פרק ט
עריכהולפי מה שביארנו דיני נפשות ודיני ממונות שוין, והיכא דמהני רובא בדיני ממונות כמו בדיינים ובעדים שטעו בעיבורא דירחא מהני ג"כ בדיני נפשות, והא דאזלינן בתר רובא בנפשות גבי בת שלש, היינו משום דהרוב בא קודם ולא גרע מע"א דהוקבע האיסור על פיו, וכיון דמהני רובא באיסורין הרי הוקבע האיסור ואח"כ ממיתין, הן ע"י ע"א הן ע"י חזקה ורוב וכמ"ש בפ"ז, והיינו דאמר שמואל כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל בממונא לא, ומשמע דוקא באיסורא אבל בדיני נפשות נמי לא, דאל"כ הל"ל כי אזלינן בתר רובא באיסורא ובדיני נפשות אבל לא בממון, ולפי מ"ש ניחא דלא אזלינן בתר רובא אלא באיסורין, אבל בממונא ובדיני נפשות בעינן קרא כדכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר, אלא היכא דהוקבע האיסור ע"פ רוב או חזקה מומתין על ידו וכמ"ש.
ויתיישב בזה קושיית תוס' בפ"ק דסנהדרין דף ג׳ [ב] דאיתא שם, שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב כו' אזלינן בתר רוב הדיינים, ומייתי לה שם בק"ו ומה דיני נפשות דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רובא דיני ממונות לא כ"ש, וז"ל, תימא דבריש המוכר פירות קאמר שמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ואמאי לא ניליף בק"ו מדיני נפשות, ואין לומר דדיני נפשות גופייהו לא אזלינן בתר רובא ברובא דליתיה קמן אלא ברובא דאיתיה קמן, דהא בר"פ בן סורר דף ס"ט משמע דבכל דוכתי אזלינן בתר רובא בדיני נפשות, כגון רוב נשים לט' ילדן ורובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא ע"ש.
ולפי מ"ש ניחא, דבריש פרק בן סורר התם אינו אלא לקבוע איסורא ע"פ הרוב, ומשום דהרוב בא קודם מעשה, ורובא דדיינים ודעדים בעיבורא דירחא בדיני ממונות וגם בדיני נפשות מהני, ואפשר דה"ה בממון כה"ג היכא דאיתרמי דהרוב בא קודם מעשה, וכגוונא דרוב ישראל ישראל דכבר הוקבע האיסור להיות ההורגו חייב מיתה אחר שהתרו בו, כיון דהוקבע להיות ישראל קודם מעשה, וא"כ ה"ה לענין ממון נמי חייבין על שורו בדין נזקין, כיון דכבר הוקבע בישראל קודם מעשה ממילא חייב בנזקין.
ובזה ניחא דברי תוס׳ ביומא דף פ"ה מ"ש דברוב ישראל אם נגח תורא דידן לתורא דידיה חייבין לשלם, והוא תמוה דהא קיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב, ועמ"ש בזה פ"ו, ולפי מ"ש אפשר כיון דכבר הוקבע בישראל קודם מעשה חייבין נמי על ממונו, אלא דבזה יש לחלק דלענין מיתה שפיר חייבין עליו לפי מ"ש, כיון דעל ידי רוב הוחזק לישראל ונעשה איסור ומלקין והורגין אחר שהתרו בו, כיון דהרוב מהני לקבוע איסור ולא גרע מע"א וכמ"ש, אבל לענין ממון לא שייך קביעות איסור.
וארווחנא בזה ליישב קושיית תוס' בזבחים ריש פרק התערובות [עא. ד"ה אפילו] שהקשו בהא דאמרינן הנסקלין בנשרפין ידונו בקלה ואמאי ניזל בתר רובא ע"ש, ולפי מ"ש ניחא, דלא אזלינן בתר רובא היכא דהרוב בא אחר מעשה. וכה"ג לא אזלינן בתר רובא בדיני נפשות, דלא גרע דיני נפשות מדיני ממונות, דלא אזלינן בממון אחר הרוב אלא אם הרוב בא קודם מעשה נקבע האיסור ע"י הרוב, ונסקלין בנשרפין הרוב הוא אחר המעשה, ודוק.
והרציתי דברי אלה לפני אחי הרב המופלג מוהר"ר יהודה כהנא ש"ן, והשיב לי שיתיישב בזה קושיית תוס' פרק גיד הנשה דף צ"ו [א. ד"ה פלניא], ושם אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא תדע דאילו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימנא והאי סימנא קטל נפשא לא קטלינן ואילו אמרי אית לן טביעות עינא בגויה קטלינן ליה, והקשו תוס' שם והא משיאין את האשה ע"פ סימנין להך לישנא דאמר רבא סימנין דאורייתא, ואם לאחר שנשאת באו עדים שזינתה קטלינן לה דסמכינן אסימנין להחזיקה כאשת איש מן השני, ואפילו נתברר ע"י עדים שבעלה הראשון כבר היה מת בשעת הזנות, ולא אמרינן שמא בעלה היה חי בשעת קידושין, וי"ל דבכה"ג נמי לא סמכינן למיקטלה ולהחזיקה כאשת איש מן השני, אלא אמרינן שמא בעלה היה חי ולא היה קידושיו קידושין, וכן אם נשאת ע"פ ע"א ע"ש.
ואמר אחי הנ"ל דיתיישב בזה האמור, דאיכא למימר דסימנין לא עדיף מרובא, ולכן היכא דאתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימנא כו' קטל גברא לא קטלינן ליה, ומשום דלא מהני סימנין לדון דיני נפשות אחר מעשה, אבל סימנין הבאין קודם מעשה והוקבע איסור אשת איש ע"י סימנין ואח"כ כשהתרו בו מומתין ע"י סימנין, דלא גרע מע"א וכמ"ש, וכן במשיאין האשה עפ"י ע"א כיון דכבר הימנוהו חכמים לע"א, וצ"ל כמ"ש תוס' ר"פ האשה רבה דבדבר הגון יש כח לחכמים לעקור דבר תורה בקום ועשה ע"ש, א"כ לא גרע מהוקבע איסור אשת איש עפ"י ע"א ואח"כ כשהתרו בו מומתין על ידו וכמו שביארנו, עכ"ד ודוק.