ש"ך על חושן משפט עח

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף אעריכה

(א) ותבעו תוך הזמן. היינו כשתובע טוען ברי אבל לא כשטוען שמא מרדכי ריש ב"ב ד"מ א' עכ"ל סמ"ע ובאמת במרדכי שם מספקא ליה וגם משמע שם דלא פסק דהנתבע פטור אלא בצירוף טעמים אחרים ברורים ולא סמך על זה לחוד וז"ל ועוד חזקה אין אדם פורע תוך זמנו אולי לא מהני ליה אלא היכא דאיכא ברי וברי אבל הכא טוענים היורשים שמא ועוד דדבר פשוט הוא דהכא דמי לתבעוהו אחר זמנו כו' ע"ש וגם בד"מ העתיק לשון המרדכי אפשר דלא אמרינן חזקה זו כשטוענים שמא כו' ע"ש וגם באמת נראה לפי עניות דעתי עיקר לדינא דאפי' כשטוענים היורשים שמא שייך חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו והכי מוכח בתשובת הרא"ש שהביא הטור לעיל סי' ע"א סעיף כ"א גבי יורשי ראובן שתבעו לשמעון בשטר שמת ראובן תוך הזמן כו' וז"ל ואף על גב דהקובע זמן לחברו אינו נאמן לומר פרעתי תוך הזמן כיון שיש עדים שפרע אין להכחיש העדים בשביל חזקה זו והעדים צריכים דרישה וחקירה כו' ע"ש:

(ב) אפי' קטנים כן היא הסכמת הפוסקי' ועיקר ודלא כמו שכתב מהר"ש כהן ס' ב' סי' קי"ג ובתשו' השייכי' לס"ב סי' כ"א דכיון דאיכ' פלוגתא דרבוות' לא מפקי' מיתומי' קטנום ע"ש וגם בתשובת מהר"י ן' לב ס"ג סי' ל"ה פסק כהמחבר דלא מצו היתומי' קטנים לומר קים לי וכ"פ בתשובת מהרשד"ם סי' קצ"ו ותנ"ד לא מצו היתומי' קטנים לומר קים לי אלא דקי"ל דנזקקים לנכסיהם ע"ש וכ"פ בתשובת מהר"מ אלשיך סי' קל"ז ע"ש וכ"פ הב"ח ועיין עוד בתשובת מהרשד"ם סי' ר"ח שפסק דדוקא כשמתחל' נעשה הז"פ כך אבל אם הגיע הז"פ בחיי הלוה והמלו' נתחסד עמו והאריך לו הזמן וויתר לו מן החוב אין נפרעים מיתומים קטנים ע"ש ואין דבריו נראי' בזה אלא כיון שהי' בתוך הזמן בכל ענין נפרעים מהן:

(ג) אם היו כו' והעמיד כו'. משום יתומי' קטנים בעינ' הכי דאין מקבלים עדות שלא בפני בע"ד וקטנים כשלא בפניו דמי אבל ביתומי' גדולים אפי' בעדות בעל פה מקבלים בפניהם וגובים מהם וכמו שנתבאר לקמן ר"ס ק"ח:

(ד) מלוה בשטר כו'. כתב הסמ"ע משמע דבשטר אין צריך קבלת עדים מחיים והיינו טעמא מדקיימינן השטר אפי' שלא בפני בע"ד ואף להטור בשם הרא"ש לקמן סי' ק"י כו' וליתא אלא להרא"ש שם בעינ' כאן שנתקיים קודם שמת וכמו שכתבתי לקמן סי' קי"ח ס"ק י' [ק"י ס"ק י"ב] ע"ש:

(ה) ובלבד שיש עדים כו'. דין זה למדו התו' והרא"ש ופוסקי' מלקמן סעיף ד' ועמ"ש שם ותלמוד לכאן:

(ו) שאם אין עדים כו'. ואם יש עד א' על הזמן והוא אומר פרעתיך תוך זמנו הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכן כתוב בסמ"ע סי' ע"ה ס"ק ל"א ע"ש:

(ז) הוחזק כפרן. צ"ע למה הוחזק כפרן והא יכול לומר ודאי פרעתיך תוך זמני אלא שמאחר שלא הייתי נאמן הוכרחתי לפרעך אחר זמני ומה"ט מספק' ליה לרבינו יקר במרדכי שם בזה ע"ש:

(ח) אבל אם היו מעות מופקדים כו'. לכאור' הרא"ש בתשובה ריש כלל פ"ו והטור והמחבר לקמן סי' ק"ח ס"ד חולקים ע"ז ויש לחלק דשאני התם כיון דבחצי המלוה אינו נאמן לומר החזרתי גם בחצי האחר שיש לה דין פקדון אינו נאמן דמאן פלג ליה ועוד יש לומר דדוקא כשאין לו הנאה מן המעות וכמו שכתבתי לקמן בשם מהרי"ו משא"כ התם דיש לו הנאה מן המעות דהרי חלק הפקדון משועבד לחלק המלוה להשלים החסרון וע"ש:

(ט) ועוסק בהן לצורך אחרים ואין לו הנאה מן המעות כן הוא במהרי"ו שם עיין בתשובת מהר"י ן' לב ספר א' כלל י"ז סי צ"ד:

(י) הוי כשאר פקדון כו'. עיין בתשובת מהר"א ן' ששון סי' ע"ד דבפרעון סחורה לא אמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו ע"ש וצ"ע לדינא דמדברי הגהת אשר"י ס"פ השואל ותשובת מהרי"ו משמע דוקא פקדון כיון שאסור ליגע בו וכן בעוסק במעות פקדון לצורך המפקיד דוקא ואין לו הנאה ממנו הוא דעביד דפרע תוך זמנו אבל היכא דאית ליה הנאה אין אדם פורע תוך זמנו ואם כן ה"ה פרעון סחורה:

(יא) ושכירות כו'. וסיים שם וכן הדין בפדיון הבן עכ"ל סמ"ע ומתניתין היא ונתבאר בי"ד סי' ש"ה סי"ד:

(יב) כל קונטרס מיד זמנו הוא. לכאורה משמע דר"ל דאחר כל קונטרס נאמן לומר פרעתיך וכן משמע בעיר שושן שכ' וז"ל כל קונטרס זמנו מיד הוא ויכול לומר על כל קונטרס פרעתי עכ"ל אבל באמת נלפע"ד דאפילו על שאר הקונטרסים שלא כתב עדיין נאמן לומר בסוף הזמן פרעתיך מתחלה בעד כולם דהכי מוכח לפע"ד בש"ס רפ"ק דבתרא (דף ה' ע"ב) דפריך התם אריש לקיש דאמר חזקה אין אדם פורע תוך זמנו ממתניתין דקתני בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן היכי דמי אילימא דא"ל פרעתיך בזמנו פשיטא בחזקת שנתן אלא לאו דא"ל פרעתיך בתוך זמני אלמא עביד אינש דפרע בתוך זימניה שאני הכא דכל שפא ושפא זימני' הוא ויש לדקדק למאי דמשני שאני הכא דכל שפא ושפא זימניה הוא הדרא קושיא לדוכתא פשיטא בחזקת שנתן כיון דזימניה הוא ודוחק לומר דמתני' אשמועינן דכל שפא ושפא זימניה הוא דכי אצטרך ליה לתנא לאשמועינן מנהגי הפרעון ועוד דהל"ל הא קמ"ל דכל שפא ושפא זימניה הוא ומדקאמר שאני הכא כו' משמע דזה פשוט בלאו הכי דכל שפא ושפא זימניה הוא וא"כ ק' פשיטא אלא ודאי ה"פ לפי דר"ל ואביי ורבא פליגי דר"ל ס"ל חזקה אין אדם פורע תוך זמנו ואביי ורבא קאמרי התם דעביד אינש דפרע בגו זימניה זימנין דמתרמי ליה זוזי אמר איזול איפרעיה כי היכא דלא ליטרדן כלו' שלא יטרד אותי המלוה בהגעת הזמן ופריך ממתני' לר"ל ומשני שאני הכא דכל שפא ושפא זימניה הוא כלומר נהי דר"ל פליג אאביי ורבא היינו בהלואה כיון דא"צ לשלם לו אלא בסוף הזמן משום טרד' דיום א' לא עביד אינש דפרע קודם זמנו אבל הכא כל שפא ושפא זימניה הוא ויש לו טרדא בכל שפא ושפא וא"כ עביד אינש דפרע מעיקרא בעד כל הכותל כי היכי דלא לטרדיה בכל שפא ושפא כן נלפע"ד ברור פירוש' דשמעתא וא"כ ה"ה בקונטרסים הואיל וכל קונטרס זמנו הוא עביד אינש דפרע מעיקרא בעד כל הקונטרסים כי היכא דלא לטרדיה בכל קונטרס שהרי במרדכי לקוח דין זה דקונטרסים מהא דמשני בש"ס כל שפא ושפא זימניה הוא:

מיהו בטור לקמן סי' קנ"ז סעיף כ"ד לא משמע כן שכתב וז"ל אפי' שטוען שפרעו קודם שגמר בענין הכותל נאמן ואין כאן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו דבכל שורה ושורה זמנו הוא ולאו דוקא בכל שורה ושורה אלא ה"ה קודם גמר השורה עכ"ל ומדאצטריך למימר ולאו דוקא כו' משמע דקשיא ליה דאף למאי דמשני דכל שפא ושפא זימניה הוא מ"מ הרי הוא לא השלים שורה אחרונה וא"כ בשורה האחרונה תוך זמנו הוא וניחא ליה דה"ה קודם גמר השורה וכ"פ הב"ח שם ואם איתא הא כיון דכל שפא ושפא זמנו הוא אע"פ שלא השלים השורה האחרונה או אפי' לא התחיל בה כלל או אפי' בשורות שקודם לה נאמן לומר פרעתיך בעד כולם כי היכא דלא ליטרדן וכדפי' ואפשר לדחוק ולפרש דברי הטור בענין אחר ומ"מ לענין דינא נראה לפי עניות דעתי ברור כמ"ש ודוק. ואף לדידן דקי"ל מספיקא לא מפקינן ממונא ובלא"ה נאמן אחר זמנו לומר פרעתיך תוך זמני במגו דפרעתי עתה מ"מ נ"מ היכא דלית ליה מגו כגון ביומו דמשלם זימניה לסברת התוס' וסייעת' דלקמן או שטען מיד בתחלת יומא דמשלם זימניה פרעתיך בתחלת הכתיבה בעד כל הקונטרסים להבא או כגון שיש עדים שלא פרע לו אחר הזמן כגון שלא זזה ידם מידו אפ"ה נאמן לומר פרעתיך קודם לכן בעד הכל משום דבהא גם ר"ל מודה וכדפרישית כנלפע"ד ברור:


סעיף בעריכה

(יג) אם מת כו'. ע"ל סי' קי"ד סעיף ד' דאף אם הלוה חי יש פלוגתא בזה ועמ"ש שם:

(יד) וי"א שצריך ואינו דומה ליתמי דגבינן מנייהו בלא שבועה כנ"ל משום דביתמי אם איתא דפרעיה הוה פקיד והיו טוענים היתומים כן בבית דין משא"כ בלקוחות דאיכא למימר דפקיד ואינן יודעים מצוואתו ובע"ש כ' הטעם דאביהן אינו חש לטובת הלקוחות מ"ה לא פקיד בשעת מיתה ומ"ש נראה עיקר עכ"ל סמ"ע ולפע"ד יפה כוון הע"ש דמשמע דלהי"א שצריך אפי' הלוה בפנינו ומודה שלא פרע וכ"כ בסמ"ע גופיה לקמן סימן קי"ד ס"ק י"ד וכ"ש כשידוע שלא צוה הלוה כלום ותו לפי מ"ש לקמן דאם הלוה חי ואומר שפרעו אין המלוה צריך לישבע קודם פרעון א"כ הא אפי' פקיד א"צ לישבע וא"כ אמאי בלקוחות ישבע אלא ודאי ה"ט דביתמי אמרי' אם איתא דפרעי' הוה פקיד והיה מברר דבריו לטובת היתומים אבל בלקוחות אינו חש לטובת הלקוחות לברר דבריו ודו"ק וע' במע"מ ריש ב"ב (ע' בתשו' מהר"מ אלשיך סי' ק"ך):

