ש"ך על יורה דעה סב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכה(א) אסור. ולוקין עליו כך פשוט בש"ס ופוסקים:
(ב) ועוף. אבל לא בדגים וחגבים כמו שנתבאר לעיל ריש סי' י"ג:
סעיף ב
עריכה(ג) אבר הפורש מן החי. בין שיש בו בשר גידים ועצמות בין שאין בו אלא בשר לבד כגון הלשון וטחול וכליות וביצים אסור לאכלו עכ"ל טור וכ"כ הרמב"ם ריש פ"ה מהמ"א וכ' הרב המגיד שם שכן מתבאר בסוגיא דפ' גיד הנשה ומוסכם מכל המפרשים ומשמע מדבריהם שם דמלקות נמי איכא בהא וכן משמע בש"ס שם תו כתב הטור דאבר מן החי אינו נוהג אלא בבהמה חיה ועוף הטהורים ולא בטמאים והוא פשוט בש"ס וכל הפוסקים והמחבר השמיט כל זה דאזיל לטעמי' שהקשה בספרו ב"י על הטור שהכניס עצמו לכתוב דינים אלו כיון דלדידן אין נפקותא בזה דסוף סוף אסירי אבל הב"ח כתב דנ"מ היכא דאסור משום אבר מן החי הוי בריה ולא בטיל כדלקמן סי' ק' ודבריו נכונים בזה אבל מ"ש הב"ח בסוף דבריו וז"ל ועי"ל דבטהורים דאיכא אבר מן החי אסור להושיטו לבני נח משום לפני עור לא תתן מכשול דבן נח מצווה על אבר מן החי ובטמאים מותר להושיט עכ"ל וכ"כ בהגהת פרישה וז"ל וקאמר רבינו דאינו נוהג בטמאים דיכול ליתנו לו לכתחילה דמשום בהמה טמאה אינו עובר שבן נח אינו מצווה עליו ואבר מן החי אינו נוהג בו דליכא למימר דבן נח עובר משום אבר מן החי גם בטמאה דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור עכ"ל לא עמדתי על סוף דבריהם דהרי בפרק ג"ה (דף ק"ב) איתא בכולה שמעתא ובברייתא דמחלוקת בישראל אבל בבן נח דברי הכל מוזהר על הטמאים וכן הוא בפ' העור והרוטב (דף קכ"א ע"ב) בכולה סוגיא ע"ש וכ"פ הרמב"ם פ"ט מהל' שופטים והרא"ם בספר יראים סימן קל"ו והרשב"א בת"ה הארוך דף ל' ע"ב והרא"ה בספר החנוך מצוה תס"ד ומהרש"ל פג"ה סי' ס"ג ומ"ש הגהת פרישה מי איכא מידי כו' אישתמיטתי' רש"י ותוס' שם ותוס' פ' השוחט (דף ל"ג ע"ב) ד"ה אחד עובד כוכבים דכתבו דהכא לא שייך כלל להקשות מי איכא מידי כו' כיון דסוף סוף אסור לישראל משום עמא כו' ע"ש וזה ברור מיהו באבר המדולדל שאסור מדרבנן יש פוסקים דמותר להושיטו לבני נח כיון שאין בו אלא מצות פרישה וכמ"ש בסי' נ"ה ס"ק י"א:
(ד) ובשר הפורש כו'. משמע מדברי הפוסקים דאפי' פירש בשר מאבר שלם אינו אלא משום ובשר בשדה טרפה:
(ה) אסור משום אבר מן החי. כ"כ הרמב"ם וה"ה היכא שחתך מבשר שבתוכה חייב משום ובשר בשדה טרפה:
סעיף ג
עריכה(ו) אם אינו יכול כו'. אבל כשיכול לחזור ולחיות אם נשחטה הבהמה מותר עכ"ל טור ורמב"ם ור"ל אבל אם מתה אינו חייב עליו משום אבר מן החי אלא משום נבלה וכ"כ הרב המגיד שם ופשוט:
(ז) אינו יכול כו'. וסיים הטור ועצם הנשבר אם עור ובשר חופים את רובו מותר כו' וכ"כ הרמב"ם שם ומשמע מדבריהם דברישא דהיינו במדולדל אין חילוק בין עור ובשר חופים את רובו אלא בין אם יכול לחזור ולחיות או לא והיינו דוקא במדולדל ממש דהיינו שנעקר ממקומו לגמרי ומחובר קצת אבל כשנשמט ממקומו האבר ועדיין מעורה בגידיו היינו הך דכתב הר"ב בהג"ה ויתבאר בסמוך (וע"ל סי' נ"ה ס"ק ז'):
(ח) שחיטה. וכתב הרמב"ם שם ואם מתה הבהמה רואין אותה כאלו נפל מחיים לפיכך לוקין עליו משום אבר מן החי עכ"ל וכ' הרב המגיד שם שהוציא דין זה מהש"ס:
(ט) אסור. ופירש הרב המגיד שם משום אבר מן החי משום מצות פרישה מדרבנן:
(י) וע"ל סי' נ"ה. סעיף ה' אם נמלח עם שאר בשר ושאר דיניו נתבארו שם על נכון:
(יא) יתרת כו'. ע"ל סי' מ"ג ס"ק ט' וסימן נ"ד ס"ק ט':
(יב) במקום שאינו מטריף. ובמקום שמטריף ע"ל סימן נ"ה ס"ק ז':
(יג) מותר לאכלו כו'. דדמי לביצים שנתלשו דשריין דכיון דלא מסרחן אית ביה חיותא ואבר זה שנשמט ועדיין מעורה בגידיו ודאי לא מסרח וכל דלא מסרח חיותא אית ביה ושרי עכ"ל תשו' רשב"א שם ולפ"ז משמע אפילו אינו יכול לחזור ולחיות שרי כדמשמע בש"ס גבי ביצים שנתלשו ואע"ג דבאבר המדולדל נתבאר כל שאינו יכול לחזור ולחיות אסור היינו משום שאינה מעורה כלל בגידין ומ"מ קשה דהרשב"א אזיל לטעמיה דמתיר בביצים שנתלשו וכמ"ש הרב המגיד וב"י בשמו אבל למאי דק"ל כהרמב"ם דביצים שנתלשו נהגו ישראל לאסור א"כ ה"ה בנשמט אבר וכן כתב הרמב"ם בהדיא פ"ה מהמ"א דין ז' וז"ל שמט אבר או מעכו או דכו כגון הביצים שמעכן או כתתן ה"ז אינו אסור מן התורה שהרי יש בו מקצת חיות ולפיכך אינו מסריח ואעפ"כ אסור לאכלו ממנהג שנהגו כל ישראל מקודם שהרי הוא דומה לאבר מן החי עכ"ל וכן מ"ש הרב בהג"ה שהמנהג להחמיר גם בזה הוא ע"פ מ"ש בד"מ כן בשם או"ה כלל נ' דין י"א ובאו"ה שם לא הביא אלא דברי הרמב"ם הנ"ל ונראה דאה"נ קאמר הר"ב מותר לאכלו מדינא כמו בביצים אבל המנהג להחמיר גם בזה כמו בבצים:
(יד) אבל המנהג להחמיר גם בזה. משמע אפי' עור ובשר חופים את רובו וכן משמע ברמב"ם שם שאח"ז כתב נשבר העצם אם עור ובשר חופים את רובו כו' משמע דברישא בנשמט אין חילוק בין עור ובשר חופים את רובו או לא אבל הכל בו בהל' איסור והיתר גבי בוקא דאטמא דשף מדוכתי' קודם ד"ה בהמה שנקרעת בה רוב הבשר החופה את הכרס כו' מחלק גבי נשמט הגף ג"כ בין עור ובשר חופים את רובו או לא ע"ש מיהו כל זה בנשמט אבל בנשבר ע"ל סי' נ"ה סעיף ה' נתבארו דיניו כי שם מקומן. והעט"ז השמיט כל דינים אלו דנשמט שכתב הר"ב והכניס דינים אחרים דנשבר תחתיהם ולאו שפיר עביד: