פרק ב עריכה
מיהו נראה לפי מ"ש הרמב"ם פט"ז מהלכות אבות הטומאה (פט"ז מהל' אבות הטומאה ה"א) דספק טומאה ברשות הרבים טהור לפי שכל הספיקות מדברי סופרים ע"ש, והוא שיטתו בספרו הי"ד, ומבואר אצלינו בשמעתא א' ע"ש, וא"כ עיקר הלכה בספק טומאה אינה אלא לעשות ספק טומאה ברה"י כודאי, אבל ספק טומאה ברה"ר דטהור אינו אלא משום דכל הספיקות מדברי סופרים, ובאיסור נמי ספק מן התורה מותר, וא"כ היכא דאיקבע איסורא דבזה מייתי אשם תלוי, ספק זה ודאי אסור מן התורה, ומש"ה אתי שפיר דלא ילפינן סוף טומאה מתחילת טומאה, דבתחילת טומאה אפילו היכא דליכא חזקת טהרה טהור ברה"ר ומשום דכל הספיקות מותרות, משא"כ בסוף טומאה דהרי איקבע איסורא כמ"ש הרמב"ם פ"ו משגגות (פ"ו מהל' שגגות), ומביאין אשם תלוי על אשה שנתגרשה ספק גירושין, והוא מוכח בכתובות פ"ב דף כ"ב דפריך הבא עליה באשם תלוי קאי, וכתבו התוס' שם דהו"ל איקבע איסורא כיון שהיתה בחזקת אשת איש, ואע"ג דאיתרע חזקה דאשת איש משום דייקא ומנסבה וכמ"ש התוס' שם ע"ש, וא"כ ה"נ נהי דליכא חזקה משום דנגד חזקת טמא איכא חזקת מקוה, מ"מ איקבע איסורא מיהא הוי, וכל היכא דאיקבע איסורא אסור מן התורה, ורה"ר דטהור אינו אלא משום דספיקות מדבריהם, וכה"ג דאסור בכל איסורין ברה"ר נמי טמא, ומש"ה לא ילפינן סוף טומאה מתחילתו.
ובתוס' דקשיא להו מאי חילוק יש בין תחילת טומאה לסופו, היינו משום דתוס' ס"ל דספק אסור מן התורה, ואיקבע איסורא דבעינן אשם תלוי אינו אלא לענין אשם תלוי אבל איסורא אין חילוק, ומש"ה קשיא להו מאי חילוק יש בין תחילת טומאה לסופו, והוכרחו לפרש דסמיך אתירוצא קמא דהו"ל תרתי לריעותא, אבל לשיטת הרמב"ם דסבירא ליה דספק טומאה ברה"ר דטהור אינו אלא משום דספיקות מדבריהם, ובסוף טומאה וכה"ג הוי ליה איקבע איסורא לאסור מן התורה, גם ברה"ר טמא ודוק, עמ"ש בשמעתא א' פ"ז וח', ומש"ה ס"ל להרמב"ם במקוה בין ברשות היחיד בין ברה"ר טמאות, משום דבטומאה הלכה לעשות ספק כודאי, וברה"י ספיקו כודאי לטומאה, וברה"ר ספיקו כודאי לטהרה, והיכא דאיקבע איסורא דברה"ר הו"ל ספק וכל ספק כודאי והוי ליה ודאי טומאה, וזה על דרך הרשב"א שהביא המ"ל, ויותר נראה להרמב"ם שכתב בין ברשות הרבים בין ברה"י טמאות היינו שמטמאין הן מספק ברה"ר, ולשון טמאות אינו מורה דוקא ודאי טומאה, וכן משמע מדברי רש"י ז"ל שפי' בגמרא שם דפריך דאילו מעת לעת שבנדה תולין ואילו הכא טומאה ודאי, ופירש רש"י מדקתני ברשות הרבים טמאות אלמא כודאי משוי ליה ע"ש, וא"כ לבתר דמשני ליה דלא ילפינן סוף טומאה מתחילתו, וא"כ בסוף טומאה ראוי להיות ברה"ר טמא, וא"כ איכא למימר דטמאות ברה"ר היינו מספק.