(טו) וי"א דאינו צריך כו'. נראה מדברי הרב דר"ל דאין צריך שבועה כלל אפי' לאחר פרעון וכן משמע בטור וכן מוכח להדיא בבעל התרומות שער ט"ז ח"ב דלסברא זו אין צריך שבועה כלל (ודלא כהב"ח שהשיג על הטור בזה שלא כדת) ועוד דאל"כ ע"כ לסברא הראשונה צריך לישבע קודם פרעון וסברא זו לא נמצא בשום פוסק ואדרב' בהרא"ש איתא שצריך לישבע היסת והיינו ע"כ לאחר פרעון דלעולם לא תמצא היסת קודם פרעון וכ"כ הב"ח דדעת הרא"ש דצריך לישבע היסת לאחר הפרעון (ומ"ש במרדכי והגהת אשר"י בענין כיוצא בזה היסת ע"כ ט"ס הוא או שהמרדכי אזיל לטעמיה דכתב בפ' האיש מקדש דהיסת נתקנה בימי התנאים א"כ לשבועת המשנה נמי היסת קרי ליה ע"ש) ואף אם ימצא בשום פוסק דס"ל דצריך לישבע קודם פרעון מ"מ ה"ל להר"ב להביאו בד"מ אלא נראה כוונתו כדפי':

אך קשה לפ"ז על הר"ב דכאן פסק דא"צ לישבע כלל ולקמן ר"ס שי"ז סתם כהמחבר דצריך לישבע לאחר הפרעון ודוחק לחלק בין שכירות להלואה ואדרבה בסמ"ע שם ס"ק ג' איתא דשכירות עדיף יותר לתובע ע"ש וכן משמע להדיא בתוס' ס"פ השואל ובתוס' ובנ"י רפ"ק דב"ב שכתבו דאפי' אביי ורבא דפליגי בהלוא' מודים בשכירות דאינו נאמן לומר פרעתי תוך זמני ע"ש ודוחק לומר דכאן איירי בשטר דוקא דכיון דקמסייע ליה שטרא א"צ לישבע לאחר פרעון ועוד דלענין אחר פרעון ודאי דאין חילוק בין מלוה בשטר למלוה ע"פ וצ"ע:

ולענין דינא נראה עיקר כמו שפסק הב"י דקודם פרעון א"צ לישבע אפי' במלוה ע"פ רק יחרים סתם ולאחר פרעון צריך לישבע היסת אפי' במלוה בשטר (וגם הע"ש השמיט האי וכן העיקר) דכיון דהתוס' ומרדכי והגהת אשר"י כתבו דא"צ לישבע (וכ"כ הרמב"ן בחדושיו ומביאו הנ"י בסתם) א"כ י"ל דגם הרא"ש מודה להם דאין צריך לישבע קודם פרעון והם מודים להרא"ש דצריך לישבע אחר פרעון וכ"כ הב"ח וכ"כ בעה"ת שם דאיכא מ"ד דישבע היסת ומפטר ושכן דעת רבינו חננאל ע"ש וודאי דר"ל לאחר פרעון וכן משמע לשון ומפטר ונלפע"ד דהר"ב שהכריע כסברא האחרונה נמשך אחר הב"י (וכן נרשם בש"ע שס"ז ושאר דפוסים) שכתב שהרמב"ם סובר כמ"ד דאין צריך לישבע א"כ הכי נקטינן אלא לפע"ד אדרבה הרמב"ם סובר כהרא"ש שהרי כתב בפ"ז מה' שכירות דצריך לישבע לאחר פרעון (וכ"פ ר' ירוחם נתיב י"ב חלק ב' והטור והמחבר לקמן ר"ס שי"ז) א"כ כ"ש בהלואה ומה שהביא ב"י ראיה מדברי הרמב"ם שכתב דבע"א מעיד שהוא פרוע והוא תוך זמנו נוטל בלא שבועה אינה ראיה דלא מיירי התם אלא משבועת המשנה דקודם פרעון כדין עד אחד מעידו שהוא פרוע לאחר זמנו וכן משמע יותר ברמב"ם גופיה ע"ש ר"פ י"ד מהלכות מלוה אבל אה"נ דצריך לישבע היסת לאחר פרעון אם כן הא המחבר גופא כללא כייל בכמה דוכתי דהיכא דהרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחד הכי נקטינן וכל שכן הכא דר"ח ושאר רבוותא הכי ס"ל וגם תשובת הרי"ף שהביא בבעה"ת שם לא מכרעא כ"כ די"ל דלא קאמר הרי"ף אלא דאין צריך לישבע על כתובתה קודם פרעון אבל לאחר פרעון צריך לישבע וטעם הדבר דהך חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו משוי ליה כאלו המלוה מוחזק בממון ודומה לחזקה דשלש שנים דמקרי חזקה כיון דלא מיחה ג' שנים חזקה שמכר לו או שהוא שלו ואפ"ה צריך לישבע היסת וכדלקמן ר"ס ק"מ ועמ"ש שם אלמא דלא אלימא חזקה לאפוקי משבועת היסת וה"ה הכא וכן עיקר:


סעיף געריכה

(טז) ה"מ כשתבעו בסוף היום כו'. דברי המחבר צ"ע דאף שכ' הטור בסוף זמנו לא לענין פרעון ביומו כתב כן דאם כן קשה דידיה אדידיה דהא בריש סי' זה כתב דאם אמר בתחלת היום שפרע אינו נאמן משמע הא אחר תחלת היום נאמן לומר כן אלא נקט סוף היום משום דכתב עליה נאמן לומר פרעתיך בתוך זמנו במגו דאי בעי אמר היום פרעתיך ובזה אינו נאמן כ"א בסוף היום דאז דוקא יש לו מגו דאי בעי אמר היום בתחלת היום התחלתי למנות לך המעות (זה הוא ללא צורך) ופרעתיך ושכחת משא"כ כשעומד באמצע היום דכלו' הזמן דניחא ליה טפי למימר פרעתיך בתוך הזמן ממה שיאמר היום פרעתיך דאין מדרך העולם לשכוח הפרעון בזמן קצר כזה והוה ליה מגו דהעזה וכן כתבו התוס' ובעל התרומו' בהדיא ע"ש ודוק עכ"ל סמ"ע וכן כ' הב"ח באריכות ע"ש ואין דבריהם נלע"ד דאם איתא דטעמא דהטור ובעה"ת הוא דסבירא ליה דזה הוי מגו דהעזה אם כן אפי' בסוף היום נמי כי טען פרעתיך תוך זמני אינו נאמן דהוה ליה העזה לומר פרעתיך היום ושכח הפרעון של אותו היום ואין טעם לחלק בין מקצת היום לסוף היום לענין העזה וכן מוכח להדיא בתוס' והגהת אשר"י דכל היום אינו נאמן לומר פרעתיך תוך זמנו במגו דפרעתיך היום ע"ש ודו"ק אלא ודאי מ"ש הטור ובעה"ת סוף היום הוא ג"כ לענין פרעון ביומו וס"ל דה"ה אם טוען פרעתיך היום אינו נאמן אלא כשטוען כן בסוף היום וכמו שהבין המחבר מדבריהם וכן משמע פשט לשון הטור שכתב תבעו ביום שנשלם הזמן בסופו נאמן לומר פרעתיך היום דעביד אינש דפרע ביומו דמשלם זימניה וא"כ כי אמר נמי בסוף היום פרעתיך תוך זמני נאמן במגו דפרעתיך היום והכי משמע נמי להדיא ממה שכתב הבעה"ת שער ט"ז ח"ב וז"ל הענין הרביעי שתבעו אחר זמנו או בסוף היום שנשלם בו זמנו וטוען שפרעו בזה היום כמו כן נשבע היסת ונפטר דעביד אינש דפרע ביומו דמשלם זימניה ע"כ הרי דלענין פרעון ביומו כתב ג"כ סוף היום ומ"ש הסמ"ע דא"כ קשה דידיה אדידיה דהא בר"ס כתב תחילת היום כו' כבר הרגיש בב"י בזה וכתב דמ"ש תחילת היום הוא לאפוקי סוף היום ע"ש אלא נראה לפע"ד דהבעה"ת והטור חולקין על סברת התוס' וס"ל דאין חילוק בין פרעון ביומו ובין פרעון תוך הזמן דקודם סוף היום אפי' טוען פרעתיך היום אינו נאמן ובסוף היום אפי' טוען פרעתיך תוך זמני נאמן במגו דפרעתיך היום והיינו כסברת הרמב"ן בחידושיו ריש בבא בתרא שהשיג על הראב"ד (וע"ש בהרמב"ם משמע להדיא דלהראב"ד אין חילוק ואפי' בסוף היום אינו נאמן לומר פרעתיך תוך זמני במגו וכמ"ש לדעת התוס' והגהת אשר"י ע"ש ודו"ק) ומביאו הנמוקי יוסף ולא יכולתי לעמוד על סוף דעת הרב בבדק הבית שכ' שדעת התוספת והראב"ד בבעה"ת כו' דאדרבה נהפוך הוא ומ"מ נלפע"ד דאין דברי המחבר מוכרחי' מטעם אחר דהא לפי דבריו בע"כ צ"ל דמ"ש הטור ובעה"ת ברישא תחלת היום הוא לאו דוקא וא"כ טפי מסתבר לומר דמ"ש בסוף היום הוא לאו דוק' ולא באו אלא לאפוקי אם טוען מיד בתחלת היום פרעתיך דאז בע"כ שכוונתו שפרע תוך הזמן דהא עכשיו התחיל היום והכי משמע פשטא דש"ס בהשואל דעביד אינש דפרע ביומו דמשל' זימניה דבכל היום נאמן לומר פרעתיך היום והיינו דלא לשתמיט חד מהפוסקים לחלק בין אמצע היום לסוף היום ומ"ש הב"ח דמדברי הרמב"ם פי"ד מה' מלוה משמע דמחלק בכך לפע"ד לא משמע מידי ע"ש גם מדברי הרב בב"ה משמע להדיא דאין הרמב"ם מחלק בכך ע"ש וכן נלע"ד עיקר לדינא:

אך לענין מגו נראה לפע"ד דמתחלת היום ואילך עד סוף כל היום הוי ספיקא דדינא כשטוען פרעתיך תוך זמני אי נאמן במגו דפרעתיך היום וכמ"ש דלהתו' ואשר"י והראב"ד אינו נאמן ולהרמב"ן ובעה"ת וטור נאמן וכן דעת בעל העיטור דף ס"ד סוף ע"ב ואם כן המע"ה כן נראה לפי עניות דעתי:

(יז) אבל ליתמי דידיה לא טענינן. שפרע ביומו דמשלם זימני' אפי' במלוה ע"פ או בשכירות ומכל מקום נראה לפי עניות דעתי דלמ"ד לקמן סי' ק"ח סעיף ד' דטענינן ליתמי מילתא דלא שכיחא א"כ ה"ה הכא והיינו שכתב הנ"י דין זה בלשון כתב הראב"ד משום דהנ"י גופיה ס"ל בפרק המוכר את הבית דטענינן ליתמי נאנסו ונרא' שלכך כ' גם הר"ב דין זה בלשון וי"א כו' אע"פ שאפשר לחלק בין נאנסו להך דהכא מכ"מ נראה לפע"ד לדינא עיקר דטענינן ליתמי כל דבר וכמ"ש לקמן ס"ס שס"א ודוק:


סעיף דעריכה

(יח) שפרעו בזמנו. אפי' תוך זמנו:

(יט) נשבע הלוה היסת ונפטר במגו. דאי בעי אמר פרעתיך אחר זמנו והוא בעיא בש"ס אי אמרי' מגו במקום חזקה ולא איפשטא ופסקו הפוסקים קולא לנתבע ולפ"ז אם תפס המלוה אפי' בעדים לא מפקינן מיני' אם הוא בהנך גווני דמהני תפיס' בבעיא דלא איפשטא וכמ"ש בספרי תקפו כהן סימן ע"ה ע"ש עוד נ"מ אם תפס שלא בעדים דא"צ לישבע מטעם דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו ואף במ"ש לעיל סעיף ב' ס"ק ט"ו דצריך לישבע לאחר פרעון מ"מ נ"מ בהא בעלמא בתופס אע"ג דאית ליה מגו צריך לישבע בנק"ח קודם פרעון כדלעיל סי' ע"ב וכמה דוכתי משא"כ הכא כשטוען שפרעו תוך זמנו נלפע"ד דאינו נשבע אלא היסת לאחר הפרעון ודו"ק:

כתב הרמב"ן בחדושיו פרק חזקת הבתים גבי הא דאמרינן התם (דף מ' ע"א בש"ס) גבי קנין אי כמעשה ב"ד דמי וז"ל פירוש משום דקיימא לן מעשה ב"ד כמאן דכ' דמי וטריף ממשעבדי ומ"מ יכול למימר פרעתי אפי' קבעי ליה בי דינא זמן דעביד אינש דפרע בגו זמניה דבית דין וכדאמרי' בפרק שנים אוחזין (ריש די"ז) בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו דחיישינן דילמ' פרעי' עכ"ל משמע דס"ל דדוק' בקובע זמן לחבירו אמרי' אין אדם פורע תוך זמנו אבל לא בב"ד שקובעים זמן ולא ידעתי מנ"ל הא ומה שהביא מפרק שנים אוחזין לאו ראיה היא כלל דהתם לא קבעי ליה בי דינא זמן אלא אמרו לו חייב אתה ליתן לו או צא תן לו מיד וצ"ע: