פרק ו
עריכהומה שכתב הט"ז ממעשים בכל יום שמאמינים לכל אדם לומר שזה בשר מנוקר ואוכלין על פיו ואעפ"י שאותו שהבשר בידו אינו יכול לנקר, ובנקודת הכסף כתב דאין ראיה מדבר שאינו מצוי ע"ש, העתקנו דבריו פרק ה', ואינו קושיא כלל, דאע"ג שאינו יודע בניקור הגיד מ"מ חשוב בידו, וכמו שכתבו תוס' ריש פ"ק דגיטין ד"ה ע"א נאמן באיסורין וז"ל, ושחיטה אע"ג דהשתא אינו בידו לתקן מעיקרא היה בידו לשחוט כו', ומה שאנו סומכין על הנשים בשחיטה אעפ"י שאין יודעין הלכות שחיטה, כיון שבידה ללמוד לשחוט או להשכיר אחרים שישחטו לה כבידה דמי עכ"ל, וא"כ ה"ה בניקור, אע"ג דאינו בקי בניקור חשוב בידו ללמוד או להשכיר בקי בניקור וזה ברור, והא דכתב הרמ"א דאינו נאמן בניקור הגיד אלא א"כ בידו, אינו אלא לאפוקי אם הירך מחותך לחתיכות קטנים, וכגון שלקחו מחותך דהשתא לא היה בידו מעולם לפי שלקחו כך מחותך מנכרי ובא עד אחד והעיד שהיה מנוקר בבית הנכרי ובזה אינו נאמן כיון דאינו בידו וגם לא היה בידו מעולם, כן מוכרח לפרש דברי הרמ"א, אבל אם הוא באופן שבידו לשכור או ללמוד חשוב בידו, וכמו שכתבו תוס' במה שסומכין על הנשים שאומרים שנשחט כהוגן.
ובט"ז שם העלה לדעת הרמ"א דאינו נאמן בניקור הגיד היכא שאינו בידו שימכרנה או יתננה לזה שמעיד עליו, דאז הוא נאמן משום שהוא שלו ואח"כ יחזור ויתננה לנותן ע"ש, ומבואר מדבריו דאדם נאמן על שלו אף שלא היה מעולם בידו ואפילו אתחזק איסורא, וכן משמע מדברי הרא"ש דבעלים נאמנין בשלהן, מדכתב טעמא דבידו נאמן משום דכל שבידו הו"ל כבעלים ע"ש בפרק הנזקין, ולפ"ז הא דהקשו תוס' ר"פ האשה רבה וריש פ"ק דגיטין בהא דאשה נאמנת על הספירה וטבילה דהא אתחזק איסורא ע"ש, ותיפוק ליה דהוי מתורת בעלים, וצריך לומר דבעלים אין להם נאמנות אלא בקנין כספם ולא בשל עצמן.
מיהו קשה מהא דאמרו בפרק האשה רבה אי טבל דידיה משום דבידו לתקנו, וכן שם גבי הקדש אי דידיה משום דבידו לפדותו וכיון דבידו אינו אלא משום דהו"ל כבעלים, והתם אי דידיה הא בעלים נאמנין ולמה צריך לטעמא דבידו, וגבי הקדש אפשר לומר כיון דאקדשינהו תו לאו דבעלים הוא, ומשו"ה צ"ל אי דידיה בידו לפדותו או למתשל עליה, דכל שבידו אע"ג דלאו דידיה הו"ל כמו בעלים, אבל גבי טבל שאמרו אי דידיה משום דבידו לתקנו ודאי קשה, תיפוק ליה דבעלים נאמנין בשלהן, וצ"ע כעת.
ובשולחן ערוך יו"ד סי' קכ"ז סעיף א' האומר לחבירו נתנסך יינך, אם הוא בידו נאמן, ואפילו אם אינו עתה בידו שכבר הוחזר לבעלים, אם בפעם הראשון שמצאו אמר לו נתנסך יינך נאמן אם הבעלים מכחישים אותו ע"ש, והוא מפסקי תוס' והרא"ש ומרדכי, וכיון דעיקר טעמא דבידו אינו אלא משום דהו"ל כבעלים וכמ"ש הרא"ש בפרק הנזקין, וא"כ הבעלים שהם מכחישים מאי אולמיה דבידו כיון דאינהו נמי בעלים נינהו, וצ"ל דזה שבידו חשיב ליה בעלים טפי נגד בעלים האמיתיים כיון שזה בידו, ואכתי צ"ע.
ובמוהרי"ק שורש ע"ב כתב גבי ממון שייך שלו ואדם נאמן על שלו בין לאיסור בין להיתר, אבל גבי טבילת נדה פשיטא דלא הוי האי טעמא, אלא הטעם משום כיון דבידה לטבול מהני לגרוע חזקת איסור שלה, ומשום הכי ילפינן מינה דעד אחד נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק איסורא אע"ג דאינו בידה, משום דכיון דבידה לטבול אינו אלא לגרוע חזקת איסור שלה, א"כ מכל שכן היכא דליכא חזקת איסור ע"ש. ומבואר דבעלים נאמנין בשלהם אפילו אינו בידו, ומיהו בנדה כיון דעל עצמה מעידה אינה בתורת בעלים אלא משום בידו וכמ"ש לעיל.
אמנם מ"ש מוהרי"ק דבידו לא מהני אלא לגרוע חזקת איסור, לא משמע כן מדברי תוס' ריש פ"ק דגיטין, שהשיגו על פירש"י שכתב ע"א נאמן באיסורין כגון הפרשת תרומה ושחיטה וניקור הגיד וחלב, וכתבו דלא היה לו להזכיר הפרשת תרומה ושחיטה דהני אתחזק איסורא ומשום דבידו לתקנם ע"ש, ואי נימא דבידו לא מהני אלא לגרוע חזקת איסור, א"כ שפיר מוכח דע"א נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק, אלא ודאי ס"ל לתוס' דבידו דנאמן לאו משום טעמא דמגרע חזקת איסור, והא דע"א נאמן ילפינן מוספרה לה, לאו מטבילה יליף דהתם משום דבידה לטבול, אלא מספירה יליף ומשום דספירה לא חשיב אתחזק וכמ"ש תוס' ריש פ"ק דגיטין ומשום דלא אתחזק שתהא רואה עוד ע"ש.
שוב מצאתי בחידושי הר"ן לגיטין ריש פ"ק, ע"א נאמן באיסורין, פירש"י ז"ל שכל אחד המנוהו תורה על הפרשת תרומה וניקורי הבשר וגיד הנשה ושחיטה, ולא היה לו ז"ל לומר כן אלא דבהני אתחזק איסורא, וכ"ת היה בידו לתקן וכמ"ש ז"ל בסמוך, אינו נוח לי, דלישנא דגמרא משמע דכי אמרינן ע"א נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק איסורא, אלא א"כ תאמר אתחזק איסורא ובידו לתקן שוה כלא אתחזק איסורא ואין בידו לתקן, ופשרה היא זו, אלא מוספרה לה לעצמה נפקא לן דע"א נאמן באיסורין, וכ"ת פרסה נדה עמו במטה מאי איכא למימר דהא אתחזק איסורא, ליתיה, דכל שראתה טובלת בסוף שבעה ויצאה מאיסורה הראשון, אלא מיהו אי לאו דע"א נאמן באיסורין היה לו לחוש שמא ראתה לאחר מיכן, זה נ"ל עכ"ל, ומבואר דלא ס"ל להר"ן הך פשרה דמוהרי"ק, אלא מספירת נקיים הוא דיליף ע"א נאמן באיסורין וכמ"ש.
ומזה ראיה ברורה נראה למה שכתבתי בשמעתא ה' פ"ב דאין מחזיקין מאיסור לאיסור אפילו אם הוא מעין איסור הראשון, אלא כיון שהאיסור הראשון חלף הלך לו תו לא מחזיקין מאיסור לאיסור, ובמוהרי"ט ח"א סי' פ"ב כתב להוכיח דמחזיקין מאיסור לאיסור, והביא ראיה מהא דתנן סוף נזיר (נזיר סג.) ירד לטבול במערה ונמצא מת בקרקע המערה, ירד להקר טהור ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת הטמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר, הרי כיון דטומאה קמייתא טהרה ע"י טהרה במקוה ואעפ"כ מספיקא לא מחתינן לה טומאה אחריתי וסותר הקודמים הואיל ונזקק לטומאה דאמרינן חזקת הטמא טמא וע"ש, ולפי דברי הר"ן מוכח דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, כיון שמאיסור הראשון טהרה כשטובלת בסוף שבעה, ואי נימא דמחזיקין מאיסור לאיסור, א"כ היכי נאמנת בספירתה ניחוש שמא ראתה אח"כ כיון דמחזיקין מאיסור לאיסור, אלא ע"כ כל שידוע שמחמת איסור הראשון הותר אח"כ אין מחזיקין מאיסור לאיסור, ודוק.
מיהו קשה למ"ש תוס' ריש פ"ק דגיטין [ב: ד"ה ע"א] ובר"ן טעמא דאשה נאמנת על ספירתה משום דאינה מוחזקת בראיה שתהא רואה כל ימיה, מהא דתני ברייתא בנדה דף ס"ו נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שהדם יוצא ממנה ע"ש, והא טעמא דאשה נאמנת אינו אלא משום דע"א נאמן באיסורין, והוא נגד חזקה והוא חזקת הגוף, וכמו בהיו בה מומין דקרי לה חזקת הגוף דעדיפא מכל החזקות, כדאיתא בסוגיא דהיו בה מומין, וע"א אינו נאמן נגד חזקה,
ומזה נראה לי מוכרח כדברי הרמב"ן בחידושיו שהקשה נמי איך נאמנת אשה על הטבילה ועל הספירה, וכתב בשם תוס' דבידה לתקן לספור ולטבול, ואעפ"י שאין בידה לתקן עכשיו אם לא שלמו ימיה, מ"מ יכולה היא לספור ולטבול ע"ש, והובא לקמן פרק י"ח, וא"כ הכי נמי בידה לספור ולטבול וחשיב לעולם בידה, ואעפ"י שאין בידה לתקן עכשיו אפילו הכי חשיב בידה לענין נאמנות.
ואכתי תיקשי דמבואר שם ובפוסקים ראשונים גם אחרונים ובשולחן ערוך סי' קכ"ז לענין אשה שרואה מחמת תשמיש דנאמנת לומר מכה יש לי, והתם ליתא להך טעמא דבידה לספור ולטבול, דאם אינו דם מכה אלא דם נדה אין בידה לתקן כלל, דרואה מחמת תשמיש אסורה לבעלה. ואפשר לומר כיון דרובא דעלמא אינן מן הרואות מחמת תשמיש ועדיף מחזקה, משום הכי נאמנת נגד חזקה לומר מכה יש לי, דרובא וחזקה רובא עדיף.