פרק ג עריכה
כתב הרמ"א ביו"ד סימן א' וז"ל ואם בדקו איזה שוחט ובודק ונמצא שאינו יודע, אם נטל פעם אחת קבלה אין מטריפין למפרע מה ששחט דאמרינן השתא הוא דאיתרע, אבל לא נטל קבלה מעולם כל מה ששחט צריכין הכשר, הרשב"א סימן רי"ח עכ"ל.
ובט"ז האריך להשיג על דין זה, ותורף דבריו דבפ"ק דחולין פליגי רב הונא ורב חסדא בשוחט בסכין בדוק קודם שחיטה ולא בדקו אחר שחיטה מילד ונמצא פגום, לרב הונא פוסל אפילו שיבר בה עצמות אחר שחיטה דלמא בעור נפגמה, ורב חסדא ס"ל דשמא במפרקת נפגמה, וקיי"ל כר"ח בשיבר בה עצמות, ופריך לר"ח מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אעפ"י שנתעסק באותו מין כל היום טמא, אלמא ספק חציצה מוציא מידי ודאי טבילה, ומשני סכין איתרע בהמה לא איתרעי, והקשו בתוספות מ"ש ממקוה שנמדד ונמצא חסר, דאמרינן העמד טמא על חזקתו והרי חסר לפניך, ולא אמרינן מקוה איתרעי בהמה לא איתרעי, ותירצו בזה שלשה תירוצים, א' שאני מקוה דחסר ואתאי משא"כ בסכין, ב' דהכא טעמא דעצם ודאי פוגם, וגבי מקוה אין לומר ודאי טבל דהא שמא טבל במקוה חסר, ג' דאין חילוק בין ריעותא דסכין לריעותא דבהמה, אלא הטעם הוא משום ספק ספיקא.
וא"כ בנטל קבלה אמאי מהני ביה חזקתו, כיון דביה נמי שייך חסר ואתאי דאין דרך לשכוח בבת אחת, ועצם ודאי פוגם נמי לא שייך ביה, ואם סמך אתירוץ בתרא וה"נ הוי ספק ספיקא שמא השתא הוא דשכח, ואת"ל מקודם שכח אפשר דאפ"ה שחיט שפיר, א"כ קשה הא אנן קיי"ל כרב הונא בלא שיבר עצמות, ודוקא כששיבר עצמות הוא דכשר משום דעצם ודאי פוגם ואע"ג דאיכא ס"ס אפילו בלא שיבר עצמות, אלא ע"כ משום דלא מהני ספק ספיקא משום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ולא מהני ס"ס, ועוד אי מהני ס"ס א"כ אפילו בלא נטל קבלה נכשיר מטעם ס"ס, דלמא השתא שכח ואת"ל מקודם שמא שפיר שחט עכ"ל, וע"ש.
והש"ך בנקודת הכסף ז"ל, דעד כאן לא מצרכינן התם שיבר בה עצמות אלא משום דשמא לא שחט במקום הפגימה לאו ספק הוא, דדרך הסכין להוליך בכולו, אבל הכא י"ל דס"ס הוא, שמא ידע ואם ת"ל לא ידע שמא שחט שפיר עכ"ל. ואכתי תיקשי קושיית הט"ז, דא"כ אפילו בלא נטל קבלה נכשיר מטעם ספק ספיקא זה, שמא ידע ואת"ל לא ידע שמא שחט שפיר, ועוד דהיכי מצינו לסמוך על ס"ס כיון דהאחרונים הכריעו דלא מהני ספק ספיקא בחזקת איסור עומדת לענין ספק שחיטה.
ונראה לענ"ד דודאי שיטת האגודה שהוא מקור הדין שכתבו הרמ"א ס"ל מטעם ס"ס, דהא האגודה לא הביא אלא תירוצא בתרא שבתוס' שהוא מטעם ס"ס וכמ"ש הט"ז, ומה דקשה לן דהא ספק ספיקא אינו מועיל במקום חזקת איסור, נראה לפמ"ש הרמב"ם פרק ה' מתרומות בחבית מכאן ואילך ספק ע"ש, וז"ל כר' שמעון דתרתי לריעותא לא הוי כודאי אלא כספק, ועמ"ש פ"א, ומשו"ה היכא דאיכא ס"ס שפיר מהני, כיון דנגד חזקת איסור דבהמה איכא נמי חזקת השוחט ואמרינן השתא הוא דשכח, ולא הוי אלא ספק דהוי ליה חזקה נגד חזקה וא"כ שפיר מהני ס"ס.
ומיהו נראה דאפילו לשיטת התוס' והרשב"א דתרתי לריעותא חשיב כודאי והרי הוא כחזקה ודאית, מכל מקום נראה דבזה מהני ס"ס, לפמ"ש הש"ך בכללי ס"ס בסימן ק"י וז"ל, מ"מ היכא דאיכא ס"ס בלא הספק הראשון ודאי דשרי, דלא יהא אלא גופו של איסור דמותר מס"ס כו', וכן משמע מתשובת הרשב"א שהבאתי לעיל דס"ס דחזקת איסור לא גרע מגופו של איסור, והוא פשוט בעיני עכ"ל, ובקיצור כללים כתב וז"ל, דבר שיש לו חזקת איסור, אע"פ שיש בו ס"ס גמור הרי זה אסור, שהרי בספק הראשון אנו מעמידין אותו על חזקתו חזקת איסור, א"כ אין כאן אלא ספק איסור כו', היה כאן שלש ספיקות מותר, שאף אם תעמידנו על חזקתו חזקת איסור יש כאן ס"ס, לא יהא זה חמור מודאי איסור שאין לך חזקת איסור גדול מזה ומותר בספק ספיקא עכ"ל.
וכבר כתבנו בשמעתא א' פי"ט דזה הוא ג"כ דעת מוהרי"ן לב לענין ממונא לחלק בין תרי ספיקי לתלתא ספיקי ע"ש, וכיון דמהני ספק ספיקא בתר ספק הראשון אפילו בחזקת איסור, א"כ ה"ה היכא דליכא אלא תרי ספיקי בחזקת איסור, א"כ ספק הראשון הו"ל כגופו של איסור וספק השני משוי ליה לספיקא, ואין החזקה מכריעו לודאי כיון דאיכא שני ספיקות להתירא והו"ל ספק שני ספק, ובריש נדה מוכח דהיכא דליכא תרתי לריעותא ודאי אמרינן אוקי אחזקתיה והשתא הוא דאתרע, כדאמרי' בנדה דיה שעתה משום חזקה והשתא הוא דראתה, אלא היכא דאיכא תרתי לריעותא כמו במקוה שנמדד דאיכא חזקת טמא וחסר לפניך, בזה הוא דהו"ל תרתי לריעותא והו"ל כודאי לשיטת התוס' והרשב"א.
וא"כ בזה השוחט שנטל קבלה דאית ביה חזקה וראוי לומר בו השתא הוא דשכח, וכמו שאמרו בנדה דיה שעתה, וכיון דאיכא ס"ס נגד חזקת איסור דבהמה, דשמא ידע ואת"ל לא ידע שמא שפיר שחט, וא"כ נהי דזה הספק ואת"ל לא ידע שמא שפיר שחט לאו ספק הוא, דמחמת חזקת איסור הו"ל כודאי, אבל הך ספיקא שמא ידע נשאר בספיקו ואין חזקת איסור דבהמה מכרעת בו דלא ידע, כיון דכבר אמרת דספק שמא שפיר שחט לאו ספיקא משום חזקת איסור, וא"כ נשאר בספק שמא ידע, וכיון דליכא חזקת איסור נגד ספק דידע הרי אנו מוקמינן השוחט בחזקתו, דהיכא דליכא חזקה המנגדו ודאי אמרינן השתא הוא דאתרע, ובזה חזקת איסור דבהמה אינו מנגד כיון דכבר עשיתו כגופו של איסור לספיקא דשמא שחט שפיר, ומש"ה בלא נטל קבלה דליכא חזקת השוחט, לא סמכינן על ס"ס גרידא, דספק שמא שפיר שחט לאו ספק והרי הוא כגופו של איסור וליכא אלא הך ספיקא שמא ידע וחד ספיקא אסור.
וביאורו של דבר, דנגד שמא ידע לא מצינו למימר אוקי הבהמה בחזקת שאינו זבוח ועדיין אינו זבוח, כיון דאפילו לא ידע אכתי איכא לספוקי שמא שחט שפיר, וא"כ היא זבוחה, אלא דחזקת שאינו זבוח אתיא בתר דתימא אם תמצא לומר לא ידע שמא שחט שפיר, וכיון דלא ידע נגד שמא שחט שפיר איכא חזקת שאינו זבוח ואכתי אינו שחוט שפיר, וא"כ נגד הך ספיקא שמא ידע ליכא חזקת בהמה שאינו זבוח, וא"כ אוקי השוחט בחזקתו, דהא היכא דליכא תרתי לריעותא שפיר מהני חזקת השוחט אע"ג דהשתא לא ידע, וכמו בנדה דאמרינן דיה שעתה לחולין אע"ג דהשתא איתרע ודוק היטב.
ובט"ז סימן ק"י דאינו מחלק בין תרי ספיקי לתלתא ספיקי, וחזקת איסור מהני אפילו נגד תלתא ספיקי, א"כ חזקת איסור דבהמה שאינו זבוח מהני אפילו נגד ספק דלא ידע וספק דשמא שחט שפיר, ואמרינן מחמת חזקת איסור דלא ידע ולא שחט שפיר, וכיון דאיכא חזקת איסור שוב לא מהני חזקת השוחט, כיון דאיכא חזקת איסור דבהמה הו"ל תרתי לריעותא, ודוק היטב.