שו"ת הרא"ש/כלל סח

<< · שו"ת הרא"ש · כלל סח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

כלל סח

סימן א

הנה הביא לפנינו הנכבד רבי יוסף קרשף שני שטרות האחד כתוב בו מקום כתיבתו וחתימת יד הלוה ושני עדים עליו מקויימים והאחד אין בו מקום כתיבתו ושניהם עדים חתומים עליו ומקויים ושניהם בתוך זמנם וכתוב בהם נאמנות למלוה ולבאים מכחו על הלוה ועל הבאים מכחו ויש לכם תקנה בעירכם שיחתמו על כל שטר שלשה עדים לכתחילה ואם בדיעבד חתמו שני עדים מקצתכם אומרים שנהגו שלא לגבות בו ויש אומרים בדיעבד לא נהגו שלא לגבות בו.

תשובה יראה לנו שהשטר החתום בשני עדים או חותם יד הלוה יש לכם לגבות בו אף לפי תקנתכם כי טעם תקנתכם היא בשביל חשש שקרי ובתלת אי אפשר דלית בהו חד דתקין כדאמרינן גבי דיני ממונות (ג’) דתקנו בשלשה משום יושבי קרנות ובתלתא אי אפשר דלית בהו חד דגמיר ומעיקרא עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בבית דין ואפילו קיום לא היה צריך דלא נחשדו ישראל על הזיוף וכשנתקלקלו הדורות הוצרכו קיום ועתה שנתרבה הקלקול הוצרכתם לגדור ולהצריך שלשה עדים מלבד הקיום וכיון שטעם תקנתכם ידוע היכא דלא שייך אותו טעם לא חלה עליה תקנתכם כדאשכחנא פ' הזהב (מ"ט) שתקנו משיכה ועקרו קנין כסף מדאורייתא משום גזרה שמא יאמר נשרפו חטיך בעלייה ואם היתה עליית הלוקח מושכרת דלא שייך הטעם דנשרפו חטיך בעלייה אוקמוה אדאורייתא ועל זה לא תקנו וכן בכמה מקומות בגמרא ואין להאריך והכא נמי כיון שחתם הלוה עם העדים מלבד הקיום ליכא למיחש לסהדי שקרי ולא גרע חותם ידו מחתימת עד שלישי לטעם תקנתכם להוציא מחשד עדי שקר והשטר השני כל זמן שאינו ידוע שנכתב בעירכם יש לגבות בו אעפ"י שאין עליו שני עדים ועוד כיון שהוגה מכתב יד הלוה והקיום אומר שהוא כתב ידו גם זה מוציאו מחשש שקר ועוד כיון שהשטר מקויים כבר נתקבל עדות העדים בבית דין והוי כאלו כבר העידו דקיימא לן על מנה שבשטר הן מעידין ולא גרע ממלוה על פה בתוך זמנה שגובה מן היתומים דליכא למיחש לפרעון ולצררי ולשובר בתוך הזמן ועוד שהרי יש נאמנות בתוך השטר על הלוה ועל הבאים מכחו ועוד כיון שמסופקים אם נהגו לגבות בו בדיעבד גובה מספק ולא שייך למימר יד בעל השטר על תחתונה אלא בספק שישנו בגוף השטר כגון דבר הכתוב סתם אנו מפרשים אותו בלשון המועט וכן ההיא דפרק כל הנשבעין (מז) לוה ומלוה ושני שטרות יד בעל השטר על התחתונה אבל שטר מקויים אין למנוע לגבות בשביל ספק תקנתכם עד יתברר לכם התקנה שתקנתם שלא לגבות בו הילכך ממה נפשך גובה באלו השטרות ומה שאומרת האלמנה כי הוא עסק של רבי יוסף הלוה כיון שכל הממון הוא בחזקת האלמנה והיתום כי על שניהם מוטל לפרוע החובות ולחלוק המותר כמנהג הארץ הזאת על העסק שהיא אומרת של פלוני היא נאמנת על החצי שלה שינתן לפלוני במגו שאם היתה שותקת ולא היתה אומרת של עסק הוא היו פורעין וחולקין בו מותר נאמנת לומר של עסק פלוני הוא ויפרעו מחצי העסק שהוא חלקו חצי החוב שאני חייב לו וחצי האחר חלק היתומים איפשר שאינה נאמנת אלא הוא כשאר נכסי היתום ושטר המוקדם גובה ממנו ועוד נראה דאפוטרופוס הממונה על נכסי בעל הבית וכן האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית מודים ויודעים שהיה לו לבעל הבית נכסים אחרים תחת ידו ומת ונשאר הממון ברשות בעל הבית והאפטרופוס או האשה מושלים על הנכסים ויודעים של מי הם ובידם להחזיר לכל אחד חייבים להחזיר לכל אחד ואחד שלו ולא אמרינן כיון שמת בעל הבית זכו היורשים בכל הנמצא ברשות אביהם ואין כח לא באפוטרופוס ולא באשה ליתן לשום אדם כלום וגם אם יאמרו של פלוני הם לא מהימני אלא אדרבא חייבים להחזיר לכל אחד מהם שלו ואם לא החזירו ובאו לבית דין מהימני במגו שאם היו רוצים היו מחזירים וראיה מההיא דסנהדרין פרק זה בורר (ל’) אמר להם אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימים וכל שאין בידו ליטלם לא אמר כלום אלמא באותו שיודע שהם של פלוני יכול ליקחם וליתנם לבעליהן ולא אמר כיון דמת המטמין זכו היורשים בכל מה שנמצא ברשותם דשדה נמי היא רשותם דמיירי נמי בשדה של המטמין דומיא דבית ועוד שאין דרך בני אדם להטמין ממונו ברשותו של אחר דאם לא היה יכול להחזיר לבעליהם אין כאן מגו שאם היה מחזירם היה חייב לשלם ליורשים ואם לא נתנו הממון לבעלים אלא אמר כל הדבר ליורשיו דבריו קיימים ונאמן במגו אף על גב דיצא כבר מתחת ידו וחייבין היורשים להחזיר מה שאמר ואם הוא ירא שאם יאמר הדבר ליורשים לא יחזירו הממון לבעליו חייב הוא להחזירו כדי לקיים מצות השבה ובנדון זה שהאשה היתה שולטת בכל אשר לו והממון היה הכל תחת ידה אחרי מותו ויודעת ומכרת בכל עסק ועסק של מי הוא והיתום הוא קטן יונק שדי אמו וגם רגלים לדבר ומקצת בני הבית מכירין של מי העסק חייבת האלמנה להחזיר לכל אחד שלו לקיים מצות השבה ולמנוע היתום מאיסור גזל ואם יצא הממון מידה ובא ליד האפטרופוס או ליד בית דין יעשו בית דין ככל אשר תאמר האלמנה במגו דמיד אחרי מות אישה היתה מחזרת לכל אחד שלו דבית דהכא כמו בשדה דהתם דיכולה ליטלם.

סימן ג

ועל האלמנה אם צריכה לישבע אם גבתה כתובתה אם לאו שאלה זו תתברר על ידי שתבעו הנושים את האלמנה והיא תאמר שאין לה ממה לפרוע צריכה לישבע שאין לה ובכלל אותה שבועה ישנה שבועת כתובתה שאם לא גבתה יש לה ממה לפרוע אף אם היתה רוצה למחול ליתום אינה יכולה למחול כי כבר נשתעבדו כל מי שחייב לה לנושיה מדרבי נתן כדמוכח בכתובות (י"ט) שאם אמר המלוה שטר אמנה הוא אינו נאמן משום דחב לנושיו ומיהו אין אנו צריכין לכל זה כי הנושים יגבו חובותיהם ממי שירצו כי הם אחראין וערבאין זה לזה ואם לא ימצאו מן האלמנה יגבו מן היתום והנראה בעיני כתבתי אשר בן הרב רבי יחיאל ז"ל.

סימן ד

שאלה ראובן ואשתו נתנו במתנה מעכשיו לאחר פטירת הנפטר מהם באחרונה בתים שהיו להם לארבעת בניהם הרביע לכל אחד מהם וכתבו שטר מתנה בקנין לכל אחד ברביע האחד מאותם הבתים ואבדו שלשה השטרות מהם ונשאר השטר האחד בידו מאלו הארבעה אחין וכתוב בו קודם חתימת העדים לאחר וקנינא טופס זה והרביע השני מן הבתים הנזכרים נתנו אותו במתנה ראובן ואשתו הנזכרים לפלוני בנם בשטר מתנה שני שזמנו זמן שטר זה וחתום בחתימתנו אנחנו חתומי מטה והרביע הג' מהבתים הנזכרים נתנו אותו במתנה ראובן ואשתו הנזכרים לפלוני בנם בשטר מתנה שלישי שזמנו זמן שטר זה וחתום בחתימתנו אנחנו חתומי מטה והרביע הרביעי מהבתים הנזכרים נתנו אותו במתנה ראובן ואשתו הנזכרים לפלוני בנם בשטר מתנה רביעי שזמנו זמן שטר זה וחתום בחתימתנו אנחנו חתומי מטה וחתמנו על שטר זה הכתוב למעלה על מנת שלא ידונו בשום ענין מענייני שטר זה לשום אדם [מפלוני ופלוני ופלוני הנזכרים ולא לשום אדם] מבאי כח שום אדם מהם אבל ידונו בזה השטר הכתוב למעלה לפלוני ולכל באי כחו זכות גמורה ועתה יורנו רבינו אם הפסידו אלו הג' אחין שאבדו שטרותיהן ולא יועיל להם מה שכתוב בשטר הנמצא כיון שלבסוף כתוב שלא ידונו להם בו אם לאו ואפילו אם תרצה לחוש ללשון השטר שלא ידונו להם בו הנה עדי השטר קיימים ומעידים בעל פה על נוסח השטרות וסופר בית דין מעיד גם כן שכתב כל ד' שטרות ואת"ל כיון שהעדים מעידים להם זה [זכו] בקרקע אם נמצאו השטרות שלמים או קרועים בעזבון הנותן מהו מי אמרינן כיון דברשותו נמצאו אמרינן דלמא הדור וזבנינהו מנייהו דטוענים ליורש או דלמא מצי אינהו למיטען אנן יהבינן להו ניהליה לא נטעיהו ועוד דהוה בהו תרי קטנים וחד לא הוה במתא בעידן מתנה ומשום הכי נקטינהו אבוהון בידיה והאי דמשתכחי קרועין אימר יורשים קרעינהו אחר מותיה תשובה אעפ"י שנאבדו שטרות השלשה לא הפסידו זכותם כיון שהעדים החתומים על שטר רביעי מעידין גם על מתנת השלשה אעפ"י שכתוב בו לא ידונו בשום ענין מענייני שטר זה לשום אדם מפלוני ופלוני ופלוני הנזכרים אין לשון זה יכול לבטל העדות שהעידו על מתנתם כי דבר זה דומה לעדים שהיו מעידים לפני הדיינים פלוני חייב לפלוני מנה ואומרים אין אנו רוצים שתועיל עדותנו לפלוני בודאי אין אנו משגיחין על דבריהם האחרונים דמילתא בלא טעמא היא דכיון שהם מעידים למה לא תועיל עדותם ועוד דנראה דמה שכתוב שלא ידונו וכו' על זכות ואחריות הכתוב בשטר המתנה היתה כוונתם שלא יבא לאחד מהם שני שטרי אחריות על מתנה זו ואם המתנה בלא אחריות שמא יש זכיות אחרות בתוך השטר ואינו רוצה שיהיה להם אלו הזכיות בשני שטרות אבל לא היתה כוונתם שלא תועיל עדותם על שטר המתנה ועוד דל מהכא עדות שטר זה כיון שעידי השטר קיימים וזוכרין עדותן המתנה קיימת ואפילו נמצאו השטרות בביתו של הנותן וברשותו שלמים או קרועים לא נתבטלה המתנה אפילו לרשב"ג דאמר בפרק גט פשוט (קס"ט) הנותן מתנה לחברו והחזיר לו השטר חזרה מתנתו הני מילי בשטר קניית השדה שכתוב בו שדי נתונה לך ומפרש טעמא דרשב"ג משום אותיות נקנות במסירה וכשהחזיר לו את השטר הוי כאלו כתב לו בקלף שדי נתונה לך שהרי השטר שקנה בו השדה מסרו ונתנו לזה ואותו זכות שהיה לו בזה השטר שקנה לו את השדה חזר ונתנו לו ובזה חזר וקנה השדה ממנו אבל המתנות הללו בקנין סודר נתנו והשטרות לא נכתבו אלא לראיה בעלמא והילכך בחזרת השטר לא חזרה המתנה אפילו לרבן שמעון בן גמליאל וכל שכן דאין הלכה כרשב"ג אלא כרבנן דאמרי מתנתו קיימת אשר בן הרב רבי יחיאל ז"ל

סימן ה

וששאלת משטר שכתוב בו נתחייב פלוני לפלוני כך וכך זהובים שיתנם לו לזמן פלוני בנאמנות ואחריות ובכל יפוי שיפה הסופר.

אם אין תקנה בעיר שיגבו בזכירה יראה שגובין בו שהעדים מעידים שנעשה הקנין בפניהם על מנת שיכתוב הסופר השטר בכל יפוי כמו שרגיל הסופר לכתוב שטרי העיר וכן מוכח הלשון שנקרא זכירה לפי שכותבין העדים הענין מיד כדי שלא ישכחוהו ואחר כך הולכין לסופר והוא כותב השטר על פי דבריהם הילכך אם אירע כך שלא נכתב השטר מכל מקום נלך אחר עדות העדים החתומים על הזכירה ובחתימתן יצא הקול והוה מלוה בשטר ונדון בו כפי יפוי כח שרגילין לכתוב הסופרים בשטרי העיר ומה שכתבת שאין כתוב בו באיזה מקום נעשה ולא מאיזה מטבע הם הזהובים על המקום אין קפידא ואת המטבע הפחות הנקרא זהובים יגבו לו.

סימן ו

וששאלת על שטר שכתוב נתחייב פלוני לפלוני ולפלוני ולבסוף האמין למוציא השטר ואחר כך תבע אחד מהם עם השטר וטוען הלוה שכבר פרע לחברו ומודה חברו שנתפרע דע כיון שהאמין למוציא השטר לאו כל כמיניה לומר שפרע כל זמן שזה מוציא השטר ואם היו שותפים בחוב כיון שהאחד מהם מודה שנפרע אם יש לו נכסים למודה בית דין יורדין לנכסיו ופורעין לחבירו חלקו ואם אין לו נכסים לא מהימן להפסיד לחברו כיון שהשטר בידו אבל על חלקו הוא נאמן ובית דין מגבין לאחד חלקו אף על פי שכתוב בשטר שכל מי שיוציא השטר יגבה כל החוב כיון שידוע שהיו שותפין ומודה שקבל חלקו לא יפרע מנכסי חלקו פעמים ושלום אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל

סימן ז

שאלה ראובן נתחייב בקנין סכום מעות לאשתו או לכל מי שיוציא שטר זה ומתו ראובן ואשתו ועכשיו יוצא השטר מיד שמעון על נכסי היורש בן המלוה והלוה וטוען היורש ששטר החוב הוא שלו שהוא עומד במקום אמו שהוא יורשה ושמעון טוען שהשטר הוא שלו מפני שאני מוציאו וכתוב בו או לכל מוציא שטר זה שהאמין הלוה למוציא השטר נאמנות גמורה עליו ועל יורשיו והבן יורש הלוה ולכך הוא חייב לפרוע והיורש טוען שלא נתן נאמנות למוציא השטר אלא כל זמן שלא יערער עליו המלוה שהוא העיקר אבל בזה השטר שהוא יורש המלוה ומערער על המוציא אין כח נאמנות להוציא בזה השטר ועוד טוען היורש שיצא קול בעיר כי ביום שמתה אמו לקח זה השטר והמוציא השטר אומר לא כי אלא אדרבא אומר שהוא הלוה הממון ההוא ללוה ועשה השטר בשם המלוה ההוא.

תשובה יקבל החכם הנכבד את תשובתו הוי יודע כי נהגו בכאן בטוליטולה אף על פי שכותבין בשטרות או למוציא שטר זה יהודי או גוי שאין מוציא השטר גובה בלא הרשאה או כתיבה או מסירה שיעשה לו המלוה וכן מסתבר מדכוללן יחד יהודי או גוי וגוי דבר פשוט הוא שאינו יכול לגבות בו אם הוציא השטר שאין העדים יכולין לזכות לו דאין זכיה לגוי כדאמרינן בפרק איזהו נשך (ע"א) קטן דאתי לכלל שליחות אית ליה זכיה גוי דלא אתי לכלל שליחות לית ליה זכיה וכיון דלית ליה זכיה אם כן אין העדים יכולין לזכות בשבילו שיוכל לגבות החוב אם השטר יוצא מתחת ידו ומה שרגילין לכתוב בשטרות או גוי אינו מועיל כלום אף על גב שלישראל מועיל כי העדים זוכין לו שלא בפניו מכל מקום כיון שכוללם יחד ישראל או גוי מדהא ליתא הא נמי ליתא זו היא סברא למנהג שנוהגין פה שצריכין הרשאה או כתיבה ומסירה ועוד אני אומר אף אם מועיל זה התנאי שיוכל לגבות בו כל מי שהשטר יוצא מתחת ידו דכל תנאי שבממון קיים מכל מקום תנאי זה אינו אלא במקום הרשאה או במקום כתיבה ומסירה כיון שידוע שעיקר הממון הוא של המלוה ולא עשה תנאי זה אלא שלא יצטרך להרשאה אם ירצה לעשות שליח לגבות החוב ואם ירצה למכרו לאחר שלא יצטרך כתיבה ומסירה אלא ימסור לידו השטר ויגבה בו וכיון שאותו שמוציא השטר הוא בא מכח המלוה אמו של היורש הרי היורש במקום אמו ומחל השטר לעצמו שהוא היורש את אביו ועומד במקום אביו דקיימא לן המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל וכיוצא בו בזה מצינו בכתובות בפרק הכותב (פה) קריבתיה דרב נחמן זבינתא לכתובתה בטובת הנאה איגרשה ושכיבה אתו לקוחות וקא תבעו לברתה אמר רב נחמן ליכא מאן דליסבא עצה שתחול כתובה דאמה לגבי אבוה ותהדר ותירתה מיניה וזהו אם היה טוען המוציא את השטר שאם היורש מסרה לו השטר והוא אינו צריך כתיבה מאחר שכתוב בשטר לכל מוציא שטר וכ"ש עתה שטוען המוציא השטר שהוא הלוה הממון ההוא ועשה השטר בשם המלוה ההיא דטענה גרועה היא דאין אדם מלוה מעות לראובן ועושה השטר בשם לאה אשת ראובן דכל הממון הנמצא ללאה הם נכסי מלוג וראובן אוכל פירות ואם מתה יורשה ואפילו אם אמר בשעת ההלואה לראובן המעות הללו שלי הן ואני מלוה אותם לך בשם אשתך ואפילו בפני עדים אמר לו אפילו הכי אינו מצוי שאדם יעשה כך שהוא חושש שמא ימותו העדים או ישכחו הדבר ויחזיר ראובן בממון הילכך טענה גרועה היא ולא מהימן נמי במגו דאי בעי אמר מסרה לי השטר כדאמרינן בטענת סיטראי נינהו דאע"ג דטענה גרועה היא נאמן במגו דלא היו דברים מעולם וכן הנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא שיכול לטעון עד כדי דמיהן במגו דלקוחין הן בידי דאלו היה טוען אמך מסרה לי השטר היה מוחל לעצמו כמו שכתבתי לעיל וכל שכן דאין לו עדים שאמר בשעת ההלואה שהמעות היו שלו הילכך אין בדבריו כלום ובית דין יקרעו השטר.

סימן ח

וששאלת שטר שכתוב בו פלוני לוה מפלוני מנה וחייב עצמו למלוה או לכל מי שמוציא שטר זה כדי שלא יצטרך לעשות הרשאה לשום אדם ונסתפקת אי מהני מחילת המלוה דבר פשוט הוא דמהני ביה מחילה כיון שידוע הוא שעיקר הממון הוא של המלוה ולא כתוב כן אלא שלא יצטרך לעשות הרשאה בתר כוונתו אזלינן ולא עדיף ממכרו לאחר או הרשה לאחר דאמדינן דעתיה דלעולם עיקר הממון שייר לעצמו שיהא בו כח למחול דנפקא מינה שאם יאבד ממנו השטר ויבא ליד אחר שיגבה מעותיו מן הלוה וימחול לו החוב ולא יוכל מוציא השטר לגבות את חובו.

סימן ט

יקבלו החכמים הנכבדים את תשובתם על שני הדרכים אשר נסתפקו בהם חכמי ברגש יצ"ו הא' שטר שלא הוזכר (נכתב) בו שם המלוה אלא ששעבד עצמו הלוה שכל מי שמוציא עליו שטר חוב זה שיגבה ממנו הממון הנזכר בשטר אם הוא שטר או לא יראה שהוא שטר וכל המוציאו גובה בו אעפ"י שידוע שהוא לא הלוה זה הממון כי המלוה לא רצה להלות ללוה עד ששעבד עצמו לכל מוציא השטר כדי שלא יצטרך להקנותו לאחר בכתיבה או במסירה אם ירצה למכרו או לתתו לאחר או אם ירצה להרשות לאחר שיגבה החוב בשליחותו שלא יצטרך לכתוב לו שטר הרשאה וכל תנאי שבממון קיים ואעפ"י שהעדים שזכו בשעת הקנין בשביל מוציא שטר החוב לא הכירוהו ולא ידעו מי יהיה מוציא השטר אף על פי כן מועיל הקנין והזכות שזכו בשבילו כדאמרינן בגיטין (י"ג) גבי מעמד שלשתן נעשה כאומר לו משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך וכן בנדון זה שעבד עצמו בפירוש לכל מוציא שטר זה ואם ישיב המשיב לא דמי דשאני התם שהמלוה מיהו היה ידוע וניכר בשטר ואגב דמשתעביד ליה משתעביד לכל מאן דאתי מחמתיה אבל הכא דאין שם המלוה ידוע לא משתעבד כלל הא לך ראיה ממקום אחר שאינו תלוי בזה אלא אף על פי שאין המלוה נזכר בשטר הוי שטר מעליא מהא דאמרינן בשילהי בתרא (קע"ב) ההוא שטרא דנפק בבי דינא דרב הונא והוה כתיב ביה אני פלוני בן פלוני לויתי ממך מנה אמר רב הונא ממך ואפילו מריש גלותא ממך ואפילו משבור מלכא כלומר כל מי שהשטר יוצא מתחת ידו אפילו שבור מלכא או ריש גלותא שאינן רגילין להלוות מעות לשום אדם גובין בו אעפ"י שלא הוזכר שם המלוה בשטר וכן בנדון זה כיון שכתוב בשטר ששעבד עצמו לכל מוציא שטר זה גובה בו כל המוציאו ואם תאמר שאני התם דאעפ"י שלא הוזכר שם המלוה בשטר מכל מקום הלוה הכיר וידע פנים אל פנים ששעבד עצמו לו אבל בנדון זה הלוה לא הכיר וידע מוציא שטר זה ששעבד עצמו ונכסיו לו הרי לך ראיה הראשונה מההיא דמשתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך שאינו תלוי בזה אלא אדם יכול לשעבד עצמו ואת נכסיו אפי' למי שאינו מכיר וכן מצינו בשאול על מעשה דגלית הפלשתי ששעבד עצמו ונכסיו ליתן עושר גדול למי שיכה הפלשתי ובא דוד והכהו ונתחייב שאול לדוד באותו ממון דבפרק ב' דסנהדרין (י"ט) קאמר שקדש דוד את בת שאול באותו ממון אלא דסבירא ליה לשאול דאע"פ שנתחייב לדוד באותו ממון אינה מקודשת דהמקדש במלוה אינה מקודשת הרי ראיה ברורה שאדם יכול לשעבד נכסיו אף למי שאינו מכיר ויודע בשעת השעבוד מי הוא וכ"ש בנדון זה שהכיר את המלוה ושעבד עצמו ונכסיו לכל מוציא שטר זה דהוי שטר מעליא.

סימן י

ועל הדבר האחר אשר נסתפקו בו חכמי ברגש אם יהא רשאי שום יהודי מוציא שטר חוב על יהודי אחר לתפוס גופו בכח אותו שטר חוב אף על פי שיהיה כתוב בשטר שם המלוה.

דבר ברור הוא שאם אין ללוה ממון לפרוע לא יתפוס המלוה גופו של לוה וישתעבד בו או ימכרנו בשביל חובו דדוקא בשביל גנבה הוא נמכר דכתיב ואם אין לו ונמכר בגנבתו ודרשו חז"ל (קדושין י"ח) בגנבתו ולא בכפילו בגנבתו ולא בזממו והוא הדין בגנבתו ולא בחובו ואפי' אם שעבד גופו לכך אין השעבוד חל על גופו דאם שעבד גופו למכרו כעבד אין שעבוד זה חל דאין עבד עברי נוהג בזמן הזה וגם המלוה עצמו אינו יכול להשתעבד בגופו וכ"ש ליסרו עד שיפרע לו אינו רשאי דתנן האומר סמא את עיני קטע את ידי שבר את רגלי חייב ע"מ לפטור חייב וא"כ למה יתפשהו להשתעבד בו אינו רשאי ליסרו אינו רשאי וכל זה בחוב שמלוה אדם לחברו אבל במס המלך נהגו הקהלות לתפוס כל מי שאינו פורע מס המלך ודינא דמלכותא דינא נאם הכותב אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל [מה ששאלת שטר שקיבל עליו הלוה לאסור גופו עד שיפרע אם שטר זה קיים.

אם התנאי הוא לאסור בבית הסוהר של גוים לכתחלה אין למסור חבירו בידי גוים לאסרו בידם אף על פי שאדם יוכל להתנות ולמחול על צער גופו כדמוכח בפ' החובל (צ"ג) דתנן האומר סמא את עיני קטע את ידי שבר את רגלי חייב על מנת לפטור חייב קרע כסותי שבר כדי חייב על מנת לפטור פטור וקאמר מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא רבי אושעיה אומר משום פגם משפחה רב אומר משום שאין אדם מוחל על ראשי אברים שלו ורבי יוחנן אומר יש לאו שהוא כהן ויש הן שהוא כלאו והלכה כרבי יוחנן דתניא כוותיה אלמא שאדם יכול להתנות ולמחול על ראשי אברים שלו הני מילי לפטור מתשלומין אבל לכתחלה אין התנאי מועיל שיהא מותר לכוף גוף חבירו ולעשות לו שום צער בגופו נאם הכותב אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל]

סימן יא

שאלה ר' דוד ן' יעיש הוציא שטר חוב שכתוב בו שנתחייב בקנין שלם אבואלחסין כך וכך מעות לכל מוציא שטר חוב זה ולא פירש בו שום אדם והשטר עשוי ככל חומר תיקון שטרות ובנאמנות ובשבועה שנשבע לפרוע לכל מוציא שטר חוב זה.

תשובה מה שטען אבואלחסין שדוד ן' יעיש אין לו רשות לתבוע לו החוב בשביל אותו שטר מפני שיביא ראיה שלא נשתעבד לתת שום דבר לדון דוד ולא הלוה לו מעות האמורים בשטר ואין כתוב שמו בשטר ולאו בעל דברים דידיה הוא ועוד כיון שאין מזכיר שם שום מלוה בשטר אלא לכל מוציא שטר זה אינו כלום.

כל זה אינו כלום שאע"פ שיביא עדים שדון דוד לא הלוה לו כלום מ"מ שעבד את עצמו ואת נכסיו בחוב זה לכל מוציא שטר חוב זה אף על פי שלא הכירוהו וכל תנאי שבממון קיים אף על פי שהעדים שזכו בשעת הקנין בשביל מוציא שטר החוב לא הכירוהו ולא ידעו מי יהיה המוציא השטר אעפ"כ מועיל הקנין והזכות שזכו בשבילו כדאמרינן בגיטין (י"ג) גבי מעמד שלשתן נעשה כאומר לו משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך וכן בנדון זה שעבד עצמו בפירוש לכל מוציא השטר ומה שאמר כיון שאין מזכיר שם שום מלוה בשטר שאין השטר כלום אין בדבריו כלום דאמרינן בסוף ב"ב (קע"ב) ההוא שטרא דנפיק בבי דינא דרב הונא דהוה כתיב ביה אנא פלוני בן פלוני לויתי ממך מנה אמר רב הונא ממך ואפילו מריש גלותא ממך ואפילו משבור מלכא אלמא אף על פי שלא הוזכר שם המלוה בשטר הוי שטר וכל המוציאו גובה בו וכן בנדון זה כיון שכתוב בו ששעבד עצמו לכל מוציא שטר חוב זה גובה בו כל המוציאו אף על פי שלא הוזכר בו שם המלוה ועוד דאינו צריך כל זה אלא אפילו אם מן הדין לא היה גובה בשטר זה בנדון זה כל זמן שנשבע לפרוע לכל מוציא שטר זה כופין אותו לקיים שבועתו ומכין אותו עד שתצא נפשו עד שיקיים שבועתו נאם הכותב דורש שלומך אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל

סימן יב

עוד ילמדני ראובן שיש לו שטר על שמעון אם יכול (בו) ראובן או אחר לגבות בשטר זה בלא הרשאה מחמת שרגילין לכתוב כאן בשטרות שנותן רשות למוציא שטר זה יהודי או גוי וכמדומה לי שבטוליטולה אין מגבין בלא הרשאה כי אינן כותבין זה רק לחיזוק בעלמא גם בלא צוואת הלוה אמנם הואיל ונהגו לכתוב כל השטרות כן כי אמר סתמא כפי המנהג קאמר אף על גב דאמרינן בפרק חזקת הבתים (מ"א) הלכתא חיישינן כבר פירשו שבימיהן לא היו כותבין בשטר כתבו וחתמו בשוק וברייתא בלא צואת הנותן אבל עכשיו שנהגו לכתוב בו כי אמר סתמא אדעתא דהכי קאמר הכא נמי נימא הכי וגם נאמנות רגילין לכתוב עכשיו בכל שטרות אף כי אמר ליה סתמא א"כ גם לא יועיל כל מה שאין אנו יודעין שאומר לו בפירוש כן גם הקנס שרגילין לכתוב בשטרות שיפרע כל ההוצאות עם הכפל היאך יגבו והלא אסמכתא היא.

תשובה כן נהגו פה שצריך הרשאה אף על פי שכתוב בשטר כל מי שמוציאו אם לא שמפורש בשטר אף בלא הרשאה וכל דבר שנהגו במדינה לכתוב הן נאמנות הן כתבוה בשוקא וכל שאר שופרי דשטרי שכבר נהגו הסופרים לכתוב כל מי שקנה בסודר כדי לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה ואין צריך לומר שיכתוב כל לישני יתיר' שפירי דאית ביה ואם היה בא לידי מעשה לגבות ההוצאה לא הייתי פוסק לגבותה אם לא שנעשה הקנין בבית דין חשוב דלא כאסמכתא.

סימן יג

מה ששאלת על מלוה שירד לנכסי הלוה הוא עצמו בלא בית דין ומכר מנכסיו בלא שומא והכרזה עד כדי חובו מחמת שרגילין לכתוב בשטרי חובות שיש רשות למלוה למכור בחובו כל מה שימצא ללוה בפניו ושלא בפניו בלא רשות בית דין ובלא שומא והכרזה בין בשווין בין בפחות.

אמת הוא כל מה שנהגו הסופרים לכתוב בשטרות יש לדון ע"פ הלשון שנהגו לכתוב כדחזינא בפרק המקבל (ק"ד) תניא ר' מאיר היה דורש לשון הדיוט אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ורבי יהודה היה דורש לשון הדיוט דתניא ר' יהודא אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל קרבן שהיא חייבת שכך כתב לה וכל אחריות דאית לך עלי מן קדמת דנא הלל הזקן היה דורש לשון הדיוט דתניא אנשי אלכסנדריא היו מקדשין נשותיהן ובשעת כניסתן לחופה באין אחרים וחוטפין אותן מהם בקשו חכמים לעשות את בניהם ממזרים אמר להם הלל הזקן הביאו כתובת אמכם ומצא שכתוב בהם לכשתכנסי לחופה הוי לי לאינתו ולא עשו בניהם ממזרים ורבי יהושע בן קרחא היה דורש לשון הדיוט דתניא רבי יהושע בן קרחא אומר המלוה את חבירו לא ימשכננו יותר מחובו שכך כותב לו כל תשלומתא דאית לך עלי כל קבל דיכי אלמא כל הני תנאי אית להו דעבדינן כמו שנהגו ההדיוטות לכתוב בשטריהן ואי תיקשי לך הא תנן בפרק האשה ביבמות (קי"ו) בית שמאי אומרים תנשא ותטול כתובתה ובית הלל אומרים תנשא ולא תטול כתובתה אמרו להם בית שמאי והלא מספר כתובתה למדנו שהרי כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אלמא בית הלל לית להו מדרש כתובה ובית שמאי דרשו לשון הדיוטות וקיי"ל בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה ואף על גב דביבמות חזרו להודות לבית שמאי לא מהאי טעמא דאית להו מדרש כתובה אלא משום שאמרו להם בית שמאי התרתם ערוה חמורה לא תתירו ממון הקל תדע דהא אמרינן בפרק האשה שנפלו בכתובות (פ"א) מאן שמעת דאית ליה מדרש כתובה בית שמאי אלמא לאו מההוא טעמא הדרי בהו י"ל דבהא קיי"ל כבית שמאי כיון דחזינן דכל הני תנאי דפרק המקבל דרשו לשון הדיוט ועוד דבית הלל פליגי אהלל הזקן רבם דהוא דריש לשון הדיוט ועוד דחזינן לאמוראי דדרשי הלשון שנהגו לכתוב דהא אביי ורבא דרשי בפרק נערה שנתפתתה (נ"א) לשון הדיוט ואהדרינך למדינתך ואותבינך לי לאינתו ושמואל נמי דהלכתא כוותיה בדיני דריש לשון הכתוב בשטר בפרק שנים אוחזין (ט"ו) דאמרינן בעל חוב גובה את השבח דאמר תדע שכך כתב לו אנא איקום ואשפי וכו' ומיהו בנדון זה נראה לי דלאו כל כמיניה דמלוה לירד בנכסי הלוה אלא בכח בית דין וכיוצא בזה דנתי כבר בכאן על מה שנהגו לכתוב בשטרות בין בדיני ישראל בין בדיני האומות ואמרתי חלילה וחס שיהא רשות למלוה לתבוע ללוה בפני ערכאות עובדי כוכבים דאפילו אם הלוה והמלוה עומדין בפנינו ואמר הלוה למלוה אם תרצה תתבעני בדיני האומות מחינן במלוה ואמרינן ליה שלא יתבענו אלא בפני ישראל דאמרינן אפילו בדין שעובדי כוכבים דנין כדיני ישראל ההולך לפני ערכאות של עובדי אלילים מחלל שם שמים ומיקר שם אלילים כדכתיב כי לא כצורנו צורם ואויבנו פלילים וכתיב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים והא דכתבינן בשטרות בין בדיני אומות העולם יש לפרשו שלא לעקור דברי תורה כגון אי גברא אלימא הוא ואין רשות וכח דייני ישראל שולטת עליו אז יש לו רשות להביאו בערכאות של עובדי כוכבים קודם שיפסיד ממונו כההיא קרית לחברך ולא ענייך דחי גודא ושדי אבתריה וכן בנדון זה אף על פי שכותבין בשטרות שיש רשות למלוה לירד לנכסי לוה אין לעבור על דברי תורה דתנן המלוה את חברו לא ימשכננו בבית דין ולא יכנס בביתו ליטול משכונו שנאמר בחוץ תעמוד אמר שמואל שליח בית דין מנתח נתוחי אין משכוני לא ויש לפרש מה שנהגו לכתוב בשטרות שיוכל המלוה לירד לנכסי הלוה כגון שלא מצא המלוה דיין שרוצה למשכנו אז יש לו רשות לעשות דין לעצמו וכן חקרתי שנוהגין בשני דברים הללו פה בטוליטולה ועוד רגילין לכתוב פה בשטרות לכל מוציא שטר זה ואעפ"כ נהגו להצריך הרשאה אלמא לא נהיגי לדון כלשון הכתוב בשטרות כל שכן בדברים הללו שיש עבירה בדבר ויש לפרש הלשון בענין שלא יהיה עבירה.

סימן יד

וששאלת שטר שכתוב בו פלוני הקנה לפלוני ליתן לו חמשה עשר זהובים אחר הפסח ולא כתוב בו אחר הפסח הבא ראשון ונסתפקת אי מגבינן ליה מיד אחר הפסח הראשון או נאמר יד בעל השטר על התחתונה ושמא אחר הפסח האחרון של חמשת אלפים וצ"ט לבריאת עולם דע דלא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא היכא דאין השטר נפסד לגמרי כההיא דפרק מי שהיא נשוי (צ"ד) הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף חד הוה כתיב ביה חמשה בניסן וחד הוה כתיב ביה בניסן סתמא אוקמיה רב יוסף לההוא בר חמשה בניסן בנכסיה אמר ליה אידך ואנא אפסיד אמר ליה את ידך על התחתונה בר תשעה ועשרין את וכן כל כיוצא בזה בגמרא שאנו אומרין יד בעל השטר על התחתונה היינו במה שאנו מגרעין כח יד בעל השטר במה שלא נתבאר יפה ענין השטר ויש לפרשו על שני דרכים אנו מפרשים אותו לחובת בעל השטר לפי שהוא המוציא ובלבד שלא יפסיד השטר לגמרי כמו בנדון זה שאם תפרשנו סוף ששת אלפים אם כן למה נכתב השטר כלל אלא ודאי אומדנא דמוכח הוא שפסח של זמן קצוב היה ובשגגת הסופר לא נכתב הזמן ועתה אין לנו לדון הזמן אלא או פסח של סוף ששת שלפים או פסח הבא ראשון דפסח אחר לא תוכל לברר אחריו (על זה) איזה מהם תתפוס ופסח אחרון אינך יכול לומר דאם כן למה נכתב השטר הלכך אתה צריך לומר פסח הבא ראשון וכיוצא בזה מצינו (בתורת כהנים) גבי זבה דכתיב וכי יזוב זוב דמה ימים רבים ודרשינן ימים יכול ימים הרבה אמר רע"ק כל שמשמעו מועט ומשמעו מרובה תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת רבי יהודה בן בתירא אומר שתי מדות אחת כלה ואחת שאינה כלה מודדין במדה כלה ואין מודדין במדה שאינה כלה וכן בנדון זה פסח הבא ראשון הוא מדה כלה ואם באת לתפוס פסח אחר הוא מדה שאינה כלה ועוד קאמר התם בתורת כהנים אמר רבי נחומיה וכי מה בא הכתוב לנעול או לפתוח לא בא אלא לפתוח אם אתה אומר ימים עשרה או אינן אלא מאה או מאתים אלא אלף אלא רבוא הרי נעלת וכשאתה אומר ימים שנים פתחת וכן יש ללמוד בנדון זה וכיוצא בזה מצינו היכא דלפי משמעות השטר נראה שהוא פסול אנו משנין אותו ממשמעותו כדי להכשירו דתניא שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר ואף על גב דלכאורה שטר זה פסול הוא אנו תולין שמא שטר מאוחר הוא כדי להכשירו ואמרינן נמי בפרק אחד דיני ממונות (ל"ב) שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידין על שטר זה והלא באותו היום עמנו הייתם במקום פלוני שטר כשר ועדיו כשרים חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו אלמא מספקא תולין להכשיר השטר וכן פירש רבינו יצחק הזקן במסכת ראש השנה וסתר מכח זה פרש"י שפירש שם הלכך נראה ששטר זה גובין בו בפסח הבא ראשון.

סימן טו

שאלה ראובן נפטר ונמצא כתוב באחד משטרותיו בגבו מכתיבת ידו בזה השטר הוא החצי לפלוני גיסי אם יזכה גיסו בחצי השטר אם דומה למה שאמרו חז"ל נמצא כתוב בגופו של שטר בין מלפניו בין מלאחריו שטר זה פרוע דנין על פי הכתב דאי לאו דפריע לא הוה מרע לשטריה הכא נמי אי לאו דאמת הוא שיש לגיסו החצי לא הוה מרע לשטריה.

תשובה על השטר שנמצא כתוב עליו מכתיבת יד המת שהוא חציו לגיסו לא דמי לשטר שנכתב עליו פרעון דפרעון מגרע כח השטר דביוצא בבית דין השטר לגבות בו רואין שכתוב עליו פרעון הלכך לא הוה כתיב ביה אי לא הוה אמת אבל מה שכתוב עליו שיש לאחר חלק בו אינו מגרע כח השטר הלכך אין בו ממש דאפילו אם היה אומר (הודה) לו בפני עדים זה השטר חציו שלך אם לא אמר אתם עדי יכול לומר עשיתי שלא להשביע את עצמי ואינו אמת ולא עדיף מה שכתוב ממה שאם הודה בפני עדים הנראה בעיני כתבתי אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

סימן טז

וששאלת שטר חוב שכתוב בו נאמנות ונפרע מקצתו וכתוב ביני שיטי אם חשיב זה פוגם שטרו ולא יפרע אלא בשבועה או לא.

תשובה בשביל זה לא הפסיד הנאמנות הא דתנן הפוגם שטרו לא יפרע אלא בשבועה היינו שאין בו נאמנות אבל שטר שיש בו נאמנות אין פגימתו מבטלת הנאמנות ומה שנהגו לכתוב ביני שיטי נפרע משטר זה דרך הלואה וכוונו שלא יהא פוגם שטרו לא היו צריכין אלא לרווחא דמילתא עושין כן ועוד אני אומר דאפילו בשטר שאין בו נאמנות אם הפרעון נכתב ביני שיטי אין זה נקרא פוגם שטרו דדוקא כשפוגם שטרו בעל פה ואין הפרעון כתוב בשטר הוא הנקרא פוגם שטרו כדתנן בכתובות פרק הכותב (פ"ז) הפוגמת כתובתה כיצד היתה כתובתה אלף זוז ואמר התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה לא תפרע אלא בשבועה והיינו פרעון בעל פה דהורע כח בעל השטר כדאמרינן כמו שהאמינו ופרע לו מקצת בעל פה והניח השטר אצלו ולא חש לכתוב הפרעון ביני שיטי גם אפשר שפרע לו הכל לכך הטילו חכמים שבועה על המלוה אבל אם נכתב פרעון השטר ביני שיטי אין זה נקרא פוגם שטרו כי איננו תובע אלא מה שכתוב בשטר וכי היכי שהלוה כתב פרעונו בשטר אנן סהדי אם פרע לו יותר היה כותבו וראיה מהא דאמרינן בפרק הכותב (פ"ז) איבעיא להו פוגמת כתובתה בעדים מי אמרינן אם איתא דפרעה בעדים הוה פרע לה או דילמא איתרמויי איתרמי ליה ועד כאן לא קא מיבעיא ליה אלא פוגמת בעדים דאמרינן בפרעון הראשון נזדמנו לו עדים ובפרעון השני לא מצא עדים ופרע בלא עדים אבל לכתוב ביני שיטי זהו בידו לעשות ואף אם אין הלוה והמלוה יודעין לכתוב בקל ימצאו מי שיכתוב הפרעון ביני שיטי ולא שייך הכא איתרמויי איתרמי הילכך דבר פשוט הוא דאמרינן אי איתא דפרעיה ביני שיטי הוה כתיב ליה הילכך לא מיקרי פוגם שטרו.

סימן יז

יקבל החכם הנכבד את תשובתו אשר שאלת ראובן הוציא שטר חוב על שמעון באלף זהובים וכתוב בו פרעון ביני שיטי כארבע מאות זהובים על הגרד וטען שמעון שפרע יותר וראובן גרד מקום הפרעון וחזר וכתב מה שרצה והשיב ראובן איני יודע לקרות לשון השטר וכך היה המעשה שנתאכסנתי בבית שמעון והוא אוהבי וכאשר נתן לי הארבע מאות זהובים בטחתי בו ונתתי השטר לידו לכתוב הפרעון ביני שיטי והערים להרשיע [וגרד וחזר] וכתב כדי לטעון טענה זו ועדים מעידים שהכתיבה הוא כתב יד שמעון.

תשובה כבר אמרתי לסופרים הנה כי לפי מנהגם שנהגו לכתוב הפרעון ביני שיטי שיזהרו שלא יהא שום גרד ביני שיטי כי כל שטר שיבא לפני שיש מחק ביני שיטי לא הייתי מגבה בו אלא זהוב א' שאני תולה בו שנפרע כולו חוץ מזהוב וגרדו המלוה והוי כשטר שנכתב על המחק וכ"ש בנדון זה שנכתב הפרעון על המחק דגריע טפי אבל אם עדים מעידים שכתב הפרעון הוא כתב יד שמעון לא מצי למימר פרעתי יותר דאם איתא דפרעיה יותר גם היה כותבו ודמי להוציא עליו כתב ידו הילכך יגבה ראובן שש מאות זהובים ושלום אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.

סימן יח

וששאלת אם יש לפסול שטר דלא כתיב ביה בסופו קנינא כי צריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה.

תשובה אם נכתב בסוף השטר שריר וקיים כשר דמה שצריך לחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה היינו טעמא משום שאין העדים יכולין לצמצם ולקרב חתימתן כל כך לסוף השטר ומניחין ריוח בין השטר לחתימה ויכול אדם לזייף ולהוסיף בין השטר לחתימת העדים שיטה אחת להכי תיקון רבנן לחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה שלא יכתב דבר שהוא צורך השטר כי אין למדין הימנה והיינו דוקא בשאין בשטר שריר וקיים אבל אם כתב בשטר שריר וקיים תו ליכא למיחש לזיופא דתרי שריר וקיים לא כתבינן והשטר כשר אם לא חזר בו בשיטה אחרונה מענינו.

סימן יט

שאלה ראובן נתחזק לו שטר חוב על שמעון ועל לוי שסכומו ארבע מאות וחמישים זהובים ושליש זהוב בקבלנות גמורה והאמינו הלווים הנזכרים למלוה בנאמנות גמורה ונפטר המלוה לעולמו יש לו עתה כעשר שנים ועתה הוציאה אשת המת השטר הנזכר ותבעה בו ללוי הנזכר וטען לוי הנזכר ששטר זה פרוע והביא ראיה לדבריו העדויות וזה נסחן בפנינו החתומים למטה העיד ראובן שבתוך י"ג שנים שעברו בקרוב לזמן זה הכתב היה מצוי בבית הקצבים וששמע ללוי הלוה שאמר לפני יעקב לראובן המלוה הנזכר תן לי אותו השטר ושהשיב ראובן ללוי עדיין לא מצאתי אותו לכשאמצאנו אתננו לך ואם אתה מתירא אעשה לכם שטר מחילה עד שאמצא אותו וששאל אז יעקב הנזכר לראובן המלוה כמה הוא סכום זה השטר והשיב לו ארבע מאות זהובים ומעט יותר והוא על שמעון ולוי ועוד שאל יעקב זה לראובן המלוה הנזכר יש לך עליהם שטר אחר זולתי זה והשיב ראובן אין לי עליהם זולתי זה ואם ירצו אני אעשה להם מחילה ממנו ועוד העיד בפנינו שמעון ששמע בתוך י"ב שנים שעברו בקרוב לזמן זה הכתב שאמר לוי לראובן אתה עושה עמי שלא כדין בשביל השטר שאתה תופס עלי ועל שמעון וענהו ראובן הנזכר אם תרצה שתטריח עצמך תלך עמי ואני אתן לך שטרך ושאלנו לשמעון העד הנזכר אם שמע מראובן כמה היה סכום אותו השטר ואמר ששמע שהיה סכומו ארבע מאות זהובים ומעט יותר וששמע אותו עוד כשאמר שהיה לו אותו השטר הנזכר עשוי באותו זמן כעשר שנים וששאל ללוי היאך הנחת אצלו שטר פרוע בסכום הזה ושהשיב לוי זה כך הייתי עושה ואלו היה סכומו יותר מזה.

תשובה אלו היה העד השני מעיד כמו העד הראשון ששאל לראובן יש לך שום שטר אחר על לוי ועל שמעון והשיב שאין לו עליהם אלא שטר זה בלבד ואותו שטר עצמו היה פרוע בהא ליכא מאן דפליג ששטר פרוע הוא והשתא שהעד השני אינו מעיד ששאל לו כלום מאי אמרת דילמא שטר אחר היה לו עליו באותן הימים ואותו לא היה פרוע וזהו השטר שהיה ביד אלמנה לא תלינן בהכי להוציא ממון מספק אלא יד בעל השטר על התחתונה ואמרינן הניהו שטרא פריע שהודה עליו דכוותיה תנן בב"ב (קע"ג) האומר לבנו שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע איזהו שטרותיו כולם פרועין ואינן יכולין לגבות בשום אחד בכל השטרות דכל אחד ואחד אומר שלי פרוע כיון שהוחזק ביניהם שטר אחד פרוע דיד בעל השטר על התחתונה ולא מפקינן ממונא מספיקא הכא נמי כיון שהעידו עדים שהיה ביד ראובן שטר פרוע על לוי ועל שמעון כל שטר היוצא בשם ראובן על שמעון ועל לוי אנו אומרים שהוא אותו שטר שהיה פרוע ואל ישיבני אדם דלא דמי להך דבבא בתרא דהתם ידוע לנו ששטר פרוע מונח בין השטרות כי כך אמר לבנו בשעת מותו הילכך מחזקינן להו לכל חד וחד פרוע מספק אבל בנדון זה אף על פי שהודה באותה שעה שהיה בידו שטר פרוע שמא אחר כך החזירו וזה השטר אינו פרוע לא אמרינן הכי כדי להוציא ממון וראיה מהא דאמרינן בב"ב (קע"א) אמר להו רב חסדא לספריא כי כתביתו תברי אי ידעיתו זימנא דשטרא כתבו ואי לא כתבו סתמא דכל אימת דנפקא לרעיה פי' רב חסדא אמר כשיכתבו שובר על שטר שנפרע אם אתם יודעין זמן שנכתב בשטר תכתבוה מעות שהלוה פלוני לפלוני באותו זמן פרעם לו ואם אין ידוע לכם זמן השטר תכתבו בסתם מעות שהלוה פלוני לפלוני פרעם לו ולא יוכל אחר כך להוציא שום שטר עליו כי יאמר הלוה פרוע הוא והנה השובר שבידי ולא יוכל אותו שכנגדו לטעון אותו שובר נכתב על שטר אחר וזה השטר שבידי אינו פרוע דיד בעל השטר על התחתונה וכן בנדון זה כיון שהעידו עדים שהודה בפניהם שיש בידו שטר פרוע עליהם הרי הוא כאלו יש שובר בידם הילכך כל שטר היוצא בשם ראובן עליהם שזמנו כתוב קודם להעדאת העדים מחזקינן ליה לפרוע ועוד שיש רגלים לדבר בדבר זה שהוא אותו שטר שהעידו עליו שהוא פרוע שהרי כוונו אותם העדים לסכום המעות הכתוב בשטר היוצא מתחת ידי האלמנה וכל זה שכתבתי לרווחא כתבתי שאפי' אם לא היה העד הראשון מעיד ששאל לו אם היה לו שטר אחר עליהם ואמר ליה לא אלא היה מעיד כמו השני אפילו הכי מחזקינן ליה כפרוע אבל השתא שהעיד העד הראשון ששאלו לו אם היה בידו שטר אחר עליהם ואמר שאין בידו אחר אלא זה שהוא פרוע לא מגבינן ביה בהאי שטרא ועוד מטעמא אחרינא כיון שמעיד עד אחד על שטר זה שהוא פרוע לא היה המלוה יכול לגבות בו אלא בשבועה וכיון שמת אינו מוריש שבועה לבניו ממון שיש לו עליו וגם בעל חוב אינו גובה ממנו אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.

סימן כ

שאלה ילמדנו רבינו ראובן הוציא שטר של אלף זהובים על שבעה מאנשי הקהל ושטר זה יש לו כמו ל' שנים ולא נשאר מן הלוין בחיים זולתי אחד ובעל השטר תובע ליורשי הלוין ומניח לאחד מן הלוין שהוא עדיין חי ואינו תובעו ויש לו ממה לפרוע החוב והיורשים טוענין שאבותיהם עשו שטר חוב זה על עצמן בעבור הקהל שכן דרך כשהקהל חייבין ממון לשום אדם עושין שבעה מהם שטר על עצמם שאין כל הקהל יכולין לעשות שטר על עצמם והקהל שבאותו הזמן פרעו השטר כי ראובן זה לא היה אמוד שילוה משלו אלף זהובים לאלו הלוין ועוד שא"כ למה לא הוציאו בחיי הלוין ובעוד שהקהל קיים ועוד כי המלוה הזה עברו עליו זמנים הרבה שהגיע לדלי דלות והיה מתפרנס ברצון מן הצדקה אם היו נותנין לו ולא הוציא שטר זה עד שמתו הלוין וכל הדור ההוא עוד טוענין היורשים כי מאחר שהלוה האחד קיים ואינו רוצה לתבעו גם כי יש לו יכולת לפרוע שמע מינה שטרא ריע הוא ומפני שהחי יודע טיבו של שטר זה אינו מעיז פניו ואולי נתפשר עמו הדין עם מי כנראה שהדין עם היורשים כיון שלא הוציאו בחיי אבותיהם ודמיא לההיא דב"ב (ז’) דאמרינן בהא נמי הלכתא כרב חמא מדלא אפקיה בחיי אבוהון שמע מינה ציורי ציירי ליה ולא חיישינן לאחזוקי סהדי בשקרי וכל שכן הכא דלא מחזקינן להו בשקרי אלא אמרינן פרוע הוא ומילתא דשכיחא הוא טפי מדאחזוקי סהדי בשקרי ועוד כיון שהמלוה לא היה אמוד דמיא לההיא דאמרינן ידענא ביה בחסא דלא אמיד ועוד כיון שהגיע לדלי דלות אי איתא דשטרא מעליא הוא איבעי לאפוקי ולמתבעיה.

תשובה מה שהבאת ראיה מההיא דרב חמא מדלא אפקיה בחיי אבוהון שמע מינה ציורי צייריה אינה ראיה דהתם מתוך סברא זו אינו פוסל השובר אלא לא מקרעינן ליה דילמא לכי גדלי יתמי מייתי ראיה ומרעי ליה ומהניא סברא זו מדלא אפקיה בחיי אבוהון וכו' לדחות הגבייה עד שיגדלו היתומים אולי יוכלו לברר שהשובר מזוייף ואם גדלו היתומים ולא יוכלו לברר זיוף השובר אז ודאי קורעין השטר דמסברא זו לא פסלינן לשובר וכן מסברא זו מדלא אפקיה בחיי אבוהון אין לנו כח לפסול השטר ומההיא דחסא אין ראיה דההיא הא קא יהבי סימנא ויורשי חסא לא היו טוענין בודאי שהממון של חסא אבל בנדון זה אין לפסול השטר בעניות המלוה שלא תבע עד הנה דשמא לא ידע בשטרות שהניח אביו עד הנה שבא השטר לידו כדאמרינן הרי שהיתה דיסקיא של אביו מופקדת ביד אחר הילכך אין לנו כח לפסול את השטר מכח הראיות שהבאת ואם יראה לדיין שדין מרומה הוא ימנע מלהשתדל באותו הדין וכן אני עושה כשמביאין לפני שטרות ישנים אני חוקר ודורש להוציא הדין לאמיתו ואם אני רואה באומדנא דמוכח שהדין מרומה ושקר אני אומר שאין לשום דיין מישראל להשתדל בדין זה וזה אני כותב וחותם ונותן ביד הנתבע.

סימן כא

ילמדנו רבינו ראובן ולאה אשתו משכנו ביתם לשמעון חתנם [בדמים שפסקו לו] ונשאר ראובן דר בבית כמו שהיה מת ראובן ונשארה אלמנתו דרה בבית זמן מרובה והלכה לדור לעיר אחרת והשכירה אותו בית לאחרים (ס"א ונשאר הבית בחזקת שמעון) עכשיו בא שמעון לגבות שטר משכונתו מהבית הוציאו יורשי רחל בת אחרת שהיתה לו לראובן הטפסת שטר מתנה שכתוב בה שנותן אותו בית לרחל בתו מעכשיו ולאחר מיתה וזמנו קודם למשכונת שמעון וכתוב בו כל זמן שיצטרך למכור או למשכן שיהא רשות בידו ולא קיימה לאה אשת ראובן באותה מתנה ומתה רחל בחיי אביה ויורשיה מוציאים ההטפסה עשויה בבית דין ששלשה מעידים על קיום שטר המתנה והשטר עצמו יוצא קרוע מיד שמעון עוד הוציאו יורשי רחל הטפסת שטר סילוק שחזר ראובן וסילק עצמו מכל תנאי שהתנה באותו שטר מתנה כדי שתשאר המתנה בלא תנאי ובלא שיור מעכשיו ולעולם ביד רחל ובאי כחה ובלבד שאם יהיה לראובן בן שיירש אותו בית תתבטל המתנה וגם בסילוק זה לא קיימה לאה אשת ראובן עוד הוציאו יורשי רחל הטפסת שטר סילוק שסילקה עצמה לאה סילוק גמור מכל מה שנתן ראובן לרחל בתו וקבלה עליה אחריות ושטרות אלו מוקדמין למשכונה יורנו אדונינו באלו השטרות שהוציאו יורשי רחל אם תועיל הטפסת השטרות כשטרות עצמן בשטר המתנה והסילוק שעשה ראובן לא תבעי לך דהא קיימא לן חזר שטרו לא חזרה מתנתו וההטפסה שעשויה בבית דין של שלשה מעידים על קיום החותמות הויא ראיה דנגמרה המתנה והגיעה ליד המקבל דאי לא מאן מכתיב ליה להטפסה ודמיא להא דאמרינן בפ"ק דמציעא (כ"א) שובר היוצא מתחת יד מלוה וכתוב בו אשרתא כשר דאי לאו דפרעיה לא הוה מקיים ליה בבית דין וכי היכי דאם בא מקבל מתנה ואמר אבד שטרי עדי מתנה כותבין לו שטר אחר בלא אחריות הכא נמי שיורשי רחל אומרים שאבד שטרם בית דין החתומים בהטפסה הרי הם כמעידין על המתנה והמתנה קיימת אף על גב שגוף שטר המתנה יוצא מתחת יד שמעון כי תיבעי לך בהטפסת סילוק לאה לגבי האחריות דכתב בה לא תיבעי לך דהויא כשטר חוב ופשיטא דלא מהניא מידי הטפסה בשטר חוב כי תיבעי לך לענין הסילוק מי אמרינן במתנה הוא דאמרינן חזר שטר לא חזרה מתנה דכיון שחלה המתנה על אותו דבר אין המקבל מסולק ממנה אא"כ הקנה אותה באחת מדרכי ההקנאות אבל בשטר סילוק שאינו מקנה לו שום דבר אלא סילוק בעלמא הוא דסלקא נפשה כי אהדר לה שטרא בטל סילוקא דהא ליכא למימר איבעי לה למכתב שטרא אחריני דהא לא שייך בו אחד מדרכי הקניות והילכך חזרת השטר או קריעתו מבטלת זכותו ועדים שכתבו שטר סילוק אין יכולין לחזור ולכתבו פעם אחרת ואף על גב דשטרי מכר או מתנה כותבין אפילו עשרה שטרות על שדה אחת הכא לא אמרינן הכי דהוו להו עדים שעשו שליחותן והוא הדין להטפסה שאינה כלום דומיא דהטפסת שטר חוב עוד יורנו מורינו אם בית דין יכולין לכוף ליורשי רחל להוציא גוף השטרות מפני שלבם נוקפם שעשו בזיוף ומראים רגלים לדבר ואם יטענו שנאבדו אם הוא כראוי להטיל שבועה כדי לאיים עליהם עוד יורנו מורינו אם יכולה האשה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ואף על פי שהסילוק הוא כשטר בפני עצמו ולאחר זמן ממתנת הבעל ואינו דומה להא דאמרינן כתבה לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו אבדה זכותה דשאני התם דבשני בני אדם דאם איתא דנחת רוח עשתה לבעלה לקמא הוה חתמא אבל באדם א' ליכא למימר הכי ופשטא דמתניתין דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל בשני שטרות משמע עוד יורנו כיון שראובן סילק עצמו מכל זכות שהיה לו באותו בית ואח"כ דר בו בחיי רחל ולאחר מיתתה ולא מיחו בו רחל ויורשיה ואח"כ משכן אותו בית לשמעון והחזיק שמעון בבית זמן מרובה יותר משני חזקה בשופי מי אמרינן בכי האי טוענין ליורש טוענים ללוקח ונטען שחזר ראובן ולקחו מרחל או מיורשיה לאחר שנתנו לה וכדמשמע בההיא עובדא דההוא דעשאה סימן לאחר בפרק שני דייני גזרות (ק"ט) ועובדא דריש חזקת הבתים (ל’) בההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בההיא ארעא אמר ליה מפלניא זבינתה ואכלתה שני חזקה אמר ליה נקיטנא שטרא דזבנתיה מיניה הא ארבע שנין ואמרינן התם דאי אמר ליה תלת שנין דאיתא בה ותו לא מפקינן לה מיניה התם מיירי בדליכא סהדי דדר בה המוכר חד יומא אבל היכא דהוו ליה סהדי דדר בה מוכר חד יומא מוקמינן לה בחזקת מאן דאכיל וטענינן ליה כל מאי דמצי טעין מוכר והכי פירשו לה רבוותא ז"ל וא"כ הכא נמי רבוותא היא שאע"פ שלפי השטר הראשון לא היה ראובן להחזיק באותו בית שהרי שייר לעצמו אכילת פירות כל ימי חייו בשטר האחרון בטל כל תנאי שהיה במתנתו וסילק עצמו מכל זכות שהיה לו ומאותה שעה נעשה בה כנכרי ויש לו בה חזקה וטוענין ללוקח ממנו או ליורשיו ואף על פי שירד לדור בתוכה בחיי רחל ובאותו זמן לא היתה עולה לו חזקה דאין מחזיקין בנכסי אשת איש אין זה מפסיד שלא תהא דירתו שלאחר מיתת רחל עולה לחזקה מידי דהוה אהא דאמרינן בחזקת הבתים (נ’) דאם אכל נכסי אשת איש בחיי האשה ואכלן לאחר מיתתה ג' שנים איבעי ליה למחויי ואם לא מיחה עלתה לו חזקה על כל זה יעמידנו מורינו על האמת ויורנו איזה הדרך ישכן אור ושלום לאדוני שלום לתורתו שלום למעלתו שלום לישיבתו שלום לכל ביתו כנפש צעיר תלמידו אברהם ב"ר משה ז"ל תשובה יקבל החכם הנכבד את תשובתו על עיקר הטפסה שעשו בבית דין והעידו על קיום החתימות יש לתמוה למה עשו בית דין אותה הטפסה מקבל מתנה שהביא שטרו שלם בלא טשטוש ומחק בפני בית דין למה יכתבו לו טופס שנינו (ב"ב קס"ח) מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני בית דין והן עושין לו קיום אבל לשטר שלם למה יעשו בית דין טופס ועוד תניא מי שבא ואמר אבד שטר חובי אף על פי שאמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו אין כותבין בד"א בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מן האחריות שבו כל כי האי גונא שבא בעל השטר לפני העדים ואמר להם אבד שטרי קאמרי רבנן דבשטרי מקח וממכר כותבין עדים הראשונים שטר אחר אבל בית דין שיכתבו טופס לשטר שלם הבא לפניהם טועין הם דלא ניחא ליה לאיניש דליפשי שטרי עילויה דמי ששומע או רואה שכותבים שטר על פלוני אינו יודע מה שטר הוא וזילי נכסיה ודוקא להצלת ממון המלוה התירו אם נמחק שטר חובו או אבד שטר מקחו יכתבו עדים הראשונים אבל שיכתבו בית דין טופס ויניחו השטר והטופס בידו לא יתכן ואני לא הייתי דן בטופס הבא לפני עד שיביאו גוף השטר וכ"ש בנדון זה שיש לומר שבשטר הראשון שעשה ראובן לרחל בתו היה בו זכות לראובן שנשאר לו כח למכור או למשכן הבית ולכן צוו לעשות טופס לשטר ויהיה האחד ביד ראובן והאחר ביד רחל בתו והשתא אין כאן הוכחה שבא ליד רחל כאשר רצית להוכיח מההיא שובר דפ"ק דמציעא (כ"א) כי יש לתלות לפי הענין יותר כמו שכתבתי שמעיקרא צוו לכתוב השטר והטופס ממה שנתלה בבית דין טועין שהעתיקו השטר אחר שבא ליד רחל והניחו בידה השטר והטופס ואם נתלה שמעיקרא צוו לכתוב שניהם אז אין כאן הוכחה שבא השטר לידה ורגלים לדבר שלא נתקיימה המתנה שהרי עיקר השטר יוצא מתחת יד שמעון קרוע לכן אין לדון בדין זה עד שיוציאו גוף השטרות וענין אם חזרה המתנה בחזרת השטר כתבתי בפסקי בתרא (קס"ט) יראה לי הא דאמרינן דשטר מכר נקנה לרשב"ג במסירה ולרבנן בכתיבה ומסירה אם מסרו לו וכתב לו קני איהו וכל שעבודיה היינו דוקא בשטר קנייה שכתב לו שדי קנוייה לך ואם מסרו לוקח ראשון ללוקח שני קנה אף על פי שלא נכתב השטר בשמו ומדרבנן לדברי רי"ף שפירש דמכירת שטר חוב מדרבנן ואף על גב דבמכירת שטר חוב יש טעם לתקנה שאם יצטרך המלוה למעות ולא יוכל לגבות חובו מן הלוה שימכרנו לאחר ובשטר מכר ומתנה לא שייך האי טעמא שהרי יכול למכור הקרקע שבידו למי שירצה מכל מקום כיון שתקנו שתועיל מכירה בשטר חוב [תקנו גם בשטר מכר ומתנה ואלים מכירת שטר מכר ומתנה שנסתלק הלוקח הא' לגמרי אבל מכירת שטר] חוב לא נסתלק המלוה שהרי עדיין בידו למחול ללוה אבל אם נקנה השדה בכסף או בחזקה או בקנין סודר וכתבו שטר לראיה אם מכר אותו השטר וכתב לו קני לך איהו וכל שעבודיה לא קנה השדה שהרי גם הראשון לא קנה השדה באותו שטר ואיך ניפה כח השני לקנותו באותו שטר ואף על פי שכתוב בו הקנין והאחריות מכל מקום לאו שטר של קנין הוא ולא דמי לשטר חוב דהתם לא שייך ביה קנין אלא ממון שהלוהו נתחייב בו בעל פה והשטר נכתב לגבות בו ממשעבדי ובמסירת שטר חוב קונה את שעבוד הנכסים וגם החוב בתקנת חכמים וכיון שקנה החוב קנה שעבוד הנכסים הכתובים בשטר אבל בקניית שדה לא אלים כח לוקח שני לקנות בשטר כיון שגם הראשון לא קנה בו ולפי זה כל השטרות שלנו הן לראיה בעלמא ולא לקנייה ולא שייך בהו חזר שטר חזרה המתנה ולאה כיון שקבלה עליה אחריות לא מצי למימר נחת רוח עשיתי לבעלי דאמרינן בגיטין פרק הנזיקין (נ"ח) עלה דמתניתין לקח מן הסיקריקון לא שאנו אלא דאמר לו לך חזק וקנה אבל בשטר קנה ושמואל אמר אף בשטר לא קנה עד שיכתוב אחריות ופריך לרב מהא דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל עד שתכתוב לו אחריות אלמא אם קבלה עליה אחריות מקחה קיים לכולי עלמא ומה שכתבת באחרונה כיון שראובן סילק את עצמו מכל זכות שהיה לו באותו בית ואח"כ דר בו בחיי רחל ולאחר מיתתה ולא מיחו בו רחל ולא יורשיה ואח"כ משכן אותו בית לשמעון והחזיק שמעון בבית זמן מרובה יותר משני חזקה בזה זכה שמעון אף אם יוציאו יורשי רחל גוף השטר דכל מי שמוחזק בקרקע כל מה שמצי למטען קמאה דאתי האי בתראי מחמתיה ואף על פי ששמעון טען שבא מכח המשכונה האמת טען כי מכח המשכונה הוא בא ויורשי רחל באין לבטל המשכונה מכח שטרם המוקדם וכי היכי דאי הוה ראובן קיים מצי למטען חזרתי ולקחתי הבית מבתי והחזקתי בו שני חזקה האי טענה טענינן ליה לשמעון ואפי' אם לא החזיק בבית שלש שנים ושמעון החזיק בו שלש שנים ואית ליה סהדי דדר בו ראובן חד יומא הוה טענינן ליה כדמוכח בפרק חזקת הבתים (מ"א) בעובדא דההוא גברא דדר בקשתא בעיליתא ארבעה שנין כ"ש בנדון זה שראובן החזיק שלש שנים ושמעון שלש שנים דטענינן ליה ואף על פי שהתחיל ראובן להחזיק בבית בחיי חתנו בעלה של רחל ואין מחזיקין בנכסי אשת איש הא אמרינן בפרק חזקת הבתים (נ’) זימנין דצריכה למחות כגון שאכלה מקצת שני חזקה בחיי הבעל ושלשה שנים אחר מיתתו ובנדון זה שהחזיק שמעון שלשה שנים אפילו לא החזיק ראובן אחר מיתת בתו אלא יום אחד סגי וטענינן לשמעון ואתה וכל אשר לך שלום כנפש דורש שלומך אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.

[עוד מה שכתבת לי על ענין מה שהיה אדם מוחזק בכאן בכינוי אחד ויצא עליו שטר באותו כינוי ולבסוף נודע שהיה לו בארץ מולדתו כינוי אחר ואמרת שכתבתי שטר אחר באותו כינוי היאך אפשר כיון שלא נעשין שלוחו אז על זה הכינוי בדלא אומרו הכותב אפי' מאה פעמים א"ל היכא דטעו אבל לא טעו כלל וא"כ למה יחזרו ויכתבו כמה שלא יצטווה כלל אלא כופין אותו בית דין לפרוע או יצטווה לכתוב שטר אחר] [תשובה מה שכתבת דלא אמרינן כותבין אפי' מאה פעמים א"ל היכא שטעו בו היינו דוקא בענין גט שליחות וצריך שיאמר הבעל לסופר כתוב ולעדים חתמו הילכך אי לא טעו אמרינן כבר עשאו שליחותו וצריך שיאמר להם הבעל פעם אחרת אבל בשטרות לא שייך למימר הכי אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל] שאלה רבי טודרוס ן' נחמיש עשה שטר מתנה [ענינו] שנתן בלשון מעכשיו ולאחר פטירתו למרת קראלה בתו אשת רבי טודרוס הלוי ולרבי יצחק ולרבי דוד נכדיו בני רבי יצחק בר רבי דוד ן' שושאן החצר הגדולה של רבי טודרוס בן נחמיש הנזכר במגרש הגדול של היהודים יצ"ו בטוליטולה עם כל התוספת שהוסיף בחצר הזאת רבי טודרוס זה המחצית האחת מן החצר הזאת למרת קראלה זו והמחצית השנית לרבי דוד ולר' יצחק האחים הנזכרים והתנה רבי טודרוס בן נחמיש זה בעיקר המתנה הנזכרת שלא ידונו בשום דבר מענינה אלא לכשיצא גוף שטר המתנה הנזכר עצמו ולא בנוסח שיעתיקו ממנו ולא בעדות מי שיעיד בשום ענין מעניניו ורבי טודרוס בן נחמיש הנזכר נפטר לבית עולמו ונשאר השטר הנזכר ביד מרת קראלה הנזכרת וביד בעלה רבי טודרוס הלוי הנזכר עתה ילמדנו רבינו אם יעתיקו בית דין שטר המתנה הנזכר ויתנו ממנו נוסח חתום בחתימתן לרבי דוד ור' יצחק האחים הנזכרים אם ישוה להם הנוסח המועתק מפי בית דין מהשטר הנזכר כגוף השטר עצמו אף על פי שכתוב בו שלא ידונו ממנו.

תשובה יראה לי הנכון בדבר שרבי דוד ורבי יצחק האחים יתבעו חלוקה בבית דין ממרת קראלה ורבי טודרוס בעלה ויראו בית דין השטר ועל פי השטר יפסקו להם בית דין שיחלוקו ויכתבו להם נוסח השטר ושעל פי השטר זיכו בית דין את רבי דוד ורבי יצחק האחים בחצי האחד ויחזירו בית דין את השטר לרבי טודרוס והפסק דין יועיל לאחים כאלו היה שטר בידם נאם אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.

סימן כב

ילמדנו רבינו ראובן בא לבית דין ותבע לשמעון להודות או לכפור אם נתחייב לו בשטר סכום ידוע אם יודה יפרענו ואם יכפור ישבע ושמעון טוען כן נתחייבתי לך בשטר ופרעתיך והנה השטר בידי קרוע וראובן טוען שלא היו דברים מעולם אלא נפל השטר מידו ומצאו שמעון וקרעו ותובע מבית דין שיחייבוהו לישבע אם פרעו אם לא ובית דין חייבוהו שבועה על כך וכשראה שנתחייב שבועה על כך חזר ואמר האמת שלא פרעתי אבל לוי אמר לי בשם ראובן שאטול השטר ואקרענו כי אינו רוצה שאפרע לו כלום וראובן טוען משום כך לא אפסיד אני מעותי יורנו רבינו מה הדין יוסף תלמידך.

[תשובה] כיון שהודה שמעון שלא פרע לראובן אלא שאומר שלוי אמר לו בשם ראובן שיטול השטר ויקרענו כי ראובן כפר בזה דאפילו אם היה לוי עומד בפנינו והשטר בידו ואומר על מנת כן נתנו לי ראובן שאחזירנו לשמעון כי מחל לו לחוב וראובן היה אומר שקר הוא אלא ממני נפל ומצאו היה צריך לוי להחזירו לראובן ולא דמי לההיא דזה בורר (ל"א) דאפקידו שטרא בידה ואמרה ידענא דפריע הוא והימנה רב נחמן דהתם הושלש השטר בידה והשליש נאמן אבל הכא אין ראובן מודה שהשליש ביד לוי כלום הילכך אין בדבר לוי כלום וכיון שהודה שמעון שלא פרע לראובן חייב לפרוע לו כל מה שהיה כתוב בשטר נאם הכותב אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.

סימן כג

שאלה ראובן היה לו שטר של אלף ושבע מאות וששים זהובים על שמעון ולוי שהיו שותפים בהרבה עסקים ומת שמעון ונשארו בניו בחזקת חשוכי ממון כי אמרו שאין להם מאומה ויצאו הרבה שטרי חובות על שמעון ולוי והוצרך לוי לפרוע מקצתן כי בני שמעון לא היה להם ממה לפרוע והרחיקו בני שמעון נדוד למרחקים בשביל נגישת הנושים (הנוגשים) חובות ונשארה אמם חולה מוטלת על ערש דוי ותבע מורשה של ראובן ללוי והורידוהו בית דין לבתים של לוי ואחר כך תבע לוי לאמן של בני שמעון בשטר חיוב שהיה לו עליה ועל בניה שנתחייבו לו בכל מה שיוציאו ממנו בכח השטר הנזכר שהיה עליו ועל שמעון בעלה שיפרעו לו ובקשה שירויחו לה זמן עד שתתרפא מחוליה ומיד אחר כך קודם שנתרפאת יצא קול הברה בעיר ששטר הנזכר נפל מיד המורשה הנושאו בכיסו והוא צועק ומרדף ומחזר אחר אבדתו ובעודו רודף ומחזר בשוקים וברחובות נודע שגוי מצאו והגוי אומר שמכרו ליהודי פלוני אלמוני ואותו פלוני מכרו לקרובי בני שמעון וקול אמתלא זאת נתאמת קרוב לודאי כי בא שלוחו של פלוני אלמוני ללוי ואמר לו אם היה רוצה לקנות אותו שטר שנתחזק עליו ועל שמעון והסיח לוי לפי תומו וצדקתו מה לי לקנות שטר שהוא ידוע שאינו פרוע חלילה לי מעשות הדבר הזה אף אם נפל השטר יודע אני שעלינו לפרוע ממון זה ואחר כך באו קרובי בני שמעון ואמרו כי איפשר שקרוביהן בני שמעון שלחו הממון הנזכר בשטר על ידי שליח ופרעוהו והוחזר השטר לשליח ומידו נפל ואח"כ נמצא שטר ששלחו קרובי בני שמעון להם שזה נוסחו הוו יודעין ששטר שנתחזק על אביכם ועל לוי שותפו נאבד לא נמצא ולא ימצא עוד וכך וכך טעננו בשבילכם והודענוכם כל הענין שאם יגיעו דברים אלו אליכם שתדעו מה תעשו.

[תשובה] אחרי הדברים והאמת והגלגול והסבה אשר אירעו בשטר זה אכתוב אני אשר עם לבבי ע"פ התורה אשר הורוני ולמדוני חכמי התורה אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ונצטוינו לדון דין אמת לאמתו ואף על פי שאין אנו נביאים לדון דברים שבלב חכם עדיף מנביא ונצא בעקבות הראשונים ונלמוד ממעשיהם מההיא עובדא דפרק חזקת הבתים (נ"ח) ההוא גברא דשמע לדביתהו דקאמרה לברתה אמאי לא צניעת באיסורא הך איתתא עשרה בני אית לה ולית לי מאבוך אלא חדא כי קא שכיב אמר כל נכסי לחד ברא ולא ידעי להי מינייהו אתו לקמיה דרבי בנאה אמר להו זילו חבוטו לקברא דאבוכון עד דקאי ומגלי לכו להי מינייכו אזלו כולהו וההוא דבריה לא אזל אמר להו כולהו נכסי להאי נינהו וכן בכמה מקומות הלכו חכמי הגמרא בתר אומדנא דמוכח גבי שטר מברחת וכן גבי מי שכתב כל נכסיו לאחר ואח"כ נודע לו שיש לו בן וכן מתנת שכיב מרע בכולה וההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל וגמל האוחר בין הגמלים ודבר זה יש לו עיקר מדברי קבלה מאב לחכמים אשר צוה ליתן לה הילד החי על כן בכל דור ודור מצווין לשבור מלתעות עול והמטים עקלקלותם להדריכם בנתיב יושר ולכן דעו אחינו בנדון זה אמת כי אמרו חכמים בשטר שנפל מה דינו ונחלקו רבי מאיר וחכמים בפ"ק דמציעא (י"ב) ר' מאיר אמר אם אין בו אחריות נכסים יחזיר שאין בית דין נפרעין מהם יש בו אחריות נכסים לא יחזיר שבית דין נפרעין מהם וחכמים אומרים בין כך ובין כך לא יחזיר שבית דין נפרעין מהם ונחלקו בפי' דבריהם רבי אלעזר ורבי יוחנן רבי אלעזר אומר מחלוקת כשאין חייב מודה רבי מאיר סובר שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין ורבנן סברי ממשעבדי הוא דלא גבי הא מבני חורין גובה אבל כשחייב מודה דברי הכל יחזיר דלפרעון ולקנוניא לא חיישינן ורבי יוחנן סבר מחלוקת כשחייב מודה דרבי מאיר סבר שטר שאין בו אחריות נכסים ממשעבדי הוא דלא גבי מבני חרי גבי ורבנן סברי ממשעבדי נמי גבי הילכך לא יחזיר אף על פי שחייב מודה דחיישינן לפרעון ולקנוניא אבל כשאין חייב מודה דברי הכל לא יחזיר דחיישינן לפרעון ותניא כותיה דרבי יוחנן והלכתא כותיה דשטר שנפל אפילו אם חייב מודה אם אין לו נכסים חיישינן לקנוניא אבל יש לו נכסים ללוה ליכא למיחש לקנוניא והיכא דאין חייב מודה בכל ענין לא יחזיר דחיישינן לפרעון דאיתרע שטרא זה כיון שנמצא מוטל לאשפה ניכר שלא חששו לשמירתו מחמת שנפרע וזרקוהו דכיון שהדבר מוכרע ושקול המלוה אומר ממני נפל והלוה אומר פרעתיו וממני נפל חיישינן טפי לדברי הלוה כיון שאין סברא מכרעת לדברי זה יותר מלדברי זה ומעמידין ממון בחזקתו ואין לומר אדרבה העמד השטר בחזקתו ולא נפרע לפי ששטר עומד ליפרע אבל כשיש סברא לומר שלא נפרע לא חיישינן לפריעה כדאמר רב אסי אמר ר' יוחנן (ב"מ י"ז) המוצא שטר חוב בשוק וכתוב בו הנפק וכתוב שזמנו בו ביום יחזירנו לבעלים אי משום כתב ללות ולא לוה הא כתיב ביה הנפק ואי משום פירעון לפריעה בת יומא לא חיישינן דלא שכיחי דפרעיה בו ביום וכן בנדון זה יש כמה סברות וידים מוכיחות דליכא למיחש לפריעה שהאשה בקשה להרויח זמן החוב לה ולבניה עד שתתרפא וכן עשו ובתוך חוליה אירע מקרה הנפילה והוי כקובע זמן לחברו דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו ועוד שידוע שיצאו הבנים מן העיר להשמט מן הדין וידוע אם היו רק מתחילין בפרעון ופורעין מעט מעט היו מרויחין להם זמן אחר זמן ואיך הוציאו כל כך ממון מידם בעין יפה בבת אחת בלא נגישה ודוחק ועוד יראה היכא שידוע שהלוה אינו בעיר בין נפילת השטר למציאתו דיותר נכונים דברי המלוה שאומר שאינו פרוע כ"ש בנדון זה שהלכו למרחקים לא נחוש דילמא אתו בגמלא פרחא או שלחו הממון ביד שליח ופרע במסתרים בלא ידיעת שום אחד מקרוביהם שהרי קרוביהם אף אחר שלמדום לטעון לא אמרו אלא שמא כך יכולין לטעון ששלחו הממון על ידי שליח והחזירו השטר ליד השליח וממנו נפל אבל כולם הודו שלא ידעו בפרעון והיאך אפשר שנפרע ממון זה ולא ידעו כמה אנשים מאנשי הקהל ועוד שהרי זקני העיר יצ"ו מינו ה"ר שלמה י"ץ אותי אפוטרופוס על ההקדש של רבי משה נ"ע בן שושאן ששטר הנזכר היה ממנו ואיך נפרע השטר בלא ידיעתנו אף כי אנו מוסרים שטרות ליד שלוחנו ליגוש הנושים לפרוע מ"מ אין השליח מקבל הממון אלא לידנו בא הממון וסגור בחותמנו ועוד ידוע שלא היה שהות בין נפילת שטר זה למציאתו בטורח כדי שיעור מנין המעות הללו ואיך יתכן שבאותו הזמן בא השליח והביא המעות ופרעם ונפל השטר מידו ועוד שכיון שידעו שכבר נכתבה אדרכתא על נכסי לוי שותף של אביהם בשביל ממון זה והם מחוייבים לסלקו מאותה תביעה האיך יפרעו ממון זה בלא ידיעתו שלא בפני בית דין כדי שיבטל מעשה בית דין שעשו על נכסי לוי ועוד שהדבר ידוע שאין אמודין לפרוע ממון זה כי כבר אמרו שאביהם לא הניח להם ממון ומחמת זה הוצרכו לברוח מן העיר מפני נושיהן ועוד מי יסכן בעצמו לשלוח ממון כזה על ידי שליח בעת כזאת שהדרכים משובשים ולואי שיתנוה ליד המלוה במקום שהוא שם כי אם רוצים לפרעו במקום שהוא ברצון היה המלוה מקבל עליו אחריות הדרך להביאו אליו ועוד אין אנו מאמינין לשלוחנו שהוא אומר שנפל השטר מידו כל זמן שלא נראה השטר ביד המוצאו ושמא השליח כובשו ואינו רוצה להחזירו לנו ולא איתרע שטר זה בשום נפילה וכיון שחוב זה ידוע לכמה בני אדם יכתבו לנו שטר אחר שכן הדין נותן במי שנמחק שטר חובו ורישומו ניכר שבית דין עושין לו קיומו ואין לך רשומו ניכר יותר מנדון זה מכמה אמתלאות ואומדנות ברורות וידים מוכיחות שגלוי וידוע לכל שממון זה לא נפרע ומחוייבין בית דין לכתוב מעשה בית דין ולקיים השטר כבתחלה ולכופן לפרוע ואם היו (הנושים) [היורשים] בכאן והיו טוענין אותם טענות שבדו קרוביהם מלבם היו ראוים לכפותם ולרדותם עד שיאמרו אמת דעדיפי כל הני אומדנות מההיא אומדנא דמר זוטרא חסידא דאיגנב כסא דכספא מאושפיזיה חזייה לההוא בר בי רב דמשי ידיה וכפר ידיה בגלימא דחבריה כפתיה ואודי (ב"מ כ"ד) נאם הכותב אשר בן הר"ר יחיאל זצ"ל.

סימן כד

מורינו ורבינו שיחיה מה שהייתי נוהג עתה ולפי מנהג המקומות כל מי שהיה בא לפני לדין ומביא שטר על חבירו והיה בעל דינו תובע הטפסת השטר הייתי מצוה לנתנו לו שהרבה פעמים מפני נתינת הטופס היה נפסד השטר מעיקרו או מפני זיוף שנמצא בו משום גרד או מחק או בשינוי השמות והייתי סומך בזה על תשובת שאלה שמצאתי בשם הרמב"ם ז"ל ויש בכאן מערערים בזה והראו לי פסק לרבינו רשב"א ואני לא נראה לי לשנות מנהג המקום בעבור אותו פסק עד שנראה הכרעת מורינו יהי אלהיו עמו וזו העתקת תשובת הרמב"ם ז"ל שמצאתיה בלשון הגרי עמדתי ידריכני השם ולכם בדרך ישרה על שאלתכם ויש בה ענינים הרבה ראיתי שתהיה התשובה עליה בסדר שאלתכם ואומר ששטר ראובן המלוה אף על פי שכתוב בו בלא טפיסת טופס מזה השטר אין טענה לראובן להמנע מנתינת הטופס ממנו ואפילו התנה זה על טפסו בביאור מפני שזה הענין אינו מחייב השהיית הפרעון אלא לאחר ברור ההפסד והזיוף שבשטרו א"כ כל זמן שיראה מן הדין לפי טענת בעלי דינין שיתן לו הטופס בלא זה התנאי שלא יועיל זה התנאי לעכב נתינת זה הטופס לפי שאם הדין יחייב בלא זה התנאי השהיית הפרעון בעבור זמן בית דין או בעבור דבר שלא ישתהה הפרעון (אלא שיתן לו הטופס ולא ישתהה בעבורו הפרעון) יותר ממה שהיה משתהה בעבורו בלא נתינת הטופס ובלא זה התנאי הנזכר בו רוצה לומר בלא תביעת טופס מזה השטר וזה לפי שכבר נתברר ממה שסדרתי מן החילוק ההכרחי עיקר אותו הסברא בו דתית שעל שני הפנים אין בנתינת הטופס סבה להשהיית הפרעון והיה בלא ספק התנאי בזה אינו מזיק בפרעון זה הממון אם הוא אמיתי מחוייב והדבר המזיק בו מה שיתכן שיהיה סבה לזיוף השטר מעיקרו וכשיזייף השטר מעיקרו בלי ספק כבר פקעו כל פרקין מעיקרן לפי שהן שקראין חששה להם ולא נאמר כל תנאי שבממון תנאו קיים אלא עם קיום העדות שנתקיימה על אותו התנאי אבל תנאי שיהיה לקיום עדות עדים שמעידים בשקר לא נפל על זה תנאי שבממון כלל וזה מבואר שאין צריך לראיה כלל וזה נוסח פסק ה"ר שלמה ן' אדרת נתבע שטוען ליתן לו הטפסת השטר אין שומעין לו דמצי למימר דמית עלי כאריא ארבא ואיני רוצה שתהיה טופס שטר מונח אצלך כדי שלא תתחכם להערים ולמצוא עלה לפסול את שטרי והכי משמע בפרק גט פשוט (קס"ח) דתנן התם אין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם ושניהם נותנים שכר רשב"ג אומר לשניהם כותבין שנים לזה בעצמו ולזה בעצמו ואמרינן מאי שטרי בירורין הכא תרגימו שטרי טענתא ומפרשי טעמא דרשב"ג דאמר כותבין לזה בעצמו ולזה בעצמו ולא חיישינן להפסיד ההוצאה יתרה משום דאמר אידך לא בעינא דתהוי טענתי גבי טענתיך דדמית עלי כאריא ארבא ועד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא משום פסידא דאידך שלא יצטרך לתת שכר על שטר אחר משום דעדיפא להו טענת מדת סדום מטענת דמית כאריא ארבא אבל בעלמא ליכא מאן דפליג ע"כ ועתה אנו ממתינין הכרעת מורינו שיחיה.

תשובה הנכבד החכם רבי יעקב שצ"ו ששאלת מי שהוציא שטר על חבירו ושואל הנתבע שיתנו לו טופס מהשטר לדקדק בו דע לך כי מנהג פשוט הוא בכל דייני ארץ אשכנז שכל אדם שמוציא שטר על חבירו בבית דין וטוען הנתבע שיתנו לו השטר לדקדק בו והלה אומר שאינו רוצה להאמין שטר בידו אז בית דין מעתיקים השטר ונותנים העתקה ביד הנתבע ומדקדק בשטר אולי ימצא בו זיוף מחק או גרד ודין צדק הוא כי מי יחוש לתור לחזור ולבדוק ולפשפש אלא בעל הדבר ואם השטר הוא כשר ואמיתי מה עול ושקר יוכל לעשות בשביל שהטופס בידו ועל זה נאמר צדק צדק תרדוף לדין דין אמת לאמתו כי הדבר יוכל להתברר יותר על פי בעל הדבר ממה שיוכל להתברר על פי ראות הדיינים ומה ענין זה לכאן ההיא דפרק גט פשוט (קס"ח) דאמר לא בעינא דתהוי טענתי גבי טענתיך דהתם אדם פקח ובעל תחבולות מתוך שטענות חבירו מצויין אצלו ורואה אותן בכל שעה מחפש תחבולות לשנות את הידוע ולבטל דברי אמת של חבירו ולהטעים דברי שקרו הילכך בשביל מעט הוצאות שיוציא חבירו לכתוב טענותיו אמרו רבנן שהדין עמו ולא שייך הכא כופין על מדת סדום אבל בנדון זה יש לחוש שמא שטר מזויף הוא וכשיהיה הטופס בידו ישים אל לבו לזכור באיזו תחבולה נעשה השטר ויברר הדבר על בוריו ואם השטר כשר לא יוכל לפסלו כלל ע"י הטופס שבידו לכך החזק במנהגך ואל תרף ידך כי מנהג הגון הוא ודין צדק הוא אשר בן הרב ר' יחיאל ז"ל.

סימן כה

ומה ששאלת האומר לחבירו שטר שיש בידך זכות יש לי בו שהורו הגאונים שכופין אותו להוציא אם צריך שיאמר התובע הזכות שיש לו בשטר מפורש אם לאו הוראה זו של הגאונים לא פשטה בארצנו ואין כופין לשום אדם להראות שטרו בשביל טענת אחד שאומר שיש לו זכות בו אם לא שאמר בבית דין דברים שיש בהם אמתלא בעיני הדיינים אז מראה השטר לדיינים ויראו אם ימצאו בשטר הזכות שטוען בענין זה אבל בענין אחר אין כופין לאדם להראות שטרו ואפשר שגם הוראת הגאונים כך היתה דלא מסתבר כלל דבדברים בעלמא יכוף האדם את חבירו להראות את שטרותיו דאין אדם רוצה להשביע את עצמו שידעו העולם את עשרו וממונו ושלום אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.

סימן כו

וששאלת טופס שטר מתנה שהעדים החתומים בו אינן מכירין העדים החתומים בשטר המתנה רק מעידים שהעתיקו אותו כאשר כתוב בו ואין גוף המתנה לפנינו אלא הטופס אם יש דין לזכות בו לבעל המתנה כמו בשטר עצמו טופס זה אינו כלום דאפילו אם היה שטר המתנה לפנינו אם לא שיכירו חתימת העדים.

סימן כז

יקבל החכם הנכבד את תשובתו ודאי כאשר כתבתי אל הרב ר' אברהם כן הוא שאין לכתוב טופס על שטר שלם מדאיצטריך לשנות במשנתנו (ב"ב קס"ח) מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני בית דין והם עושין לו קיום מכלל דלשטר שלם אין עושין שטר אחר דנפיק מיניה חורבה דזמנין שיקנה ראובן קרקע ויצוה לכתוב טופס לשטר קנייתו וימכור הקרקע לשמעון וימסור לו שטר הקנייה [וימות שמעון קודם שהחזיק בו ג' שנים ויורשי שמעון לא ימצאו שטר הקנייה] שקנה אביהם הקרקע מראובן וגם לא שטר קניית ראובן שמסר לשמעון ויוציא ראובן טופס שטר קנייתו ויאמר ששמעון גזלו ממנו ויוציא הקרקע מיד יורשי שמעון ובכמה מקומות מצינו בגמרא דכל שטר שיש לחוש דילמא נפיק מיניה ריעותא לא ניתן ליכתב וכן משמע לישנא דגמרא שאין לכתוב שום טופס על שטר שלם דקאמר גמרא (ב"ב קס"ט) אמר מר חוץ מן האחריות שבו היכי כתבינן אמר רב נחמן דכתבי הכי שטרא דנן דלא למיגבי ביה לא מבני חרי ולא ממשעבדי אלא כי היכי דתיקום ארעא בידיה משמע שאין לכתוב שטר אחר אלא להעמיד הקרקע בידו באותו ענין שאם לא היו כותבין כן היה מפסיד הקרקע כגון נמחק שטרו או אבד אבל על שטר שלם היאך יעלה על לב דיין לכתוב שטר אחר ויניח גם שטר הראשון בידו ב' השטרות הללו למה אם לא לרמות ולשקר.

ומה שכתבת וזה לשונך עתה יודיענו אפי' אם לא הגיע השטר לידו והביא עדים והעידו בעל פה וכי לא תתקיים המתנה בידו והרי לא קנה המקח או המתנה באותו שטר כי אותו שטר לראיה בעלמא הוא אבל קנאו בחליפין או במעות כאשר מספר השטר מה לנו שיגיע השטר לידו או לא יגיע אלא אם נאמר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ולא הגיע לידו עכ"ל הא מילתא דפשיטא היא אם באו עדים בעל פה והעידו שראו המתנה שהקנה אותו למקבל בקנין סודר שהמתנה קיימת אפי' אם לא נכתב לעולם שטר עליה דקרקע נקנית בחליפין והשטר שכותבין אינו אלא לראיה בעלמא שאם ימותו העדים או ילכו למדינת הים שיראה שטרו שמעידין העדים שראו המתנה כ"ש אם באו העדים בפנינו ומעידין על המעשה דעדיף טפי ולא שייך שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר כיון שהשטר אינו אלא לראיה בעלמא ובלבד שיעידו העדים שראו הקנין ושלא היה שום תנאי במתנה אבל אם יעידו בסתם ראינו הקנין אבל אינם זכורים אם היה בו תנאי הייתי מצריך להראות השטר אולי תנאים כתובים בו ולכך הוא מערים להצניע השטר ולהביא העדים.

ומה שכתבת אם הוציא הטפסה זו שהוא בעלה של רחל מקבלת המתנה יברר העדים שהיה גוף השטר בידו אם נשאר שום ספק להחזיקו בקרקע בטפסה זו אף על פי שגוף המתנה יוצא מתחת ידי בעל המשכונה שהוא בא מכח הנותן שטוען שלא נתקיימה המתנה לרחל וחזר הקרקע לראובן אביה והוא משכנו לו או לא כיון שיראה שהעדים שראו גוף שטר המתנה בידה דאז ליכא למיחש דלמא לא אתי שטרא לידיה שיש להחזיקה בקרקע אף על פי שגוף השטר יוצא מתחת ידי בעל המשכונה דקיימא לן אם החזיר השטר לא חזרה המתנה ובלבד שישבע שבועת התורה על דעת בית דין בלי ערמה ומרמה שנאבד השטר ושלא אבדוהו בידים כי דין מרומה צריך לחקור ולדרוש להוציאו לאמתו וכיון שסילק עצמו ראובן הנותן מכל זכות ששייר לעצמו במתנה שנתן לבתו וחזר ונתן לה גוף ופירות מהיום אף על פי ששייר שאם יהיה לו בן זכר שתבטל המתנה כיון שגוף ופירות נתן לה והיא היתה יכולה להכניס דיורין ולהוציא דיורין אם דר בה הנותן אביה ג' שנים והיה טוען חזרתי ולקחתי ממנה כל זכות שנתתי לה ואבד שטרי מהניא ליה חזקה דיש לאב חזקה בנכסי בניו כשחלקו ואין לומר משום שאביה נתן לה המתנה היא אינה יכולה לעשות מחאה דלא אשכחן כהאי גוונא דאם נתן מתנה לחברו והחזיק בה הנותן אח"כ ג' שנים שלא הועיל לו אחר כך חזקה ובניו כשחלקו כאחרים דמיא הילכך טענינן לשמעון בעל המשכונה כמו שכתבתי בתשובה שהשבתי להר"ר (אפרים) [אברהם] ושלום אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל [ומה אני למה חרדתם כל החרדה על מה שהוריתי על אדם שנשבע לפרוע ממון לזמן ידוע וירא בעל הממון שיעבור החייב על שבועתו ולא יפרע בזמנו ורגלים לדבר שראוי הוא שירא שמן הדין שיטילו עליו הקנס לאיימו שיפרע בזמנו ולא יעבור על שבועתו והלא מן הדין יש לענשו כדי לקיים שבועתו שהרי אפי' מצות עשה של סוכה ולולב היו כופין לקיים המצוה וכ"ש מצות עשה של קיום שבועתו שלא יעבור על לא תשא שהוא חמור כחייבי כריתות ומיתות בית דין כדאיתא (שבועות ל"ט) כל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לא תשא וגו' שיש לענשו כדי שיקיים שבועתו ודאי אם כבר עבר על שבועתו הרי מעוות לא יוכל לתקון אכן קודם שעבר יש ליטול את נפשו קודם שיעבור כ"ש שיש ליטול עליו עונש וקנס ממון כדי שיקיים את שבועתו כי בעונותינו שרבו רואה אני שחמורה עליהם יראת הפסד מעט ממון יותר מלא תשא ומכל עבירות שבתורה ולכן צריך לעשות עליו איסור כדי שלא יעבור על שבועתו ויענשו כל ישראל עמו ומה שכתבת שיש בני אדם שהכירו בממון רב והפסידו ובאונס גדול עברו על שבועתו בשביל זה מחייבנו ליתן כפל לבעל מדינה וכי אתה מודה להם שזהו אונס שיוכל לעבור על שבועתו בשביל שאין לו ממון או מעות אני אומר שאפי' חלוק ומכנסים יש לו למכור קודם שיעבור על שבועתו ולא ישאיר בביתו לא כסא ושלחן לא שייך הכא סידור כיון שנשבע דאפי' מי שפסק מסדרין לבעל חוב היכא דנשבע מחוייב הוא בעצמו למכור מלבושו ולהתפלש בעפר קודם שיעבור על שבועתו וגם אני לא כתבתי להטיל קנס על מי שכבר עבר אלא כדי שלא יעבור ואיני מחשב זה מכשול ופוקה אלא משפט וצדקה להשיב רבים מעון נאם הכותב אשר בן הרב רבי יחיאל זצ"ל.

לשון אברהם שושן מורי שיחיה החרדה שחרדתי היתה לפי שהטלת הקנס לבעל המדינה דאע"ג דהדין עם מורי כמ"ש אין מסדרין למי שנשבע אלא אפי' אבנטו יש לנו למכור ולפרוע מידו אם לא תשיג די שבועתו מה יהא ממנה נאסרנו ביד גוים והלא אין מרחמים עליו כמו שלמדנו רבינו מה תוא זה אין מרחמין עליו כך ממונם של ישראל כיון שנפל ליד מ"ה אין מרחמין עליו וה"ה לגופו וגם מ"ש מורי שיש להכותו עד שתצא נפשו מידי דהוה אעשה סוכה ולולב על זה תמהני דבשלמא עשה סוכה ולולב מיירי בזמן חיובא וכיון שאומר לו עשה ואינו רוצה לעשות הוי פריקת עול ומכין אותו עד שתצא נפשו אבל כאן שמי שנשבע לזמן קצוב מה מקום להכאה אם כבר עבר כבר כתב מורי שאין להכותו דמעוות שאין יכול לתקון הוא ואם קודם שהגיע זמנו לא שייך הכאה דהא אמר כל שעה שיגיע זמנו אקיימנו ואפי' אם אמר לא אקיימנו לא שייך הכאה כיון שבאותה שעה לא אקיים אין עליו חיוב שבועה עדיין כמו שיש עליו בסוכה ולולב חיוב באותה שעה שאומר לא אקיים הוי פריקת עול אבל בכאן לא הוי פריקת עול כיון שאין עליו חיוב שבועה ונוכל לומר לכשיגיע זמנו יקיימו מיהו אתה תבחר ולא אני ועכ"פ הדין הוא שיקנסו אותו בקנסות כדי לקיים שבועתו אבל לא ע"י חיוב ממון לגוים וה' אלהי ישראל יודע שלא חרדתי כל החרדה אלא לכבוד שמים ולכבוד' שאני מכיר' בטבע זקנים של עיר ויאמרו כבר הותרה הרצועה וגם אתה יודע מגמתי לחייב ממון ישראל לגוים ויהיה להם למכשול שמדמין דבר שאינו דומה וע"כ כתבתי מה שכתבתי אלא שתמחול לי ואם שגיתי הבינו לי ואתה שלום כחשקך וכחשק תלמידך אברהם].

סימן כח

שאלה יעקב נתן לראובן בנו קרקע במתנה מעכשיו אחר זמן ירד יעקב מנכסיו ופייס מראובן שיחזיר לו שטר המתנה וכן עשה ראובן והחזיר לאביו השטר וגם עשה לו מחילה אחר כך נתעשר יעקב ובקש ראובן מאביו שיחזור ויעשה לו שטר מתנה על הבית כבתחלה ולא רצה יעקב אז ערער ראובן על הבית ואמר כי לא יצא הבית מתחת ידו בחזרת השטר מתנה ובמחילה שעשה לו.

הדין עם ראובן שיעקב לא קנה בחזרת השטר ולא במחילה ואם יעקב מודה בכל הדברים לפני בית דין יחזיקו בית דין את הקרקע ביד ראובן ואם כופר יעקב ואומר שלא נתנו לראובן מעולם אם עדי המתנה קיימין ומעידין על המתנה הרי הבית של ראובן ואם אין עדים ישבע יעקב שלא נתן לראובן אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

סימן כט

עוד ילמדני ראובן יש לו שטר על שמעון ולוי ואכלו עש ראש השטר בד' שורות הנה והנה עד שעיקר אינו נקרא העידונו על עצמם פלוני ופלוני אינו ניכר ושם ראובן אינו ניכר אלא שבסוף השטר ניכר לוי ושם אביו ומקצת אותיות שמעון ומקצת שם אביו וניכר בו מאה זהובים וראובן אומר מאה ושמונים סוף דבר בעיקר התורף אין לידע ממנו כלום אלא בסוף השטר כתוב וקנינו משמעון ולוי החייבים הנזכרים לראובן בעל חוב הנזכר על הכתוב לעיל וכו' בכך וכך לחדש ואין מוזכר כאן שמות אבותיהם וכתוב כל זמן ששטר זה שלם ביד מוציאו בלא קרע בית דין יהא נאמן עליו בדיבורו כשני עדים כשרים בלי לחייבו שבועה ועתה הורני אם נאמר הואיל ואין קרוע קרע בית דין ומוזכר למעלה הבעל חוב והלווין יגבה לפחות מאה זהובים הנזכרים בשטר אף על פי שאינו מוכיח בראש השטר כלל או לא וקנינו מן פלוני וכו' שיטה אחרונה ואם השטר פסול והלווין מודים החוב כי אינם יודעים פסלות השטר אם חזר מלוה על פה שלא לגבות ממשעבדי או נימא הואיל ומעיקרא קלא אית ליה גובה.

תשובה תנן בפרק גט פשוט (קס"ה) כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים מלמעלה מאתים ומלמטה מנה הכל הולך אחר התחתון אלמא אפי' היכא שהעליון והתחתון מכחישין זה את זה הולכין אחר התחתון כל שכן בנדון זה ששמותם מפורשים למטה ובשטר שנכתב כדין אלא שאירע בו קלקול בקל מחזירין אותו לקדמותו כדתניא בפרק גט פשוט נמחק או נטשטש אם רישומו ניכר כשר וכיון שכותבין האידנא בכל שטרות שריר וקיים באחרונה למדין אף משיטה האחרונה דליכא למיחש לזיופא דשטרא דלית ביה שריר וקיים האידנא פסלינן ליה אף על פי שאינו ניכר העידונו על עצמם פלוני ופלוני כיון שכתוב בתחתון וקנינא משמעון ולוי החייבים הנזכרים לראובן בעל החוב הנזכר על כל הכתוב לעיל מספיק וגובין בשטר זה אף ממשעבדי סכום המעות הנזכרים בעליון ועל השמונים שאינם ניכרים ישבעו שמעון ולוי שלא היו כי אם ק' ואם אינם רוצין לישבע יפרעו מבני חורין שלהם אבל לא ממשעבדי שאין גובין מן הלקוחות אלא כשמפורש בשטר אבל לא על פי הודאת הלוה שמא לא נכתב לעולם בשטר והודאת הלוה אינה מועלת כלום ללקוחות ועוד דחיישינן לקנוניא.

סימן ל

ועוד ילמדנו רבינו יורשי ראובן ואחיו מכרו קרקע לשמעון ובא לוי והוציא שטר חוב על ראובן ותבע משמעון שיפרע לו חובו מדמי הקרקע והוציא שמעון שני שטרות קדמונים שנתחזקו ליהודא על ראובן שנתנו לו במתנה יורשי יהודא בכתיבה ומסירה ושטרות אלו הם כתובים על הקלף קרועים באמצע האחד לרחבו והאחר לארכו והקרעים אינן שוין אלא נוטין לצדדין וטען לוי ששטרות אלו הקרועים שהן פרועין ואין לחוש בהן והשיב שמעון אין הקרע שלהן דבר שיש בו חששא כיון שאינו שתי וערב ויותר שכנגד קרע והשיב לוי שאין אלו טענות שמן הנהוג והידוע שאין הכל בקיאין בקריעת שתי וערב ואין דרך העולם מי שיפרע שטרו קורעו ומצניעו אצלו באיזה דרך שיתכן לו ואינו מקפיד על שתי וערב יותר שהקרעים הם בסכין ולדעת ואינן בכפל השטרות לא טענת נתקרע מעצמו ומקורע דגמרא יראה זה שאומר קרע בית ידן שבית דין זריזין ובקיאין ונזהרין אבל האחרים אין מקפידין ואנו מסכימים להסכמת מורינו שיגדל כבודו בישועת השם תשובה ומה ששאלת שני שטרות שיצאו בפני בית דין כתובין על הקלף וקרועים באמצע האחד לארכו והאחר לרחבו והקרעין אינן שוין אלא נוטין לצדדין ובשביל שאין הקרע שתי וערב נולד הספק אי קרינן בהו נקרע או נתקרע וכתבת שהקרעים הן בסכין ולדעת ואינן בכפל השטר לטעון טענת נתקרע מעצמו לשון הברייתא (ב"ב קסח) כך הוא נקרע פסול נתקרע כשר ופשטא דברייתא כל קרע שאני יכול לתלות שנתקרע מעצמו השטר כשר כיון שיצא מתחת ידי המלוה מקויים לא מחזקינן ביה ריעותא אבל אם ידוע שנקרע בסכין ודאי ריעותא היא שהמלוה נזהר בו יפה שלא נקרע בידים בסכין והיינו נקרע דברייתא ובהא ליכא לספוקי מידי וגמרא דקא בעי היכא דמי נקרע והיכא דמי נתקרע ואמר רב יהודה נקרע קרע של בית דין נתקרע קרע שאינו של בית דין והיכי דמי קרע של בית דין אמר רב יהודה מקום העדים ומקום הזמן ומקום התורף אביי אמר שתי וערב מיירי כשאין יכול לעמוד על הקרע אם הוא בסכין או אם נקרע ממילא ובהא קא יהיב גמרא סימנא להבחין בין נקרע ממילא ובין נקרע מחמת פרעון וקאמר אביי דכל קרע שלא נעשה בסכין צריך שיהיה שתי וערב ואי לא תלינן דממילא נקרע אבל קרע שיש לעמוד ולהבחין שבסכין נקרע אפי' אינו שתי וערב אין לך ריעותא גדולה מזו.

סימן לא

ומה ששאלת אם טעה הסופר וכתב בחילוף שם הלוה או שם המלוה או גרע או הוסיף בסכום המעות או טעה בזמן הפרעון וחתמו העדים אם יכולין לכתוב שטר אחר או נאמר כבר עשו עדים שליחותן כיון שטעו העדים לא שייך למימר כבר עשו שליחותן ויקרעו זה השטר ויעשו שטר אחר כדאמרינן בגיטין פ' התקבל (ס"ג) ההיא דהוו קרו לה נפאתה אזול סהדי כתוב תפאתה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב עשו עדים שליחותן מתקיף לה רבא מי קאמר להו כתובו חספא והבו לה אלא אמר רבא אי ודאי כתבוה סהדי גיטא מעליא ואבד כבר עשו עדים שליחותן מתקיף לה רב נחמן מי אמר להו כתובו ואנחו בכיסייכו אלא אמר רב נחמן כותבין ונותנין אפילו מאה פעמים הילכך בנידון זה כיון שידעו העדים שטעו כותבין אחר ולא מבעיא זה שנכתב בטעות אלא אפי' נכתב כדין ובא ליד המלוה וידעו העדים שנקרע או נשרף ולא נפרע כותבין למלוה שטר אחר כדאיתא בפרק גט פשוט (קס"ח) ת"ר מי שבא ואמר אבד שטר חובי אף על פי שאמרו עדים אנחנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו אין כותבין בד"א בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר כותבין והא דאין כותבין בשטרי הלואה היינו כשאין ידוע לעדים אבל כשידוע לעדים שאבד כותבין לו שטר אחר כמו בשטרי מקח וממכר ולא אמרינן עשו עדים שליחותן.

סימן לב

שאלה ילמדנו רבינו ראובן הוציא שטר חוב על שמעון ולאה אשתו וטעה הסופר במקום שהיה לו לכתוב לאה כתב רחל ושמעון ולאה בחיים ושאלו לעדים החתומים על השטר ואמרו כי יודעין בודאי כי לאה היא אשת שמעון ונזכרים לשעת ההלואה ושקנו מידה עם בעלה שמעון וגם מכירים בה כי היא לאה אלא שנכתב רחל על ידי טעות וגם הסופר נזכר להלואה ויודע בעצמו שטעה אם יש לעדים להחליף השטר לכתוב לו אחר בשם לאה.

תשובה מאחר שהעדים מכירין ויודעין שנכתבה רחל במקום לאה יכתבו שטר אחר דכל טעות סופר בשטרות חוזר ואפילו אם לא היו כותבין שטר אחר והיה השטר בא לפני והיה מתברר שהיה בו טעות סופר הייתי מכשירו כדאמרינן אחריות טעות סופר הוא ואפילו לא נכתב אחריות בשטר גובה מן הלקוחות משום דאמרינן מסברא לא שדי איניש זוזי בכדי וצוה לכתוב בו אחריות וטעה הסופר ולא כתבו וכ"ש בכאן שיודעים העדים שטעו שיכתבו שטר אחר, נאם הכותב אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.