ש"ך על יורה דעה קמב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכה(א) אסור ליהנות בגחלתה. עיין ס"ק י':
(ב) ואפרה. ז"ל הפרישה פירוש כגון שהיה אליל של ישראל שאין לה ביטול או שהיה של עובד כוכבים ובאה ליד ישראל קודם שביטלה העובד כוכבים או אפשר לומר דמיירי בנשרפה מאליה אליבא דרבי יוחנן דס"ל נשתברה מאליה אסורה וכמ"ש הטור בסימן קמ"ו עכ"ל ומ"ש כגון שהוא אליל של ישראל כו' ליתא דבסוף תמורה מוכח להדיא דמיירי בשל עובד כוכבים וכ"כ התוס' בפ' כל שעה (דף כ"ז ע"ב) ד"ה חוץ כו' ומ"ש או שהיא של עובד כוכבים כו' פי' אפילו למ"ד אליל שנשתברה מאליה מותרת מ"מ בשרפה ישראל גרע דחיישינן דלמא יגביה הישראל ויקנה אותה בהגבהה ואח"כ יבטלה וה"ל אליל ביד ישראל דלא בטלה כדאיתא להדיא בש"ס פרק כל הצלמים (דף מ"ב ע"א) ובזה מיושב מה שהניחו התוס' פרק כל שעה שם בתימה ע"ש ודוק:
סעיף ב
עריכה(ג) ששחט בה כו'. מיירי שהוא ישן ולא לבנו מאיסור שבו והלכך אע"פ שמטעם משמשי אליל מותר לשחוט בו אפילו לכתחלה כיון שהוא מקלקל אפ"ה מטעם געולי עובדי כוכבים אסור לשחוט בו לכתחלה וכדלעיל ס"י וכדמסיק הרב:
(ד) מפני שהוא מקלקל. ואין זו הנאה שבחייה עומדת לג' דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה עכ"ל רש"י:
(ה) ואם הסכין חדש. וכגון שחתך בה בקעת לאליל דאל"כ תשמישי אליל אינם אסורים עד שישתמשו בהן וכמו שנתבאר בר"ס קל"ט והכי איתא בחולין ד"ח:
(ו) ואם היתה בהמה מסוכנת ה"ז אסורה כו'. מלשון זה משמע שכל הבהמ' אסור' ולא מהני הולכת הנאת שכר סכין לשחוט בה לים המלח וכן מבואר בכסף משנה ספ"ז מהלכות עבודת כוכבים שכתב על לשון הרמב"ם (שהוא כל' המחבר) וזה לשונו ונראה שדעת רבינו לאסור כל הבהמה ואזדא לטעמיה בנטל כרכר מאשירה וארג בה הבגד דכל הבגד אסור בהנאה עכ"ל וע"כ ר"ל שדעת הרמב"ם דאפילו הולכת הנאת שכר סכין לים המלח לא מהני כמו בנטל כרכר וכמו שיתבאר בסעיף ג' ואע"פ שכ' שם שכדעת הרמב"ם כתבו הרשב"א והר"ן שאם חתך בה בשר הבשר אסור דהא מתהני מעבודת כוכבי' ומיהו בהולכת הנאה לים המלח סגי ע"כ לשונם היינו ודאי בבשר דבשביל שנחתך הבשר בסכין של אליל לא נעשה כל הבשר באיסור משמע דסגי בהולכת הנאת סכין ליה"מ אבל במסוכנת דשמא היתה מתה אם לא שחטה ויש כאן הנאה מרובה הלכך כל הבהמה אסורה וחילוק זה מוזכר בהרא"ש וזה ששינו הרמב"ם והמחבר בלשונם בסיפא וכן אסור לחתוך בו בשר ולא כתבו נמי ואם חתך בה בשר הבשר אסור כמו ברישא משום דא"כ הוי משמע דהולכת הנאה לים המלח לא מהני כמו ברישא אבל עכ"פ הולכת הנאה לים המלח בעי גם בבשר כמבואר בב"י ובכ"מ שכ' דמדמסיים ואם חתך בה דרך הפסד והשחתה מותר משמע דכל שאינו דרך הפסד והשחתה אסור עכ"ל ועיין בסימן י' ס"ק ה' מ"ש עוד מזה:
(ז) דרך הפסד והשחתה. כגון שהחתיכות עומדות לדורון וכיוצא בו:
סעיף ג
