פרק ג
עריכהאמנם מפירוש המשניות להרמב"ם נראה דמפרש להך דנזיר דרגלים לדבר הוא משום חזקה ממש, ע"ש שכתב וז"ל, ירד ליטהר מטומאת מת כו' שחזקת טמא טמא שרגלים לדבר, מה טעם בזה מה שאמר שחזקת הטמא טמא, ופי' רגלים לדבר שהענין יצא לדבר שאין לו תכלית כל זמן שנלך אחר האפשריות, ואמנם העיקר כשנתקיים איזה ענין שיהיה נניחהו בחזקתו עד שיבא דבר מבואר שיבטלהו מזאת החזקה, וכל דבר שיהיה בו ספק ואפשרות אחר הרי זה לא יסתלק החזקה. אח"כ הביא כל מה שדומה לזה עכ"ל.
ומבואר מזה דמפרש הכל מטעם חזקה ממש, וכן אינך שהביא במתני' רגלים לדבר הכל מתורת חזקה, אולם לענ"ד נראה עיקר כמ"ש, דהך רגלים לדבר לאו מתורת חזקה אלא רגלים לדבר כמ"ש תוס', דהוא טעמא דמסתבר דלא הותר טומאת התהום לזה שהיה עליו טומאת מת.
ולברר דע"כ אינו משום חזקה ממש צריך אני להעתיק דברי הש"ס שם נזיר דף ס"ג, ת"ר המוצא מת מוטל לרחבה של דרך, לתרומה טמא ובנזיר ועושה פסח טהור, בד"א שאין לו מקום לעבור אבל יש לו מקום לעבור אף לתרומה טהור, בד"א שמצאו שלם, אבל משובר או מפורק אפילו אין לו מקום לעבור חיישינן שמא בין הפרקים עבר, בד"א במהלך ברגליו אבל טעון או רכוב טמא, לפי שמהלך ברגליו אי אפשר שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל. וכתב רש"י ז"ל, אבל טעון או רכוב טמא בתרומה לפי שא"א כו', אבל לנזיר ועושה פסח לעולם טהור, דהכי גמירי לה בטומאת התהום, והאי דכתוב בספרים אפילו בנזיר ועושה פסח טעות הוא. עוד שם ברש"י ד"ה בד"א בטומאת התהום אבל טומאה ידועה שלשתן טמאין עכ"ל.
ומבואר דטומאת התהום דהלכתא גמירי דטהור, היינו אפילו ודאי נטמא אפ"ה טהור, דהא טעון או רכוב א"א שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל ואפ"ה בנזיר ועושה פסח טהור, ולאו משום ספיקא הוא דטהור, אלא אפילו נטמא ודאי טהור בטומאת התהום. וכ"כ רש"י להדיא בפסחים פרק כיצד צולין דף פ"א ד"ה שאין לו מקום לעבור וז"ל, שמחזיק וממלא את כל רוחב הדרך אף ע"ג דטומאה ודאית היא, כיון דהאי שעתא דעבר עליה טומאת התהום היא כו', הלכה למשה מסיני שזורקין עליו את הדמים עכ"ל. וכ"כ רש"י שם לעיל ד"ה ומי דייני ק"ו מהלכה וז"ל, והא טומאת התהום לאו משום ספיקא מטמאינן לה דנימא גילוי מלתא בעלמא הוא, השתא אפילו בודאי נטמא נמי, אלא בשעה שנטמא היתה טומאת התהום שלא הכיר בה אדם מעולם עכ"ל. הרי מבואר דטומאת התהום לאו משום ספיקא הוא אלא הלכתא גמירי דאפילו נטמא ודאי טהור לנזיר ועושה פסח, ולתרומה אפילו בספק נמי טמא.
וכן מבואר בתוס' בנזיר דף ס"ג שכתבו ג"כ דבנזיר ועושה פסח דטהור אפילו טעון או רכוב דא"א שלא יגע ושלא יסיט ע"ש, וכיון דטהור אפילו ודאי נטמא תו ליכא למימר שרגלים לדבר מתורת חזקה, דלעולם אין תורת חזקה אלא במקום ספק לומר אוקי אחזקה קמא שנטמא, אבל אם אפילו נטמא ודאי נמי טהור בנזיר ועושה פסח, מה ענין חזקה לודאי טומאה, אלא ע"כ כמו שפירשו תוס' דרגלים לדבר אינו בתורת חזקה, אלא כמו סברא דלא הותרה לאיש שהיה עליו טומאת מת, וכמ"ש בפ"ב, וזה ראיה ברורה.
אלא דהרמב"ם נראה דס"ל טומאת התהום אינו רק במקום ספק, וז"ל הרמב"ם פ"ו מקרבן פסח (פ"ו מהל' פסח הי"א), מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרחבה של דרך, אם היה המת טומאת התהום, אע"פ שהוא טמא לתרומה הרי זה טהור לפסח, ואף עפ"י שהמת שלם והוא מן הקצה אל הקצה ה"ז עושה פסח עד שידע בודאי שנטמא בו, בד"א כשהיה מהלך ברגליו שהיה אפשר שלא יגע, אבל אם היה רכוב או טעון משא ה"ז טמא אע"פ שהיא טומאת התהום, לפי שא"א שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל עכ"ל. וזה הוא כגירסת רש"י שהובא בנזיר ודחאו ע"ש, וכיון דאינו אלא במקום ספק שפיר שייך בו תורת חזקה.
אך גם לפי שיטת הרמב"ם וגירסתו קשה, דהא ע"כ לא מיירי בספק השקול, דהא בספק השקול ברשות הרבים ספיקו טהור וא"כ לתרומה נמי טהור והתם ברה"ר מיירי, אלא ע"כ דטומאת התהום דטהור בנזיר ועושה פסח היינו בספק שנוטה יותר לטמא מלטהר, דכה"ג לתרומה טמא ובנזיר ועושה פסח כל שאפשר שלא יגע טהור, וא"כ תיקשי בתורת חזקה נמי יהיה טהור כיון שאפשר שלא יגע, דהא קיי"ל בכל דוכתי רוב וחזקה רובא עדיף, ואם הלכה שטהור בנזיר ועושה פסח לטהר אפילו נוטה יותר לטמא דהו"ל רובא לטמא, א"כ מכ"ש נגד חזקה דטהור.
ועוד קשה לי טובא לשיטת הרמב"ם דלא אמרינן הלכתא בנזיר ועושה פסח אלא במקום ספק שיהיה אפשר שלא יגע אבל ודאי לא, דהא אמרינן בפרק כיצד צולין דף פ' שם בהאי דפריך וטומאת התהום דזיבה לא מרצה, והתניא ר' יוסי אומר שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואח"כ ראתה אינה אוכלת ופטורה מפסח שני, מ"ט לאו משום דמרצה, ומשני קסבר ר' יוסי מכאן ולהבא הוא דמטמא ע"ש, ומבואר דלמאי דס"ד דטומאת התהום גם בזיבה הוי ניחא אע"ג דמטמא למפרע, וזה טומאה ודאית היא וא"כ מוכח דטומאת התהום בטומאה ודאית היא וטהור בנזיר ועושה פסח, וא"כ תו ליכא למימר מתורת חזקה, דמה ענין חזקה לטומאה ודאית, ע"כ מתורת רגלים לדבר ומסברא וכמ"ש תוס'.
שוב מצאתי בספר אורח מישור לנזיר ושם הביא שיטת הרמב"ם וכתב עלה שהוא תמוה, והעלה דיותר נראה לו דטעות נפל בספרים גם בהלכות קרבן פסח, וכן משמע בפי"ח מהל' אבות הטומאה (פי"ח מהל' אבות הטומאה ה"ג) שחזר וכתב הרמב"ם כמו שמשמע בגמ' שלנו דדוקא לתרומה טמא אבל בנזיר ועושה פסח אפילו ודאי נגע טהור דהוי טומאת התהום, וצ"ל אחת משתים, או טעות נפל בספרים, או באמת מתחילה גירסא משובשת היה לפניו ולבסוף בפי"ח מאבות הטומאה חזר בו ומשנה לא זזה ממקומה עכ"ל ע"ש, וכיון דנתברר לפנינו דטומאת התהום אפילו בודאי טומאה, א"כ תו ליכא למימר שחזקת טמא טמא משום חזקה וכמ"ש, וא"כ תו ליכא ראיה דאזלינן בתר חזקה מאיסור לאיסור.