פרק כב עריכה
בפרק שני דב"מ דף כ"ז [א.] איבעיא להו סימנין דאורייתא או דרבנן, מאי נפקא מינה לאהדורי גט אשה בסימנין, אי אמרת דאורייתא מהדרינן, ואי אמרת דרבנן, כי עבוד רבנן תקנתא בממונא אבל באיסורא לא כו', ת"ש אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו, ש"מ סימנים לאו דאורייתא, אמרי גופו דארוך וגוץ, כליו דחיישינן לשאלה. ומזה העלו הפוסקים דאין מעידין עדי מיתה ע"י סימני הגוף, כיון דמספקא לן אי סימנים לאו דאורייתא, אלא ע"י סימן מובהק ודאי מעידין, דסימן מובהק ודאי דאורייתא, וכדמוכח לה בש"ס שם, ובסימני כליו אין מעידין אפילו ע"י סימן מובהק משום דחיישינן לשאלה.
ומוהרי"ל מפראג בתשובה כתב, דעד כאן לא אמרו בש"ס דחיישינן לשאלה אלא למ"ד סימנים דאורייתא, וקשה ממשנתנו דאין מעידין אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו, והוכרח לתרץ גופו דארוך וגוץ, וכליו משום דחיישינן לשאלה, אבל למ"ד סימנים דרבנן דלא קשיא ממתני', א"כ לא צריך למימר גבי כלים דחיישינן לשאלה. ולזה העלה, דהיכא דהיה סימן בינוני בגופו וסימן מובהק בכליו או טב"ע בכליו דמותרת ממ"נ, למ"ד סימנים דאורייתא ע"י סימן בינוני שבגופו, ולמ"ד סימנים דרבנן ע"י טב"ע או סימן מובהק שבכליו, ע"ש.
וב"ש סי' י"ז ס"ק ס"ט כתב עלה וז"ל, מיהו אינו מוכרח, כי י"ל לפי אוקימתא דסימנים דרבנן דאז בעינן סימן מובהק ביותר, דאז ממילא חיישינן לשאלה דבעינן סימן מובהק ביותר והיכא דאיכא חשש שאלה לא הוי סימן מובהק ביותר, וארנקי וטבעת דאמרינן בגמ' שם דלא מושלי אינשי, פסק בתשובת ב"י דחיישינן לשאלה, ובח"מ מסופק בזה, וצ"ל ג"כ כמ"ש, לפי התירוץ סימנים דרבנן אז בעינן סימן מובהק ביותר, ואז אפילו בכלים דלא מושלי אינשי ליכא סימן מובהק ביותר, דאעפ"י דאין שכיח להשאיל אותם, מ"מ לפעמים משאיל. והא דאיתא בש"ס דלא חיישינן לשאלה בכלים אלו, היינו דוקא לאוקימתא דסימנים דאורייתא דאז אין צריך לסימן מובהק ביותר, ואז לא חיישינן לשאלה בכלים אלו, אבל לאוקימתא דסימנים דרבנן חיישינן לשאלה גם בכלים אלו, והיינו שיטת הריטב"א שהובא בב"י עכ"ל [הבית שמואל], ע"ש.
והנה ז"ל הב"י בתשובה סי' ז', מדלא הביאו היתר הרמב"ם והרא"ש ע"י טב"ע של כליו, משמע דס"ל דחיישינן לשאלה. וכן שום א' מהפוסקים לא הזכיר דמעידין אם מכירין כיס וטבעת וארנקי שלו, ומשמע דס"ל להפוסקים כתירוץ אחר שכתבו תוס', דמעיקרא כי באו לאתויי מברייתא דמצאו קשור בכיס וכו' דסימנים דאורייתא, הוי ס"ד דאדם אחר מצאו ומחזירו ע"י סימן זה שקשור בכיס, ולכך בעי למיפשט דסימנים דאורייתא, וכי אמר רבא דכו"ע סימנים דרבנן, סבר דמיירי שמצאו בעצמו ומכיר הכיס בטב"ע, ונאמן במגו שיכול לומר לא אבדתיו, והכי אוקי הרא"ש הא דתנן פרק כל הגט מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו כשר, דהיינו דוקא כשמצאו הוא עצמו וסמכינן אהכרתו ונאמן במגו עכ"ל [הרא"ש], וא"כ גבי עדות אשה דליכא מגו, אין מעידין אפילו על כיס וארנקי וטבעת, עכ"ל הב"י בתשובה.