עריכה(ח) הבגד אסור בהנאה נתערב כו'. משמע שכל שלא נתערב לא מהני הולכת הנאה ליה"מ וכן גבי פת בסעיף ד' וכן מבואר בבית יוסף וכ"מ ודלא כהלבוש בא"ח סי' תמ"ה סעיף ב' שכ' גבי פת שנאפה בגחלי חמץ דנ"ל דיוליך הנאת האיסור ליה"מ ומותר בהנאה עכ"ל דליתא וע"ל סימן ק"י ס"ק ב' מיהו נ"ל מוכח מן הירושלמי דפ"ג דערלה סוף הלכה א' ומהירושל' דס"פ כל הצלמים ורש"י ותוס' שם ד"ה ארג ומדברי הר"ן שם ובפ' כל שעה גבי קערות וכוסות שבשלן בעצי ערלה דיכול למכור הבגד והפת לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו כשהעובד כוכבים יחתוך הבגד והפת לפני הישראל בענין שא"א שימכרנו שוב לישראל אחר כמו גבי יי"נ דקי"ל לעיל סימן קל"ד מוכרו לעובד כוכבים חוץ מדמי יי"נ שבו והא דבהולכת הנאה ליה"מ אסור היינו משום דכל זמן שלא נתערב ויש כאן איסור אליל בבגד או בפת אין פדיון לאליל אבל כשמוכרו לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו דאין לו שום הנאה בעולם מאליל והאיסור עצמו אינו בידו מותר ול"ד לדלעיל סי' קל"ד ס"ק י"א דודאי יין נסך שנתערב ביין לא מהני כשמכרו לעובד כוכבים חוץ מדמי יי"נ שבו אף על פי שבודאי לא יקח שוב ישראל יין מעובד כוכבים שאני התם דאית ביה איסורא ממש אבל פת ובגד לא מינכר ביה איסור ממש ואע"ג דאמרינן יש שבח עצים בפת היינו לומר שהוא חמור יותר מזה וזה גורם לפי שתועלת האיסור ניכר בו אבל לא שיהא כתערובת ממש אלא דאסור למכור הבגד והפת בשלימותן בענין שיוכל למכרו אח"כ לישראל וכמו שנתבאר בא"ח ר"ס תמ"ז בדגן שנטבע בנהר שאסור למכור לעובד כוכבי' קודם הפסח הרבה ביחד מה"ט ועיין בסוף סי' כ"ג ובסי' נ"ז סכ"א וסי' פ"ד ס"ה וס"ס פ"ו וסימן קי"ב סי"א וסי' קל"ד סי"א:
(ט) יוליך דמי אותו הבגד כו'. כלומר כל הבגד דאפי' כשנתערב לא מהני הולכת הנאת הכרכר ליה"מ ועיין בסי' ק"י ובסי' ק"מ ובמ"ש שם בס"ד:
סעיף ד
עריכה(י) הסיק בהם את התנור בו'. עד סוף סעיף ו' באמת דברי הטור והמחבר ושאר פוסקים צריכין נגר להולמן ע"כ מוכרח אני להעתיק ל' הש"ס והפוסקים:
גרסינן בפ' כל שעה (דף כ"ו ע"ב) תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשים של כלאי הכרם חדש יותץ ישן יוצן אפה בו את הפת (באותו היסק) רבי אומר הפת אסורה וחכ"א הפת מותרת בישלה ע"ג גחלים ד"ה הפת מותרת (ואיפסקא הלכתא כר') והתניא בין חדש בין ישן יוצן ל"ק הא דתניא יותץ ר"א היא דאמר זוז"ג אסור והא דתניא יוצן רבנן דאמרי זוז"ג מותר כלומר והלכך אע"פ שהתנור חדש נאסר מ"מ כשיוצן ויסיקוהו בעצי היתר יהיה זוז"ג וכתבו התוס' והרא"ש והר"ן אע"ג דזה וזה גורם אסור לכתחלה כדמוכח בפ' כל הצלמים ומה"ט [ישן] יוצן אע"ג דזה וזה גורם הוא משום דלכתחל' מיהת אסור הכא כיון דלית ליה תקנתא אלא בנתיצה כדיעבד דמי אבל עכ"פ בין חדש בין ישן יוצן לכתחלה כיון שאין כאן אלא הפסד מועט של דמי העצים ובבישל ע"ג גחלים פליגי שמואל ור' יוחנן ח"א לא שנו אלא עוממות אבל לוחשות אסורות וח"א אפילו לוחשות מותרות (ומוכח שם דאפילו למ"ד זה וזה גורם מותר פליגי וכן מוכח בהרי"ף והרא"ש ע"ש) והא דאמר רבי הפת אסורה היינו בשהאבוקה כנגדו דכל זמן שהפת בתנור היתה האבוקה דולקת כנגדו ונמצא שנהנה מן האיסור בעוד שהאיסור במין וכתב הר"ן שדעת הרי"ף דאפילו בלוחשות מותר והרא"ש בלוחשות אוסר עכ"ל הש"ס והפוסקים עם קצת תוספת ביאור משלי והנה הטור כתב וז"ל ומ"מ אם אפה בו (כלומר בישן שלא צננו) הפת מותרת (דזה וזה גורם מותר) ואע"ג דזה וזה גורם מותר אם אבוקה כנגדו הפת אסורה והרמ"ה כתב אפילו למ"ד דזה וזה גורם מותר הכא גבי אליל בפת שנאפה בעצי איסור אסור וכן יראה מדברי א"א הרא"ש ז"ל שהביא המשנה לפסק הלכה עכ"ל וכתב הב"י איני יודע טעם לדברי הרמ"ה בזה דהא גינתא דאזדבל בזבל דאליל אסיקנא בפרק כל הצלמים דמותר (וכדלקמן סוף סעיף י"א) גם על רבינו יש לתמוה דאי משום שהביא המשנה לפסק הלכה דייק הכי גם על הרי"ף היה יכול לכתוב כן ובאמת משמע דבין להרי"ף והרא"ש אין הכרח דאיכא למימר שלא הביאוה אלא משום דמסיים בה נתערבה באחרות כו' ללמוד דהיכא דאפה בחדש שלא נצטנן (ונ"ל דה"ה דה"מ למימר דהיכא דאפה בישן שאבוקה כנגדו וכדלעיל) דאסור בהנאה וסמכו על מה שכתב קודם לכן בגינתא דאיזדבל בזבל דאליל דהלכה כמ"ד זה וזה גורם מותר ע"כ:
ועתה אבאר לפי שמלבד זה יש לתמוה על הטור שכתב ואם אבוקה כנגדו הפת אסורה כו' דמשמע שפוסק כמ"ד דאפילו לוחשות מותרות הפך דעת הרא"ש כמבואר ומוכח בהרא"ש להדיא שאפילו למ"ד זה וזה גורם מותר פסק כן ע"ש משום שיש שבח עצים בפת כשהגחלים לוחשות וכן כ' ברמזים שם וז"ל והלכתא זה וזה גורם מותר כו' והלכתא יש שבח עצים כשהגחלים לוחשות בפת לאסור פת שנאפה בעצי איסור עכ"ל וכ"כ בטור א"ח סימן תמ"ה בהדיא ואביא לשונו בסמוך ועוד דהכא באליל אפילו בעוממות אסור אפילו למ"ד זה וזה גורם מותר שהרא"ש כתב שם והא דשרינן בעוממות לד"ה דוקא בקליפי ערלה ובקשין של כלאי הכרם משום דדינן בשריפה וקי"ל כל הנשרפין אפרן מותר אבל בחמץ קי"ל כרבנן דאמרי מפרר וזורה לרוח והוה בכלל כל הנקברים שחפרן אסור וכ"ש בגחלים הר"ר יונה ז"ל עכ"ל וא"כ באליל נמי דקי"ל שוחק וזורה לרוח וכמ"ש הט"ו בסי' קמ"ז ואפרן נמי אסור וכמו שכתב הטור בסע"א בסימן זה א"כ אפי' עוממות יהא אסור משום דכל שהגחלים אסורים ה"ל שבח עצים בפת ואסור אפי' למ"ד זוז"ג מותר דדוקא בקליפי ערלה וכיוצא בו שהגחלים מותרים א"כ אע"פ שנאפה בגחלים עוממות מותר אבל לא בחמץ ואליל וכ"כ ברמזים שם וז"ל אבל בגחלים עוממות מותר ה"מ בעצי ערלה ובקשים של כלאי הכרם אבל חמץ בפסח אפי' אפרו נמי אסור עכ"ל וכן כתב בא"ח סי' תמ"ה וז"ל אם בישל בו (כלומר באפרו של חמץ) תבשיל או אפה בו את הפת לרבי יודא שאפרו מותר אין התבשיל אסור אא"כ נאפה הפת ונתבשל התבשיל בעוד שגוף החמץ קיים או הגחלים לוחשות אבל אם כבו מותרין ולרבנן שאפרו אסור אסורין בכל ענין עד כאן:
והנראה בעיני ליישב כל זה דהטור כתב מתחלה ואם אבוקה כנגדו אסור וכדאיתא בש"ס לומר דכיון דאבוקה כנגדו יש שבח עצים בפת ואסור ואפי' למ"ד זוז"ג מותר ואינו בא אלא לומר דכל היכא דיש שבח עצים בפת אסור אפילו למ"ד זה וזה גורם מותר ואח"כ כתב והרמ"ה כתב אפילו למ"ד זה וזה גורם מותר הכא גבי אליל בפת שנאפה בעצי איסור אסור משום דבאליל כיון שאפי' אפרה אסור א"כ כל שנאפה בעצי איסור יש שבח אפר בפת ואסור אפילו למ"ד זוז"ג מותר ואפילו נאפה בחום של תנור שנאפה בעצי איסור שגרפו התנור ולא נשארו בו גחלים ואפר אסור משום דחום התנור אוסר יותר מגחלים עוממות כדמוכח להדיא בפרק כיצד צולין (דף ע"ה ע"א) דגרסינן התם תנור שהסיקו בקליפי ערלה וגרפו ואפו בו את הפת לדברי האוסר (פירש"י לדברי האוסר בפרק כל שעה ר' אומר הפת אסורה) מהו ופשוט התם להתירא משמע להדיא דאפילו למאי דקאמרינן בישלה ע"ג גחלים ד"ה מותר מיבעיא משום דמסתבר דחום של תנור שבא מחמת השלהבת עדיף מגחלים עוממות וכ"כ התוס' לשם להדיא וז"ל ותירץ ר"י שאני גחלים שאין חומן בא מחמת השלהבת אלא מחמת עצמם ועפרא בעלמא הן אבל חום התנור שגרפו מחמת חום השלהבת האבוקה בא שהוא איסור גמור הלכך מבעיא ליה עכ"ל וא"כ נהי דפשט התם להיתרא היינו משום דלא גרע מגחלים אבל באליל דאפילו אפרה אסור פשיטא דאפילו בחומו של תנור אסור וזה שכתב הרמ"ה הכי גבי אליל שנאפה בעצי איסור אסור כלו' בכל ענין שנאפה בעצי איסור אסור אבל ודאי הא מודה הרמ"ה דהיכא דהסיק בעצי אליל תנור חדש דמותר לאפות שוב בו כשיוצן דהא אין כאן לא אפר ולא חום של עצי איסור אלא התנור הוא שאסור וקי"ל זה וזה גורם מותר ולכך דקדק הרמ"ה וכתב הפת שנאפה בעצי איסור אסור והב"י הבין דהרמ"ה ס"ל בתנור חדש יותץ ואסור לאפות בו והא ודאי ליתא אלא דעת הרמ"ה והרא"ש כדפי' ומעתה מ"ש הטור וכן יראה מדברי א"א הרא"ש ז"ל שהביא המשנה לפסק הלכה ר"ל שהביא המשנה דאפה בו את הפת אסורה בפרק כל הצלמים וה"ל לפרש דבאבוקה כנגדו מיירי א"ו סמך עצמו אמ"ש בפרק כל שעה דכל היכא דאפרו אסור אפילו בגחלים עוממות אסור כ"ש חום של תנור וכמ"ש וא"כ בכל ענין שאפה בו את הפת באותו היסק אסור ואדרבה יש לתמוה על הטור למה לא דייק כן בפשיטות מדברי הרא"ש דפרק כל שעה אלא די"ל דלא ניחא ליה למידק הכי משום שכתב לבסוף הר"ר יונה ז"ל ואיכא למימר ליה לא סבירא ליה אבל כיון שבפרק כל הצלמים הביא המשנה בסתם לפסק הלכה ובפרק כל שעה הביא הר"ר יונה נראין הדברים דהכי ס"ל כדעת הרמ"ה וכמ"ש והשתא ניחא הא דלא דייק כן מדברי הרי"ף משום דבהרי"ף י"ל כמ"ש הב"י אבל בהרא"ש יותר מסתבר לומר שסמך עצמו אמ"ש בפ' כל שעה (ובלאו הכי לק"מ דדרך הטור לכתוב וכן יראה מדברי א"א הרא"ש ז"ל וה"ה להרי"ף וכ"כ בסימן זה גבי זורעים ירקות תחת האשרה וכן יראה דעת א"א הרא"ש ז"ל ול' הרי"ף והרא"ש מכוונים שם ע"ש ומעתה דברי הטור והרמ"ה עולים כהוגן ונחה שקטה תמיהת הב"י ונתבאר בהכרח שדעת הרא"ש כדעת הרמ"ה) וכן דעת ר' ירוחם נתיב ה' ח"ה ונתיב כ"א ח"ב ככל דברי הרא"ש דלעיל ע"ש ודעת הרמב"ם נמי מוכח כדעת הרמ"ה והרא"ש כפי מה שפי' דעתם שכתב פ"ז מהל' עבודת כוכבים נטל ממנה עצים אסורים בהנאה הסיק בהם התנור יוצן ואח"כ יסיק בעצים אחרים של היתר ויאפה בו אפה בו את הפת ולא צננו הפת אסור בהנאה עכ"ל ומדכתב יוצן סתם משמע דאפילו בחדש קאמר והיינו כמ"ד זה וזה גורם מותר וכן פסק בכמה דוכתי דזוז"ג מותר וא"כ למה סתם וכתב אפה בו את הפת ולא צננו הפת אסורה בהנאה דמשמע בין בחדש בין בישן מיירי ובישן אמאי הא זוז"ג הוא וכך הקשה ב"י ועוד שבפ' ט"ז מהל' מאכלות אסורות גבי תנור שהסיקו בקליפי ערלה כתב דאם גרף את כל האש ואח"כ בישל בחומו וכן אם בישל ע"ג גחלים מותר ולא חילק בין חדש לישן ומשמע שם דאפילו בחדש מותר דעצי האיסור הלכו להם וכך מבואר בב"י ובכ"מ שם וא"כ קשה אמאי אסר בפ"ז מהלכות עבודת כוכבים בסתם אפילו בחדש ה"ל להתיר בתנור גרוף או בבישלה על גבי גחלים א"ו דעתו כדעת הרמ"ה דבאליל כיון דאפרה אסור וכ"ש חומו של תנור א"כ בכל ענין שנאפה הפת בעצי אליל אסור אבל תנור חדש שהסיקו בעצי אליל וצננו ואפה בו את הפת בעצי היתר הפת מותר כיון שלא נאפה בעצי איסור ואין כאן אפילו אפרה של אליל אלא שנאפה בתנור שהוא אסור וקי"ל זוז"ג מותר והב"י כתב שהרמב"ם מיירי בפ"ז מהלכות עבודת כוכבים כשהאבוקה כנגדו וקשה דא"כ לא ה"ל למסתם סתומי ומדברי הב"י עצמו נראה שפירוש זה הוא דחוק בעיניו ע"ש אלא הברור כמו שכתבתי וז"ש הרמב"ם בספ"ג מהלכות חמץ ומצה אם בישלו בו חמין או אפה בו את הפת אותו הפת והתבשיל אסור בהנאה וכן הפחמין שלו אסורים עכ"ל משום דכיון דאפרו אסור א"כ בכל ענין שנאפה בו הפת אסור וכמ"ש וזה שלא חילק בין אבוקה כנגדו או לא וכדפי' (שוב מצאתי אחר זמן רב בתוספתא פ"ק דערלה תנור שהסיקו בקליפי ערלה אם חדש יותץ אם ישן יוצן אפה ובשל בגחלי' מותר אפה בכולם (כלו' בכל איסורי הנאה שהוזכר שם) מותר חוץ מעצי אשרה עכ"ל מזה ראיה ברורה למה שכתבתי):
ועתה אבאר דעת המחבר מ"ש הסיק בהן התנור בין חדש בין ישן יוצן כו' היינו משום דזה וז"ג מותר ואע"ג דלכתחלה זוז"ג אסור וכמו שיתבאר ומה"ט יוצן משום דלכתחלה מיהא זוז"ג אסור מ"מ בתנור חשוב כדיעבד כיון שהיה צריך לנתצו ומ"מ בחדש דמותר כשיסיק אותו אח"כ היינו דוקא כשנותן עצים בתחלה וסתמא דמלתא מסיקין אותו תחלה ואח"כ נותנים שם הפת אבל אסור ליתן שם לכתחלה הפת ואח"כ יסיקוהו:
ומ"ש מעב"ל ואם לא צננו ואפה בו את הפת ה"ז אסור מדסתים משמע דאפי' בישן מיירי והיינו ע"כ כשהאבוקה כנגדו וכמו שפירש הרב דאי ע"ג גחלים או בחומו של תנור כתב בסמוך דמותר ואזיל לטעמיה שפירש דברי הרמב"ם כן אבל לפע"ד אפילו בחומו של תנור או ע"ג גחלים אסר הרמב"ם הכא באליל ודוקא בערלה שאפר' וגחלתה וכן חומו מותר חילק כן משא"כ באליל וכמ"ש למעלה:
ומ"ש נתערבה באחרות יוליך דמי אותו הפת ליה"מ משמע הא כל שלא נתערב לא מהני הולכת הנאה לים המלח ומיהו כבר כתבתי בס"ק ח' דאפילו בלא תערובות מותר למכור הלחם לעובד כוכבים כשיפחת אותו לפני הישראל ע"ש:
ומ"ש ושאר כל הככרות מותרים משמע אפילו באכילה ול"ד ליי"נ שאסור בשתיה שנאסר משום מגע עובד כוכבים אבל פת בשביל שנאפה בדבר האסור באכילה לא מיתסר אלא משום הנאה אסרינן להאי פת וכיון שהוליך לים המלח תו לא מתהני מעובד כוכבים כ"כ הר' יונה בשם רבני צרפת והוא דעת הרא"ש וטור ע"ש:
ומ"ש גרף את כל האש וכו'. משמע דאפי' אחדש קאי וכן ממ"ש בסעיף ו' בשלה ע"ג גחלים של עצי אלילים כו' משמע דאחדש נמי קאי וכ"כ הב"י והכ"מ דמדלא חילק הרמב"ם משמע דבחדש נמי מיירי ולא ירדתי לסוף דעתו דאע"פ שהרמב"ם בפט"ז מהמ"א לא חילק בין חדש לישן היינו בערלה שגחליה ואפרה של ערלה מותר וא"כ כיון שנעשו גחלים הלכו איסורן וכיון דתנור גופיה אינו איסור עצמו אלא שנגמר בעצי איסור ועצי איסור הלכו להן נמצא שאין כאן איסור כלל וכן מבואר בב"י אבל בעצי אליל שגחליה ואפרה אסורים איך יהא מותר בבישול ע"ג גחלים ובתנור חדש הא כולה גורם דאיסורא הוא ועצי איסור עדיין לא הלכו להם ובאמת אזיל לטעמיה שכתב בב"י וז"ל וק' לי כיון דגחלת של אליל אסורה אמאי שרינן בבישלה ע"ג גחלים וצ"ל כי אמרינן אסורה היינו לכתחלה דוקא עכ"ל וכ"כ הב"ח על מ"ש הטור דאם אבוקה כנגדו הפת אסורה וז"ל דלא שרי זוז"ג אלא בבישלה ע"ג גחלים אפי' הן לוחשות והכי איתא בפ' כ"ש לגבי ערלה ומשם נלמד לעצי אשירה ואע"ג דאסור ליהנות מגחלת אליל היינו לכתחלה אבל הכא קאמר אם בישלה ע"ג גחלים מותר בדיעבד עכ"ל ובעיני יפלא היאך אפשר לומר כן דהא כיון שגחלת של ערלה אסורה לכתחלה וכ"כ התוס' פ' כ"ש שם א"כ כל איסורי הנאה גחלתן אסור לכתחלה (וכ"כ המחבר לקמן סי' רכ"א סי"ב המודר הנאה מחברו אסור בגחלתו) וא"כ מאי אשמועי' בברייתא פ' בתרא דביצה (דף ל"ט) וכן הפוס' דגחלת של אליל אסורה הא גחלת של כל איסורי הנאה אסור לכתחלה אלא ודאי אשמועי' דגחלת של אליל אפילו בדיעבד אסור וכן משמע פשטא דמלתא וכן מוכח התם בהדיא דקאמר גחלת של הקדש מועלים בה (ופירש"י הנהנה ממנה מביא אשם) ושלהבת לא נהנין (לכתחלה מדרבנן) ולא מועלין (אין חייבין קרבן מעילה) גחלת של עבודת כוכבים אסורה ושלהבת מותרת ופריך מ"ש שלהבת עבודת כוכבים דשרי (לגמרי דאפי' מדרבנן לא גזור בה דקתני מותרת) ומ"ש דהקדש דאסורה (דקתני לא נהנין) ומשני עבודת כוכבים דמאיסא ובדילי אינשי מינה לא גזרו בה רבנן הקדש דלא מאיס ולא בדילי אינשי גזרו ביה רבנן ע"כ ואם איתא דגחלת של אליל מותרת בדיעבד מגחלת דתני ברישא ה"ל לאקשוי מאי שנא דבגחלת של הקדש מועלין בדיעבד וחייב אשם ומ"ש גחלת של עבודת כוכבים דמותר בדיעבד ועוד דלא הוי משני מידי דודאי הא דמועלין בגחלת של הקדש לאו גזירה מדרבנן היא דהא חייב אשם ואיך יגזרו רבנן דיתחייב אשם ויביא חולין לעזרה אלא ודאי מדאוריית' מועלין בה וא"כ אי אמרת דגחלת של אליל בדיעבד מותרת מפני שאין בה ממש קשיא מ"ש הקדש דמועלין בה אלא ודאי גחלת של אליל אפילו בדיעבד אסור ומ"ש הטור אם אבוקה כנגדו הפת אסורה כבר נתבאר למעלה בהכרח דלא אתא לאשמעינן אלא דיש שבח עצים בפת ואה"נ דאסור בגחלים ועוד דאפילו תימא דאבוקה כנגדו דוקא קאמר וכמו שהבינו הב"י והב"ח ל"ק מידי דהכא מיירי שהגחלים הם בתנור דה"ל זוז"ג וזה שכתב ואע"ג דקי"ל זוז"ג מותר אם אבוקה כנגדו הפת אסורה ודוק מיניה דכל היכא דאין אבוקה כנגדו הפת מותרת כיון דזה וזה גורם הוא וגחלת דאליל דאסורה היינו היכא דאין כאן עוד גורם של היתר אבל אה"נ דגחלת של אליל אסורה בדיעבד ועוד תימה על המחבר שבא"ח סימן תמ"ה העתיק לשון הרמב"ם אם בישל או אפה אותו הפת ואותו התבשיל אסורים בהנאה וכן הפחמים שלו אסורים בהנאה עכ"ל ומשמע שם בטור וב"י בפי' של הרמב"ם זה מורה בביאור דאפילו אם בישל בגחלים עוממות ואפרו של חמץ הפת והתבשיל אסור וכאן כ' המחבר בבישלה ע"ג גחלים אע"פ שהן בוערות מותרות וכן יש לתמוה על העט"ז שכתב כאן כדברי המחבר וכתב והא דגחלת אסורה היינו לכתחלה אבל בדיעבד מותרת עכ"ל ובלבוש החור סי' תמ"ה כתב וז"ל ואין חילוק בין אם נאפה הפת ונתבשל התבשיל בעוד גוף החמץ קיים או הגחלים לוחשות לבין אם כבו ואח"כ נאפה או נתבשל בכל ענין אסורים עכ"ל ועוד תימה על העט"ז שבסי' זה בסעיף ד' כתב אם אפו הפת באותו היסק בישן מותר ובחדש אסור שאין כאן גורם דהיתרא כלל בד"א כשאין אבוקה כנגדו כו' והיאך כתב בסעיף ו' דגחלת של אליל מותר בדיעבד וצריך עיון:
סעיף ה
עריכה(יא) ומ"ש המחבר קערות וכוסות כו' הרי אלו אסורים בהנאה. הטעם דבקערות וכוסות משתמשין אח"כ בלא גורם היתר וקדרה נמי אע"פ שא"א לבשל בה בלא עצים מ"מ הדרך ליתן בה מים ובשר ואח"כ שופתה על האש וא"כ משתמש בה בלא גורם היתר הכי איתא בש"ס ולפ"ז היכא דברור לו שלא השתמש בה עד אחר ששפתה לעצי היתר התבשיל מותר אלא דלכתחלה אסור בכל ענין נ"ל. ומ"מ יש לתמוה על הרמב"ם והמחבר דמ"ש קערות וכוסות וקדרות מתנור חדש שאפו בחומו שהפת מותר הא כשאופה בו נמי ליכא גורם דהיתרא כלל ואפשר לחלק בין לכתחלה ודיעבד או בקערות כו' שעיקר עשייתן על שם האש וזה שכתבו שהרי דבר האסור בהנאה עשה אותם חדשים אבל כל זה דחוק לכך נראה דתנור עדיף כיון דלאחר שגרפו עצי האיסור הלכו להן דאין איסור בעצים רק כשאבוקה כנגדן אם כן החום נחשב להיתר משא"כ בקערות כו' ודוק:
סעיף ו
עריכה(יב) ומ"ש פת שבשלה ע"ג גחלים. כבר נתבאר היטב בס"ק י' ע"ש:
סעיף ז
עריכה(יג) קדרה שבישלה כו'. עיין בכ"מ שכתב שם ב' פירושים לדעת הרמב"ם והפירוש האחרון דחוק כדמשמע מדבריו עצמו והפירוש הראשון אמת ולק"מ מן הש"ס ע"ש ודוק:
סעיף ח
עריכה(יד) וכן אפרוחים שצריכים לאמן אסורין. מפני שצריכים לאילן וגזרו בהו רבנן כעל אילן עצמו. רש"י. והראב"ד פירש מפני שהן כגידולי אשרה:
(טו) מפני שהעוף מביא עציו ממקום אחר. דאלו נטל עציו מהאשרה אע"פ שנשתברה הא קי"ל לקמן סי' קמ"ו סי"א אליל שנשתברה מאליה לא בטלה:
(טז) ולא יעלה על האשרה כו'. פי' אפילו באותן שאין צריכין לאמן לא יעלה על האשרה כו' וכן מבואר בטור ומינה דבאותן שעדיין צריכין לאמן אפי' כשמתיז בקנה והן נופלין אסור ובעט"ז כתב וז"ל ואפרוחים שעדיין צריכין לאמן הואיל ולא יכול ליקחם אא"כ נהנה מן האשרה לעלות עליה או לסמוך בה נחשבים כגידולי אשרה ואסורים בהנאה מדרבנן עכ"ל ולא ידעתי למה דחק עצמו בחנם דהא אפילו בהתזה בקנה שאינו עולה על האשרה אסור ומ"ש הראב"ד שהם כגידולי אשרה ר"ל כיון שעדיין צריכין לאילן חשיבי כעץ מן האשרה וק"ל:
סעיף ט
עריכה(יז) בין שהיתה נעבדת. פי' שנטעו מתחלה שיהא נעבד הא לאו הכי לא וכמו שיתבאר בסימן קמ"ה ע"ש:
(יח) בין שהיתה אליל מונחת תחתיה. פי' שעתה מונחת שם הלכך אסור לישב בצלה אבל אם נטלה מתחתיה מותר בהנאה וכמו שיתבאר בסימן הנזכר בסעיף ו' הלכך מותר לישב בצלה:
(יט) אסור לישב בצלה. כב"י ובכלל לא ישב בצלה דאפי' ארוכה כמה צלה מיקרי ע"כ:
(כ) ואם יש לו דרך כו'. עיין בש"ס דמשמע דוקא בגוזלת מותר אם אין לו דרך אחרת וכן משמע בר' ירוחם ני"ז ח"ה וגם משמע בש"ס ור' ירוחם שם דהיכא דאין לו דרך אחרת אינו צריך לרוץ וע"ל סי' קמ"ט מדין עיר או חצר שיש בה עבודת כוכבים אם מותר לעבור שם:
סעיף י
עריכה(כא) תוך ד"א אסור. היינו משום דמצוה להתרחק מאלילים ד' אמות וכדלקמן ר"ס ק"נ:
(כב) צל שלאחריו מותר. פי' לישב בצלו לפי שאינו עשוי לצל דאילו לעבור אפילו בצל אשרה שרי כמ"ש הרב:
(כג) מותר לעבור דרך שם. אפילו שלא במרוצה וכמ"ש בס"ק כ' והיינו דוקא בשאין לו דרך אחרת אבל ביש לו דרך אחרת אפילו היא גוזלת אסור אפילו לרוץ שם כן מוכח ממאי דקאמר בש"ס אי דאיכא דירכא אחרינא כי אמר ארהיטני מי שרי וע"כ אותה אשרה של רב ששת גוזלת הוה:
(כד) ויש אוסרין בכל גוונא. ארישא קאי פי' דאסרו אפילו בבית לישב בצל שלאחריו דסבירא ליה דצל אשרה ובית הכל שוה אבל באינך גווני אין מי שאוסר וכן מוכח בב"י ע"ש:
סעיף יא
עריכה(כה) מפני שצל האשרה כו' עם הקרקע כו'. ואף ע"ג דזה וז"ג אסור לכתחלה וכמ"ש בס"ק י' מכל מקום ירקות דהנאה דממילא אתי מותר אפילו לכתחלה. ר"ן:
(כו) לפיכך שדה שזבלה כו'. דוקא זבלה וכן פרה שפטמה אבל לכתחלה אסור טור וכן הוא לקמן סימן רצ"ד סעיף י"ד וע"ל סימן ס' ס"ק ה' וס"ס פ"ז בהג"ה:
סעיף יב
עריכה(כז) אילן ששומרים פירותיו. כלו' שהם אומרים שהפירות יהו לשם אלילים שלהם אסור מפני שעושים בהם שכר ושתי ליה ביום חגם וכל שכן אם כהניה יושבים תחתיו ואין מפירותיה כלום דאסור כ"ז מוכח בש"ס עיין שם ודוק:
סעיף יג
עריכה(כח) לא גרע מנוי אלילים. פי' ומסתמא אמרינן דנעשו לשם נוי ואע"ג דנוי אלילים אינן אסורים עד שישתמשו וכדלעיל ר"ס קל"ט זהו שעומדים בפני אלילים הוי תשמישן:
(כט) ואסור. פי' לישב בצלן וכן כל דבר הנאה שבעולם:
סעיף יד
עריכה(ל) שיש בה אלילים. בטור ורש"י כ' שאליל עומדת בחצרה:
(לא) מפני שהיא נעשית לשם נוי ולא לעובדה שנאמר אלהיהם כו'. הלשון מגומגם דמה ענין הכתוב למ"ש שהיא נעשית לשם נוי דאפילו היתה נעשה לעובדה היה מותר מטעם הכתוב ונ"ל להגיה ועוד שנא' וכו' והכי איתא בש"ס אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאלילים אלא היא נעשית נוי למרחץ ד"א זו עומדת על הביב והכל משתינין בפניה לא נאמר אלהיהם אלא בזמן שנוהגין בה מנהג אלהות כו' ע"כ ואפשר דה"ק מאן מוכח דנעשית לנוי ולא לעובדה שנאמר כו' וכן נראה שהבין העט"ז שכתב שנעשית לנוי ולא לעובדה שהרי מבזין אותה והתורה אמרה אלהיהם כו' ולפ"ז צריך לפרש בש"ס דה"ק היא נעשית נוי למרחץ לפי שאין דרך לעשות מרחץ לנוי לה דמרחץ לאו בר נוי הוא וכדפרש"י לשם והלכך ע"כ היא נעשית נוי למרחץ ד"א היא נעשית נוי למרחץ שהרי זו עומדת על הביב כו' ודוחק:
סעיף טו
עריכה(לב) אסור לשמוע כו'. וכן להריח בריח של אלילים וכדמוכח בפ' כל שעה (דף כ"ה ע"ב) ע"ש ועיין מ"ש בס"ס ק"ח:
(לג) בנוי אלילים. פי' באלילים עצמן שנעבדו אסור להסתכל בהן לראות נויין אבל צורות שנעשו לנוי ולא לעבוד מבואר בתו' והרא"ש דמותר:
(לד) ומיהו דבר שאינו מתכוין מותר. זהו ש"ס ערוך בפ' כל שעה (דף כ"ה ע"ב) ופסקוה הרי"ף והרא"ש והר"ן שם והרמב"ם פרק י"ב מהמ"א דין י"ב ולא ידעתי למה כתבו הרב בשם הגהות ריא"ז ואולי י"ל משום דאפשר לפרש הש"ס בשאר איסורין ולא בעבודת כוכבים כתבו הרב בשם ריא"ז אבל פשטא דמלתא משמע התם אפילו בעבודת כוכבים וכן פרש"י שם להדיא ע"ש וכ"כ רבינו ירוחם ני"ז ח"ה:
ומבואר שם בש"ס ופוסקים דאפי' אפשר לו לילך למקום אחר מותר כשאינו מתכוין ומבואר בתוס' והרא"ש ורי"ו שם דמיירי בענין שיכול לאטום אזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו שלא יהנה מן הקול והמראה והריח ומותר כשאינו מתכוין להנאתם דלא הוי פסיק רישיה הא לאו הכי אסור אבל כשמתכוין מבואר שם בש"ס ופוסקים דאפילו א"א לו לילך למקום אחר אסור: