רש"ש על המשנה/שבת/ז

רש"ש על המשנה מסכת שבת פרק ז

פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה

א

חייב על כל אב מלאכה ומלאכה. עי' [פי' הרע"ב ו] פי' רש"י אבל בנוסחת המשנה דירושלמי ליתא למלת אב וכן בגמ' ס"ח ריש ע"ב ובפיסקא (ע') ליתא:

ב

הזורע. הן אף כ"ז שלא נשרש כמאן דשדי בכדא דמי. עי' מנחות (ס"ט) מ"מ כיון דע"י זריעתו עתה ישרש אח"כ חייב כמו אופה וצולה דחייב אע"פ שנאפה ונצלה אח"כ מאליו (וע"ש סוף דף נ"ו ונ"ז א') והנה אם לקט הזרע קודם שנשרש נראה דפטור למפרע על מה שזרע כיון דלא נתקיימה מחשבתו וד"ז יש ללמוד מבעיא דרבב"א בריש מכילתין דאם רודהו קודם שנאפה פטור וגדולה מזו משמע בתוס' ק"ע בירושלמי דפרקין (דף כ"ח א' דפוס דעסוי) בד"ה כל דבר דאם עקר דבר מגידולו אם שוב שתלו אח"כ פטור. וזה ודאי ל"נ כלל דכיון דכבר גמר מלאכת העקירה. [וזה דומה למש"כ הרא"ש בפ"ב דביצה סס"י י"ז ע"ש] משא"כ הכא היכא דלא נשרש עדיין לא נעשה כלום דכמאן דשדא בכדא דמי. והנה בזורע משמע דחייב אף דההשרשה לא תהיה אלא בחול עי' מש"כ בפ"ב דכלאים מ"ג וכן הנוטע חייב אף דזמן קליטתו נמשכת. עי' בפ"ב דשביעית מ"ו. ומזה נ"ל דכן האופה בשבת עם חשכה חייב אף דאין שהות שתגמר אפיתו בעו"י: שם המולחו והמעבדו והממחקו כו' כצ"ל וכ"ה ברי"ף וברא"ש ולקמן (ע"ה ב') בפיסקא בגמרא ותיבת את עורו ליתא. [עי' שנויי נוסחאות. המעתיק]: ברע"ב ד"ה והמרקד כו' משום דשלשתן הוו במשכן כו' [גמ'] א"נ לפי שאינן כו'. ותמוה לפרש טעם אחר מהש"ס ואולי א"נ ט"ס הוא ובא ליישב בזה מדוע ל"ח ג"כ השובט והמדקדק דחשבם ר"י לקמן (ע"ה ב' ועי' רש"י שם שיישב בטוב) והוא מחלק דשם באמצע מלאכת המסיכה והאריגה הוא שובט ומדקדק לתקן יפה המסיכה והאריגה אבל הכא הוה בזה אחר זה: שם בתוי"ט ד"ה אבות כו' וכ"ש לבית יוסף כו' דכל תופר א"ח על הקשירה כו'. ע"ש בב"י דלכן לא מחייב משום דמיירי דלא עשה אלא קשר אחד. וא"כ אדרבה לא א"ש לישנא דארבעים כיון שזה לא נקרא קשר. גם מה שתלה זה בב"י ע"ש דהוא לא חידש מידי רק הביא דברי הר"ן והסמ"ג גם סתירתו מהא דחלתא אינה סתירה דאולי דרכה היתה להעשות בב' קשרים דלצורך החזקת התפירה לא היה נצרך לקשר דע"כ לא בעינן ליה אלא בב' תפירות לבד כמ"ש הרמב"ם פ"י ה"ט: שם בתוי"ט ד"ה המכבה והמבעיר. הכא ל"ק דליתני מבעיר ברישא כו' ולכן נראה בעיני כו' שבהבערה איכא מאן דס"ל שאין בה ח"ח כו' והוא ר"י כו'. מוכח דס"ל דבכבוי גם ר"י מודה. ושארי הגאון המפורסם מו"ה מנשה בן יוסף בן פורת מאילייא ז"ל באלפי מנשה נסתפק בזה. ולכאורה מדברי התוס' בביצה (ר"ד כ"ג) נראה דכבוי ג"כ אינו אלא בלאו לר"י מדהוצרכו לחלק ביניהם מטעם דהבערה ישנה לפעמים לצורך או"נ כו' ע"ש וכן הבין דבריהם בס' משכיל לאיתן (בפסחים צ"ג ב') ע"ש אבל בס"פ ספק אכל מוקמי אמי ב"א לרחב"א לת"ק דברייתא שם דאמר המחתה בגחלים בשבת חייב חטאת (אחת אע"פ שהוא מכבה ומבעיר) כר"י דאמר הבערה לל"י הרי לך בהדיא דבכבוי מודה וכ"נ מר"י גופיה לעיל בפרק ב"מ דפוטר בכולן חוץ מה"פ שהוא עושה פחם משמע דמודה בה לת"ק דחייב חטאת. שוב מצאתי להת"י שם כדברי והביא ג"כ להא דכריתות:

ד

ברע"ב ד"ה לחין הראוין לאדם כו' דלחים לא חזו לגדי [כ"ה ברש"י] אף דהיה חזו י"ל כיון דחזו גם לאדם אין מאכילין אותן לגדי. עי' בגמ' (ע"ח) וברש"י ד"ה רפואתו ל"ש ושם ע"ב בד"ה קלף במתניתין (וע"ט א') בתוס' ד"ה כדי. וכן הרמב"ם בחבורו לא כתב רק מפני שהן אוכלי אדם: