שו"ת הרא"ש/כלל סט

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

כלל סטעריכה

סימן אעריכה

רבינו מעון תורתך יהיה נוה שאנן אהל בל יצען גרסינן בכתובות (פ"ה) אמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא וכו' הוה עובדא ואכפייה רפרם לרב אשי ואגביה ביה ככשורא לצלמי ושרש הדבר הזה ענפיו מרובין הענף הא' אם בשטר החוב כתוב הריני משועבד לך ולכל הבאים מכחך מי אמרינן שוב אין המלוה שמכרו לחברו יכול לחזור ולמחלו כי בשעה שמכרו לזה ונשתעבד הלוה ללוקח באותו חוב מיד הרי הוא כמו שכתב לו השטר חוב על שמו או מי אמרינן שיכול למחול שאין שעבוד הבאים מכחך אלא יורש וכל מי שידו כידו מן התורה אבל אלו שלא קנו מן התורה לא ועוד כיון שכתב הריני משועבד לך שעבוד שלו קיים לעולם וכיון שמחלו מחל הכל הענף השני מאי דאמרינן מגבי ביה דמי שטרא מעליא מי אמרינן כל מה שכתוב בשטר החוב אף על פי שלא קבל המוכר מהלוקח אלא פחות או מי אמרינן שאין המוכר מחזיר ללוקח אלא מה שנתן לו בלבד ואפילו מה שנתן לו אינו מחזיר לו אלא אם היה יכול ליקח אותו מן הלוה לולי המחילה שאם הלוה עני או אלם דלא ציית דינא עד שאפילו לא היה מוחל לו המוכר לא היה הלוקח יכול לגבות ממנו כלום אף כשמחל אין לו להחזיר לו כלום הענף השלישי אם בשטר המכירה קבל עליו אחריות ועל הבא מכחו בלשון מעכשיו מי אמרינן שעל כל מה שהיה לו למוכר בשעת המכירה יכול הלוקח לחזור אם מחל המוכר אף על פי שהוא משועבד לאחרים בשעת המחילה או אמרינן שאינו חוזר אלא על מה שיש לו בשעת המחילה אבל מה שישעבד בין המכירה והמחילה לא יטרוף הלוקח מהלקוחות שאחריות זה כאחריות שאר שטרות הוא שאין אחריות זה אלא שאם בא בעל החוב של מוכר וטרף חוב זה ממנו או שבא אחר והביא ראיה ששטר חוב זה שלו הוא או שלקחו מהמוכר תחלה וכיוצא בזה חוזר הלוקח הזה וגובה מן המוכר מדין אחריות וכל שכן אם הוציא הלוה שובר שפרעו או שמחל לו המלוה קודם שמכרו לזה דההוא ודאי חייב לשלם דאין זביניה זביני ומעות חוזרין אבל בנדון זה שלפנינו לא אלא משעת מחילה יתחייב לשלם מדינא דגרמי מבני חרי ולא ממשעבדי אף על פי ששעבדם לאחר מחילה שמן הדין פטור היה אבל הדן דינא דגרמי מחייבו הילכך הוה ליה כשורף שטרו של חברו דכל שלא עמד בדין הוה ליה כמלוה על פה שאינו גובה ממשעבדי הנה שלשה הענפים הללו מגנך יתנו פרי תנובה ושלום רב כחפץ המנשק ידיך (ורגליך צעירי בני הישיבה כול' תלמידך) ולכל הבאים מכחך אם יוכל תלמידך יוסף.

מה ששאלת המוכר שטר חוב לחברו ובשטר היה כתוב הריני משועבד לך ולכל הבאים מכחך אם יוכל המוכר למחול השטר ללוה מי אמרינן בשעה שמכרו לזה נשתעבד הלוה ללוקח באותו חוב מיד והוי כמי שכתב לו שטר החוב על שמו.

