ש"ך על יורה דעה רכא

►| ש"ך • על שולחן ערוך יורה דעה רכא |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) אפילו בבקעה כו'. אף על פי שאין אדם מקפיד עליו דקי"ל אפי' ויתור אסור במודר הנאה וכתב הב"ח נראה דאם אינו מקצר דרכו ליכא הנאה ושרי דלא גרע מפורע חובו דבסמוך עכ"ל ול"נ דל"ד דבפורע חובו לא מתהני כלום ולא הוי אלא גרמא אבל הכא דמתהני בעצמו בדריסת הרגל אסור וכן משמע ממה שכתבו רש"י והרא"ש והר"ן לקמן גבי אמר הנאה המביאה לידי מאכל דאסור לעבור דרך שדהו לקצר דרכו ללכת לבית המשתה ולא כתבו כן ברישא דמתני' אלמא דוקא התם לא מיתסר אלא כשמקצר דרכו משום דאל"כ ליכא הנאה המביאה לידי מאכל כשמקצר דרכו לאכול מהרה אבל הכא דאסור בכל הנאה א"כ בדריסת הרגל אסור בכל ענין ואע"ג דרש"י פי' גם במתני' דריסת הרגל לעבור בחצרו ולקצר דרכו נראה דלאו דוקא קאמר דהא לקמן סוף סעיף ד' מוכח דדריסת הרגל אסור בכל ענין והוא מהש"ס ודו"ק:

(ב) ואסור ללעוס חטים כו'. אע"ג דאינו אוכל מ"מ הנאה מגוף המאכל היא:

(ג) בכ"ד שמשכירין כו'. דכיון דדרך להשכיר כיוצא בהם והוא מוחל לו השכירות באותן הדמים הוא יכול לקנות אוכל נפש והוא הדירו מהנאה המביאו לידי מאכל. הרא"ש:

(ד) וכן אסור לחמם ידיו בככר שלו. תמיה לי מנ"ל הא דבירושלמי לא מבעיא אלא בנדר מן הככר מהו לחמם בו ידיו ולא איפשטא ולחומרא משום דכיון דנדר הנאה מן הככר שמא אסור גם בחמום אבל באמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי משמע דמותר דחמום לאו הנאה המביאה לידי מאכל הוא. שוב ראיתי בעט"ז שהשמיט זה ואולי כוון למ"ש:

(ה) קרדום כו'. ואיתא בירושלמי ר"פ אין בין המודר דמותר להשאילו כוסות וקערות ותמחויים שאינן מהנין את המאכל אבל מכנסין האוכל לפסי' (כלומר לאלפסין) וקדרות אסור לטחון ולדרוך לקצור צריכא (כלומר מבעיא) ולבצור צריכא ומביאו ב"י וצ"ל דקורדם שמבקעין בו גרע טפי לפי שהוא מהנה האוכל ומתקנו שא"א לבשל בלא עצים א"כ הקורדם שמבקעים בו עצים מתקן המאכל אבל כוסות וקערות ותמחויין אינם מהנין המאכל שכבר המאכל נתקן כהלכתו אלא שנותנו לקערות וכוסות ותמחויים והלכך אלפסים וקדרות אסורים לפי שהמאכל מתבשל בהן והן מתקנים המאכל תו איתא התם בירושלמי רבי בון ברבי חייא מעתה אסור להשאיל לו מעות שהוא כנותן לו מעות ליקח בו ככר:

סעיף ב

(ו) יכול כו'. היינו דוקא שלא מדעתו וכן כתב הר"ן והביאו בית יוסף בסימן רי"ז וכן פשוט בפוסקים שבסי' זה והב"ח פסק כר"ח ור"ת והרא"ש וטור דאסור לפרוע חובו כשהוא בשטר או משכון כיון שהוא חוב ברור דלא אמר חנן אלא במזונות אשתו ובניו וכיוצא בו בחוב בע"פ וכן נראה דעת הסמ"ע בח"מ ר"ס קכ"ח ס"ק ג'. וכתב עוד הב"ח מיהו כשהחוב הוא שלא יכוף אותו לפרוע אלא לכשירצה הלוה יפרענו מדעתו אפילו היה לו ש"ח או משכון יכול לפרוע במודר ונראה דבמשכון דומיא דשטר מיירי שיכול לפרוע בעדו ויחזיק המשכון לעצמו ולא יתננו ללוה דנהי שהתנה שלא יכוף אותו לפרוע מכל מקום אינו חייב להחזיר לו משכונו בחנם אלא אם התנה כן או במודר צריך המדיר הפורע להחזיר ללוה בחנם וק"ל וע"ל סימן רכ"ג ס"ק ה':

