פתיחת התפריט הראשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף אעריכה


(א) אלא שצריך להדיח כו'. וכ' הב"ח דדוקא כשהאחד מהן לח אבל אם שניהם יבשים אפילו הדחה א"צ:


סעיף בעריכה


(ב) להניח בשר כו'. וה"ה להניח איסור צונן בכלי של היתר צונן שאין דרכו להדיח אסור לכתחלה מה"ט כמ"ש הרשב"א בת"ה הארוך דף קי"ב ע"ב ובקצר ועיין בסימן י' ס"ק כ' וסימן ס"ט ס"ק פ"ג:


(ג) ודוקא כו'. דברי הרב צריכין ביאור כי גם דבריו בת"ח ובד"מ צ"ע שבת"ח כלל י"ז דין ב' הביא ל' הא"ח (שכתב כן בשם הרא"ה ומביאו ב"י בס"ס ק"ה) דכלי' של עובד כוכבים שהודחו יפה מותר ליתן בו תבלין או בצל או שאר דברים חריפים שאינו מוציא דבר קשה יבש ביבש עכ"ל ואח"כ כתב בדין ד' אמנם הטור י"ד סי' צ"א בשם בעל העיטור כתב דכל מידי דבעי הדחה כגון בשר צונן בקערה של איסור צונן אסור לכתחלה דלמא אכיל בלא הדחה ודוקא בשר מבושל דלאו אורחיה בהדחה אבל מידי דאורחיה בהדחה כגון בשר חי וכיוצא בו שרי לכתחלה ע"כ ומשמע דתבלין וכיוצא בהן דאין דרכן להדיח אסור ליתן בכלי איסור אך יש לחלק דכלי איסור שמשתמשין בו בחמין אסור להשתמש בו היתר צונן וכ"כ הטור י"ד בהדיא בסימן קכ"א אמנם אם נשתמשו בו איסור צונן מותר להשתמש בו היתר צונן לכתחלה ולכן התיר הרשב"א למלוח בשר בכלי של יין נסך אפילו לכתחלה וכן מצינו בכלי חמץ שמותר להשתמש בו מצה ומיירי בכה"ג כדאיתא בש"ס והביאו הטא"ח סי' תנ"א וכן משמע בי"ד סי' ס"ט אי נמי יש לחלק בין אם רחץ הכלי תחילה היטב או לא רחצו דאם רחצו תחילה היטב ודאי שרי כמ"ש בי"ד סי' קכ"ב עכ"ל וכה"ג כ' בד"מ שהקשה מתחלה מהך דבעל העיטור על הך דמצה וחילק מתחילה בין היתר לח או יבש ואח"כ כתב ועוד נראה דיש לחלק בין דבר שבלע האיסור בחם כו' ושתירוץ זה נראה לו עיקר ומזה תבין דדעתו דאף שהכלי הוא אסור מפני שיש בו בליעת איסור מ"מ כיון שלא נבלע בו האיסור ע"י חמין רק ע"י כבוש או מליחה וכה"ג מותר להשתמש בו צונן (ודברי העט"ז בזה מגומגמים ע"ש) זה הוא דרכו של הרב אבל כל דבריו מתחילתן ועד סופן אינם מובנים לי בראש מה שכתב אך יש לחלק כו' וכ"כ הטי"ד בסי' קכ"א כו' לא ירדתי לסוף דעתו כי לא נמצא שם כן ואדרבה משמע שם בהדיא איפכא שכ' הטור שם וז"ל כלים שנשתמשו בהם בחמין כגון קדרות ויורות מגעילן ומטבילן והן מותרים וכתב רשב"ם דוקא מגעילן ואח"כ מטבילן אבל אם הטבילן תחילה הוי כטובל ושרץ בידו אבל ר"י כתב שיכול להטבילן תחילה ואם לא ירצה להשתמש בו אלא צונן יכול להטבילו ולהשתמש בו צונן וכשירצה להשתמש בו חמין יגעילו ויספיק לו טבילה שהטבילו כבר עכ"ל וכ"כ הרא"ש בסוף עבודת כוכבים. ומה שכתב ולכן התיר הרשב"א כו' אינו ענין לכאן דבלא"ה שפיר התיר הרשב"א דהא בשר חי דרכו להדיח ואי משום שמלחו האי מליחה לאו כלום היא כמ"ש הרשב"א שם כמה טעמים והביאו ב"י בסוף סי' ק"ה ע"ש ומה שכ' וכן מצינו בכלי חמץ כו' כדאיתא בש"ס כו' אינו מוסכם אליבא דכ"ע אלא דעת הרי"ף בפ' כל שעה דאפילו לא נבלע אלא ע"י בית שאור וחרוסת אסור להשתמש בו מצה צונן והוא דעת הרמב"ם והרמב"ן ושאר פוסקים וכמבואר בב"י בא"ח שם והרשב"א בחדושיו פכ"ה הביא ראיה מדברי רי"ף והרמב"ן אלו ומביאו ב"י בסימן ס"ט אכן דעת הרא"ש פ' כל שעה והטא"ח שם שבבית שאור וחרוסת מותר להשתמש בהם מצה בצונן (אבל גם לדבריהם אין זה מבואר בש"ס רק שהם גורסים כל הכלים שנשתמש בהם חמץ בצונן מותר להשתמש בהם מצה חוץ מבית שאור וחרוסת ומפרשים מותר להשתמש בהם מצה בחמין אבל צונן סוברים מסברא דאפילו בית שאור וחרוסת מותר כמבואר שם ע"ש) ומשמע דלדעתם דה"ה אם נבלע חמץ בחמין דמותר להשתמש בהן מצה בצונן דמה לי נבלע ע"י צונן או ע"י חמין ואדרבה הרא"ש שם הביא מחלוקת הפוסקים דיש סוברים דלבית שאור וחרוסת אפי' הגעלה לא מהני אע"ג דלשאר כלים שנשתמשו בהם בחמין פשיטא דלכ"ע מהני הגעלה ואע"ג דבש"ס במסכת עבודת כוכבים (דף ל"ד ע"א) מחלק זה תשמישו בחמין וזה תשמישו בצונן היינו להשתמ' בהן היתר חמין או כבוש וכיוצא בו אבל נשתמש בהן היתר צונן פשיטא דאין חילוק וכן מבואר בר"ן בפ' כל שעה דאפי' נשתמש בהן חמץ בחמין מות' להשתמש בהם מצה בצונן וכן משמע בהדיא בסה"ת ובש"ד סי' פ"ה ובסמ"ג לאוין קמ"א (דנ"ב ע"ב) שהביאו ראי' לכלים שנתבשל בהם בב"ח שמותר להשתמש בצונן מחבית של יין נסך שמותר להשתמש בהן והכי משמע להדיא מדברי הרשב"א בחידושיו שם דאפילו אם נשתמש בכלי דבר איסור בחמין מותר לאכול בו אח"כ צונן לח בלא הדחה כלל לא הכלי ולא המאכל אלא שמקנח הכלי ע"ש ומ"ש וכן משמע בי"ד סי' ס"ט אמת שמדברי הטור שם משמע להדיא דאם מלח בשר בקערה שאינה מנוקבת דמות' לאכול בה אח"כ צונן וא"צ להדיח לא הקערה ולא המאכל אבל הי"א שהביא הטור שם שהסכים עמהם הם הרשב"א וסייעתו שהביא בב"י שם דס"ל בהדיא דאפילו נשתמש בקערה איסור רותח הדין כן וא"כ הדרא קושיא לדוכתא שהרי הרשב"א פסק בתה"א והקצר כבעל העיטור ומביאו ב"י (גם מ"ש וכן משמע בי"ד סי' קכ"ב צ"ע) וגס במה שחילק בד"מ בין היתר לח ליבש לא יצא ידי חובת ביאור הדברים שהרי הרשב"א שם מתיר להדיא לאכול בה צונן לח ע"ש ועוד שהרי הרא"ש והטא"ח לא אסרו ללוש בהן מצה אלא משום דממהר להחמיץ משמע הא אי לאו הכי היה מותר להשתמש אפילו צונן לח אבל באמת נ"ל דמה שכ' הא"ח כלים של עובד כוכבים שהודחו יפה היינו דידעי' שהודחו יפה כגון שהדיחם ישראל עכשיו ואין ר"ל דדוקא הדחה בעינן דהא הא"ח כ"כ בשם הרא"ה והרא"ה ס"ל בספר בדק הבית דף ע"ג שהקנוח יפה הוא בכ"מ כהדח' ע"ש (וע"ל סי' י' ס"ק ט"ז) ובעה"ע מיירי בלא קנוח דודאי אם קינח הכלי בענין שאין בו שמנונית כלל אין סברא כלל להצריכו הדח' דהא לא נגע באיסור ומה שבלע בו אינו מפליט בצונן ומהרש"ל פכ"ה ס"ס ע' כ' ומ"ש הרשב"א דסגי במלח בקער' בקנוח יפה כבר כ' הטור בשם בעה"ע דאסור בלא הדחה עכ"ל ותמיה לי דהרי הרשב"א גופיה פסק כבעה"ע ועוד שהרי הטור גופיה בס' ס"ט הביא דעת הרשב"א א"ו כדפי' ובהכי ניחא מ"ש הטור לקמן סימן צ"ד ס"ג דקדרה שנתבשל בה בשר בחלב מותר לתת בה פירות או צונן דמשמע אפי' צונן לח וכ"כ ב"י שם ומשמע אפילו דבר שאין דרכו להדיח דומיא דפירות אלא דהתם מיירי שמקנחה היטב בתחלה ומ"ש התוספות והמרדכי פא"ט דדבר לח אסור להשתמש בהן אפשר דמיירי בלא קנוח א"נ והוא העיקר דס"ל דכלי חרס שאני דגם הרשב"א מודה בכלי חרס וכמבואר שם ע"ש והט"ו אזלי לטעמייהו דס"ל בא"ח שם דאפילו בכלי חרס מותר להשתמש בהן צונן ע"ש כן נ"ל להשוות הפוסקים יחד ומ"ש האורח חיים שאינו מוציא דבר קשה יבש ביבש היינו לאפוקי תבלין ושאר דברים החריפים לחים וע"ל סימן קכ"א ס"ק ט' אבל אה"נ שאינה מוציאה דבר קשה אפילו לח מיהו כל זה בדרך עראי אבל אם בא להשתמש בהן דרך קבע אפילו צונן אסור גזירה שמא ישתמש בהן חמין וכמ"ש הרב בהג"ה סימן קכ"א ס"ה:


סעיף געריכה


(ד) שאם יגע בו אסור לאכלו עם גבינה. בלא הדחה וחיישינן דלמא אשתלי ואכיל בלא הדחה וכבר נתבאר בס"ק א' דדוקא כשאחד מהן לח ע"ש:


סעיף דעריכה


(ה) הכל אסור. אם אין ס' ודוקא שנפל לתוך בשר רותח שמונח בקדירה אבל לא על בשר רותח צלי חוץ לקדירה לדעת הטור ולדידן בכל ענין אסור עד ס' וכמ"ש בסי' צ"ב סוף ס"ק ג' ובסי' ק"ה ע"ש:


(ו) משום דתתאה גבר. כלומר שהתחתון שהוא רותח מחמם העליון הצונן:


(ז) קולף הבשר כו'. משום דכאן דהתחתון הוא צונן הוא מקרר העליון אלא דאדמיקר ליה בלע פורתא לכך צריך קליפה ועי' בסי' ק"ה ס"ג עוד מדיני תתאה גבר גם נתבאר שם דאפי' נפל החלב רותח על בשר צונן ע"י עירוי שלא נפסק הקלוח סגי בקליפה וכן אפילו נפסק הקלוח בעי קליפה וע"ש:


(ח) ובמקום שהבשר כו'. צ"ע דהתוס' פג"ה (דף צ"ו ע"ב) ד"ה אם יש כו' (ומביאם ב"י ס"ס ק' ור"י נט"ו אות י"ג ומביאו ב"י ס"ס ק"ה) והגהת אשיר"י ממהרי"ח בשם ר"י והמרדכי והאגודה שם כתבו דירך שנמלח בה גיד הנשה ונתבשל צריך אח"כ ששים נגד הקליפה שנאסרה תחלה במליחה וכ"כ האגור סי' אלף קע"ח בשם מהרי"ל על עוף שנתבשל בלא חתיכת ורידין דצריך ששים גם נגד הקליפה שנאסרה תחלה במליחה ומביאו ב"י סי' כ"ב ס"ד בסתם וכן הב"ח שם וכ"כ הב"ח בפשיטות סימן י' ס"ה גבי שחט בסכין של עובד כוכבים קולף ביה"ש דאפי' דיעבד אסור התבשיל כדין כל בשר שנתבשל בלא קליפה עכ"ל ונראה דל"ק הרב דבמקום שצריך קליפה ובשלוהו בלא קליפה דמותר בדיעבד אלא דומיא דהכא דחלב מותר מטעמא דכתבו התוספות והרא"ש ושאר הפוסקים דלא שייך ביה קליפה דהיינו שהוא דבר הנבלל והקליפה נתערבה וכה"ג אם נתבשל הבשר בלא קליפה ונבלל בענין דאינו מכירו דלא שייך ביה קליפה מותר בדיעבד והשתא ניחא הא דכתב סתם מותר בדיעבד דאי במכירו ה"ל לפרש דקליפה מיהא בעי כמ"ש בסי' ע"ב אבל כשנתבשל ועדיין מכירו בענין דשייך ביה קליפה צריך ס' וכן משמע קצת באו"ה כלל כ"ט למדקדק שם ע"ש והשתא ניחא הא דכתב הרב בהג"ה בסי' צ"ח ס"ד דכלי שנאסר במליחה כדי קליפה צריך אח"כ ס' ע"ש ולפ"ז אין להקל במקום דמכירו ושייך קליפה ועוד דהא בלא"ה מהרא"י ומהרש"ל פכ"ה סי' ע"ה פסקו כריב"א דאפילו בחלב צריך ס' נגד הקליפה וגם ת"ח כלל כ"ג דין ה' מחמיר אפילו בחלב במקום שאין הפסד כ"כ ע"ש:


(ט) והחלב מותר כו'. הטעם עיין בס"ק שלפני זה ועיין בסי' ס"ט ס"ק ס"ד:


(י) ואם נפלו זה לתוך זה צוננים כו'. ובאו"ה כלל ל' דין י' כ' בשם מרדכי פכ"ה וסמ"ג דהיינו דוקא בבשר בחלב אבל אם נפל היתר צונן בתוך איסור צלול צונן צריך קליפה ומביאו הרב בת"ח ריש כלל כ"ב וצ"ע כי לא נמצא מזה דבר במרדכי וסמ"ג ואדרבה מסתימת דבריהם שם משמע איפכא ע"ש וכן משמע לכאורה בש"ס פ' כיצד צולין (דף ע"ו ע"א) דאין חילוק וכ"כ ש"ד סימן כ' ומהרי"ל באו"ש בדיני בשר בחלב בהדיא וכן משמעות הפוסקים:


סעיף העריכה


(יא) דהיינו כו'. המחבר סובר כר"ן שהביא בב"י לפסק הלכה דהיינו כששהה שיעור מליחה לקדירה הוי רותח ומקמי הכי לא והא דמבואר בדבריו סי' ס"ט ס"ך דאפילו מקמי הכי הוי רותח וקצת משמע שם דלאחר ששהה שיעור מליחה לא הוי רותח צ"ל דשאני התם דאיירי באיסו' דם והלכך הדם והמלח רותחין הם בשעת המליחה (וכמ"ש הרב בהג"ה דאפילו במקום שאין הבשר מיחשב רותח צירו חשוב רותח ע"ש) אבל לא כששהה שיעור מליחה שאז פסק כח המלח מחמת שפלט כל הדם אבל הכא מיירי באיסור בשר וגבינה דכל כמה דלא נמלח כהוגן אין הבשר רותח אבל כששהה שיעור מליחה נחשב רותח שהרי לא פסק כח המלח שלא פלט כלום דודאי איירי שכבר נמלח הבשר והודח כדינו ועתה נמלח שנית דאל"כ היה הגבינ' נאסר משו' דם והרב בהגהה משוה דין בשר וגבינה לאיסור דם והנה לבעבור אשר הרב נמשך אחר ת"ה סימן קנ"ט ויש לי להשיב על דבריו כאשר אבאר בס"ד ע"כ ההכרח נותן להביא דברי ת"ה בקיצור ולהשיב עליהם מה שנלפע"ד והנה בת"ה שם שאלוהו על שבסעודת ברית מילה מלחו בשר הרבה בכלי אחד ומלחו ג"כ בכלי אחד אווזות ואחר ששהו הכל שיעור מליחה ויותר לקחו וערבו כל הבשר עם האווזות והפכו הכל מלמעלה למטה וממטה למעלה עד שנגע הכל זה בזה ונמצא אח"כ שאווזא אחת היתה טריפה ואין ס' אפילו נגד האווזא אחת והשיב דיש להתירו בכה"ג בהפסד מרובה וסעודת מצוה כי התוספות והרא"ש כתבו בפכ"ה לחד שינויא דלאחר שיעור מליחה כבר פסק כח המלח כיון שהפליט כל הדם וכ"כ בסמ"ג (לאוין קל"ז ריש דף מ"א) דטעם הגון הוא אבל בסה"ת וש"ד וא"ז כתבו דבשר וגבינה מלוחים שנגעו זה בזה אפילו לאחר שיעור מליחה אסורים ודוחק לחלק דדוקא המלח עצמו תשש כחו אבל גוף החתיכה עצמה היא רותחת לעולם דא"כ מאי מקשים הרא"ש והסמ"ג מיונה שנפלה לכותח דאיתא בש"ם דאם הכותח נמלח כהוגן שהיונה אסורה אע"ג דהכותח נמלח מימים רבים ומתרצים דשאני התם דהמלח לא פסק כחו ושלא פלט כלום הא בלא"ה לא קשה מידי דהרי הכותח הוא גוף האיסור עצמה אלא ודאי פליגי הנך גאונים אהדדי אלא שקשה דבסמ"ג גופיה כתב כסה"ת וסייעתו הא קמן דסמ"ג גופיה לא ס"ל דטעם הגון הוא לכך נראה דאין להקל אלא בסעודת מצוה והפסד מרובה דקשה גם כן לשבר דברי סה"ת וסייעתו עכ"ד בקוצר ומהרש"ל פכ"ה סימן ס"ח השיג עליו דיש לחלק בין גוף החתיכה להמלח ויישב קושייתו ויצא בעקבותיו אחריו הב"ח בסי' ס"ט ודבריהם דחוקים כאשר יראה המעיין גם בלא"ה אין סברא כלל לחלק שאם המלח אינו כרותח למה יהיה גוף החתיכה כרותח אבל הנלפע"ד ממשמעות הפוסקים דלא אמרינן שפסק כח המלח אלא היכא שהפליט דם כי דרך המלח להפליט דם ולא שאר דברים וכמ"ש הרא"ש והטור בס"ס צ' א"כ דוקא בכה"ג אמרינן דלאחר ששהה שיעור מליחה פסק כח המלח הואיל והפליט דם משא"כ שאר דברים והלכך סה"ת וסייעתו דמיירי בבשר וגבינה מאיסור בשר בחלב ולא מאיסור דם ולא פסק כח המלח שלא הפליט כלום פשיטא דאחר שיעור מליחה חשוב כרותח וכ"כ האו"ה כלל נ"ח דין ל"ב דבשר כשר שמלחוה המלח לעולם בתקפו דהא לא הפליט דבר ע"ש והיינו דכתבו הרא"ש והסמ"ג דבכותח לא פסק כח המלח שלא פלט כלום זה נראה בעיני ברור אשר לפ"ז לא פליגי הגאונים אהדדי גם דברי סמ"ג מיושבים שאינם סותרים זא"ז וכן דברי הטור והצעתי דבר זה לפני הגאון אמ"ו ז"ל ושאר גדולי המורים ונשאו ונתנו בדבר והסכימו לדברי ולפ"ז היה נראה להתיר אפילו שלא במקום הפסד מרובה וסעודת מצוה אך דמדברי שאר פוסקים גבי מעשה דרש"י משמע להדיא דאפי' גבי דם לא אמרינן דפסק כח המלח לאחר ששהה שיעור מליחה ולכך כתב הרב בהגהת סמ"ק דריב"א אומר דציר היוצא מן הבשר לאחר שיעור מליחה אין עליו דין דם רותח אבל יש עליו דין בשר רותח לאסור הגבינות כאשר נפל הציר שם (ומביאו ב"י וד"מ ס"ס ס"ט) ר"ל דאף לאחר שיעור מליחה נחשב רותח אלא דאין עליו דין דם כיון דשהה שיעור מליחה ויצא כבר כל דמו וכן הוא בהגהת ש"ד ס"ס י"ד והלכך הבו לה דלא לוסיף עלה ואין להקל אלא במקום הפסד מרובה וסעודת מצוה ומיהו בתוך שיעור מליחה לעולם אסור אפילו בהפסד מרובה וסעודת מצוה דכל הפוסקים סוברים דתוך שיעור מליחה הוי רותח והר"ן יחיד הוא לגבייהו גם כבר דחה הרשב"א במשמרת הבית (דף ע"ג) סברא זו בשתי ידים ע"ש:


(יב) ואין חילוק כו'. ולעיל סי' ע' ס"ד ולקמן סי' ק"ה סי"א פסק כסברת הרשב"א לחלק במליח בין עליון לתחתון וצ"ל דדוקא לאסור כולה דהיינו בשמן יש חילוק אבל לאסור כ"ק כגון בכחוש אין חילוק דנהי דתתאה גבר מ"מ קליפה מיהא בעי כמו בסעיף ד' והכי משמע מדברי הרשב"א בת"ה הקצר ובש"ע שם (וצ"ע בב"י בסי' זה ד"ה ואינו תלוי כו' דלא משמע הכי):


(יג) הלכך כשר וגבינה כו'. ולא שייך כאן למימר איידי דטריד למיפלט לא בלע א"נ כבכ"ע דדוקא גבי דם אמרינן הכי ולא בשאר איסורים כמ"ש הפוסקים בכמה דוכתי ודלא כאו"ה כלל י"ב דין י"א ע"ש:


(יד) היינו שהטמא יבש כו'. ובהגהת ש"ד שהביא הב"י בסי' ע' משמע דחלב רך שאינו מהותך לא מיקרי דבר צלול וכן הוא בהגהת אשיר"י פכ"ה מא"ז וכ"פ מהרש"ל פכ"ה ס"ס פ':


(טו) נאסר הטהור מאחר שאינו מלוח דמחמת מלחו כו'. כצ"ל ול"ד לבשר רותח שנפל לתוך חלב צונן דלא נאסר אלא כדי קליפה ולא אמרינן דמחמת רתיחתו בולע האיסור צלול שאצלו דהתם כיון דתתאה גבר נצטנן הבשר אבל במליחה לא שייך תתאה גבר:


(טז) ושניהם אסורים. כלומר בבשר בחלב אף על פי שהבשר לבדו מלוח שניהם אסורים אבל אם החלב לבדו מלוח כתב בת"ח כלל כ"ב ד"ב דמשמע מדברי המרדכי דהחלב מותר דלא כהסמ"ג עכ"ל ופסק שם כך ותימא שבמרדכי פכ"ה (סי' אלף רי"ד) איתא אדרבה כסמ"ג ונראה שט"ס הוא וצ"ל הגהת מרדכי דהכי איתא בהגהת מרדכי בשם מהר"ף גם באו"ה כלל ל' דין י"ד כתב כן ע"ש המרדכי בשם מהר"ף והוא ג"כ ט"ס הוא וצ"ל הגהת מרדכי ומ"מ צ"ע לדינא כיון דהמרדכי וסמ"ג אוסרים ובש"ד אין הכרע כ"כ א"כ מאן לימא לן להקל בשגם שהר"ן סובר דכל טהור מליח וטמא תפל לא שרי אלא כשאינן נוגעים ונהי דהסכמת הפוסקים דלא כוותיה כמ"ש בסי' ע' ס"ק כ' מ"מ כאן דהוא צלול אפשר דהכל אסור ועוד שהרב בהג"ה בסי' ק"ה ס"ד חשש לסברת הר"ן במקום שאין הפסד גם מהרש"ל באו"ש כתב וז"ל וצ"ע דבסמ"ג איתא לאיסור:


(יז) אבל אם הוא יבש כו'. משמע אפילו מלוח הכל מותר וכן כתב האו"ה שם:


(יח) ואם לא נפל רק על מקום אחד כו'. פי' דאם נפל על כל הכלי לא שייך קליפה דיפסיד הכלי א"נ טורח גדול הוא וכן משמע בת"ח כלל י"ג ובאו"ה כלל י' די"ב ולפ"ז אם הוא בענין שאין פסידא ורוצה לטרוח מותר ואע"ג דלקמן סי' קכ"א ס"ב ובא"ח סי' תנ"א סי"ו כתב הרב בהג"ה דכל מקום שצריך הגעלה לא מהני אם קלפו לכלי התם מיירי בדבר שנבלע בו ע"י חמין וכה"ג דנבלע בכל הכלי אבל ציר מלוח אינו נבלע אלא כדי קליפה וכמ"ש בסי' ס"ט לכך די בקליפה ועי' בסי' ס"ט סט"ז וי"ז וכ' ובמ"ש שם וע"ל סי' קכ"א ובמ"ש שם:


סעיף ועריכה


(יט) שאם היתה שמנה כו'. כלומר דאם היתה אחת מהן שמינה או הגבינה או הבשר הכל אסור דאזיל האי ומפטם להאי והוי כאילו הכל שמן וכדלעיל סי' ע' ס"ד וסי' ק"ה:


(כ) וע"ל סי' ק"ה ס"ט. נתבאר דלדידן אין חילוק בין כחוש לשמן וכל מליחה אנו משערין בס' וע"ש:


סעיף זעריכה


(כא) אבל צלי כו'. דע שיש בענין זה ג' שיטות ספר התרומה והשערים והרא"ש והטור ומהרי"ל ושאר פוסקים סוברים דבשר צלי אפילו צונן שנפל לחלב אפילו נאכל מחמת מלחו בעי קליפה ואם יש בבשר בקעים או שהוא מתובל בתבלין אפילו הוא חי כולו אסור ודעת הראב"ד והרשב"א והר"ן דאם הצלי צונן לעולם א"צ אלא הדחה אלא דאם הוא רותח צריך קליפה ואם יש בו בקעים או מתובל בתבלין והוא רותח כולו אסור ומשמע מדברי הרשב"א שם שכן דעת רש"י וכן משמע באמת דעת רש"י בפ' כיצד צולין דף ע"ו סוף ע"א ע"ש ומהרש"ל פכ"ה סי' ס"ט לא עיין אלא ברש"י פכ"ה ולכן כתב שאין שום משמעות מפרש"י ודעת א"ז והגהת מרדכי בשם מהר"ף והסמ"ק סי' ר"ה (דף צ"ו ע"ב) נראה דצלי צונן צריך קליפה ואי מתובל בתבלין או יש בקעים והוא צלי צונן כולו אסור אבל בחי לא וכן דעת הסמ"ג ע"ש בלאוין קל"ז דף מ"ז ע"ד ולאוין קל"ח דף מ"ט ע"ג וכן כתב הרא"ש שלכאורה משמע הכי וכן דעת מהר"ם מרוטנבורג בתשוב' סי' רי"ח וכן דעת הכל בו סי' ק"ו (ריש דף קכ"ג) וכן נראה דעת האו"ה כלל ל' וכן מהרא"י וכ"פ מהרש"ל שם והרב בת"ח כלל כ"ב אלא דכאן בהג"ה מיקל במקום הפסד מרובה וצ"ע אם יש להקל כיון דהרבה פוסקים סוברים כן אפי' בחי ועוד דבש"ס משמע דמיירי בצלי צונן וכמ"ש התוספות בפ' כ"צ דף ע"ה ע"ב ד"ה ואם צלי כו' ובפג"ה דף צ"ו ע"ב ד"ה עד שמגיע כו' ע"ש וכ"כ הגה"מ פט"ו מהמ"א והעט"ז סתם לגמרי כדברי המחבר ולא נהירא כלל:


(כב) אפילו נאכל מחמת מלחו כו'. אינו מכוון דעדיפא מינה ה"ל לאשמועינן אפילו לא נמלח כלל כיון דהוא רותח כדין כל חם לתוך צונן דבעי קליפה וצ"ל משום דכיון דנאכל מחמת מלחו ולא נמלח כלל דין אחד להם לא ירד לדקדק בכך:


(כג) בעי קליפה. כדין כל חם לתוך צונן דבעי קליפה ואין להקשו' היאך סגי בקליפה והלא החלב רך וחזר הצלי שנפל לתוכו כמתבשל בתוכו וי"ל כיון שנפל לתוך החלב ה"ל כחם לתוך צונן ואף על פי שהצלי שוקע לתוך החלב והחלב צף על הצלי אינו כצונן לתוך חם וכל שהוא במקומו גובר ומקרר הצלי שנפל לתוכו הלכך בקליפה סגי עכ"ל רשב"א וכתב בס' ל"ח דף רל"ד ע"א ולפי מאי דקי"ל (לקמן סי' ק"ה סי"א) דבמליחה לא אמרי' החילוק שבין עילאה לתתאה מעיקרא לאו קושיא הוא עכ"ל ותימה דלדבריו אדרבה כ"ש שהקושיא במקומה עומדת דה"ל כמתבשל ואי אפשר לתרץ דה"ל כחם לתוך צונן כיון דאין חילוק אלא ודאי דהרשב"א לאו מכח מליחה אתא עלה דהא היה נאכל מחמת מלחו אלא מטעם צלי רותח אתא עלה כמבואר בדבריו וזה פשוט:


(כד) וה"ה אפוי ומבושל. כלומר דאפוי ומבושל חשוב כצלי למר ברותח ולמר בצונן:


(כה) וי"א דאפילו הם צוננים דינא הכי. משום דכיון דנצלה או נאפה או נתבשל אף על גב דצונן הוא רכיך ובולע ומשמע מדברי הפוסקים דאין חילוק בין נמלח קצת שנאכל מחמת מלחו ובין לא נמלח כלל לעולם בצלי צונן נמי דינא הכי וכן מסיק מהרש"ל בספרו שם. כתוב בהגה"מ שם דמ"מ החלב מותר ולא אמרינן דמפליט הצלי או האפוי והמבושל ומביאו באו"ה ובת"ח שם ודין אם החלב מלוח עיין בס"ק ט"ו:


(כו) דאפילו הם צוננים כו'. מלשון זה משמע דבהא מודה להמחבר דבצלי רותח נמי דינא הכי דאם אינו מתובל בתבלין ואין בו בקעים סגי בקליפה וכן עיקר כיון שהראב"ד ורש"י ורשב"א והר"ן סוברים כן בצלי רותח אעפ"י שהגהמי"י ואו"ה שם סוברים דבצלי רותח לא סגי בקליפה ע"ש מיהו כל זה דוקא כשנפל הצלי רותח לתוך החלב אבל נפל החלב או שאר איסור על הצלי רותח יתבאר דינו בסימן צ"ב ס"ק ג' וסי' ק"ה ע"ש:


סעיף חעריכה


(כז) אין בשר בחלב כו'. עיין בר"ס פ"ז ובמ"ש שם: