רש"ש על המשנה/שבת/א
רש"ש על המשנה מסכת שבת פרק א
רש"ש על המשנה · מסכת שבת · >>
פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה
א
עריכהברע"ב ד"ה פשט העני כו' קמ"ל דמה"ב אסורה וחייבין עליה. וכ"ע התוי"ט ואפילו כו' ולר' יוסי דסוכה כו' דל"נ שבת לדחות אצל צדקה כו'. ובתוס' ר"ע הקשה עליו דהא גבי לולב גם כן ל"נ שבת לדחות אלא בטרדא הדבר תלוי ע"ש. ולפלא שנעלם משניהם ז"ל התוס' (ביבמות ל"ד) ד"ה טעה שהוכיחו להדיא דלא בדחי' תליא אלא בטרדא ע"ש. והכא דחייב נראה משום דאין זמנו בהול וכדאיתא חילוק זה ביבמות (שם) ובפסחים (ע"ב ב):
ב
עריכהבתוי"ט ד"ה מפסיקין כו' הא דכתב הר"ב דאתאן לד"ת כו' וכ"ש הוא מכל הני דלעיל דמפסיקין ואפילו כי איכא שהות כו' וכ"כ הר"ן. וקשה דהא הך בבא מוקי לה בדבור הסמוך בדליכא שהות (בשם הר"ן) וא"כ דיו לבמה"ד להיות כנדון ובאמת בר"ן משמע דמפסיקין לק"ש קאי אדלעיל וגורס ומפסיקין בו"ו ובפרק לולב הגזול מוכח בדבריו בביאור שכן הוא רק ואין מפסיקין לתפלה מוקי הש"ס דקאי אחברים: שם בתוס' ר"ע (אות ח') וקשה לי הא סיפא מיירי בת"ע כו' והוי חדוש אף דשכיח שכרות כו' קמ"ל בסיפא דגם לת"ע אין מפסיקין. ולי עוד קשה דילמא אשמעינן דאף דמפסיקין לק"ש משקראו חוזרין למלאכתן ואח"כ מתפלל וכמו שבאמת הדין כן כמו"ש הר"ן וכ"פ בשו"ע. אשר ע"כ הנלע"ד דקושית הש"ס הוא מלשון מפסיקין ויהיה פירושו והתנא רישא כו' כיון דכבר עסיק ותני בה ברישא לא הל"ל מפסיקין כאלו הוא ענין חדש אלא הל"ל ומפסיקין לק"ש או אבל מפסיקין וזה דלא כגי' הר"ן שכתב בסמוך וזה מדויק במה שציין הש"ס ואם התחילו א"מ מפסיקין לק"ש ולא ציין הא דוא"מ לתפלה דלפירש"י הא עיקר הקושיא מזה: שם ברע"ב ד"ה וא"מ לתפלה. שאין לה זמן קבוע דאורייתא [עי' רש"י שבת דף י"א ע"א ד"ה חברים]. משמע דאזיל כאן בשיטת הרמב"ם בפ"א מהל' תפלה שהיא עצמה מה"ת רק שזמנה מדרבנן. ועי' ר"פ מי שמתו מה שפי' בשם רבותיו:
ד
עריכהבתוס' רע"א (אות י"ד) והתורה הזהירה על התרומה כו' רש"י. ומה דנקט מהרש"א דשותה תרומה טמאה במיתה באמת כ"כ רש"י בבכורות כו' וכן נקטו תוס' ע"ז כ"ו. שכח לציין ג"כ תוס' פסחים (ריש דף י') ועי' מש"כ בחדושי הרמב"ם בפי"ט מהל' סנהדרין בס"ד. אבל מ"מ פירש רש"י צריך ישוב מדוע לא פי' טעם דאיסור עשה הנ"ל. ונ"ל דהוכרח לפרש כן אליבא דר"א דא"ל בפ"ח דתרומות מ"ב דאם נטמאה התרומה אחר שנתנה לתוך פיו יבלע וע"ש. איברא דאפשר לומר דכאן כיון שהיה כבר אוכלין טמאים בפיו בשעה שנתן המשקים דתרומה לפיו הוה כמו שנטמאו קודם וכעין זה הוא בגיטין (ע"ט) ל"ש אלא שקדם גט כו' ע"ש: שם ברע"ב ד"ה וי"ח דברים כו' והגזירה הי"ז כו' כדאמרינן גזרו על פתן משום שמנן כו'. לא דק דבגמ' פריך מאי אולמיה כו' אלא גזרו על פתן ושמנן כו':
ה
עריכהבתוי"ט ד"ה וכרשינין. פי' הרמב"ם כוסמת כו' שנמצאת למד שהוא סובר שכוסמת אינו כוסמין שחשבו מה' מינין. ובירושלמי ריש חלה הביאו הר"ש שם יליף הא דה' דברים חייבים בחלה מקרא דושם חטה שורה כו' וכוסמת זו הכוסמין ומשמע דדרשה גמורה היא ולא אסמכתא מדפריך עלה ולמדין מן הקבלה. אך מצינו במו"ק פ"ג ה"ה דקאמר שם מנין לאבל מן התורה שבעה שנאמר ויעש לאביו אבל שבעת ימים וז' ימי אבילות אינן אלא מדרבנן ואפ"ה פריך עלה ולמדין דבר קודם למ"ת:
ז
עריכהברע"ב ד"ה אלא כו' למקום קרוב. כלומר שיהא המקום שרוצה להוליכו קרוב שיוכל להגיע שם מבעוד יום [רש"י]. וכן בפי' הרמב"ם שיגיע לביתו כו' ואין לשון למקום קרוב סובל פירושם דהל"ל כדי שיגיע לביתו כלישנייהו וזהו לקמן (י"ח ב' וי"ט) בברייתות יהיה המקום קרוב או רחוק. לכן הנלע"ד דדעת תנא דמתניתין אליבייהו דלא בעינן לביתו ממש אלא כדי שיגיע לבית שבעירו היותר קרוב וכדעת ב"ה בברייתא לקמן (י"ח ב') לת"ק דר"ע. וקרוב בעיני לומר דגם ר"ע אליבא דב"ש כן בכדי שלא להפליג מחלקותן. אלא שלא חש כ"כ לפרש דברי ב"ש ומסתמא ממילא ומתניתין כוותיה ועי' מ"א רמ"ז: שם במשנה וב"ה מתירין. מלשון הרמב"ם בחבורו פ"ו הל' י"ט וכ' וביותר מלשון הטוש"ע רנ"ב סס"א משמע דבעינן שיצא ממש מביתו מבעו"י אבל לשון כדי כו' שבדברי ר"ע בברייתא לא משמע הכי וכן לקמן (י"ט) נותנין מזונות לפני העובד כוכבים בחצר (כדי לאכלן. רמב"ם ושו"ע) נטלן ויצאן אין נזקקין לו וצ"ע:
ח
עריכהברע"ב ד"ה מתירין עם השמש. בעוד שהחמה על הארץ כו' (רש"י). לכאורה סתירה מכאן לפיר"ת (שבת לה) ובתוד"ה תרי דמתחלת שקיעה בכדי הלוך ג' מילין ועוד 3/1 או ¼ מיל ודאי יום הוא דא"כ אמאי מצרכי בעוד שהחמה זורחת וסייעתא להגר"א ז"ל וסייעתו באו"ח רס"א סקי"א וכן הביא גם הוא ז"ל בהמשך דבריו ראיה זו. ואולי י"ל דהכוונה לאינם בקיאין וכדא"ל רבא לשמעיה אתון דלא קיי"ל כו' אדשימשא אריש דקלי כו' (שבת ל"ה ע"ב):
ט
עריכהברע"ב ד"ה כלי לבן כו' וצריך ג' ימים (עי' רש"י) משמע דאם היה נצרך זמן יותר היה אסור אף קודם ג"י הכל לפי הזמן וכן לשון הרי"ף והרא"ש לקמן (י"ט) גבי אגרות דאי לא קביע ב"ד במתא אין משלחין כלל וכן לשון הרמב"ם בפ"ו הלכה כ' אסור לשלוח לעולם ולשון השו"ע ר"ס רמ"ז אפילו מיום ראשון. ונ"ל דלדברי הרז"ה שהביא הר"ן גבי הא דאין מפליגין בספינה פחות מג' ימים כו' שרי כל הני בג' ימים קודם השבת: שם ברע"ב ד"ה ושוין כו' לאחר שטחנו הזיתים טוענין עליהם קורות כבדים כו' (רש"י). לכאורה זה דלא כסתם משנה דמנחות (פ"י) דשמן שני לא טחנו מקודם אלא כת"ק דברייתא שם. ואולי דשטחנו דנקיט לאו דוקא דה"ה כתישה. והעיקר נראה דע"כ ל"א תנא דמתניתין שם ור"י בברייתא שם דלא היה טוחנו אלא כותשו אלא משום מנורה דכתיב בה כתית אבל להדיוט (ואפילו למנחות) הכל מודים דדרך לטוחנם:
י
עריכהאין צולין בשר כו'. נ"ל דזה קאי אסוף מתניתין דלעיל ושוין כו' ור"ל דבזה גם ב"ה מודו וטעם שמא יחתה ובזה לא נצטרך לומר דנקיט ושוין משום ב"ש כמ"ש התוי"ט: שם בתוי"ט ד"ה ומאחיזין את האור כו' כי שנים כו' מהבנין הכבד כו' והב' כו' מאחזים. תמוה כי מָאֳחָזִים הוא בינוני פעול מבנין הפעיל [צ"ל בינוני מבנין הָפעל. המעתיק]: שם בתוס' רע"א (אות כ"ה) בהרע"ב ד"ה כדי שיקרום דהוא נאפה תחלה כו' ורש"י פי' איפכא דר"א חומרא היא כו' [ועיין בתוס' שם בשם הירושלמי] ולי עוד ק"ק מדוע לא מיבעיא ליה להש"ס פי' שיקרמו פניה שבדברי ת"ק אם אחת מפניה או כל פניה. ע"כ נלע"ד בדעת רש"י דר"א ודאי להקל בא דלת"ק בעינן כל פנים ואף הפנים שלמעלה דכלפי ראש התנור המתאחר להקרם מכולן ולר"א די בכדי שיקרום התחתון רק דהש"ס בעי הי תחתון קאמר ומ"מ ר"א לקולא. והא דקרי רש"י חומרא אי אמרינן דר"א על פנים המדובקין קאמר לא נגד הת"ק אלא נגד צד הב' דהאיבעיא. ואולי מש"כ הרע"ב המדובק כו' דהוא "נאפה" תחלה קודם כו' שכלפי אויר התנור ר"ל כלפי ראש התנור. ובתורע"א הביא בשם ש"ל דהרע"ב מיירי בתנור גרוף. ואינו נ"ל: