כנגדו. ואף אם היה שמעון מביא עדים שלא מיחה לאלתר. אם לא היה בא מחמת טענה כגון דאמר אתה מכרת לי אתה נתת לי כח בקנין לבנות כנגדו אלא אמר לא אמר לי אדם מעולם אינה חזקה. ואפילו אם החזיק כך כמה שנים. דהא אמרינן ולסתום לאלתר הוי חזקה. משמע לאלתר דלסתום כמו ג' שנים דלפתוח. מה להלן בחזקה שיש עמה טענה. אף כאן בלאלתר בחזקה שיש עמה טענה ובשבועה. דאף על גב דאין נשבעין על הקרקעות הני מילי שבועה דאורייתא דאין נשבעין. אבל מדרבנן נשבעין. ודלא כפירוש רש"בם בשמעתתא דרבה בר שרשום אלא כפירוש רבינו האי ז"ל. וראיה מפרק הכותב (כתובות דף פט) גמרת הפוגמת כתובתה. וכן כתב בעל העיטור דהא דאמרינן לסתום לאלתר הוי חזקה היינו בטעמא כדפרישית. וזה לשונו. אמר רב ולסתום לאלתר הוי חזקה. ודוקא בטענה. ואף על גב דלפתיחת חלון בעינן ג' שנים הכא לאלתר וכן הלכתא עד כאן לשונו. ואין חלוק בין חלון העשוי לאורה בין שהוא קטן דהא קיימא לן לאורה אפילו כל שהוא הוי חזקה כפירוש ר"ת: ובעל העיטור כתב דשיעור חלון העשוי לאורה דאמרינן דכל שהוא הוי חזקה כגון דלא הוי בציר מטפח. וזה לשונו. ומצאתי בירושלמי בסוף גמרת חזקת הבתים סעד לדבריו היו פתחים חמשה זה לפנים מזה שיעור כולם מלא מקדח ודא מסייע ליה דאמר גבי חלון שהיא פתוחה לא נעשית אלא להכניס האורה מכאן שיש לה חזקה ואינה מביאה את הטומאה. ודוקא שניכר עיקר עשייתו לאורה כגון צר מבחוץ ורחב מבפנים אבל אם הוא שוה אינה חזקה. והכל תלוי בראיית הדיינים. עד כאן לשונו. אלמא דמדמי חזקה לטומאה. וגבי טומאה תנן במסכת אהילות. העושה מאור בתחילה חישב עליו לתשמיש שיעורו כפותח טפח.

סימן רלח

וששאלת אם חייב ראובן לסתור בניינו שסמך על החומה שבנה שמעון הכל משלו. ובקרקע שלו דבר פשוט שצריך ראובן להסיר מה שסמך ולית דין צריך בשש. גם מה ששאלתם על מחיצה תלויה שעל הבאר בינו ובין ראובן ושמעון שהכניסה ראובן בחלק קרקע של שמעון דבר פשוט שצריך ראובן להסירה שיש לבנותה באמצע הבאר. כמו שכתוב בשטר:

סימן רלט

ואשר שאלתם על ראובן שטען על שמעון שהכניס יסוד חומתו בחלקו טפחיים וכו'. כמו שכתבתי נראה דהדין עם שמעון דכיון דאחזיק שמעון ברוחב יסוד החומה אחזיק כל שכנגדה ולמעלה עד רום רקיעא. ואף על גב דהחומה של שמעון שסמך לקרקע ראובן אינה מהלכת כנגד כל רוחב היסוד איכא למימר דשמעון כונס לתוך שלו טפחיים: ועכשיו הוא חפץ להחזיר כתליו למקומן. ונהי דהלכת' כר' יוחנן לגבי ריש לקיש. ור' יוחנן סבירא ליה בסוף פרק חזקת הבתים דכנס אינו מחזיר הני מילי ברשות הרבים משום מצר שהוחזקו בו רבים אסור לקלקלו. אבל לגבי יחיד מחזיר ובשבועת היסת שלא השיג גבול חבירו בבניין יסוד שלו. כדפרישית לעיל בשם רב האי דנשבעין על הקרקע מדרבנן ותדע כיון דאחזיק ברוחב היסוד אחזיק בכל שכנגדו רוחב היסוד מן התהום עד רום רקיעא דתנן לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי היא בחזקתו פירוש דטוענין ללוקח. וכן פי' רשב"ם. אבל אם היתה עדיין בלא זיזין וגזוזטראות לא היו טוענין בשבילו. והיה צריך להביא עדים שכונס לתוך שלו הוה. או שני חזקה. ואי מייתי עידי חזקה תלינן דכל כנגד הזיזין כונס לתוך שלו הוה. ולא אמרינן כל הקרקע שתחתיו של בני רשות הרבים. וזיזין דאפיק דילמא טובי העיר הרשוהו להוציא ולא יותר. אלא שמע מינה דכל היכא דאחזיק בזיזין אחזיק בכל קרקע שכנגדו מתהום ארעא עד רום רקיעא:

סימן רמ

וששאלתם על אודות החור שמימי גגות היו יוצאים דרך שם וטען ראובן ששמעון סתם לו אותו החור ולא שביק ליה לעבורי מיא בארעיה. ושמעון השיב לה"דם שהוה לך חור הרי אתה בעצמך בנית אצטבא שם במקום שאתה אומר שהיה לך חור וסתמת אותו. נראה ודאי ששמעון פטור אף מן השבועה. כיון שראובן בעצמו סתם אותו חור ובנה בפניו מידי דהוה אאחד מבני מבוי שהיה לו פתח למבוי יסתמו ופרץ פצימיו ובקש לחזור לפותחו דבני מבוי מעכבין עליו ושלום
מאיר בר ברוך:

סימן רמא

טרן טריין. מרן מוריין. בר אבהן ובר אוריין דכיפי תלו ליה ומרגליין. מרגליתיה לית ליה טימי נטרייה בריין. רמי דקלין וקיף וקושיין. גמיר וסביר בכל קריין ותנויין. מכל אבקת רוכל מקוטר גבור מזויין. סדיניה בקייטא וסרבליה בסיתוא מצויין. אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ומורי הר' אליעזר בכף שנייה יכריע המצויין. מימיך נאמנים ונוזלים מן המעיין. ולמה לך למי שיחור מימיו מי מערה סריחי וסריין. ברם מרנא סגי ענויין. סתם מי גיחון מפני המחמצן והנדיין. חצבי לנהרא כגני לייא וליאן. ואם הגפן עצרה תירושה אטדי יער איך יתנו פריים. גם כי התאנה חדלה מתקה מרנא די ליה כל דין גליין. כל קמחייא קמח וקמחא דקמחיה סולת מנופה בתליסר נפיין. ואני מה לפתוח ראשון והן בארץ שלו' אני בוטח לא ידענא לתרוצי סוגיא.

אמנם אין כל חדש כבר היה לעולמים ידיע לכל בריין ותפתח הארץ את פיה לפני מלאך השם. ואית לן קמן קריין. כן רבינו בדורו כמשה גזר עלי תלמידו להבין לפניו כנדון זה. לא יכפרני בשעת הדין. להאריך לא נפניתי מרוב טרודין. חוזר אני על כל צדדין וצידי צדדין. מטיבותיה דמרנא אב בית דין לא ידענו מה עלה בדעת ראובן דמאיזה כח הוא בא להוציא מיד שמעון את הקרקע שקנה בכסף ובחזקה מן הגויה. דאפילו לפי דבריו של ראובן שהוא חוזר על הקרקע תחלה לקנותו. והבטיחו שמעון שלא יקנהו והלך שמעון בעקיפין וקנהו מה שעשה שמעון עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות. ואם אמת היה כדברי ראובן שכך עשה לו שמעון שרי למקרייה עבריינא ורשע כדאמרינן פרק האומר בקדושין (דף נט) עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו נקרא רשע. מיהו בית דין לא מפקי ליה מיניה. וכל שכן השתא דשמעון כופר ואומר אדרבה אני הייתי מחזר עליו תחילה ואתם באתם עלי במרמה לבטל מקחי דחף הוא בלי פשע. ואין להשביע את שמעון שיהא כדבריו שלא ידע שהם חזרו עליו תחילה דכיון דאפילו אם הוא כדברי ראובן ולוי שהם חזרו עליו תחילה לא הוה מפקינן מיניה דשמעון כדפרישית. אם לא שייכא בה שבועת היסת אפילו ללישנא קמא דרב נחמן. ומה שטוענים ראובן ולוי שמסרה להם הגויה המפתחות. ומדדו ופתחו את תבנית הבית ומוצאיו ומובאיו ונעלו אף על גב דישראל מגוי קני קרקע בחזקה כדאיתא בבכורות. ונעילת דלת חזקה היא כמו שהוכיח ר"י מפרק הזורק בגיטין. הני מילי היכא דסמכה דעתיה. אבל הכא דאכתי לא פסקו ולא גמרו דמי הקנייה לא קנייה מידי דהוה אמדד ומשך במטלטלין ולא פסק דלא קנה בפרק המוכר הספינה (דף פד) דלא סמכה דעתייהו. וכל שכן אם אתרא דלא קני בכספא ולא בחזקה אלא בשטרא דהוה לראייה שלא יוכל המוכר לכפור דלא קנו בחזקה אפילו פסקו דמי הקנייה דישראללא קני ולא סמכה דעתיה עד דמטא שטרא לידיה כדאמרינן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נד) אלא אם כן פריש אם בעינא בכספא או בחזקה אקני. ומה שטען שהגויה הייתה חייבת לו מעות ומכח זה הוא בא מכח משכנתא משום דינא דבר מצרא אין בדבריו כלום דהא לא מקרי משכנתא אלא אם כן הלוה לה על הבית ודר בו. והוא לא מצי מסלק ליה במשכנתיה בכי האי גוונא הוא דאמרינן מאי משכנתיה דשכונה גביה. ונפקא מינה לדינא דבר מצרא כדמשמע באיזהו נשך (דף סח) אבל בכי האי גוונא שלא הלוה לה על הבית לא מקריא משכנתא. ועוד שלא דר בו. ועוד היתה יכולה לפורעו ולהסתלק מתי שתרצה ודאי אם הלוה לה על הבית ודר בו ולא הויא מצי מסלקא ליה בתוך שנה ואז בא שמעון וקנהו הוה מסלקינן לשמעון משום דינא דבר מצרא כיון דמשכנתא הוא ביד ראובן איהו הוה מצרן דידיה. אם לא היה לו לראובן קרקע סמוך לזה הקרקע של הגויה דלא דמי לזבן מגוי דלית בה משום דינא דבר מצרא. דהני מילי היכא דראובן היה לו קרקע סמוך לזה הקרקע של הגוי דמצי אמר ליה אריא אברחי ממצרך. אבל אם אין לראובן קרקע אצל זה הקרקע הממושכן לו דלא שייך למימר אריא אברחי ממצרך הוה מפקינן משמעון. וכן פירש ר"י בפרק איזהו נשך. ושלום
מאיר בר ברוך:

סימן רמב

כדי איני. וענותך תרביני. מורי ורבי הר' אליעזר. אשר נסתפקו הדיינים בפירוש דברי. כך כתבתי אם ראובן טוען שמקום החומה והחומה עשאום הוא והגוים בשותפות יש להחזיקן בחצי החומה ומקומה. אחרי שאין עדות המכחישתו. ואפילו שבועה אין להטיל עליו דאין נשבעין על טענת שמא. וכל שכן הכא שיש רגלים לדבר שהוא כדבריו כי ביתו בקיר החומה ובחומה יושביה ראשי קורותיו. ואפילו אם יתחייב שבועה ממקום אחר אין להשביעו על ידי גלגול. דאף על גב דאפילו בספק אמרינן בפרק קמא דקדושין (דף פז) דמגלגלין פירש ר"י דאיכא קצת סברא בדברי התובע הבא לגלגל עליו. אבל הכא אדרבה הוכחה יש בדברי ראובן קורותיו ורהיטיו כדפרישי' וכל כי האי גוונא שהחומה של שניהם נראה דמאי אחזוק ככר אחזוק אבל מכאן ואילך אם בא אחד מהם לסתור החומה ולהקלישה. או לפתוח בה חלונות ולפרוץ בה פרצות חבירו מעכב עליו אלא אם כן התנו מעיקרא. ותדע דגדולה מזו אמרו הבית והעלייה של שנים תחתון בא לשנות בגויל שומעין לו בגזית אין שומעין לו. עליון שבא לשנות בגויל אין שומעין לו. אלמא אף על גב דעקר החומה שכנגד הבית של התחתון וכנגד העלייה של עליון אפילו הכי חד מינייהו לא מצי עביד בשלו מאי דמרע חלק משותא דחבריה. אבל אם ראובן מודה שהגויה בנתה כל החומה אלא שהוא פייס ממנה אחר זמן להרשיתו להניח בה ראשי קורותיו. נראה לי נהי דהרשתה אותו להניח בה ראשי קורותיו המקום והחומה לא נתנה לו:

ומה שכתבת שיש לקנוס שמעון הכל לפי מה שהוא אדם. וכתבת ששמעון אדם כשר ולא יצא שום דופי עליו לא בעבירות שבועה ולא בשאר דברים. כל שכן שהוא צריך כפרה יותר דאם כן יש חלול השם טפי. אם צורבא דרבנן הוא לא לימנו עליה אשמתא ולא אנגדא אם גנאי גדול הוא יותר מדאי במלקות. אך יתקן בממון ויתן לתוך כיס של צדקה או לתלמידי רבינו כאשר ישיתי עליו הגדולים:

סימן רמג

נשאלתי על ראובן שמת ולא הניח כדי כתובת אשתו והיא תובעת כתובתה ואינה חפיצה שיקבר מן הנכסים שהניח לה. תשובתי מצאתי בתשובת רב כהן צדק ז"ל וז"ה לש"ונו מי שמת ולא הניח שיעור כתובת אלמנתו אלא שליש. ואין לו תכריכין והוצאת קבורתו מי קוברו אלמנתו קוברו או קופה של צדקה. אלמנה ענייה במה נתחייבה לקבור את בעלה והיכן מצינו שאשה חייבת בקבורת בעלה. אפילו הניח לה כל כתובתה אינה חייבת שהיא בעלת חוב ובעלת שטר היא וחוב שלה נוטלת ממנו. וכל שכן הכא שלא הניח לה אלא שליש כתובתה ובדין הוא שיקבר מן קופה של צדקה ואין לו עליה שוה פרוטה. ודיה שאבדה שני שלישי כתובתה. וכן הלכה. עד כאן לשונו. ועוד הבאתי ראיה מתוספות כתובות. מי שמת והניח נכסים מטלטלין ויש עליו כתובת אשה ובעל חוב כל הקודם זכה והוא נקבר מן הצדקה. ועוד ראיה דבה"ג אמרינן מי שמת והניח כתובת אשה ובעל חוב. גובה אשה כתובתה. ובעל חוב את חובו. ואין משיירין לו אפילו כדי קבורתו. ושלום
מאיר בר ברוך:

סימן רמד

אני איני כדי אמנם ענוותכם תרביני. ששאלתוני על היבם שדוחה את יבמתו מלייבם ומלחלוץ. ואומר שאינו יכול מפני עגמת נפש שעדין לא עברה שנתו ממיתת אחיו. אמרי נואש דברי היבם. ואין להם על מי ועל מה שיסמכו. שהרי לא תלו חכמים הדבר לא בשנה ולא בשנתיים. אלא בג' חדשים. דתנן היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהיו לה ג' חדשים. ומשם ואילך אם לא רצה היבם לחלוץ או ליבם כופין אותו במילי או בשוטי' דתנן מצוה בגדול ליבם וכו' עד לא רצו חוזרין אצל גדול ואומרי' לו עליך מצוה או חלוץ או יבם ומפרש בגמרא חוזרין אצל גדול למכפייה וכל היכא דאיכא לשון כפייה פירש ר"י אפילו בשוטים דאי במילי לחוד הא קיימא לן בסוף פר' המדיר (כתובות דף עז) דבדברים לא יוסר עבד. ועוד אי במילי מאי פריך בפרק אע"פי (דף סג) בשמעתתא דמורדת והאמר רב האומר איני זן וכו' לישני הא דקתני במתניתין מוסיפין היינו היכא דכפינן ליה במילי לא חשש אז ודאי מוסיפין על כתובתה. אלא שמע מינה דכל היכא דאיכא כפייה בשוטים הוא. ועוד מצות עשה היא לגבי יבם או לחלוץ או לייבם ובה קתני בפרק החולץ (יבמות דף לט) עליך מצוה או חלוץ או ייבם. מאי שנא משאר מצות אם אומרין לו עשה סוכה ואינו עושה. או אומרים לו עשה לולב ואינו עושה כדאמרינן בפרק הזרוע (חולין דף קלג) במה דברים אמורים במצות לא תעשה. אבל במצות עשה כגון לולב או סוכה ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. כל שכן הכא דעובר על מצות עשה שהוא רעבין לשמים ובין לבריות. דכפינן ליה במילי ובשוטים ובגוים ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך. וטוב בעיני שיטעוהו בכל מה שיוכלו להטעותו כי שמא יהיה טורח גדול לכופו בשוט פן יבא לידי מכשול או שמא יברח. על כן אם יוכלו להטעותו שתמחול לו בל ממון שיש בידו מממון אחיו ואפילו בקניין ומוסר מודעא מקודם. סוף דבר אם תוכלו להטעותו בממון עשו. ואחר שתחלוץ תגבו ממנו הממון. דכיון דניתן רשות להכותו כל שכן שיש לנו רשות להפקיע ממנו ממון מה שאין נותנים לו כדי לקיים המצוה דהפקר בית דין הפקר במגדר מילתא כדי לעשות סייג. כל שכן היכא שעובר על דברי תורה דמטעינן ליה בכל מידי דמצינן לאטעויי. והדר מגבינן מיניה. והמלמדים אותו לדחות יבמתו ולעגנה חוטאים ולא להם. ועוברים בלפני עור וגומר. דשהויי מצוה לא משהינן דתלה בקטן עד שיגדיל אין שומעין לו דאפילו למאן דאמר ביאת קטן עדיפא לא נטרינן לומ' דילמא גדיל ומייבם דשהויי מצוה לא משהינן. כל שכן שהוא דוחה אותה באמרי נואש בולא כלום דשהויי מצוה לא משהינן וכופין אותו כדפרישית אי לא מצו לאטעויי במידי. ושלום
מאיר בר ברוך:

סימן רמה

אשר שאל אדוני על ראובן שטען על שמעון ולא היו לו עדים יהודים אלא גוים. ואמר שמעון נאמן עלי אותו גוי וקנו מידו. וכשהרגיש שהיה מטה דבריו וקבל שוחד חזר בו שמעון. ודאי כן הוא כמו שכתב האלפסי. דאם קבל עליו קרוב או פסול כבי תרי ואפילו לעדות וקנו מיניה לא מצי הדר ביה כדאמרינן פרק שבועת הדיינין (שבועות דף מב) ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כבי תרי כל היכא דאמרת לא פרענא. דאפילו פרעיה באפי תלתא מהימן מלוה לומר לא פרענא. ודקשיא למר שאני התם דאתני מעיקרא בשעת מתן מעות לאו כלום היא ופטומי מילי בעלמא הוא. לדבריך אדתמהת להאי גיסא תמה לאידך גיסא. לדברינו רבינו האלפס שדימה אותם זה לזה. מאי איריא בקניין אפי' בלא קניין נמי דהא ההיא דפרק שבועת הדיינין בלא קניין איירי. דהא לא הוזכר שם קניין בכל ההיא שמעתתא. אלא ודאי הכי מייתי ראיה כי היכי דהתם היכא דאתני מעיקרא מהני תנאיה להימוניה כבי תרי ואפילו בלא קניין. הכי נמי מהני על ידי קניין אפילו בלאחר זמן כדאשכחנא גבי ערב דבשעת מתן מעות משתעבד בלא קניין ולאחר מתן מעות אין משתעבד בלא קניין אלא בקניין וכמו שפירש רבינו אלפס כך פירש רבינו משה אבן מיימון ז"צל וזה לשונו. מי שקיבל עליו קרוב או פסול אפילו אחד מן הפסולים מומחה לו לדין בין שקבל לו על עצמו לאבד זכיותיו ולמחול מה שהוא טוען על פיהם בין שקבל שיתן כל מה שיטעון עליו בעדות זה הפסול או בדינו אם קנו מידו של זה אינו יכול לחזור בו. ואם לא קנו מידי יש לו לחזור בו עד שיגמור הדין עד כאן לשונו:

סימן רמו

שאל אדוני אם מניחין לגדול לקח לו אנטלר לטעון עבורו כתבת דמותר למנות אנטלר. וראיה מירושלמי ריש פרק כהן גדול. ואני צויתי להעתיק לך מעבר הלז מה שכתבתי על זה. ויש ראיה שמה דשאני התם דמשום כבודו דכהן גדול דוקא דלא ליתזיל וניזול לקמי דיינא דזוטר מיניה הוה לן למישרי למנוייה אנטלר במקומו. אבל בעלמא לא. מיהו בהא כל אפייא שוין. דודאי לא שבקינן ליה למנוייה אנטלר בשבילו במקום איסורא שהיא תובעתי לקיים מצות עשה או חלוץ או ייבם וקורא אני על החפץ. להתמנות אנטלר בשבילו אשר לא טוב עשה בעמיו שנתמנה לו אנטלר כדי לטעון ברמאות על היבמה ולשהויי מצות עשה. השתא מכין אותו עד שתצא נפשו. אנטלר משוינן ליה בתמיה.

וששאלת אם האנטלר יכול לטעון כל מה שיכול לטעון ולהערים אפילו דבר שיודע בטוב שאינו. לא כי וחלילה לי מעשות כן להיות חוטא ולא לו ואפילו בשל עצמו אינו רשאי לשקר שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. ונראה דבריש פרק שבועת העדות (שבועות דף לא) אמרינן מניין לנושא בחבירו מנה וטוענו מאתים שלא יאמר אכפרנו בב"ד ואודה לו חוץ לבית דין כדי שלא אתחייב לו שבועה תלמוד לומר מדבר שקר תרחק וכו'. וטובא איכא כי האי גוונא. ולא דמי לאפטרופא דיתמי דההוא ודאי יש לו לטעון כל מה שהוא יכול. כי אין שם שום בירור. ואלו היה אבוהון קיים דילמא הוה טעין הכי. ושלום
מאיר בר ברוך:

סימן רמז

על סופר שמושכר לכתוב ספר שלם אם יכול לחזור בו כר' דוסא דקבלן אינו יכול לחזור בו בסוף פרק האומנין (בבא מציעא דף עו) והיינו קבלן היכא דהשכירו לכתוב ספר אחד. ולא השכירו לזמן אחד לשנה או לחצי שנה. אמנם אני שמעתי דסופר אפילו אם הוא פועל שהשכירו לזמן אינו יכול לחזור בו דהוה ליה כמו דבר האבד. שהרבה מזיק לספר שהוא מן כתיבות הרבה. ואמרינן התם דבדבר האבד היכא דלא אניס אפילו פועל ידו על התחתונה:

סימן רמח

ואשר שאלת על האשה שלוותה ואכלה. אם לוותה בסתם חייב הבעל לשלם בהא כל אפייא שוין. אבל אם מתחלה כשלותה לא סמך עליה המלוה אלא על הבעל שאמר כך אני מלוה לך ובעליך יפרע לי בטוב בהא קיימא לן דהניח מעותיו על קרן הצבי. ועיין בפירוש רש"י בפרק בתרא דכתובות (דף קח):

סימן רמט

וששאלת אם אדם שפגעה בו מדת הדין ראוי להיות שליח ציבור. פשיטא דראוי וראוי הוא. ואדרבה מצוה מן המובחר דמלך מלכי המלכים חפץ להשתמש בכלים שבורים. ולא כדרך שרים בשר ודם. שנאמר לב נשבר וגומר דאין נפסל במומים אלא כהנים:

סימן רנ

ואשר שאלת ראובן מכר קרקע אם אשתו יכולה למחות. אם אותו קרקע ייחד לכתובתה או הכניסתו לו לנדונייא המקח בטל לאלתר. דאפילו אם האשה אינה מוחה הבעל בעצמי יכול לבטל המקח. דבג' שדות המקח בטל לאלתר כמו שפירש ר"ת ור"ח ור"שי ור"י וכדאמרינן בפרק אלמנה לכהן גדול (דף טו) דמכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור. מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רש"בג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות. אבל בשאר קרקעות המקח קיים עד זמן שימות הבעל או יגרשנה שאז תגבה האשה מהם. ויש להאריך באלו העניינים הרבה ואין פנאי:

סימן רנא

וששאלת על הדליקה שנפלה בעיר והאש היתה קופצת מכאן ומכאן. וברחו בני אדם מן מעיר מפחד הדליקה. ועמד יהודי אחד והציל ספר אחד. ובעליו ברחו מן העיר. אינו חייב להחזירו לבעלים דהא מצי אמר בהפקירא קא זכינא כדאמרינן פרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קטו) ולימא מהפקירא קא זכינא מי לא תניא הרי שהיה טעון כדי יין וכדי שמן וראה אותן שהיו משתברות לא יאמר הרי זו תרומה ומעשר על פירות שיש לי בביתי. ואם אמר כך לא אמר כלום. ומשני בשעקל בית הבד כרוך עליה הא לאו הכי מצי אמר בהפקירא קא זכינא. ומחמת שהטרחתני בשאילות לא נפניתי להאריך. אלו היה לי ג' מאות פומין לא יספיקו להשיב.
מאיר בר ברוך:

סימן רנב

על אפטרופוס של אשה שטען על בעלה שהוא תפס בגדיה ואינו חפץ להחזירם לה. והוא השיב שבתורת משכון באו לידו. אם אין הבגדים בידו לא מהימן למימר הכי דדמו לדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן דליכא מיגו. הכי נמי וכל שכן כיון שבגדיה הם תדיר אצלו לא מהימן למיטען הכי. אבל אי ליכא ראה מהימן דמגו דאי בעי אמר אינם בידי כדמשמע בשמעתתא דאומן.

וטען האפטרופוס שלקח תכשיטיה כסף וזהב ואינו חפץ להחזירם לה. והשיב הבעל שקבלם בנדוניא חייב להחזירם לה שתשמש בהן. דכיון דהכניסם לו כלי כסף וזהב אע"פ ששמה אותן בנדוניא משתמשת בהם דאדעת' דהכי הכניסה לו כלים ושמאתן בנדונייתה ולא הכניסה לו כספים עצמן להשתמש בהן. וכדמפרש בירושלמי דלהכי הוא פוחת חומש דשמין דעתה של אשה ודעתה להשתמש בהן ולבלותם. וכן משמע בגמרא פרק מציאת האשה בשמעתתא דזהב הרי הוא ככלים (דף טז) ושלום
מאיר בר ברוך:

סימן רנג

שאו משאות שלומים. מאדון עולמים. אהוביי אשר מעבר חתומים. נראה ודאי דתנאי שלהם קיים ואין כאן משום רבית מה שראובן לוקח מריוח אכילת סוסים מה שנחסר לו מד' הלי"ש מן הליט' העודפים ולא מצי שמעון למימר אם כן אני נותן לך רבית מחלקי דכיון דאתני אתני. ואם היה מתנה שמעון ואומר תלוה לזה הגוי ואני אתן לך הרבית בשבילו מכיסי מותר. כיון דאין אחריות הקרן על שמעון: דאמרינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף סט) שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ד' זוזי ואוזפיה לפלוני זוזי דלא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה. וכל שכן הכא שיכול שמעון לוותר מריוח שלו מאכילת סוסים כנגד ראובן דאפילו מכיסו של שמעון היה יכול ראובן ליקח ד' פשיטים מן הליטרא שהוא מלוה לגוי כיון דאין אחריות הקרן על שמעון. אף על גב דמשזקפן ביחד הקרן והרבית ואכילת סוסים נעשה הכל קרן. כדאמרינן פרק איזהו נשך ישראל שלוה מעות מן הגוי וזקפן עליו במלוה ונתגייר אם עד שלא נתגייר זקפן עליו במלוה גובה קרן ורבית. ואם משנתגייר זקפן עליו במלוה גובה הקרן ואינו גובה הריבית מה בכך מכל מקום כיון דאתני מעיקרא שראובן יטול ד' הלי"ש מן הליטראות שלו העודפים על של שמעון תנאי שלהם קיים ואין כאן משום צד רבית דאפילו מכיסו היה יכול ליתן שמעון עבור הגוי שמא לא נתן להם אלא ג' הלי"ש מן הליטרא. וזקפם בסתם הכל ביחד בזה לא הפסיד ראובן זכותו ויטול ד' הלי"ש מן הליטרא העודפי' בהם הכל כמו שהתנה:

סימן רנד

ועל טענת המספוא שטוען ראובן שהוא הוציא יותר משמעון ושמעון משיב השבע על כל מה שהוצאת יטול. ראובן יש לו לישבע כמה הוציא וכמה היה שוה המספוא בשעה שנתן אותו לסוסים דקיימא לן שותף כיורד ברשות דמי ונוטל מה שהוציא לכל הפחות. ואם לוה המספוא מאחרים בשעת הזול ועכשיו צריך לשלם בשעת היוקר יחשוב אותו לשמעון בשעת היוקר דהאידנא כיון דצריך לשלם אותו בשעת היוקר. אבל אם היה המספוא של ראובן עצמו נראה לי דהדבר תלוי בדעתו של ראובן הכל כפי מה שהיה דעתי באותה שעה שלקח המספוא. אם היה דעתו שיהא הלואה שיפרעו לו מספוא אז יש לו להחזיר לו מספוא. דכיון דשותף כיורד ברשות דמי ונוטל אפילו בשדה שאינה עשויה ליטע כמו בשדה העשויה ליטע. אלמא אפילו בשדה שאינה עשויה ליטע דלגבי איניש בעלמא שמין לו וידו על התחתונה אפי' הכי גבי שותף הוה ליה כיורד ברשות דמי ונוטל כל היציאה משלם אפילו אם היציאה יתירה על השבח. והיינו טעמא דאנן סהדי דאדעתא דהכי נשתתפו שכל מה שהוא עושה עבור חלקו לתקנת השותפו' יעשה כמו כן בחלק חבירו הלכך אם נתכוין ללוות המספא משל עצמו הוה ליה כאלו נוטל רשו' מחבירו להלוות המספא וכאלו נתרצה חבירו לפרוע חלקו במספא בשעה שיתבעוהו הן אם יתיקר הן אם יזלזל ובלבד כגון שהיה לחבירו קצת מספוא בשעה שהלוהו דאלו לא היה לו כלל כלל מספוא הוה ליה כאילו הלוהו סאה בסאה ואסור. כיון דשמעון היה חייב ליתן כל שעה חצי המספוא וראובן היה מלוהו. אם כן הוה ליה הלואה לגבי שמעון. וסאה בסאה אסור. ואם היה לו לשמעון קצת מספוא מותר. אפילו אם הלוהו כמה כורים כדאמרינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף עה) יש לו סאה לוה עליה כמה סאין. ואם ישבע ראובן שהיה דעתו באותה שעה לשם הלואה יפרע לו מספוא כדהשתא. ואם לאו יפרע לו דמים כפי שויו דשעת הוצאה שהיה נותן לסוסים ולערבים:

סימן רנה

ועל שטוען ראובן קניתי ממך ד' מדות מספוא ונתתי לך המעות וכשתבעתיך אמרת אין לי תלך ותקנה ואתן לך המעות. וקניתי ב' מדות בי"ג דינרים. ואותם י"ג דינרים וב' מדות תן לי. ושמעון משיב לא משכת חוזרני בי דמעות לא קני. נהי דמעות לא קנו קניין גמור מכל מקום אי הדר ביה בעי לקבולי עליה מי שפרע והכי אמרינן בסוף פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף עד) ההוא גברא זוזי לנדוניא וכו' עד אי פסקת כשער הגבוה ומוכר קא הדר ביה מקבל עליו מי שפרע הלכך בעי למשקל כדמעיקרא כפי מה שיצא השער בשעה שקנהו. הלכך אי הדר ביה מוכר ולא בעי למיתב ליה כדמעיקרא מקבל עליו מי שפרע. ושלום
מאיר בר ברוך:

סימן רנו

ואשר שאלת על שטר המתנה שהקנהו מטלטלין ולא הקנהו אגב מקרקעי. דקדקתי בשטר והשטר כשר והמתנה קיימת. כי דבר פשוט הוא דכל מידי מיקני בחליפין לקיים כל דבר כתיב. חוץ מעטבע ודבר שאינו מסויים כגון חצי אגוז וחצי רימון דהנך ודאי לא מקנו אלא אגב קרקע אבל בשאר מילי אין חילוק בין אקני אגב מקרקעי ובין לא אקני אגב מקרקעי כדאמרינן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מד) אקני מטלטלי אגב מקרקעי וכו':
מאיר בר ברוך:

סימן רנז

על מה ששאלת על המעות שהלוה לך הבחור ואתה נותן לו ההוצאה והוא חוזר עם בנך אם מתחילה היה תנאי ביניכם שילוה לך מעות ושאתה תתן לו ההוצאה והוא יחזור עם בנך אף על פי שהייתה נותן לו ההוצאה בשכר שחוזר עם בנך. נמצא ההוצאה שאתה נותן לו אינה שכר המעות מכל מקום כיון שהתנאי היה כך שילוה לך מעות אסור כדאמרינן פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף סד) הלוני ודור בחצרי צריך להעלות לו שכר אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר. ואף על פי שקבל עליו הבחור האונסין כיון דאחריות גניבה ואבידה עליו אסור משום רבית. כיון שקצבת עמו ליתן לו ההוצאה הוה ליה רבית קצוצה כדאמרינן פר' איזהו נשך (בבא מציעא דף סט) רב חמא הוה מוגר זוזי בפשיטי ביומא וכלו זוזי דרב חמא ופריך מאי שנא ממרא. ומשני משום דלא הדריבעינייהו ולא ידיע פחתייהו. וכן משמע בתוספתא דגרסינן התם משכיר אדם מעותיו לשולחני להתנאות בהן ולהתלמד בהן. נגנבו או שאבדו חייב באחריותן. נטלו מלפניו באונס הרי הוא כנושא שכר וכו' אלמא אפילו כי האי גוונא דאחריות אונסין על הנותן ואחריות גניבה ואבידה על המקבל. ולא שרי לנותן לקבל שכר מעותיו אלא בכי האי גוונא להתנאות בהן ולהתלמד בהן. ולהתעשר בהן. דהדרי זוזי ולאו הלואה היא דלהוצאה נתנה. ולא הדרי זוזי בעינייהו. אבל הלואה אפילו אם מקבל נותן אחריות אונסין אסור ליטול שכר מעותיו. ולא דמי להא דאמרינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף סד) דפריך האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא. ומשני כיון דמקבל עליו יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה הוא. ולההיא דרב דיהיב זוזי לחמרא וקביל עליה אונסא ושקיל חמשא. ופירש ר"י כיון דקביל עליה אונסא דאורחא לישקול שיתא וכו'. דשאני התם דדרך מקח וממכר הוא.. דכל רבית דרך מקח וממכר הוא. וכי האי גוונא שרו רבנן כיון דקביל עליה נותן קצת זולא או אונסא. אבל בהלואה דרבית קצוצה הוי דאורייתא אסיר אפילו קביל עליה נותן אונסין כדפירשתי. וכדמוכחא תוספתא. וכדמוכח רב חמא. ואף על גב דרב חמא קביל עליה אונסא. דלכולי עלמא שוכר לא מיחייב באונסין אפילו הכי משמע דאסור. אבל אם כן הוא שנתן לו הקרן במתנה גמורה כמו שכתבת לבסוף שאם תרצה להחזיר לו תעשה. ואם תרצה לעכבו הרשות בידך כי האי גוונא נראה דמותר. ושלום
מאיר בר ברוך:

סימן רנח

ראובן טען על שמעון מכרת לי חפץ בתורת זהב. ועתה שברתי החפץ ומצאתי בו אבר ושמעון משיב לא נדרתי לך כלום אלא כמו שקניתיו כך מכרתי לו ואם תשבע שנדרתי שהוא של זהב אשלם. ועוד שמעון אומר תחזירהו שלם ואתן לך כמו שמכרתיו לך וראובן אינו יכול להחזירו ששיברו ומכרו. עכ"ל.

תשובה אף על גב דמכר לו החפץ בסתם ולא אמר של זהב הוא. מכל מקום כיון דמבחוץ נראה שהוא של זהב. וגם הדמים מודיעים אם בתורת זהב קנאם הלכך מקח טעות הוא. דאף על גב דדברים שבלב אינם דברים. וזה לא הוציא בפיו לשם של זהב הכא הוי כאילו הוציא בפיו בתורת זהב. דאנן סהדי דבתורת זהב קנאו. מידי דהוי אזבין ולא איצטריכו ליה זוזי בפרק אלמנה (דף צז) דאף על גב דזבין סתם אמרינן מקח טעות הוא. והדרי זביני. וטובא כי האי גוונא היכא דאיכא למימר אנן סהדי דאמרינן דברים שבלב הווין דברים והוי כאילו הוציא בפיו. ואין להאריך. אבל אם שמעון כופר ואומר איני מאמינך שמצאת בו עופרת ישבע שמעון שאינו יודע שהיה בו עופרת ויפטר: ואם שמעון מתרעם ואומר אילו היה מחזיר לי החפץ שלם כאשר מכרתיו לו הייתי חוזר ומוכרו. עכשיו ששיברו איננו שוה לי הרי פשע בשלי. ההיא לאו פשיעה היא. דלא היה לו לראובן לידע שיש בו נקשת ועופרת. דאילו היה יודע היה מחזירו שלם. וכי האי גוונא אמרינן פרק המפקיד (בבא מציעא דף מב) ההוא אפוטרופא דזבין תורא דיתמי דלא הוי ליה ככי ושיני למיכל ומית וכו'. ואשכחיה למריה דתורא ושקלו יתמי זוזי מיניה. אלא מאן קא טעין מריה דתורא דאמר להו אבעי להו לאודועי וכו'. ומוקי לה בספסירא דלא ידע דעביד דזבין להכא ומזבין להכא. ואפילו הכי הוצרך להחזיר להם הדמים דמקח טעות הוא. והאפוטרופא פטור דלא הוי להו למידע. דאיהו לבקרא מסריה. ונהי דבקרא שומר שכר הוא מבעי ליה למידע. אפוטרופא מיהא לא הוי ליה למידע. והכי נמי ראובן לא הוי ליה למידע. הלכך אם דבר ברור הוא שמצא בו עופרת כמו שהוא טוען מקח טעות הוא. והדרי זביני.

סימן רנט

מרוב תחבולות סיבות. והרהורי דברי ריבות. פלאות רבות. מרוב כתיבות. לכל סביבות. אין פנאי להאריך לכם. ובקצרה אשיב. אין האלמנה יכולה להוציא את שמעון מן הבית אחרי שהיא מודה שהשכרתו ללוי. אפילו השכרתו ללוי בסתם. אם רוצה לוי לצאת מן הבית יכול להשכירו לאדם אחר במקומו אם ירצה. כמו שאפרש בע"ה. כ"ש בנדון זה אחרי שהתנה לוי עם האלמנה להושיב אחר במקומו אם ירצה. וראיה מהא דאמר פרק האומנין (בבא מציעא דף עט) השוכר את הספינה ופירקה לה בחצי הדרך נותן שכרו על חצי הדרך. ואין לו עליו אלא תרעומת וכולי. עד דפירקה לטעונה בגווה. ופירש ר"ח שמכר סחורתו לאדם אחר שקנאה. ונכנס בה להוליכה עד מקום שהתנה הראשון. ותרעומת הוי משום טירחא יתירה שצריך הראשון להכניס כלים של שני א"נ לשינוי דעת שהספן אינו מכיר זה האדם השיני ועניינו. אלמא השוכר ספינה סתם מחבירו. אם רצה למכור סחורתו לאדם אחר ולהשתמש בספינתו של הספן כל ימי השכירות הרשות בידו. ואין הספן יכול לעכב ולומר לך השכרתי ולא לאחר. דאי מצי לעכב תרעומת מאי עבידתיה. לא ליקבליה עליה. ולא תרעומת תהוי ליה. דמצי למימר אי אפשי אלא כך. וכיון דמצי לעכב שלא יכניס אחר במקומו. אם כן אם ירצה הראשון לצאת יכול לומר הספן תן לי שכרי: מיהו יש לדחות דהא ודאי איני חפץ שתשכיר אותה לאחר כדי שיצטרך הראשון לתת לו שכרו אם ירצה לחזור כיון דמשכח לאוגורי. מיהו היכא דספן אינו שואל אלא שכר הדרך שהלך כבר ורצה למחול שכירות דמכאן כמו בנדון אכתי אין לנו ראייה שלא יוכל לומר כן. איני חפץ שתשכיר אותה לאדם אחר בחריקך: אבל יש להביא ראייה מזה אם רצה לוי למלאות בו הבית דיורין. הרשות בידו. לרבות בו מלמדים וסופרים כדרך כל שוכרי בית שאין לדבר קצבה כמה בני אדם יכניס. ומהאי טעמא נמי תנן בחזקת הבתים (דף נט) אם רצה בונה את החדר לפנים מביתו. ובונה עלייה על גבי ביתו ופותחה לתוך ביתי ומפרש חדר שחלקו לשנים ומאי עלייה אפתא. וטעמא דאם רצה למלאות ביתו דיורין הרשות בידו. ובשכבר ראיתי בספר רבינו משה אב"ן מיי"מון זצ"ל שהשוכר בית מחבירו ורוצה להשכירו לאחר הרשות בידו. ולא נפניתי עתה לחפש עם כניסתהמלכה. ומה שכתבתי היינו בשוכר בית לחבירו סתם אבל בנדון זה ששכר לוי הבית מן האלמנה התנה עמה להושיב בו כל מי שירצה לית דין ולית דיין שהרשות בידו להושיב כל מי שירצה. ולית דין צריך בשש.
מאיר בר ברוך:

סימן רס

ואשר שאלת ראובן שנשא אשה ולה בית שהגבוה ב"ד בכתובתה ואחרי שהשביעוה כמשפט. והבית זה ניתן לבעלה במתנת אביו ושאר נכסיו חילק לבניו ולחתניו כשהיה שכיב מרע: ועתה יצאו חתניו. ואומרים שיש להם שטר שחמיהם לא נתן בית זה לבנו רק בתנאי. אם לא יהיה לבנו זרע תשוב הבית לבנותיו וכו'. נ"ל כי יש ללמוד דין זה מהא דאמר פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלג). נכסיי לך ואחריך לפלוני. וראשון ראוי ליורשו. ומת ראשון אין לשני במקום ראשון כלום. פירוש ויטלו בני ראשון משום דירושה אין לה הפסק. וכיון דעל בן בין הבנים אמרינן הכי דאילו אמר יעקב נכסיי לראובן בני. ואחריו לשמעון. או ואחריו לשאר בניי. ומת ראובן נוטלין הכל. משום דירושה אין לה הפסק. כ"ש בנדון זה בבן בין הבנות. אם אמר נכסיי לבני ואחריו לבנותיי דלא פסק בהו כח הבן. וכח כל הבאים מחמתו מהני ניכסי. ומשום דאמר בהדיא פלוני בני יטול בית זה במתנה ליכא למימר דגרע כוחו מאילו אמר בלשון ירושה. או סתמא נכסיי לך דאיכא לפרושי בלשון ירושה דמסתמא לא נתכוון לעקור ירושה דאורייתא. כיון דאילו לא אמר מידי נמי הוי ירית ליה אלא לייפות את כחו נתכוון ואפילו לא משכחינא מידי ייפוי כח הכא בירושה מבמתנה. מכל מקום לא גרע זכה הבן ממילא בירושה דאורייתא בהאי ביתא וירושה אין לה הפסק. ואף על גב דאיהו בעי לאפסוקה לאו כל כמיניה דרחמנא אמרה אין לה הפסק. ואילו היו לו בנים לבן היו יורשים את זה הבית ממנו. אף על גב דאמר זקינם יעקב. ואחריו לבנותיי: ואף על גב דבני ראובן היו יורשין מן הדין. אפילו הכי אי אית לראובן אלמנה ניזונית. ניזונית וגובה כתובתה מבית זה כמו בשאר נכסים. הכא כל שכן השתא שתגבה אלמנת ראובן היכא דאיכא בנות ולא בן. כיון דפר"י דבנות גריעי טפי מבן בן: וק"ל לה"בין.

סימן רסא

וששאלת על ראובן שטען על שמעון הרבה טענות ושתק שמעון באחת מן הטענות אם שתיקתו כהודאה דמיא או לא. אין נראה לי שתיקה כהודאה בשום מקום ואפילו בב"ד אלא אם כן אמר אתם עדיי ושתק. דגדולה מזו אמרינן. דטוען וחוזר וטוען ליישב דבריו הראשונים אפי' היכא דמיחזי קצת כסותר דבריו כי ההיא דפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף לא). כ"ש אם שתק ושוב רצה לטעון וליישב טעם שתיקתו. דשתיקתו לאו כהודאה דמיא:

סימן רסב

ואשר שאלת ראובן רצה למכור את ביתו שהחזיק בו כמה שנים. ושמעון מחה בידו לאמר יש לי עליו טענה. וראובן אמר ארד עמך לדין. ושמעון אמר איני חפץ עכשיו. אך לכשאחפוץ וכו'. עבור דברים כאלה הורגלנו בכל מלכותינו שכל מי שמוכר קרקע מחרימין בבית הכנסת על כל היודע שום ערעור על קרקע זה שיגיד לפני טובי העיר קודם שיצא מחצר בית הכנסת. ואחרי שמדקדקים בערעורים ורואין בהן שאין בהם ממש. כותבין כך וכך החרמנו ביום פלוני ולא יצא לא קול ולא טענה על קרקע פלו' ומעכשיו זיכינו פלוני באותה קרקע. ואם יבא מכאן שום אדם שהיה כאן באותה שעה ויערער עליו לא יהא ממש בדבריו. ולא יהא אדם רשאי לזקק לדין זה:

סימן רסג

ואשר שאלת ראובן חפץ לקנות בית. ודואג פן יצטרך למוכרו ותעכב עליו אשתו. היוכל להתנות עם אשתו בשעת קנייה על מנת כן אקנה לנו בית שבשעה שאצטרך למוכרו שלא תוכלו לעכב. והיא מקבלת עליה כן. התוכל לחזור בה כיון דבשעת התנאי הוה ליה דבר שלא בא לעולם. שהרי לא קנאהו. נראה לי דלא מצי למהדר. נהי דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אדם מסתלק בטוב מדבר שבא לעולם. כדאמרינן פרק הכותב (כתובות דף פג) ובפרק חוקת הבתים (דף מט) נחלה הבאה לאדם ממקום אחר מתנה עליה שלא יירשנה. וכדתנן הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיך וכו'. ואוקמינא וכותב לה בעודה ארוסה. ומהני בין לנכסים שהן כבר לעולם. בין לפירות. דאכתי לא אתו:

סימן רסד

ואשר שאלת גבי ייבום ייבמה שתובעת מן היבם בנכסי אבי בעלה. מה משפטה. לא ביחנת לדבריך. מאי תיבעי ליה למר. דאם ביבמה שחלצה מן היבם. וכתובתה על ניכסי בעלה הראשון. אם מת חמיה קודם שמת בעלה פשיטא דגביא מחלק ירושת בעלה. ואי מת בעלה תחילה הוי ליה ראוי ואין איתתא גובה כתובתה מראוי. ואי נתייבמה מאי נפקא מינה אי לית לה מחלק בעלה הראשון. משום דהוי ליה ראוי. והא תיקנו לה רבנן. ותגבה מהם בשביל היבם:

סימן רסה

ואשר שאלתעל ראובן ששכר בית משמעון שלא היה מקורה במקצתו. וראובן מפציר בשמעון לקרותו. ושמעון אומר תקרהו אתה. ותגבה לי משכירות העתיד לגבות. וראובן אמר לא נתחייבתי לך עדיין השכירות. ואם לא קנאי באחד מקנייני השכירות כגון בכסף בשטר ובחזקה שניהם יכולים לחזור בהם. ואם קנו זה מזה נ"ל דעל המשכיר לקרותו. דאף על גב דבעידנא דאוגריה לא היה מקורה לא אמרינן בית זה אני משכיר לך דכמו שהוא עכשיו קאמר. דאנן סהדי דדעתו של שוכר שיהא ראוי לדירה קאמר. וזה אינו ראוי לדירה. מפני רוחות ושלגים וגשמים. ומפני הגנבים שיעלו בפרצות. וכדתניא פ' השואל (דף קא) המשכיר בית לחבירו. המשכיר חייב בדלת ומנעול ובכל דבר מעשה אומן. ולפתוח לו חלונות ולחזק לי תקרה וכו'. וקא פסיק ותני אפילו היכא שלא היו אילו בשעה שהשכיר לו הבית חייב כיון דלא מיתדר ליה בעניין אחר: ושלום
מאיר בר ברוך:

סימן רסו

ועל האלמנה שייחד לה בעלה קרקע שהיה דר בו לכתובתה. גובה כתובתה בלא שבועה מאותו קרקע כדאמרינן בריש פרק אף על פי (כתובות דף נד נה): ומה שהאפוטרופוס של בעלה טוען נהי דליכא למיחש דלמא אתפסה אבוהון צררי. מכל מקום ניחוש דלמא תפסה איהי מעצמה. להא ליכא למיחש דקיימא לן כרבי שמעון דאמר בפרק הכותב (כתובות דף פו) כל זמן שאינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה לא אפוטרופוס שבחיי בעלה ולא אפוטרופוס שלאחר מותו:

מעשה היה בימי רבינו תם באשה שהושובה בעלה חנוונית והיתה נושאת ונותנת בהרבה מעות. ואומרת לבעלה שאינם שלו ולא השביעה ר"ת כיון דהלכתא כר' שמעון בהא דקאמ' כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה. דמוקמינן לה כאבא שאול בן אימא מרים דפסקינן לעיל כוותיה. ה"נ הלכתא כוותיה בסיום דבריו באינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה וכן פסק רבינו חננאל. וליכא לאשבועה אלא בשביל גביית הכתובה וזו שבועה אינה צריכה בשביל כתובה. כיון דייחד לה קרקע אין משביעין אותה בשביל אפוטרופסות בטענת שמא אף על גב דכל האפוטרופים נשבעין שלא בטענה. זאת אינה נשבעת כרבי שמעון. אלא אם כן טוענים טענת ברי. ועוד כל כי האי גוונא לא מקרי תובעת כתובתה כיון דעשה לה קרקע אפותיקי הויא מוחזקת. ותדע דאמרינן פרק המקבל (בבא מציעא דף קי) יתומים שאמרו אנו השבחנו. ובעל חוב אמר אביכם השביח על היתומים להביא ראייה כיון דעשאן אביהם אפותיקי הוי ליה כמוחזק. ויתמי ליתי ראייה ולישקלו:

סימן רסז

וששאלתם אם יכולות האלמנה והבת לומר ליתומים אחרי שחובות גרועין הן ואינם שוים אלא דבר מועט. והוו להו נכסין מועטין. ויזונו הבת והאלמנה. והבנים ישאלו על הפתחים. נראה לי שאינן יכולות לדחות היתומים. אף על גב דפסקו ר"ת ורבינו חננאל דאין הלכה אלא כרבנן. דאמרו הבנות יזונו. הבנים ישאלו על הפתחים. משום דסתמא דתלמודא דפרק נערה (כתובות דף מג) גבי עשו אלמנה אצל הבת כבת. אצל אחין בנכסין מועטים. וכן בפרק הנושא (כתובות דף קג). יתומים שקדמו ומכרו נכסין מועטין. דלא כאדמון: והא דאמרינן כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כאדמון. ה"מ היכא דאדמון אתי בהדיא לאפלוגי אתנא קמא. אבל הכא לא פליג. אלא מתמה בעלמא על דברי ת"ק דקאמר וכי מפני שאני זכר הפסדתי. ואמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון כי יפה היה תמיה. אפילו הכי אין יכולין לדחות היתומים. דדוקא במקרקעי איתא להא בנכסין מועטין אבל לא במטלטלין: וכן פירש רבינו משה אבן מיימון ז"צל. וזה לשונו. ואם אין שם אלא מזון הבנות בלבד ניזונות מהן עד שיבגרו או עד שיתארסו. והבנים ישאלו על הפתחים. במה דברים אמורים כשהניח קרקע אבל הניח מטלטלין. הואיל ותקנת גאונים היא שהבנות יזונו מהמטלטלין. הרי הבנים והבנות ניזונות כאחד. מן הנכסים האילו המועטין שלא תיקנו להם כמטלטלין אלא שיהו כבנים. וכזה הורו הגאונים עכ"ל:

סימן רסח

וששאלתם על האשה שמרדה על בעלה ויצאה מביתו. ותפסה חפצים שלו ואמרה נתתה לי במתנה גמורה. וכן האשה לאחר מיתת בעלה אם יכולה לומר בעלה נתן לי אותם. כל כמה דלא חזינא לחפצים בידיה מהימנה במגו דאי בעיה אמרה להד"ם או החזרתים. אבל כי האי גוונא דחזינן להו בידה. אפילו אין עדים בדבר שאילו החפצים של בעלה אינה נאמנת לומר לא שלו הם ולא של פלוני הם. כדתניא בהדיא בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נא). וכן האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית וכולי. עד עליה להביא ראייה:

סימן רסט

וששאלתם לפרש לכם בכלל ופרט איזה דבר העשוי להשאיל ולהשכיר בספרים פלוגתא דר"שי ור"ת לבר מספרי דאגדתא. ושאר מילי ניחזי אנן:

סימן ער

וששאלתם מי שנתחייב לחבירו שבועה ממקום אחר. ואמר הריני משלם ואיני נשבע. אם בעל כרחו ישלם הכל או ישבע על הכל. אין שום נפקותא בזמן הזה דעל כל דבר נשבעין לכל הפחות שבועה דרבנן אף על הקרקעות וכופר הכל. א"כ מה שהוא רוצה לשלם ישלם. וישבע על השאר. אבל קודם שנתקנה שבועת היסת על הקרקעות ובכופר הכל יש נפקותא בההיא דירושלמי. ומשמע בירושלמי דהמפקיד דאיכא פלוגתא בהא דאמר הריני נשבע משביעין אותו ומגלגלין. חזר ואמר הריני משלם חוששין. פירוש חוששין לרמאות שהרי לפטר משבועה על שאר התביעות הוא עושה. הלכך או ישבע על הכל או ישלם הכל. והכי סבירא לר' זירא בירושלמי בפרק כל הנשבעין. ור' יוסי פליג ואמר לא חייבתו תורה שבועה להחמיר עליו אלא להקל עליו. שאם ירצה לשלם ישלם. פי' וכיון שרוצה לשלם אין כאן חיוב שבועה ולא ישבע על השאר:

סימן רעא

וששאלתם על אשה שטוענת על בעלה ישען על ביתו ואל יעמוד. מן הדין היה להיות נאמנת אף על גב דבאינו יורה כחץ לא מהימנה לפי משנה אחרונה בפרק בתרא דנדרים (דף ) היינו משום דאפשר לה להעיז פניה בפני בעלה במלת' דלא ידע כהאי משקרא. וכל מלתא דידע לא משקרא כגון חזקה אין אשה מעיזה לומר גירשתני הכא נמי מהימנה: אבל בדורות הללו שיש נשים פרוצות אין להאמינה. ועוד יש קצת סברא ואמת לא שמשקרת שהיו לו אשה ובנים כבר מאשה אחרת. אף על גב דשמא