פרק כג עריכה
ביבמות דף ק"כ [א.] אף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו כו', למימרא דסימנים לאו דאורייתא, ורמינהו מצאו קשור בכיס וארנקי ובטבעת או שנמצאו בין כליו אפילו לזמן מרובה כשר, אמר אביי לא קשיא הא רבי אלעזר בן מהבאי הא רבנן, דתניא אין מעידין על השומא ר"א בן מהבאי אומר מעידין, מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר סימנים דאורייתא ומר סבר סימנים דרבנן, אמר רבא דכולי עלמא סימנים דאורייתא הכא בשומא מצויה בבן גילו קמיפלגי כו', ואיכא דאמרי אמר רבא דכולי עלמא סימנים דרבנן הכא בשומא סימן מובהק קמיפלגי, מר סבר סימן מובהק ומר סבר לאו סימן מובהק. ובתוס' ד"ה אמר רבא דכו"ע סימנים דרבנן וזה לשונם, ואם תאמר ברייתא דמצאו קשור בכיס כמאן אוקמה, עיין שם.
ונראה לפי מה שכתב הרמב"ם פ"ג מגירושין [ה"ט] מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו כשר, ועיין שם שכתב דבעי סימן בחפיסה וגם שיהיה מכירו, והר"ן תמה עליו, כיון דאיכא סימן בחפיסה למה צריך שיהיה מכירו, ע"ש. ודעת רש"י נמי דתרתי בעינן ע"ש, ובהגה אשר"י פרק כל הגט בשם אור זרוע דתרתי בעי, שיהיה יודע סימן בכלי שהוא שלו וגם שיכיר הגט בטביעות עין ע"ש.
וליישב דבריהם דבעי תרתי, נראה לפי מה שכתבו הרשב"א והר"ן דאם מצאו אחר ודאי נאמן בטביעות עין שמכיר הגט, אלא דשליח הגט אינו נאמן אלא בסימנים, ומשום דהשליח חשיב כנוגע, משום דלא ניחא ליה דליהוי מארי דגיטא בתרעומות עליה, והר"ן כתב משום דחיישינן דמשקר בשביל הפסד שכרו, ועיין בית שמואל סימן קל"ב.
והנה לפי מה שכתב הרשב"א משום תרעומות, אם כן מן התורה ודאי נאמן, וכמבואר אצלינו בספר קצות החושן (סימן ל"ז סק"ד) בשם מוהרי"ט (חלק חושן משפט סימן פ') שהוכיח בראיות דנוגע לא הוי אלא בנגיעת ממון, והא דכתב הרמב"ם דהוי נוגע אפילו בדרך נפלאה ורחוקה, נמי מיירי בנגיעת ממון דוקא. ועיין שם במוהרי"ט שהוכיח מדכתב המרדכי דנרצח מעיד על הרוצח אע"ג דהוי זכותיה דגואל הדם, והרא"ש בתשובה (כלל נ"ז) כתב דקרובי הנרצח אין יכולין להעיד על הרוצח וקרובי גואל הדם יכולין להעיד, והקשה מוהרי"ט ממה נפשך, אי חשיב זכותיה דגואל הדם, אם כן קרובי גואלי הדם אמאי מעידין, ואי לא חשיב זכותיה דגואל הדם, אם כן קרובי נרצח נמי יעידו. לזאת העלה בטעמא דהרא"ש דס"ל כיון דלא הוי הנאת ממון די בזה לפסול גואל הדם גופיה, אבל קרובי גואל הדם שפיר מעידין, עיין שם, וע"ש בקצה"ח. וכיון דתרעומות אין בו משום נגיעת ממון, ואם כן אינו אלא מדרבנן.
וכן לפי מה שכתב הר"ן משום דחשוד למשקר בשביל שכרו, נמי נראה לפי מה שהעליתי בקצות החושן (סימן ל"ד סק"ד) דנוטל שכר להעיד גופיה אינו פסול אלא מדרבנן, אבל מן התורה אפילו נוטל שכר להעיד כשר מן התורה עיין שם, ואם כן מכל שכן במה דחיישינן למשקר בשביל שכרו, דמן התורה ודאי נאמן.
וכיון דמן התורה נאמן השליח, אלא מדרבנן אינו נאמן משום הני טעמי שכתבו הרשב"א והר"ן, או משום תרעומות או משום ששכרו חשוד למשקר, וכבר כתבו הגאונים בזה דהיכא דאין האיסור אלא מדרבנן מהני סימנין, דאע"ג דסימנים לאו דאורייתא אבל מדרבנן סימנים מהני, ולכן מהני ליה באיסור דרבנן, וכמו שכתבו האחרונים דבמים שאין להם סוף, כיון דאינו אלא מדרבנן מהני סימן אפילו אינו מובהק ע"ש. וכ"כ בתשובת מוהר"ם אייזין שטאט (ח"ג סי' ב') עיין שם. ומשום הכי ניחא דמצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו כשר, דכיון דמכירו נאמן מן התורה, אלא מדרבנן הוא דאינו נאמן וכמו שנתבאר, ומשום הכי סגי ליה אפילו בסימן שאינו מובהק.
והנה מה שכתב מוהר"ם אייזין שטאט דמהני סימן אמצעי במידי דרבנן, וכן כתב הגאון מוהר"ר עוזר, והוא בסוף שולחן ערוך הקטנים ע"ש.
ולכאורה נראה ראיה לדבריהם, מהא דאמרו איכא דאמרי אמר רבא דכולי עלמא סימנין דרבנן, ולכאורה הוא שפת יתר במה דאמר רבא דכולי עלמא סימן דרבנן, ולא היה צריך לומר אלא דכולי עלמא סימן לאו כלום הוא. ובפרק ב' דבבא מציעא יש לומר דקאמר לענין אבידה דמחזירין בסימנים, ומשום דסימנים דרבנן והפקר בית דין הפקר, אבל גבי איסור מאי נפקא מיניה דסימנים דרבנן או ליתיה אפילו מדרבנן. אלא לפי דבריהם דמתירין איסור דרבנן בסימן אמצעי, אם כן נפקא מינה להתיר איסור דרבנן.
ולפי זה יתיישב קושיית התוס' להך איכא דאמרי דאמר רבא דכולי עלמא סימנים דרבנן, אם כן ברייתא דמצאו בחפיסה ובדלוסקמא כמאן אוקמה. דיש לומר דמיירי שהשליח מכיר את הגט בטביעות עין, ומשום הכי מצאו קשור בכיס כו' מהני אפילו סימן שאינו מובהק וכמו שנתבאר, דכיון שמכיר בטביעות עין, אם כן תו ליכא חשש רק מדרבנן, משום תרעומות או משום שכרו וכמו שביארתי דאינו אלא מדרבנן, ומשום הכי מהני בדרבנן אפילו בסימן אמצעי כיון דמהני סימנים מדרבנן. והמקשה דמקשה מברייתא דמצאו קשור בכיס, דקא סלקא דעתיה אי סימנים לאו דאורייתא גם מדרבנן לא מהני, ואם כן לא מהני אפילו באיסור דרבנן, עד דאמר רבא דכולי עלמא סימנים דרבנן, וכיון דסימנים דרבנן מהני ליה על כל פנים באיסור דרבנן, מיירי ברייתא בגווני דמתניתין דמכיר השליח את הגט בטביעות עין והוי ליה איסור דרבנן וכמו שנתבאר, ומהני באיסור דרבנן סימן דרבנן.
מיהו בעיקר הדין במים שאין להם סוף דאינו אלא דרבנן, וכיוצא באיסור דרבנן, אי מהני סימנין שאין מובהקים. הנה הביא הגאון מוהר"ר עוזר ראיה דמהני באיסור דרבנן, מהא דאמרו במוצא חבית יין ואומר ישראל בה סימן דמותר בשתיה, ומוכח דמהני סימן באיסור דרבנן. גם מוהר"מ א"ש הביא ראיה זו ע"ש.
מיהו בחידושי הריטב"א בפרק ב' דמציעא ראיתי שכתב בהא דאמרו בבשר שנתעלם מן העין דמהני סימנין, והקשה דהא סימנים לאו דאורייתא, ותירץ משום דבשר שנתעלם מן העין אינו אלא משום חומרא בעלמא ע"ש. ונראה דהיינו דוקא בדבר שאינו אלא חומר בעלמא, והיינו נמי טעמא דסתם יינם דלא הוי אלא חומרא בעלמא, אבל באיסור אשת איש דעיקרו דבר תורה וחכמים החמירו בספיקו אפילו בדבר שרובן למיתה כמו במים שאין להם סוף וכיוצא, איכא למימר דלא מהני סימן אמצעי, ואדרבא כיון שחשו אפילו בדבר שרובו למיתה, מכל שכן שחשו לדבר דלא מהני סימן אמצעי.
ומוהר"ם א"ש בסימן הנזכר בנה יסודו, במה שהקשה מוהרח"ש בדברי נימוקי יוסף שכתב בעובדא דשני תלמידי חכמים דמוקי לה בש"ס דקאמרי סימנין, וכתב שם הנימוקי יוסף דקאמרי סימן מובהק כדרך שמחזירין אבידה, ומשמע דהיינו מובהקים קצת כמו גבי אבידה דאינו מובהק לגמרי, ובפרק האשה בתרא עלה דמתניתין דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, ואף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו, כתב הנימוקי יוסף ז"ל, ומיהו ודאי אם יש סימן מובהק מעידין עליו בכל מקום שבגופו, וכדאמרינן בריש האשה שלום גבי עובדא דשני תלמידי חכמים דקאמרי סימנין כלומר בסימנין מובהקים וכו', ומשמע דהכא מיירי במובהקים לגמרי וסותר למה שכתב כאן בריש האשה שלום דצריך סימן מובהק כדרך שנותנים באבידה, משמע דלא בעי הכא סימן מובהק לגמרי רק סימן דאבידה עכ"ל. וכן כתב הנימוקי יוסף בסוף האשה בתרא, באדם שהשליכוהו לים והעלו רגל אחד אין מעידין עליו אלא אם כן יש לו בהם סימן מובהק, שאני אומר רגל אחר הוא, וכדמוכח מעובדא דשני תלמידי חכמים כו', ומיהו סימן מובהק בידו או ברגלו כו', נמי משמע סימן מובהק, דהא סימן אמצעי לא מהני בעדי מיתה, ועיין שם במוהרח"ש שהניח דברי הנימוקי יוסף בצריך עיון. ומוהר"ם א"ש האריך ליישב דברי הנמוקי יוסף על פי מה שהעלה דבמים שאין להם סוף מהני סימן אמצעי, ועיין שם בישובו.
ואחרי נשיקות עפרות זהב לו למוהרח"ש, אין כאן קושיא כלל בדברי הנימוקי יוסף, דודאי מה שכתב הנימוקי יוסף פרק האשה שלום בעובדא דשני תלמידי חכמים דקאמרי סימנין דהיינו סימן מובהק, היינו ודאי סימן מובהק ממש דבעינן בעד מיתה, וכמו שכתב הנימוקי יוסף פרק האשה בתרא, ומה שכתב כדרך שמחזירין אבידה הוא לכוונה אחרת, וזה לשון נימוקי יוסף, סימן מובהק שמחזירין בהם אבידה והיינו במקום המוצנע עכ"ל, וכן כתב הרמב"ן בחידושיו זה לשונו, בדאמר סימנא עסקינן, כלומר סימן מובהק כדרך שנותנין סימן לאבידה, ולא שידעו פלוני ופלוני טבעו והכרתו בהם בסימן פלוני, דאם כן לא מהימני כו', אלא כגון שלא היו מכירים שהם, או שאמרו סימן שיש להם במקום המוצנע, שמחזירין אבידה בענין הזה, ואין לחוש לרמאי, עיין שם.
והיינו משום דהתם בעי לה עד אחד במלחמה, ופירשו תוס' וכן הרמב"ן דעד אחד לא הוי אמירתו בדדמי, אלא איבעיא משום דאשה לא דייקא בסימני מלחמה, וחיישינן דלמא משקר ע"ש. ואם כן אילו הוו ידעי הנשים מן הסימנים, דהיינו שיאמרו בעת שעלו מן הים אנחנו מכירים בהם בסימנין שיש לנו בהם, לא הוי מהימני כיון דחיישינן למשקר, אלא דאמרי סימן במקום המוצנע וכדרך שמחזירין אבידה דבעל אבידה אומר סימנים, וכיון דאמרו סימנין במקום המוצנע תו לא חיישינן למשקר, וכן כתב הרמב"ן בספר מלחמות בעובדא דשני תלמידי חכמים דקאמרי סימנין ושלא יהיה רמאי כדרך שמחזירין אבידה, דרשהו אם הוא רמאי ע"ש.
וזהו שכתב הנימוקי יוסף בסימן מובהק שמחזירין בהם אבידה, והיינו במקום המוצנע, דאם בעל אבידה רואה הסימנין באבידה אינו נאמן לומר שאבד בסימן כזה, ואם כן סימן מובהק ממש ודאי בעינן, אלא שנוסף לזה הצריך הנימוקי יוסף שלא יהיה רמאי, ושיהיה הסימן במקום המוצנע כמו באבידה, ולזה שפיר מייתי הנימוקי יוסף ראיה מפרק האשה בתרא דסימן מובהק מהני מהך דשני תלמידי חכמים, דהתם נמי סימן מובהק ממש בעינן, אלא שיהיה באופן שמחזירין בהם אבידה והיינו במקום המוצנע, וזה ברור בדברי הנימוקי יוסף. ותמה אני על מוהרח"ש מה שנתקשה בדברי הנימוקי יוסף והמה פשוטים וברורים כמ"ש.
ומעתה נפל יסודו של מוהר"ם א"ש אשר בנה על קושיא הנזכרת בדברי הנימוקי יוסף, ולפי מה שנתבאר מוכח להיפוך, דבעינן סימן מובהק אפילו במים שאין להם סוף דהוא מדרבנן, דבעובדא דשני תלמידי חכמים דקאמרי סימנא דכתב הנימוקי יוסף, דהיינו סימן מובהק, והתם מים שאין להם סוף הוא דהוי.
וכן מצאתי בחידושי פני יהושע לגיטין, הוכיח דאפילו בדרבנן לא מהני סימן בינוני, מהא דאיתא בבכורות דף מ"ו גבי פדחת דהא דצריך פרצוף פנים עם החוטם דהיינו משום חומרא דאשת איש, ועלה תנן אע"פ שיש סימן בגופו ובכליו ע"ש.
מיהו ראיה זו אינו מוכרח, דשם בבכורות אמרו שם ואיבעית אימא יכיר לחוד והכרת פנים לחוד, ולהך איבעית אימא אם כן מן התורה בעי פרצוף פנים, ולתירוץ הראשון שבגמרא משום חומרא דאשת איש, הוי מפרש להך דאף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו בהך לישנא דמפרש בש"ס להך לישנא דסימנים דאורייתא, דאף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו היינו ארוך וגוץ.
עוד הביא בפני יהושע ראיה מהא דאמר רב אשי נקב יש בו בצד אות פלוני, וחששא דשני יוסף בן שמעון אינו אלא מדרבנן, מדלא חיישינן לתרי יצחק בפרק האשה שלום, ומוכח דאפילו הוחזקו אינו אלא מדרבנן ע"ש. וגם זו אינו ראיה לפי מה שכתב הרא"ש דהא דלא חיישינן לתרי יצחק אינו אלא משום עגונה, והרבה הקילו בעגונה על דבר תורה אפילו מפי עבד ושפחה.
מיהו מדבעי נקב בצד אות פלוני אפילו בלא הוחזקו, וכמו שכתב הרשב"א שם מדמוקי רב אשי נקב בצד אות פלוני, מוכח דסבירא ליה בשיירות מצויות אע"ג דלא הוחזקו, דאם לא כן לוקמה בדלא הוחזקו, וכן כתב שם הר"ן, וכן מבואר בדברי הרמב"ם דבעי נקב בצד אות פלוני ואפילו לא הוחזקו ע"ש, והיכא דלא הוחזקו ודאי אינו אלא מדרבנן, וכמו שכתבו תוס' להדיא סוף פרק קמא דמציעא [כ: ד"ה איסורא], בהא דנפק רבה דק ואשכח ע"ש, וזה ראיה ברורה. ועיין מה שכתבתי בענין סימנים דאורייתא בספרי קצות החושן סימן רנ"ט סק"ב.