תשובה הוי יודע שהראב"ד ז"ל כתב כך ואין דבריו נראין כי נראה שדקדק דבר זה מדאמרינן בפ"ק דגטין (י"ג) גבי הא דאמר רב הונא מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ושקלו וטרו התם לפרש טעמא דמילתיה דרב הונא למה קונה בדיבור בעלמא דאפילו בקנין אגב קרקע אין ההלואה נקנית ואמאי קני בדיבורא בעלמא במעמד שלשתן וקא יהיב אמימר טעמא למילתיה דנעשה כמי שאמר בשעת מתן מעות משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך ואינה ראיה לכאן דלא יוכל למחול דהתם קאמר דמטעם זה קונה דנעשה כמי שנשתעבד לו משעת מתן מעות אבל מאן נימא לן דאם חזר ומחלו שאינו מחול דמההוא טעמא שמפרש ר"ת במוכר שטר חוב שיוכל למחול אף על פי דמדאורייתא הוי מכר ומפרש הטעם משום דשני שעבודין יש לו למלוה על הלוה אחד שעבוד נכסים ואחד שגופו משועבד לפרוע לו פריעת בעל חוב מצוה ושעבוד נכסיו של הלוה יכול המלוה למכור אבל שעבוד גופו של הלוה אין קנין נתפס עליו הילכך כל זמן שלא מחל לו גובה את חובו מנכסיו של הלוה אבל אם מחל לו פקע שעבוד גופו של הלוה ופקע נמי שעבוד נכסיו [דנכסי דאינש אינון ערבין ביה וכשנסתלק שיעבוד הלוה נסתלק נמי שיעבוד נכסיו] ומהאי טעמא נמי נוכל לומר דנהי דבמעמד שלשתן קונה משום דנעשה כאומר לו משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך מכל מקום שעבוד גופו של לוה נשאר ביד המלוה ויוכל למחול ואפי' לדברי המפרשים דבמעמד שלשתן אינו יכול למחול והביאו ראיה מההיא דבפרק שני דקידושין (מ"ז) התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים וכו' כדמפורש בתוספות (סוף פ"ק דגיטין) יש לחלק דשאני התם דשלשתן עומדים כאחד ומחל המלוה ללוה שעבוד גופו והלוה שעבד גופו לשני אבל במוכר שטר חוב לחברו לא שייך למימר הכי הילכך אפי' אמר משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך איכא למימר דהכי קאמר לכל דאתי מחמתך שארצה להשתעבד יחול לו שעבודי מעתה וכי האי גונא תרצו התוספות סוף פרק קמא דגטין (י"ג) כשרצו לדקדק דמעמד שלשתן קונה בעל כרחו של לוה להאי טעמא דאמימר דמפרש טעמא דמילתיה דרב הונא משום דמשתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך דכיון דבשעת הלואה שעבד עצמו לכל הבאים מכחו נמצא שבעל כרחו של לוה צריך להשתעבד לשני ודחו ראיה זו דדילמא הכי קאמר לכל דאתי מחמתך שארצה להשתעבד לו מדעתי הילכך כשנתרצה פקע שעבוד הראשון [ונשתעבד גופו לשני משא"כ במכירת שטר חוב אפי' כתב לו ולכל דאתי מחמתך לא פקע שיעבוד הראשון] וכל שכן לדברי רי"ף והגאונים שפירשו דמכירת שטר חוב דרבנן דאין קנין נתפס על שטר חוב כמו על ההלואה ומהאי טעמא יכול למחול וכדבריהם משמע בפרק מי שמת (קמ"ז) גבי הא דאמר רב נחמן מתנת שכיב מרע מדרבנן וכו' הילכך אפילו אם אמר משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך אין קנין מועיל בו ולכך יכול למחול אף על גב דבסוף פ"ק דגטין (י"ג) קאמר אמימר דאפילו במלוה בלא שטר קונה במעמד שלשתן משום דנעשה כאומר לו משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך לפי שהקנין חל למפרע משעת הלואה כי מאז נשתעבד הלוה לשני ומסתברא כל שכן כשמוכר לו השטר וכתוב בו הריני משועבד לך ולכל הבא מכחך שיקנה מן התורה ושוב לא יוכל למחול ויש לומר דשאני התם שעומדין שלשתן כאחד כדפרישית לעיל ונתרצה להשתעבד לו ועוד מקשים על דברי הראב"ד מהא דפ"ק דמציעא (י"ט) מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ופריך דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי וזבינתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן עד תשרי ומפיק ליה לשובר ומפסיד להו ללקוחות שלא כדין אמר רבא שמע מינה איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול פירוש ולהפסד דלקוחות לא חיישינן שהרי בידה להפסידם בלאו הכי שתמחול כתובתה לבעלה ולדברי הראב"ד איכא למיחש שמא כתב לה בכתובתה הריני משועבד לך ולכל הבא מכחך וא"ת למאי דפריש דבמעמד שלשתן אינו יכול למחול ניחוש שמא מכרה במעמד שלשתן היא ובעלה והלוקח וי"ל דלהא ליכא למיחש דאם שתק הבעל כשמכרה כתובתה בפניו הרי הודה שהשובר שכתבה לו על כתובתה הוא שקר שאם היה אמת היה לו למחות ולומר כבר נתקבלת כתובתיך ועל השאלה השניה נראה מדקאמר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא אלמא השורף שטר של חברו חייב לשלם כל מה שהיה כתוב בשטר והוא הדין למוחל ומיהו שמין כמה היה השטר שוה לימכר כי דבר ידוע הוא שאינו נמכר בכל הדמים הכתובים בו כיון דמחוסר גוביינא ושמין כל שטר לפי מה שהוא כגון שהלוה הוא גברא אלימא ולא ציית דינא או שאין לו נכסים הילכך כל שטר לפי ענינו.

ועל השאלה השלישית יראה שאף אם קבל המוכר עליו אחריות אם מחלו אחר כך אף על פי שחייב לשלם מדינא דגרמי לא נשתעבדו נכסיו ליפרע מהם דכל אחריות שמקבלין בשטר מכירות היינו אם נמצא מה שמכר שלא היה שלו או שטרפו בעל חוב מוקדם אבל אינו מקבל עליו אם יעשה לו שום היזק באותו דבר שמכר לו דאם מכר לו בית וקבל עליו אחריות ושרפו המוכר אחר כך אינו גובה ממשעבדי אלא מעמידו בדין וגובה ממנו כאלו היה גובה מאדם אחר ששרפו שבית דין מגבין לו מן הנמצא בידו ומוחל שטר חוב שמכר הוי כאלו שרפו באותה שעה דאין המחילה מבטלת השטר מעיקרא דתימא חספא בעלמא זבין ליה אלא שטרא מעליא הוה והיה הקונה יכול לגבות בו והשתא שמחלו הוא דאורעיה לשטרא וכאלו שרפו עתה ועל אותה שעה הוא מתחייב, והנראה בעיני כתבתי אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן בעריכה

ראובן נתחזק לו שטר חוב על שמעון ומכר השטר חוב לבנו של הלוה וקבל עליו אחריות החוב בעדו ובעד הבא מכחו ויצאו עדים ששטר זה הוא פרוע אם יכול בנו של הלוה לגבות סכום השטר מראובן בכח האחריות אם לאו כיון שקבל עליו אחריות השטר בעדו ובעד הבא מכחו צריך להשלים השטר לו שיהא ראוי לגבות בו החוב דהיינו אחריותו שקבל עליו החוב וכיון שהשטר הוא פרוע אין חייב ליתן לו דמי החוב אלא שמין כל שטר לפי הענין אם הלוה גברא אלימא ולא ציית דינא ולפי הנכסים שיש לו ללוה.

עוד ילמדנו ראובן שהיה לו שטר חוב על לוי וגבאו מקצת והשאר מכרו לשמעון בכתיבה ומסירה ופירש לו בהדיא במכירה סכום הנשאר וכאשר לא פרע לו לוי לשמעון מכר לו בתים שלו בכח שטר זה ולא החזיר לו השטר ועתה תובע לוי לראובן שיחזיר לו שטרו הואיל ונפרע כבר ושמעון איננו פה גם אינו רוצה להחזירו כי אומר שרוצה להיות לו לראיה היאך באו הבתים לידו ויראה שאין לו תביעה על ראובן כי נסתלק לגמרי ממנו בממכרת השטר אלא יתבענו משמעון וטענת שמעון אינה טענה כי יכתבו לו שטר היאך באו הבתים לידו.

תשובה כאשר כתבת כן הוא לוי אין לו טענה על ראובן עבור השטר כיון שמכרו לשמעון ולוי פשע בעצמו שלא לקח השטר מיד שמעון ושמעון חייב להחזיר ללוי השטר ויכתבו לו הראיה לשמעון על הבתים.


סימן געריכה

וששאלת ראובן שיש לו חוב של מנה על שמעון בשטר ושמעון יש לו חוב של מנה על לוי אחיו ובא ראובן לגבות מלוי מדרבי נתן ולוי טוען שמעון אחי גמלני חסד והלוני מנה זה להחזיק חובו והתנה עמי שלא יכופני אלא לכשארצה ומה לך למנוע חסדו מאתי ובית דין מכירין קצת טענתם שהיא אמת מי הוי טענתיה טענה או לאו.

נראה לי אם התנאי זה מפורש בשטר שאינו יכול לכופו לפרוע אלא לכשירצה לוי לפרוע מדעתו אין לוי משועבד יותר לראובן ממה שהיה לשמעון אחיו.

ומה שנסתפקת בשאלתך מי אמרינן כל זמן ששמעון חייב לראובן כלום עבדו הוא ולאו כל כמיניה לגמול חסד בממון רבו הא לאו מילתא היא כי היה יכול ליתן לכל מי שירצה ולא נשתעבד לוי לראובן אלא לאחר ההלואה וכל השעבוד שהיה לשמעון עליו זכה ראובן באותו שעבוד ולאחר ההלואה לאו כל כמיניה דשמעון למחול לו ולהרויח לו הזמן וראיה מהא דאמרינן בפ"ב דכתובות (י"ט) אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן דקאמר מאן אילימא לוה פשיטא אלא דקאמר מלוה תבא עליו ברכה ומסיק לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדרבי נתן והקשו התוספות וליהמניה במגו דאי בעי מוחל ותירצו כיון שהתורה זכתה לו חוב של זה אינו יכול למחול ולא דמי למוכר שטר חוב דאין המכירה אלא מדרבנן כדמוכח בפרק מי שמת (קמ"ז) הילכך יכול למחול אבל אם אין התנאי מפורש בשטר אף על פי שידוע הוא ששמעון לא היה נוגש את לוי אחיו לפרוע מ"מ בכל עת שירצה יגבה מלוי אחיו את חובו ואותו כח יש לו לראובן.


סימן דעריכה

וששאלת סוחר שאמר לסרסור אחד שיקבל בשבילו מעות מן השולחני והעמידו אצל השולחני וכתבם על שמו ואחר כך עכב השולחני את המעות מחמת שהיה חייב לו הסרסור.

תשובה יראה אם היה הסרסור חייב מעות לשולחני הרי עכבם כדין והוי כאלו נתנם בידו וחייב הסרסור ליתן לו לסוחר אבל אם הסרסור אומר שאינו חייב לשולחני והוא עכבם שלא כדין ישבע הסרסור שאינו חייב לשולחני כלום ויפטר מן הסוחר.


סימן העריכה

וששאלת הלוקח סחורה מחבירו ואומר לו אין לי מעות שאתן לך אבל אעמידך אצל פלוני שאני עושה לו מלאכה ונותן לי בשנה כך וכך ולכשיגיע הזמן יתננה לך במקומי והעמידו אצלו במעמד שלשתן והעני מי שהיה לו ליתן המעות ואין לו כלום אם חייב הלוקח ליתן למוכר או לא.

תשובה יראה לי שחייב הלוקח ליתן הדמים למוכר דבעל המלאכה כיון שלא נתחייב עדיין המעות בשעה שקבל עליו ליתנם דעדיין לא נעשית המלאכה לא נתחייב להמוכר כלום דהני טעמי דאמרינן בפ"ק דגטין (י"ג) על מעמד שלשתן לא שייכי אלא היכא שנתחייב כבר המעות ואף על גב דאסקינן דהוי הלכתא בלא טעמא מ"מ מעין אותו דבר דאיירי ביה מעיקרא הכי נמי איירי במסקנא אלא שסותר הטעמים מחמת פירכא ואין לומר אם בעל המלאכה פטור גם הלוקח פטור שהרי אדעתא דהכי מכר לו שיתן לו בעל המלאכה המעות ואין לו על הלוקח כלום ואין לך אונאה גדולה מזו שהיה סבור שזה יתחייב לו המעות ולא נתחייב לו ודמיא להא דאמרינן בפרק הזהב (מ"ו) אמר רבי אבא אמר רב הונא מכור לי באלו קאמר ואף על גב דאמר באלו דמשמע הן רב הן מעט כיון שהזכיר מכר נתקיים המכר וצריך להחזיר אונאה הכא נמי כיון שקנה ממנו נגמר המקח ואם בעל מלאכה לא יתן חייב הלוקח ליתן הדמים ושלום כנפש אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.


סימן ועריכה

שאלה ראובן ושמעון היה להם שותפות ביחד וקנה שמעון סחורה מלוי והמחהו אצל ראובן ולא קנה מידו ונתרצה ראובן ליתן ללוי והיה סבור שהיה לו משל שמעון בידו ונתרצה ונתן לו קצת מהמעות שוב עיין בחשבונו ומצא שלא היה לו לשמעון בידו כלום ולא רצה ליתן ללוי כלום בשבילו.

תשובה יראה לענ"ד כיון שכבר היתה הסחורה ביד שמעון קודם שהעמיד לוי אצל ראובן ונדר ראובן ליתן ללוי המעות בלא קנין מטעם ערבות לא מיחייב דהוה ליה ערב שלא בשעת מתן מעות ולא משתעבד בלא קנין ומשום מעמד שלשתן לא מיחייב כיון שלא היה ביד ראובן משל שמעון כלום ואפי' אם היה ביד ראובן משל שמעון לא מיקרי מעמד שלשתן אלא כשאמר לו מנה לי בידך תנהו לפלוני אבל כשלא הזכיר לו הממון שבידו לא מיקרי מעמד שלשתן בין לפי הטעמים דמפרש בפ"ק דגיטין (י"ג) בין לפי מאי דמסיק דהוי הלכתא בלי טעמא אין לך אלא מה שאמרו חז"ל מנה לי בידך אבל כשלא הזכיר לו המנה לא מיחזי אלא כערבות אבל המעות שנתן כבר ראובן ללוי אינו יכול להוציא מידו בטענה זו שיאמר סבור הייתי שהיה בידי משל שמעון ועיינתי בחשבוני ולא יש בידי משלו כלום ושלא כדין נתתים לו וצריך להחזירם לי דדמיא הך מילתא להך דאיתא בפרק איזהו נשך (ס"ו) אמר רב נחמן השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קניא הדרי ארעתא והדרי פירות למימר דסבר רב נחמן מחילה בטעות לא הוי מחילה והא איתמר המוכר פירות דקל לחבירו א"ר הונא אמר רב עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו משבאו לעולם אין יכול לחזור בו ורב נחמן אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו ואמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל פירי לא מפקינן מיניה ומשני התם זביני הכא הלואה ופי' ר"ת התם גבי פירות זביני ולא הויא מחילה בטעות דאמדינן דעתיה מדשתק עד שאכל הפירות דאפילו ידע שיוכל לחזור בו לא בעי למהדר דניחא ליה דליקו בהימנותיה וגמר ומקנה וכן בנדון זה אפילו אי ידע דלא משתעבד ליה כיון שלא היה לו בידו וגם לא אמר לו מנה לי בידך אמדינן דעתיה דניחא ליה דליקו בהימנותיה [לקיים דבריו ואף על גב דלא בעי למיתב ליה טפי א"א מאי דינים ליה וכבר אמרינן ניחא ליה דליקו בהימנותיה] וכן גבי פירות אם אכל מקצתן מה דאכל אכל.

ועוד דלא מהימנינן ליה לראובן במה שאומר שלא היה בידו משל שמעון כדי להוציא מלוי וזה שנתן לו אדרבא אמרינן שיפה דקדק ואלו לא היה בידו משל שמעון לא היה נותן ללוי והא דאמרינן דכל דבר הנעשה בטעות אינו כלום היינו היכא שידוע שנעשה בטעות כמו גבי אסמכתא וכן בב"מ (ל"ה) גבי ההוא דאפקיד כיפי גבי חבריה דשומא בטעות הוא וכן קנין בטעות דחוזר בסוף פ"ק דגטין גבי הנהו גינאי דעבוד חושבנא בהדי הדדי וקני מהדדי ובתר הכי קאמר דחד מינייהו עביד חושבנא בין דידיה לנפשיה ולא פש גביה ולא מידי ופר"ח ור"ת דמיירי כגון שהודה לו חבירו או שהיה הדבר ידוע בעדות ברורה דלא פש גביה מידי אבל מנפשיה לא מהימן למימר טעיתי במה שהודיתי ואף על גב דאית ליה מגו דאי בעי אמר חזרתי ופרעתי משום דמילתא דלא שכיחא הוא שיטעה אדם אדרבה הוא מדקדק יפה קודם שיוציא מתחת ידו וכן משמע מהא דתניא בשבועות פרק שבועת הדיינין (מ"א) מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב ובפ"ק דב"ב (ו’) מפרש טעמא דכל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי דמי ואמאי לא מהימן לומר אין לך בידי שטעיתי שהייתי סבור להיות חייב לך ואיני חייב לך כלום במגו דאי בעי אמר פרעתי אח"כ אלא ודאי לא מהימנינן ליה במגו ובשבועה דאפילו קודם שיודה ידקדק אם חייב לו כ"ש קודם שיוציא המעות מתחת ידו אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.


סימן זעריכה

שאלה ראובן קנה משמעון תבואה בממון ידוע ועשה שמעון שטר חוב על ראובן הנזכר וקודם שקנו מידו אמר לשמעון מי יתן לי תבואה זו אמר לו שמעון הרי יהודה יתננה לך ובאותו מעמד קבל על עצמו יהודה הנזכר לתת לראובן התבואה הנזכרת ולאחר שקבל יהודה לתת התבואה לראובן קנו מיד ראובן קנין גמור וראובן תבע מיהודה התבואה הנזכרת ויהודה הודה שקבל על עצמו לתת התבואה לראובן אבל טען ואמר שבשעה שקבל על עצמו לתת התבואה לראובן לא היה לו שום דבר משל שמעון לא תבואה ולא דבר אחר ועוד טען שאפילו אם יתחייב לתת לראובן שום דבר בשביל הודאתו אינו חייב לתת לו אלא מעות כפי מה שהיה שוה התבואה בשעה שקבל עליו לתתה לראובן או בסכום שקנה ראובן ממנו תשובה כיון שראובן לא רצה להשתעבד עצמו להתחייב באלו המעות עד שיהודה אמר לו ליתן דמיהם דהיינו התבואה הוה ליה תן לי ואני נותן לך דהוא קבלן כדאמר רבא בפרק בתרא דב"ב (קע"ד) כולן לשון ערבות הן בר מתן לו ואני נותן לך דהוי קבלן וממי שירצה יפרע אמנם צריך לידע אם בשעה שקנה ראובן משמעון התבואה יצא שער התבואה בשוק שער מפורסם של העיירות במקום שנעשית הקנייה וקנה אותה בשער השוק אז חייב ליתן לו תבואה ויפרע ממי שירצה משמעון או מיהודה וכן נמי אם היה לשמעון באותה שעה תבואה ברשותו בסכום אותה תבואה שנתחייב לראובן אפי' לא יצא השער או אפי' קנה ממנו תבואה פחות משער שבשוק חייב ליתן לו תבואה אבל אם לא יצא שער מפורסם לתבואה שבשוק וגם לא היתה תבואה לשמעון אז אינם חייבים לא שמעון ולא יהודה ליתן לראובן אלא המעות שנתחייב ראובן בשטר לתתם לשמעון ואם יתנו לו תבואה הוה רבית נאום הכותב אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן חעריכה

שאלה ראובן תובע משמעון מנה והשיב שמעון מנה היה לך אצלי אך פרעתיך כי בפניך דברתי עם אמי שתתן לך בעדי זה הממון ונשארה לך חייבת בו במעמד שלשתן וגבית ממנה בפני מקצתן והביא שמעון עדים על זה שאמרה אמו לראובן אני אתן לך זה הממון בעד בני ושאמר לו אז שמעון מעתה אל תתבע ממני כלום שהרי אמי חייבת לך ושתק אז ראובן וראובן אומר שלא נתרצה לגבות מאמו כלום ושתק מפני שלא חשש לדבריו ומה שגבה ממנה הוא ממה שהיתה חייבת לו אבל מזה המנה לא גבה כלום ושמעון אומר שרוצה לישבע שפרע לו זה המנה או הוא או אחר בעדו.

תשובה חייב שמעון לפרוע אותו הממון לראובן ואינו נאמן בשבועתו שפרעו או שפרע אדם אחר בעבורו שהרי הוא מודה שנתחייב לו מנה אלא שהוא אומר שנפטר ממנו מאותו מנה בשביל שהעמידו אצל אמו והיא נדרה במעמד שלשתן לפרוע לו אותו המנה בשבילו ובזה הוא סבור להיותו פטור כיון דבמעמד שלשתן נדרה לו וחשוב זה בעיניו כאלו פרע ונסתלק ממנו וכן טוען בודאי חייב הייתי לך ופרעתיך כי בפניך דברתי עם אמי שתתן לך המנה ונשארה לך חייבת בו אלמא שהחשיב זה פרעון מה שאמו נדרה ליתן לו בשבילו וכיון שחשוב זה פרעון בעיניו אנן סהדי דלא הדר תו ופרע ולואי שיפרע אדם מה שנראה לו שהוא חייב הילכך אינו יכול לישבע שפרע הוא או אדם אחר אותו הממון בשבילו כיון שהודה על הפרעון היאך היה והוא היה סובר שהיה פרעון טוב ואינו פרעון דבמעמד שלשתן אינו מועיל אלא א"כ היה הממון ביד מי שמעמיד אותו אצלו כגון שאמר מנה שיש לי בידך תנהו לפלוני או מנה שאתה חייב לי תנהו לפלוני במעמד שלשתן בכהאי גוונא קנה ונפטר החייב אבל אם אמר ראובן לשמעון מנה שלוי חייב לי אני אפרעהו לך בשבילו לא קנה ולא נפטר לו בכך אמנם מה שטען בטענה ראשונה וגבית ממנה מקצת בפני זו טענה ודאית היא דאעפ"י שלא נתחייב אמו מן הדין ליתן בשבילו זה הממון מכל מקום כיון שהוא טוען טענת בריא שבפניו קבל פרעון מאמו ישבע כמה היה הפרעון שקבל מאמו מאותו מנה שהיה חייב לו ויפרע המותר והנראה בעיני כתבתי אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.


סימן טעריכה

שאלה ראובן חכר מן הקהל מס באלף וארבע מאות חמישים זהובים ועשה עליו שטר מאלף וארבע מאות זהובים וחמישים זהובים התנה על פה עם הקהל בפני שמעון לתתם לו בסוף חדש אירעו דברים בין הקהל ובין ראובן בענין החכירות ובאו אחרים ואמרו ליתן בחכירות אלף ושלש מאות זהובים ואמר ראובן תנו להם החכירות ואני אפסיד בזה החמישים זהובים ואתם תפסדו המאה ובכך הסכימו ושמעון לא היה מצוי בזה המעמד ועתה בא שמעון ותובע לקהל חמישים זהובים שהיו חייבין לו תחלה ואומר כשאמר ראובן מתחלה לתת לי בשבילכם אני שתקתי ולא סלקתי ידי מכם אלא אם יתן אקבל בשבילכם כל שכן שנתבטל החכירות הראשון וגם נתבטל התנאי של החמישים זהובים שלא היה חייב לי ליתן אלא מכח החכירות וכשנתבטל זה נתבטל זה והקהל אומרים אף על פי שנתבטל החכירות הראשון ונתננו אותו לאחרים ענין הנ' זהובים במקומו נשאר ולראובן יש לך לתבוע.

תשובה כיון שנתחייב ראובן לקהל סכום ממון החכירות ובפני הקהל ובפני שמעון התנה ליתן לשמעון חמישים זהובים ממעות שהיה חייב ליתן לקהל והסכימו הקהל ליתנם לו כיון שנגמר ענין החכירות עד שאין בו חזרה אלא מדעת כולם קנה שמעון במעמד שלשתן וחייב ראובן ליתנם לשמעון אף על פי שנתבטל החכירות ואפי' לא ניכו לו הקהל אותם חמישים זהובים כי כבר נתחייב ראובן לשמעון ולא יפסיד שמעון אם ראובן בטל החכירות מדעתו ולא דמי להא דאמרינן בפ"ק דגיטין (י"ד) הנהו גינאי דעבוד חושבנא בהדי הדדי פש חמש איסתרי גבי חד מינייהו אמרו ליה יהבינהו ניהליה למרי ארעתא בעסקא באפי מרי ארעא וקנו מיניה אזל ועבד חושבנא בין דידיה לנפשיה ולא פש ליה גביה מידי ומסיק התם דהוי קנין בטעות וחוזר אלמא כיון שנתברר שאין הלוה חייב למלוה לא זכה המקבל אף על פי שהיה במעמד שלשתן ובקנין לא דמי דהתם נתברר הדבר דבשעת המעמד של שלשתן לא חייב לו כלום כמו שפר"ח וכן רי"ף שהיו מודין לו בעלי דינין או שהיה ידוע בעדות ברורה דלא פש ליה גביה מידי אבל בנדון זה בשעת המעמד היה חייב לקהל ונתחייב גם הוא לשמעון אם נתרצה אחר כך לבטל החכירות החיוב שנתחייב ראובן לשמעון אי אפשר להם להפקיע וכ"ש בנדון זה שבשעת ביטול החכירות התנו בפירוש שיפרע ראובן החמישים זהובים לשמעון הילכך חייב ראובן ליתן החמישים זהובים לשמעון וצריך שמעון לתבוע לראובן לדין ולהוציאם ממנו ולא מן הקהל אמנם אם ראובן גברא אלמא הוא ולא ציית דינא או לא נמצאו לו נכסים הקהל חייבין לפרוע לשמעון וכן אני אומר בכל מעמד שלשתם שאמר ראובן לשמעון מנה לי בידך תנהו ללוי במעמד שלשתן דקנה לוי מ"מ לא נפטר ראובן מלוי מאותו מנה שהיה חייב לו אם לא יוכל לוי לגבות משמעון אותו מנה אם לא שפטר לוי בפירוש לראובן שהיה חייב לו אבל אם שתק לוי יכול לוי לומר לראובן לטובתך עשיתי שנתרציתי לקבל המנה שאתה חייב לי משמעון כדי להקל מעליך אבל לא פטרתיך אם שמעון לא יתן לי דמעמד שלשתן היא הלכתא בלא טעמא ופר"י שעשו דבר זה בשביל תקנת השוק דמי שקונה סחורה ואין בידו מעות מעמידו אצל בעל חובו ואין צריך להמתין עד שיקנה לו בקנין ואף קנין לא היה מועיל לקנות הלואה ותקנה זו לתקנת המלוה היא שיוכל לקנות סחורה באותה הלואה ועוד יפו כח המלוה כי אפי' בעל כרחו של הלוה משתעבד הוא למקבל אבל שעשו תקנה שנפטר ראובן מלוי המקבל בשתיקה בעלמא לתקנה זו אין סברא וטעם אף על פי שיפו כח המקבל שאין המלוה יכול למחול ללוה ועדיף ממוכר שטר חוב לחברו שאם חזר ומחלו מחול אלמא שנסתלק המלוה לגמרי גם זה בשביל תקנת המלוה עשו כמו שפר"י דאם לא כן בטלה עיקר התקנה שלא יסמוך הסוחר על מעמד שלשתן אם היה המלוה יכול למחול ומטעם זה סלקו המלוה לענין מחילה כדי להעמיד התקנה אבל לענין זה שיפטר המלוה בשתיקת המקבל לענין זה לא סלקוהו ומטעמא דפרש"י לעיל אבל ראה שלא יתבע את ראובן תחלה כל זמן שיכול לגבות משמעון כי הוא עיקר החייב ולא נשאר על ראובן אלא דין ערבות וכן כתב בעל העיטור דלא נפטר ראובן בשתיקה אם לא שפטרו לוי המקבל בפירוש אבל רי"ף כתב שנפטר ראובן והביא ראיה מן הירושלמי ראובן היה חייב לשמעון סמכיה גבי לוי אי פרען לוי לית ראובן חייב הדא דתימא שלא עשו ערמה אבל עשו ערמה חייב ובעל העיטור דחה ראיה זו ואין לי להאריך ושלום אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן יעריכה

שאלה ראובן חזן העיר היה חייב לשמעון חמישים זהובים העמידו אצל לוי שהיה גובה אלמעונה והיה פורע המנה לחזן ואמר לו לצאת בהם לשמעון וטען שמעון שיצא לו בהם במעמד שלשתן ליתנם לו לזמן קצוב ובקנין טען לוי כן יצאתי לך אבל לא היה לו בידי באותה שעה כלום אלא שפייס אותי לצאת לך בשביל להבא ומיד יצא ראובן החזן מהעיר ולא היה לי ליתן לו כלום לכן אין לי ליתן לך כלום בשבילו ועוד שמעולם לא היה לך שום קנין ממני באלו החמישים זהובים אלא דברים בעלמא ובלא זמן קצוב.

תשובה הנה שמעון טוען שיצא לו לוי בחמישים זהובים בקנין ליתנם לו לזמן קצוב ולוי מודה שיצא לו בהם אבל בלא קנין ובלא זמן קצוב מה שאומר לוי שיצא לו בהם בלא זמן קצוב זו אינה טענה כי סתם הלואה שלשים יום כ"ש בנדון זה שנכנס ליתנם לו לזמן שהיה ראובן חייב לפרעם אבל מה שאמר שהיה בלא קנין זו היא טענה טובה ליפטר כי במעמד שלשתן לא קנה שמעון כיון שלא היה לראובן מעות באותה שעה ביד לוי כי מעמד שלשתן אינו קונה אלא כשאומר לו מנה לי בידך או מלוה או פקדון תנהו לפלוני במעמד שלשתן ובנדון זה שלא היה לוי חייב לראובן כלום באותה שעה כי לא באו לידו עדיין באותה שעה מהאלמעונה שהיה גובה כי שמעון עצמו טען שאמר ראובן ללוי תן חמישים זהובים לשמעון בעל חובי ולא אמר לו שאתה חייב לי או שיש לי בידך תנהו לשמעון אלא נדר לו על העתיד לגבות הילכך לא קנה מכח מעמד שלשתן אלא מכח קנין שהוא טוען שהיה שם ולוי כופר ואומר שלא הקנה בקנין וישבע שהוא כדבריו שלא היה שם קנין ויפטר אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.


סימן יאעריכה

וששאלת ראובן שהשכיר חפץ לשמעון בסך ידוע לזמן שיצטרך לו והיה חייב ראובן ללוי מאה זהובים והמחהו אצל שמעון ויצא לו בהם במעמד שלשתן על סמך דמי השכירות ולא נתחייב בשכירות אלא החמישים זהובים כי לא נצטרך יותר לחפץ ועתה תובע לוי משמעון מאה זהובים כי יצא בהם בסתם בלא תנאי ושמעון אומר לא היה לו לראובן בידי אלא שכר החפץ .

תשובה אם שמעון יצא ללוי סתם במעות ואומר מאה זהובים יש לי משל ראובן אתנם לך ולא הזכיר לו שכר החפץ לית דין צריך בשש שצריך ליתנם לו ואפי' אמר מאה זהובים שאני חייב לראובן משכר החפץ אתנם לך חייב ליתנם לו כיון שהודה שהיה חייב לראובן מאה זהובים משכר החפץ ולאו כל כמיניה לומר נסמכתי על מה שהייתי עתיד להשתמש בחפץ אלא כיון שאמר שאני חייב לראובן הרי הודה ונתחייב בהן ללוי אבל אם לוי מודה שעל שכר החפץ הבטיחו לתת לו ולא היה לשמעון ממעות ראובן אלא שכר אותו החפץ אינו חייב ללוי כלום אפילו דמי השכר שנשתמש בחפץ עד אותו היום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והיינו כשיחזיר החפץ כדמוכח בההיא דעשה לי שירים ונזמים ואקדש אני לך (קדושין מ"ח) הילכך אין כאן לא מלוה ולא פקדון.


סימן יבעריכה

שאלה ילמדנו רבינו ראובן היה חייב לשמעון מנה ושמעון דר בעיר אחרת ולוי היה הולך לעיר שמעון והיה חייב לראובן מנה ואמר לו ראובן ללוי מנה שאתה חייב לי תנהו לשמעון ולוי אומר נתתי ושמעון אומר לא לקחתי מי אמרינן שליח נשבע שבועת היסת שנתן ובעל חוב בנקיטת חפץ כיון שהשליח מכחישו וישלם ראובן לשמעון לפי שמצאתי הרמב"ם שכתב בספר קנין בהלכות שלוחים ושותפים בפ"א השולח ממון ביד שלוחו ואמר לו הולך מנה זה לפלוני שאני חייב לו והלך ונתן לו שלא בעדים השליח אומר נתתיו הבעל חוב אומר לא לקחתי והרי שלשתן עומדין השליח נשבע היסת שנתן ובעל חוב בנקיטת חפץ שלא לקח וישלם בעל החוב למלוה ואפי' היו השלוחים שנים אין עדותן מועלת מפני שהם נוגעין בעדותן שהן חייבים שבועת היסת בד"א כשהיה השליח מכחיש את בעל חובו והרי שלשתן עומדין אבל אם בא השליח ואמר נתתי כמה שאמרת לי אינו יכול להשביעו שבועת היסת שעשה שליחותו שהרי אין טוען עליו טענת ודאי שלא עשה שליחותו ע"כ ואני אומר שיש לחלק בין הולך ממון בין תן מנה לפלוני שאתה חייב לי או דילמא דרך אחד להם.

תשובה דע שאין חילוק בין הולך מנה בין תן מנה לפלוני שאתה חייב לי אלא בשניהם נשבע שעשה מאמרו ונתן לו ונפטר בשבועת היסת שהרי הוא כופר בכל ובעל חוב בנקיטת חפץ כיון דנשבע להוציא והשליח מכחישו ולא מצינו חילוק בין הולך לתן אלא לענין קנייה דאיכא למאן דאמר הולך לאו כזכי ותן כזכי אבל לענין השבועה אין חילוק ביניהם.