(ז) צריך להחזירו כו'. ואפי' היה המלוה דוחקו לפרוע אמרינן דהיה הלוה מפייסו ומוחל לו כך כתב המחבר בח"מ ר"ס קכ"ח:

(ח) ויכול לזון כו'. אף על גב דמודר מתהני שאין צריך לתת להם מזונות ההיא הנאה דממילא היא ועוד שהיו יכולים לצמצם להתפרנס ממעשה ידיהם או לחזור על הפתחים:

(ט) אבל אסור לזון בהמתו. אפילו במזונות יתירים כדי לפטמה אסור שהרי מעלה בדמיה וה"ל הנאה גמורה:

(י) ליטול שכר עליה. כדלקמן סימן רמ"ו ס"ה:

(יא) בכוס של בית האבל. והוא של המודר והשמוש אינה הנאה כל כך:

(יב) ויש חולקין כו'. ואף על גב דהאידנא אף על המדרש אסור היינו בחנם אבל בשכר מותר וקמ"ל די"א דאפילו אמר שילמדנו מותר מיהו אם נכסי שניהם אסורין זה ע"ז אסור בכל ענין כדבסעיף שאח"ז וכ"כ העט"ז:

(יג) ומתירים כו'. והב"ח פסק כסברא הראשונה דבכל מילי דהתירו חכמים לעשות למודר כדלעיל מתחלת סימן זה ע"כ אין זה אלא כשהמדיר עושה מעצמו א"נ שהמודר אמר כל הרוצה לעשות כך וכך יבא ויעשה אבל לעשות שלוחו בפירוש או לומר לו כל השומע קולי יבא וילמדני אסור כיון דשליחותיה קעביד וע"ל סעיף ח':

(יד) בכל דבר מצוה. משמע דוקא דבר מצוה וכ"כ רבי' ירוחם ומביאו ב"י וד"מ וכתוב בעט"ז הטעם כיון דמצוה היא לא נהנה דמצות לאו ליהנות ניתנו:

סעיף ג

(טו) קטנה או נערה. אבל מותר למסור בו בתו בוגרת אף ע"פ שמשיאה ואינה עוברת על דעתו שרי. הרא"ש:

(טז) מותר לישא בתו. אפילו קטנה ונערה:

(יז) אלא מחזיר לו בחנם. וא"צ שתפול הנאה להקדש ואם בעל האבידה אינו רוצה לקבל בחנם תפול הנאה להקדש וכן כשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה דצריך ליתן השכר ואם המחזיר אינו רוצה בשכר יפול שכר להקדש. ב"י והאחרונים:

סעיף ד

(יח) לצוות לו. כלומר לחבר לו:

(יט) לא ישב אצלו. שאם ישב אצלו המבקר בחנם מוותר היה לו שכרו ומהנהו אם לא יטול שכר. רש"י. משמע דוקא בחנם אבל אם יושב בשכר שרי וכ"כ הרא"ש והר"ן ופשוט הוא ודלא כהעט"ז שכתב דאפילו נותן לו שכר אסור:

(כ) אפי' אם יש כו'. שלא מכל אדם זוכה להתרפאות:

(כא) לא ירפאנו בחנם. אבל בשכר יכול לרפאותו אפי' יש רופא אחר מטעמא דלעיל וכ"כ העט"ז ופשוט הוא.

(כב) ואפילו אם אין כו'. דמ"מ מהנהו אבל גופיה מצוה קעביד.

(כג) אבל יכול לומר סם כו'. מיהו דוקא שיהא הסם מבעל הבהמה. ב"י בשם הר"ן:

(כד) יכול ראובן ליכנס לו ולישב עמו ולבקרו ואם כו'. כצ"ל ור"ל אפילו במקום שנותנין שכר על הישיבה מותר לישב שם בחנם דלא אסר הנאתו אלא על שמעון ולא על בנו:

(כה) שהדירו שמעון מנכסיו. והלכך אע"ג דהמודר הנאה אסור בדריסת הרגל מ"מ כאן אמדינן דעתיה דהחולה דמחיותיה לא אדריה אבל היכא שהמבקר אסר על עצמו נכסיו של חולה לא יכנוס לביתו כלל כיון דאסור בדריסת הרגל דבכה"ג ליכא אומדנא. ר"ן:

(כו) נכנס ראובן לבקרו. מעומד אבל לא מיושב כצ"ל:

(כז) אבל לא מיושב. כיון דאפשר בעמידה:

(כח) חלה בנו. של שמעון אינו נכנס לביתו של שמעון כלל. לפי שביתו אסור בהנאה על ראובן וקמתהני מדריסת הרגל ונהי דמחיותיה לא אדריה מחיותיה דבריה אפשר דאדריה:

(כט) ויכול ראובן להעיד לשמעון. בין הדירו שמעון מהנאותיו בין אסר שמעון על עצמו הנאת ראובן כ"כ העט"ז:

(ל) להעיד כו'. דמצוה שלא לכבוש עדותו באם לא יגיד כו' ואין נודרין לבטל לאוין כדלקמן סימן רל"ט עכ"ל עט"ז וקשה דא"כ מאי איריא עדות כל חייבי לאוין נמי ועוד דמשמע הכא יכול ואין איסור בדבר ואי איתא ה"ל למימר חייב אלא נראה דהכא שאני כיון שנדר הנאה ממנו דנדרים חלים על דבר מצוה כדלעיל סימן רט"ו ואפי' אם אינה חלה או בשבועה הכא כיון דנדר הנאה ממנו ה"ל איסור כולל דחיילא כדלקמן סי' רל"ט ס"ד א"נ מיירי שעכשיו רוצה להיות עד לראות המעשה כדי להעיד וה"א דאינו רשאי משום שמהנהו קמ"ל דליכא בזה משום הנאה:

סעיף ה

(לא) מפני שהוא מהנהו. שהגוף נהנה מהגוף בימות הגשמים:

(לב) אף בקטנה. דבזיעה בעלמא ליכא תוספת חום:

(לג) ומיסב עמו במטה. קטנה אפילו בימות הגשמים ולא חיישינן שמא יישן אצלו ויאכל עמו על השלחן ולא חיישינן שמא יאכל משלו דכיון דהדירו מסתמא שונאים זה את זה טפי מב' אכסנאים שאוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה. הרא"ש. וע"ל סי' פ"ח ס"ק ב':

(לד) ואם דרך כו' מותר. דאפילו יאכל יותר מחבירו אינו נהנה דבלאו הכי נותנים להם כל שבעם:

(לה) שמרפה הקרקע לפניו. ונוח לו לחרוש אחריו:

(לו) ולא ימכור כו'. דגזרינן אטו לא יקנה וכן לא ישאילנו ולא ילונו [כו'] גזירה אטו להשאיל וללות. ש"ס. ופרישה כתב ולא ימכור ולא יקנה ממנו ר"ל זבינא מיצעי ע"ד שנתבאר בר"ס רכ"ז עכ"ל וז"א דדוקא התם דאסר מכל ישראל לא מיתסר משום גזירה אלא בזבינא מיצעא אבל הכא דאסור משום גזירה בכל ענין אסור וכ"כ הב"ח וכן משמע להדיא מהרמב"ם פ"ז מה"נ ומביאו הטור לקמן סימן רכ"ז וכ"כ הר"ן להדיא ריש דף מ"ג ע"ש גם בעט"ז לא כוון יפה שכתב ולא ימכור לו שמא יוזיל לו ויהנהו וכן לא יקח ממנו שמא יקח ביוקר ויהנהו עכ"ל והא ליתא דאפילו אינו מהנהו במכירה אסור משום גזרה וק"ל:

סעיף ו

(לז) תפיסת יד. דמקבל (בעיסקא) [בטסקא]. ש"ס. ופירש"י והרא"ש דהיינו שהשוכר קבלו לתת ממנו מס בכל שנה ושנה והר"ן פירש שאינו נוטל חלק ידות בריוח המרחץ אלא נותן לו דבר קצוב בכל שנה. והרמב"ם והסמ"ג מפרשים דהיינו שאין למשכיר אלא דמי השכירות בלבד ולא נשאר לו בגוף המרחץ שום שיור וכדאיתא בב"י:

(לח) מותר. לפי שאין דעתו על מה שהשכיר ונסתלק ממנו:

(לט) אבל אם אסרו בפירוש כו'. כתב הפרישה סל"ט דאפילו הי"א והרא"ש דבסעיף שאח"ז מודה הכא כיון שאינו אוסר המרחץ על השוכר אלא על שמעון דעלמא וליתא דהא הי"א והרא"ש דלקמן כתבו ליישב הא דאמרינן בש"ס גבי דין דהכא אם אין לו תפיסת יד מותר דאיירי בקונם וכן משמע בתוס' ר"פ השותפין והרא"ש דאין חילוק ודעת הר"ן אדרבה להיפך דעל השוכר יכול לאסור וכן כשאוסר אותו על כל אדם שהשוכר בכלל משום דכיון דקונם מפקיע מידי שיעבוד אסתלק ליה שעבודא דשוכר לגמרי אבל לאסור אותו על אחר לאו כל הימנו דכיון דאשתייר ליה שיעבודא דשוכר כשהוא נהנה לא מן המדיר הוא נהנה אלא מן השוכר וכן מסיק הריב"ש בתשו' סי' שנ"ה וכתב שזה נראה נכון:

סעיף ז

(מ) המשכיר בית לחברו. ואין לו בו תפיסת יד:

(מא) לא חל. לפי שאין דעתו על מה שהשכיר ונסתלק ממנו:

(מב) י"א כו'. סברא זו כתב הטור בשם ר"ת ושמסקנת הרא"ש כסברא האחרונה נראה שהבין שמ"ש הרא"ש בפ' השותפין מכאן הורה ר"ת כו' עד אבל אם אסרוהו בפירוש אסור הכל הוא מדברי ר"ת ומ"ש אח"כ א"נ יש לחלק כו' הוא מסקנת הרא"ש והא ודאי ליתא מכמה הוכחות למעיין בהרא"ש ואין להאריך אלא הדבר פשוט הוא דדעת ר"ת דאפי' אוסרו בפירוש אינו יכול לאסור בקונם וקשה והא אמרינן בערכין כו' עד סוף הענין הוא הכל מדברי הרא"ש ואדרבה מסקנת הרא"ש הוא דעת ר"ת וכ"כ התוספות והר"ן בשם ר"ת להדיא גם בתשו' הריב"ש ר"ס שנ"ה שכתב השואל בנדרים פ' השותפין כתב הרא"ש בשם ר"ת דבפירוש אסור והרא"ש הסכים דאפילו פירש מותר בקונם אבל לא בהקדש כו' נראה דהשואל נמשך לדברי הטור ולא דק גם הריב"ש השיב לו שם מ"ש אתה בשם ר"ת כ"כ התוס' ור"ת ז"ל תירץ בע"א וחילק בין קונם להקדש דבקונם יכול לאסור כו' עיין שם ותימה שלא השגיח שום א' ממפרשי הטור בזה:

(מג) וי"א שאפי' כו'. כתב הב"ח הטעם דהמקדיש את הבית ממש אלים כח הקדש להפקיע מידי שעבודא דשוכר דהקדש וחמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד משא"כ באיסור קונם בעלמא דאינו הקדש ממש דלא מפקיע מידי שעבוד דשוכר עכ"ל וכיוצא בזה כתב הפרישה ולא ביארו על נכון דהא אמרינן בכתובות פ' אע"פ דף נ"ט ע"ב ופ"ב דנדרים קונמות כקדושת הגוף דמי וכדרבא דאמר רבא הקדש וחמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד ולא קדושת דמים (וכמ"ש בח"מ ס"ס קט"ז ע"ש) וכמו שפירש"י בכתובות ונדרים שם דדוקא קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד כגון שהיה לו שור והקדישו דה"ל ראוי לגבי מזבח אבל לא קדושת דמים דבדק הבית וכן כתב הרשב"א בחדושיו בפ' השולח וכתב שכן הסכמת הגאונים וכ"ד הר"ן וכ"כ הריב"ש בתשובה סימן שנ"ה שכן הסכימו האחרונים ודחו דברי ר"ת דסובר דאף קדושת דמים בזמן הזה מפקיע מידי שיעבוד וכן כתב בתשו' הרשב"א סימן תשמ"ב המקדיש בזמן הזה אינו מפקיע מידי שעבוד דאינו קדושת הגוף דסתם הקדש הוה לעניים עכ"ל וכן כתב הבית יוסף לקמן ס"ס רנ"ט בשם תשובת הרמב"ן סימן רס"ט וכן דעת הרא"ש במסקנא בפ' השותפין וז"ל א"נ יש לחלק דבהקדש ממש מצי להקדיש כי ההיא דערכין והא דקאמר הכא דמותר (כשאין לו תפיסת יד) משום דאסרו בקונם באלמא ואלומי אלמיה לשעבודיה דשוכר והך דפ' אף על פי (במשכן לו שדה) מיירי בב"ח וקדושת דמים לא מפקיע מידי שעבוד כדתנן מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים והא דערכין מצי המשכיר להקדיש משום דסופו לחזור אליו אבל גבי חוב שלא תחזור אליו עד שיפרע חובו לא מצי מקדיש עכ"ל דמה שכתב דבהקדש ממש מצי להקדיש כי ההוא דערכין היינו אותו חלק שיש לו בבית השוה יותר מדמי השכירות דסתמא דמלתא הוא שוה יותר אבל אותו חלק שיש לשוכר בו אינו יכול להקדיש דכיון דלחלקו משועבד אין קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד מיהו כיון דהקדש והשוכר שותפין אסור לדור בו וכדכתב הרא"ש לעיל מיניה בסמוך ומה שכתב והא דקאמר הכא דמותר משום דאסרו בקונם בעלמא ואלומי אלמיה לשעבודא היינו דאלמיה לשעבודא דיכול לדור בו ואפי' חלקו השוה יותר אינו יכול להקדיש וכן מוכח בתוספות שם שכתבו וז"ל אי נמי יש לחלק דודאי בהקדש גמור דאסור לכ"ע דודאי מקדיש המשכיר ובשמעתין דקאמר מותר מיירי שאסר בקונם בעלמא ואלומי אלמיה לשעבודיה דשוכר וההוא דאף על פי דלא קדשה מיירי שאסר בקונם בעלמא אבל אם הקדישה הקדש גמור חל ההקדש אם שוה השדה יותר על החוב עכ"ל וכן כתב הרא"ש פרק שור שנגח את הפרה להדיא וז"ל בין ממשכן ובין משכיר יכולין להקדיש מה שיש להן בבית יותר מן הממושכן והמושכר אבל חלקם אינם יכולין להקדיש מידי דהוי אלוה שאינו יכול להקדיש נכסים המשועבדים למלוה וכ"ש אלו שכבר זכו בחלקם ומקדיש שדה הממושכנת תמכר והמותר קדוש והא דאמרי' בכתובות (פרק אף על פי) לכשאפדנה תקדש (ומקמי הכי לא קדיש) משום דבעי לאקדושי כולה וכן המקדיש בית מושכר ימכר ויקח השוכר חלקו והמותר קדיש הלכך פריך היכי מצי דייר בה שהרי הוא משתמש בכל הבית ואף בחלקו של הקדש ומתוך זה נ"ל דבהקדש שחל על גוף הקרקע אף על פי שמשכנו או משכירו יכול לאסור חלק שיש לו בו אבל איסור הנאה שאין חל על גוף הקרקע אלא אוסר הנאתו על הדר בו כ"ז שהוא שכור ביד אחרים אין ההנאה שלו דשכירות ליומא ממכר הוא והרי מכר הנאתו כן נראה לי הלכה למעשה עכ"ל והיינו טעמא די"א אלו דבקונס אינו יכול לאסור כי אם בהקדש ממש כיון שאין איסור הנאה חל על גוף הקרקע וכן כ' בעט"ז טעם זה ומתוך דברי הרא"ש אלו נתבאר שסובר כדעת הרמב"ן והמחבר שאין חילוק בין משכנתא לשכירות ודלא כמ"ש במסקנא בהשותפין וכן מוכח דעת התוספ' בכתובות פ' אף על פי ודלא כיש מחלקין כן בתוס' בערכין (דף כ"א ע"א) ובנדרים שם וכן נראה דעת הר"ן וכן נראה דעת רבינו ירוחם ני"ט ח"א וכן מוכח דעת הר"ר יונה והרשב"א שהביא שם וכן מוכח דעת הסמ"ג לאוין רמ"ב דף ע"ב ע"א וכן עיקר גם נתבאר לך מדברי הרא"ש אלו דאפילו בקונם כללי דהיינו שאוסר לכ"ע אינו יכול לאסור כיון דאין איסור הנאה חל על גוף הקרקע ודלא כמו שכתב הר"ן והריב"ש שם בשם ר"ת דמחלק בהכי וס"ל דקונם כללי כיון דדמי להקדש מפקיע מידי שעבוד וכן נראה מדברי הט"ו שאין לחלק בזה. ולענין דינא נראין דברי הר"ן והריב"ש שהבאתי בס"ק ל"ח נכונים ואע"פ שמדברי התו' דנדרים ושאר דוכתי נראה שאין לחלק בזה מכל מקום למקצת שינויי דתוספ' שרי בקונם בכל ענין וגם להרא"ש וטור מותר בקונם בכל ענין א"כ אפילו תימא להחמיר מ"מ כשאוסר על אחר כדאי הם רוב הפוסקים והר"ן והריב"ש לסמוך עליהם כיון שאינו אוסר על השוכר אם כן המדיר מהשוכר הוא נהנה כן נ"ל אבל בלאו הכי יש להחמיר בקונם אפי' אסר נכסיו המשועבדים למלוה וכדעת הר"ן והפוסקים דקונם כקדושת הגוף דמי ומפקיע מידי שעבוד ומיהו כתב הר"ן בכתובות ס"פ אף על פי ומיהו נראין הדברים דמשמתינן ליה עד דאיתשיל אנדריה ומביאו בית יוסף ס"ס זה ועיין בח"מ ס"ס קי"ז:

(מד) אם לא בלשון הקדש ממש. אז יכול לאסור חלקו של הבית השוה יותר מדמי השכירות והלכך אסור השוכר לדור בו וכן במשכונא דוקא כששוה יותר מהחוב אבל כשאין שוה יותר וכ"ש אם אין לבעל חוב מקום לגבות את חובו אלא מזו אינו יכול להקדיש דאין קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד כמו שנתבאר בס"ק שלפני זה והמחבר קיצר בדבר:

(מה) בלשון הקדש. משמע דבהקדש לכ"ע יכול לאסור וגם בב"י לא הביא מי שחולק ע"ז אבל רבינו ירוחם כתב בני"ט ח"א בשם הרשב"א והר"ר יונה דבין בשכירות בין במשכונא אינו יכול להקדיש אפילו שוה יותר ודוקא המשכיר לו בית זה אבל המשכיר לו בית סתם יכול להקדישו ויתן לו בית אחר וכ"ד הר"ן פרק השותפין וכ"כ הריב"ש סימן שנ"ה שכן הסכימו האחרונים וכן נ"ל ראיה מהירושלמי דפ' מקום שנהגו דגרסינן התם תני המשכיר בית לחבירו ועמד והקדישו הרי זה דר בתוכו ומעלה שכר להקדש אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל בזמן שהקדים לו שכרו ה"ז דר בתוכו חנם ע"כ והתוס' והרא"ש בנדרים הבינו שהירושלמי מחלק דכשלא הקדים לו שכרו יוכל להקדישו וכשהקדים לו שכרו אינו יכול להקדיש שאינו ברשות המשכיר כלל ולכך כתב הרא"ש על הירושלמי ותמיה לי מה תלוי בהקדמות השכירות דשכירות קרקע נקנה בשטר וחזקה וזוזי הוא דמסיק ביה עד כאן לשונו ותימה לפי הבנתם היאך קאמר אימתי כשלא הקדים לו שכרו הוי הקדש וכיון דהוי הקדש היכי מצי דייר בה כדפריך בערכין (ד' כ"א ע"א) במעילה קאי ועוד מאי ענין דר בתוכו חנם דקאמר (ואולי גירסא אחרת היתה להם בירושלמי כמו שהביאו התוס' דערכין דף כ"א ל' הירושלמי בסגנון אחר ומכל מקום אף ל' הירושלמי שהביאו שם יש לפרשו כפי' מיהו בסמ"ג מביא גירסת הירושלמי וכמ"ש ומביא ג"כ ראיה ממנו ומחלק ג"כ בין הקדים השכר ללא הקדים השכר לענין אי הוי הקדש וליתא אלא כדפירשתי) אלא אדרבה הירושלמי בין ברישא ובין בסיפא מיירי שנקנה לו הבית להשוכר וכוונתו דל"ת דברייתא מיירי אפילו כשהקדים לו שכר מעלה שכר להקדש דהקדש מפקיע מידי שעבוד דהא ליתא אלא אינו יכול להקדישו כיון שהשכירו והלכך כשלא הקדים שכרו הוא דמעלה שכר להקדש דנהי דזה דר בתוכו משום שאינו יכול להקדישו להפקיע שעבודו דשוכר מכל מקום שכרו שלו המגיע לו יכול להקדיש אבל הקדים לו שכרו הרי זה דר בתוכו חנם שהרי כבר נתן לו שכרו ושוב אינו יכול להפקיעו שיצטרך להעלות שכר להקדש וכן משמע בריב"ש סי' שנ"ה להדיא כדפי' וז"ל אבל אם השכיר לו בית זה אין מעלה שכר להקדש ואין הדר בו במעילה דלא חל ההקדש אלא לאחר זמן השכירות דאין הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד השוכר ואפילו בלא הקדים שכר דמכל מקום שעבוד יש לו על הבית ההוא ואין הקדש דמים מפקיע אלא שאם הקדים לו שכר דר בו חנם ואם לא הקדים שכר נותן השכר להקדש וכיון שהקדיש גוף הבית גם השכירות בכלל וכן אמרו בירושלמי דפסחים פרק מקום שנהגו עכ"ל וכן כתבו התוספות דערכין והריב"ש שם בשם התוספתא דהמשכיר אינו יכול להקדיש וההיא דש"ס דילן בערכין יש לאוקמא בבית סתם כמו שכתבו רבינו ירוחם והר"ן והריב"ש עוד נראה לי דיש לומר דמיירי ביש למשכיר תפיסת יד בו ואין להקשות מנ"ל לש"ס להקשות יש לו' דלישנא דוהקדישו משמע ליה דחל ההקדש ולהכי פריך וכיון דהקדישו היכי מצי דייר בו וכן כתב הרב לקמן סי' רכ"ח ס"ז אם יש לו משכון ויש אומרים שאפילו המותר אינו יכול להקדיש והוא מדברי רבינו ירוחם ני"ט דלעיל ותימה שסתם כאן דיכול להקדיש וצ"ע:

(מו) ושוכר יכול כו'. כן כתב הבית יוסף בשם תשובת הרמב"ן ושוכר נ"ל דיכול לאסור כו' והוא תוספתא ערוכה הביאוה התוספות בערכין דף כ"א ע"א ע"ש:

(מז) המשאיל כו'. כלומר וכן המשאיל שוה למשכיר בכל ענין שנתבאר וכן משמע בעט"ז וכן משמע בהגמי"י שם שכתב על דין דמשכיר מכאן דקדק ר"ת דהמשאיל כו':

סעיף ח

(מח) הנותן טבלא כו' מותרת. כיון דקי"ל אין אומן קונה בשבח כלי הרי אין לו בגוף הכלי כלום ואין בו כח לאסור הכלי ואפילו היה אומן קונה בשבח כלי היינו כשיש ממשות בשבח כגון שנתן לו עצים ותקן כלי אבל הכא לא עשה האומן אלא צייר בסימנים ואין בהם ממש עכ"ל הרא"ש ועיין בח"מ סי' ש"ו כתבו הט"ו דקי"ל אין אומן קונה בשבח כלי ועיין בסמ"ע שם ס"ק ו':

(מט) אבל אינו מחוייב לפרעו. דא"כ ה"ל שלוחו והיה חבירו אסור בו. והוא הדין נמי אם יש לחבירו הרבה לאכול דשרי אלא דאורחא דמלתא נקט. טור והרא"ש וכ' בתשו' מבי"ט ח"א סי' קט"ז דף קנ"ב ע"ג רב שנדר מנכסי פלוני או איפכא יכול אותו פלוני לתת צדקותיו ונדבותיו ליד גבאי הקהל אע"פ שגבאי הקהל יתנו להרב מכיס הקהל אשר שם מעורב נדבת אותו פלוני ועיין שם:

(נ) וכן מותר לומר כל הון. כתב הפרישה נראה דבזה צריך ליתן לו כל דמי מה שנתן לו דלא שייך לשון שליחות בלשון רבים וע"ל סימן רל"ה:

(נא) כל הזן כו'. כתב הב"ח דאפילו אמר ליחיד כל הזן אינו מפסיד שרי כיון דלא אמר בלשון יחיד אם תזון כו' ע"ש וע"ל סימן רל"ה ס"ס ב':

סעיף ט

(נב) ואין לו מה כו'. הכא דוקא משום דאין לו מה יאכל התירו וכ"פ הרא"ש:

(נג) הרי הוא מופקר כו'. ואע"ג דמדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני ג' כמ"ש בח"מ סימן רע"ג ס"ז הכא כיון דאין לו מה יאכל העמידו על דין תורה ועי"ל דאף מד"ס אינו אלא לענין שיכול לחזור בו המפקיר עכ"ל הב"ח ועי"ל כמ"ש התוספות בס"פ אין בין המודר דוקא במקרקעי אבל במטלטלי אין צריך ג' וע"ש:

סעיף י

(נד) או לדבר עם אחר כו'. ואף על פי שחבירו שומע אין בכך כלום כיון שלא נתכוין להשמיעו אבל אם נתכוין להשמיעו אע"פ שיש אחר ביניהם שדבריו כלפי אותו האיש לא יפה עשה. כן כתב בית יוסף בשם תשובת הגאונים:

סעיף יא

(נה) אסור כו'. ול"ד למודר הנאה משופר דלקמן דמותר בתקיעת מצוה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו דהכא כיון שיש להשכיר ספרו וזה לומד בו בחנם ה"ז נהנה:

סעיף יב

(נו) אסור בגחלתו. ע"ל סימן קמ"א ס"ק י':

(נז) ומותר בשלהבתו. פי' מותר להדליק נר בשלהבתו דאין בה ממש:

(נח) בהמה בריאה. מפני שהוא מקלקל אבל לא במסוכנת שהוא מתקן וע"ל סימן י' ס"ק ד':

סעיף יג

(נט) מותר לתקוע בו כו'. משמע אפילו הוא עצמו ותימה דבא"ח סימן תקפ"ו ס"ה כתב המודר הנאה משופר אדם אחר תוקע בו וזה יוצא משמע אבל הוא עצמו לא וכמו שכתב בבית יוסף בשם הכל בו וצ"ע. ולענין הלכה הביא בב "ח בא"ח שם מחלוקת הפוסקים בזה ופסק דבשעת הדחק יכול לתקוע אפי' בעצמו וע"ש:

סעיף יד

(ס) יצא. דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל ביום ראשון לא יצא דבעינן ולקחתם לכם משלכם ולא משל אסורי הנאה וכן כתב הרב בא"ח סי' תרמ"ט ס"ב ע"ש. דין המודרים בהנאה אם מצטרפין לזימון נתבאר בא"ח ס"ס קצ"ו עיין שם: