פרק י
עריכהובעיקר סברת מוהרי"ט במה שהעלה דחזקה העשויה להשתנות לאו חזקה היא, וכתב לפרש בזה דברי תוס׳ בספק בן ט' ומשום דחזקת קטנות לאו חזקה כיון דסופו ליגדל, ועיקר ראייתו מנדה דמטמאה מעת לעת ולא הוי חזקה כיון דעלולה לכך לא הוי חזקה, והא דטהורה לחולין לאו משום חזקה אלא משום דלא ילפינן מסוטה טומאה דלמפרע, המעיין בתוס' יראה דע"כ אינו אלא מטעם חזקת טהרה, וע"ש דקשיא להו אמאי טהורה לחולין אפילו ברשות היחיד, דהא ברשות היחיד ספיקו טמא אפילו היכא דאיכא חזקת טהרה, וכתבו בתירוצם משום דלא ילפינן מסוטה טומאה דלמפרע ע"ש, והיינו כיון דאינו דומה לסוטה דהוא להבא מש"ה ממילא טהור משום חזקה, ואי לאו משום חזקה, נהי דלא יליף מסוטה טומאה דלמפרע ליהוי ממילא כמו כל הספיקות היכא דליכא חזקה ספיקו להחמיר.
ומוהרי"ט נראה דמפרש דילפינן מסוטה דומיא דסוטה שהוא להבא אבל למפרע טהור, וכמו דיליף רה"ר לטהר לפי שאינו דומה לסוטה שהוא ברשות היחיד דוקא, וכמו שאמרו לענין דבר שאין בו דעת לישאל דומיא דסוטה, וכל שאינו דומה לסוטה הלכתא גמירי בטומאה דספיקו להקל.
ומצאתי כזה בחידושי הר"ן ריש פרק קמא דנדה וז"ל, והלל אומר מפקידה לפקידה כו', והלל כי אמרו העמד דבר על חזקתו ואפילו לתרומה וקדשים היכא דלית לה ריעותא מגופה, והך אשה כיון דמגופה קא חזיא לא אמרינן אוקמה אחזקה אלא חיישינן, הלכך בחולין אע"ג דאיכא למיחש במלתא, כיון דלא מכרעת מלתא דטמאה מוקמינן טהרות אחזקתיה כו', ויש מפרשים דאע"ג דליכא חזקה מיהו הו"ל ספק טומאה ומסוטה גמרינן מה התם מכאן ולהבא ולא למפרע אף כל ספק טומאה לא מטמאין למפרע אלא משום מעלה דקדשים עכ"ל, וא"כ דברי מוהרי"ט נמי על דרך זה דילפינן מסוטה לטהר טומאה דלמפרע וכמ"ש.
אמנם מדברי התוס' נראה דלא ילפינן מסוטה לטמא למפרע אבל לא לטהר למפרע אלא משום חזקה וכמ"ש. וראיה ברורה לזה דבתוס' שם ריש נדה הקשו דנדה ברשות הרבים אמאי טמא לקדשים כיון דילפינן מסוטה לטהר אפילו ליכא חזקה, וכמו דמטהר בנדה לקדשים בדבר שאין בו דעת לשאול, ותירצו דלא ילפינן מסוטה לטהר ברשות הרבים היכא דהיא עכשיו טמאה, משא"כ דבר שאין בו דעת לשאול דלא מסוטה יליף אלא מדרב גידל וע"ש בדבריהם, ואי נימא דיליף מסוטה לטהר בטומאה א"כ בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים אמאי טמא לקדשים, דהא כיון דיליף מהלכה א"כ אפילו לקדשים ותרומה טהור, אלא ע"כ מוכח דלא יליף כלל למפרע מסוטה לא רשות היחיד ולא רשות הרבים, וכיון דלא ילפינן לא לטהר ברשות הרבים ולא לטמא ברשות היחיד אוקי אדינא לטהר משום חזקה, ולקדשים החמירו דלא ליהני חזקה, אבל היכא דילפינן לטהר אפילו ליכא חזקה אפילו לקדשים טהור כמו בדבר שאין בו דעת לשאול.
ועוד נראה ראיה ברורה דע"כ מעת לעת שבנדה מדין חזקה הוא, דאי מסוטה יליף לטהר טומאה דלמפרע, א"כ לאוסרה על בעלה דזה אינו ענין לטומאה אמאי טהורה, דהא כתבו תוס׳ פרק קמא דב"ק דף י"א ד"ה אין מקצת שליא בלא ולד, והקשו היכי דמי אי ברשות הרבים אפילו חד ספיקא טהור ואי ברשות היחיד אפילו ס"ס ממא, ותירצו דשמעתין איירי לאוסרה על בעלה ע"ש.
ומבואר דלאוסרה לבעלה לא יליף מסוטה לא לרשות היחיד ולא לרשות הרבים, ועיין מ"ש בשמעתא א' פרק י', וא"כ תיקשי הא דתנן פרק קמא דנדה דף י"ד. במשנה שם נמצא לאחר זמן מביאין אשם תלוי, אחר אחר פטורין מן הקרבן ע"ש, ואמאי הא בנדה אמרת דליכא חזקה ומשום דעלולה לכך, ומסוטה לא יליף אלא טומאה ולא איסור נדה לבעלה, א"כ אפילו באחר אחר נמי יביאו קרבן, ע"כ מוכח דבנדה נמי איכא חזקה ואע"ג דעלולה לכך ועשויה להשתנות, ומש"ה באחר אחר מוקי בחזקת טהרה, ולאחר זמן כיון דנמצא בכדי שתרד מן המטה איתרע חזקתה מש"ה מביאין אשם תלוי, וזה ראיה ברורה ודו"ק.