ונראה שיטתו כמ"ש הב"ש דס"ל כשיטת הריטב"א דלמ"ד סימנים דרבנן לא סמכינן אפילו על כיס וארנקי וטבעת, ואע"ג דהנך לא מושלי אינשי, לא מהני סברא זו אלא למ"ד סימנים דאורייתא, אבל למ"ד סימנים דרבנן דבעינן מובהק ביותר, א"כ אפילו הנך כלים נמי, כיון דלפעמים מושלי אינשי תו לא הוי מובהק.
ומוהרח"ש בקונטרס עגונות בשו"ת סי' נ"א הקשה שם בהא דכתב הב"י בתשובה אבל בעדות אשה דליכא מגו כו', דהא טעמא דבעי מגו ואי לא לא מהימן, היינו גבי שליח שאבד הגט, וכתב הר"ן דחיישינן דלמא משקר משום הפסד שכרו, והרשב"א כתב משום דלא ליהוי מארי דגיטא תרעומות עליה, וא"כ הכא גבי עדות אשה שמעיד שמכיר בטב"ע, דליתיה להאי חששא דמעידין בטב"ע כל דליכא למיחש לשאלה. ותו שכל הכרח הרב ז"ל הוא שלא הזכירו שמעידין בכיס וארנקי, ואיך ניצל הרב מזה, הרי אפילו לדבריו שאין מעידין אטב"ע גבי עדות אשה דליכא מגו, היינו בעד אחד, אבל בשני עדים שהוא עדות גמור פשיטא שנאמנים ע"ש. וכן ראיתי בתשובת הב"ח סי' פ"ז הביא תשובת הב"י ותמה עליו ג"כ בזה. וכן בתשובה המיוחסת להגאון מגיני שלמה, והוא בתשובת הגאונים בתראי סי' כ"א ג"כ תמה בזה, וכמו שהקשה מוהרח"ש והנך גאוני בתראי, כולם ראו וכן תמהו בתשובת ב"י.
אמנם דברי הב"י פשוטין, כיון דס"ל דלמ"ד סימנים דרבנן, אפילו בכיס וארנקי חיישינן לשאלה, כיון דאינו מובהק ביותר, כיון דלפעמים מושלי גם הנך, וא"כ הך ברייתא דכיס וארנקי מיירי שמצאו בעצמו ואומר שלא השאיל לשום אדם ונאמן במגו, אבל בעדות אשה דליכא למימר מגו, והיינו אפילו שני עדים המכירין בכיס וארנקי, כיון דליכא למימר מגו, דהא אין יודעין אם השאיל, והנך כיון דלפעמים מושלי אינשי, תו לא הוי סימן מובהק ואין מעידין עליו.
אמנם עיינתי היטב בתשובת ב"י, וראיתי שלא לחנם הרעישו הני תלתא סגני דאורייתא על הב"י, וז"ל הב"י שם בתשובה, וכ"ת א"כ מאי האי דכתב הרא"ש כלל נ"ב סי' ז' ואותו שמצאו והכירו הבתי שוקיים שלו, סימן מלבושים לא הוי סימן, דלפעמים משאיל אדם מלבושיו לאחרים עכ"ל [הרא"ש], ומשמע מלשונו דטעמא דסימן דכלים לא הוי סימן, היינו משום דחיישינן לשאלה, ואם כן בארנקי וכיס וטבעת דליכא למיחש לשאלה, נימא דהוי סימן. וצריך לומר דלרבותא נקט דלפעמים משאיל אדם מלבושיו לאחרים, לומר דאפילו למ"ד סימנים דאורייתא, מודה בכה"ג דלאו סימן הוא משום דחיישינן לשאלה, אבל כיון דמספקא לן סימנים דרבנן, אפילו בכלים דליכא למיחש לשאלה לא הוי סימן, עכ"ל הב"י בתשובה, ע"ש.
ואי נימא טעמא דב"י בכיס וארנקי משום דלפעמים מושלי גם הנך, וכמ"ש הב"ש, ולא הוי מובהק ביותר, א"כ מאי קשיא ליה להב"י בתשובת הרא"ש בתשובה שכתב טעמא דשאלה ומדייק מיניה הא כיס וארנקי דליכא למיחש לשאלה כו', כיון דבכיס וארנקי נמי משום שאלה אית ביה, ולכן הבינו הנך תלתא סגני דאורייתא טעמא דב"י בכיס וארנקי דלא מהני, לאו משום חשש שאלה, אלא משום דאין סימן מובהק בכלים אלו, וטביעות עין לא מהני משום דליכא מגו, ומשו"ה קשיא להו להנך גאוני בתראי, דאכתי הו"ל להפוסקים להביא היתר בשני עדים דודאי נאמנין, ועוד דאפילו בעד אחד מהימן, כיון דלא שייך לפוסלו מהנך טעמי דפסול בגט, וכמ"ש מוהרח"ש, ולכן הניחו הנך רבנן דברי הב"י בצ"ע.
והב"ש שכתב בכוונת ב"י לפי מ"ש הריטב"א דלא הוי סימן מובהק משום דלפעמים מושלי אינשי גם הנך כלים, והרי לפנינו מוכח מתשובת ב"י דלאו מהאי טעמא אתי עלה, דאי משום שאלה, א"כ מאי קשיא ליה להב"י מדברי תשובת הרא"ש וכמ"ש. ולכן לדברי הב"י לא ירדנו לעומק דעתו, וכמו שהניחו הנך רבנן דברי הב"י בתימה. גם מ"ש הב"ש בדברי הב"י שהוא כשיטת הריטב"א שהובא, וכן מצאתי לשון זה באחרונים שכתבו שהוא שיטת הריטב"א, וכולהו גרירי בחד [בתר] דברי ב"ש, ואנחנו לא מצאנו שיטת הריטב"א לא בב"י ולא בתשובת ב"י.
ולכן לדינא העיקר כדברי מוהרח"ש ומגיני שלמה וב"ח שכתבו בפשיטות דבכיס וארנקי וטבעת דלא מושלי אינשי לא חיישינן לשאלה, וה"ה בשאר אנפי דליכא למיחש לשאלה, וכמו האי שכתבו בצ"צ סי' ק"ט בעד שהעיד שהכיר הסידור שלו שהשאיל אותו, דכל כה"ג לא חיישינן לשאלה דאין השואל רשאי להשאיל, וכיוצא, דמהני בעדות אשה כל שהיה סימן מובהק בכלים אלו או טביעת עין.
ובתשובה אחת הארכנו בהך דצמח צדק, כיון דהוא המעיד שהכיר הסידור שהשאיל לו, הרי הוא נוגע, שרוצה שיוחזר לו הסידור, ובענין נוגע כבר כתבנו בפ"ז, ושם העליתי דאם הנוגע אינו מזכיר תביעת ממון שלו, שפיר כשר לעדות אשה, אע"ג דבכל דוכתי נוגע אפילו בדרך רחוקה פסול, אבל היכא שמזכיר בפירוש תביעת ממון שלו, הוי נוגע ופסול, וכמו שמבואר שם בפ"ז.