פרק ז עריכה
כתב הרמ"א ביו"ד סי' ק"ה ז"ל, וספק כבוש אסור, בלבד בבשר בחלב דאזלינן לקולא דמן התורה אינו אסור רק בבישול ממש עכ"ל, ובט"ז כתב וז"ל, ונראה דמדמה זו לספק אם היה ששים נגד האיסור שנשפך בסי' צ"ח, אלא דצ"ע דשאני התם שהאיסור הוא ברור אלא שהשפיכה ספק משא"כ כאן, ויש ראיה ברורה להתיר מסי' ר"א סעיף ה' במקוה שלא הוחזק להיות מימיו מתמעטין, דאעפ"י שלפעמים אתמעט אין צריך לחזור ולטבול מן הדין, ק"ו לכאן, דמה התם שיש ודאי טמא אפ"ה תלינן לקולא מחמת חזקת המקוה, ק"ו לכאן דאין כאן רק חזקה טובה לאוקמה אחזקת כשרות דבתחילה דלא נחזיק ריעותא מספק עכ"ל, ובנקודת הכסף כתב דק"ו פריכא הוא, דהתם העמד מקוה על חזקתו והרי שלם בפנינו, אבל הכא איתרע ליה חזקת כשרות דידיה כיון דנשרה בו עכ"ל.
ולפי מ"ש לעיל דחולין מוקי אחזקה דמעיקרא והשתא הוא דאתרע, ואפילו בנדה דודאי ראתה אמרינן דיה שעתה לחולין ולא אתרע בכך מה דעכשיו ראתה, א"כ בספק כבוש דלא אתרע מה דנשרה לפנינו, ואמרינן השתא הוא דנשרה וגם עתה עדיין אינו כבוש. ואפשר דבספק תערובות כיון שאין האיסור בגופו אלא מחמת תערובות האיסור שבו, א"כ לא אמרינן בזה חזקת היתר, דלא שייך חזקת היתר אלא היכא שהאיסור בגופו, וכמו ספק טריפה אמרינן אוקי בהמה בחזקת היתר ועדיין היתר הוא, וכן בספק טומאה שייך חזקת טהרה, אבל בזה שאין האיסור בגופו, אלא התערובת שבתוכו הוא האיסור, דלא אמרינן חתיכה נעשה נבילה אלא בבשר בחלב ולא בשאר איסורין, וא"כ גם אחר שנפל האיסור אין ההיתר נאסר אלא שהאיסור שבתוכו אסור, ולא שייך בזה חזקת היתר, דאיסור שבתוכו מעולם אסור היה וההיתר לא נאסר.
וכיוצא בזה כתב הרא"ש פרק גיד הנשה (סי' יט) במי שניקר את הגיד ולא ידענו אם ניקר כהלכתו ובשלו אותו דהוא מותר, משום דרוב מצויין אצל ניקור מומחין הן, ואינו דומה להא דאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, כי בהמה בחייה אין לה שום היתר, לפי שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, ומש"ה קיימא בחזקת איסור עד שיודע לך במה נשחטה, אבל ירך כולה בחזקת היתר הוא חוץ מן הגיד, הלכך אמרינן ביה רוב המתעסקין בניקור מומחין הן עכ"ל, והיינו דבהמה כולה בחזקת איסור ואנו רוצין להתיר מה שנאסר עד הנה, אבל בניקור הגיד אין אנו רוצין להתיר האיסור, אלא אמרינן שהוסר הגיד ע"י ניקור, וא"כ כי היכי דלא הוי חזקת איסור בספק אם הוכר התערובות, כמו כן לא הוי חזקת היתר אם נסתפק אם נפל בתוכו איסור, כיון דאין חתיכה נעשה נבילה בשאר איסורין, אלא האיסור שנתערב הוא האיסור ואין אוסרין את המותר, ואפילו לדעת הפוסקים דאמרינן חתיכה נעשה נבילה בשאר איסורין, אינו מדינא אלא משום גזירה דבשר בחלב.
ועיין בט"ז יו"ד סי' ס"ט באשה אחת שבשלה בשר ושכחה ולא ידעה אם מלחה תחילה או לא, והעלה להתיר משום דדם שמלחו ובשלו אינו אלא מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא ע"ש, ובנקודת הכסף השיג דכיון דאיכא חזקת איסור שלא נמלח, ובחזקת איסור לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא ע"ש, ולפי מ"ש אין זה חזקת איסור, כיון שהחתיכה כולה היתר אלא הדם שבתוכו, ואנו תולין שהוסר הדם ע"י מליחה, וכמ"ש הרא"ש כיוצא בזה בניקור הגיד.
ולפי זה יתיישב מאי דקשיא לן בפ"ה בדברי הרמ"א באו"ח סי' תס"ז, דאם נמצאת בעיסה אוסרין הכל דאמרינן כאן נמצא וכאן היה ע"ש, וקשיא לן דהא לא אמרינן כשעת מציאתן אלא לחומר תרומה וקדשים אבל בעלמא מוקמינן על חזקתו אע"ג דאיתרע השתא ע"ש, ואי נימא דבספק תערובות לא אמרינן חזקת היתר, והיכא דליכא חזקה אזלינן בתר שעת מציאתן לפמ"ש בפרק י"ד, אלא דצ"ע בעירובין דף ל"ג ושם משמע בספק אם נדמעו תרומה בחולין דסובר ר' יוסי ספק עירוב כשר, ומשמע שם משום חזקת היתר, אלמא אפילו בספק תערובת מהני חזקת היתר, ואפשר דהתם מוקי בחזקתו דכשר לעירוב קודם שנדמעו, ואמרינן דגם עכשיו כשר לעירוב.