רש"ש על המשנה/סוטה/א

רש"ש על המשנה מסכת סוטה פרק א

משנה תוספתא ירושלמי

רש"ש על המשנה · מסכת סוטה · >>

פירושים רבי עובדיה מברטנוראפירוש תוספות יום טובפירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)פירוש מלאכת שלמהעיקר תוספות יום טובפירוש המשניות לרמב"םמפרשי המשנה

אעריכה

בתוי"ט ד"ה המקנא כו' נ"ל משום כו'. טעם התוי"ט תמוה. ול"נ משום דקאמרה הגמרא ומסתברא כמ"ד רוח טהרה כו'. ואף דרש"י פי' ומסתברא דרוח דקאמר רי"ש כו'. מ"מ מדקאמר רשות וחובה לעיולי כו' משמע דפשיט מתרוייהו ולהכריע להלכה: שם ד"ה ר' יהושע אומר כו'. בגמ' אר"ח מסורא לא לימא כו' בזמן הזה כו' דילמא קי"ל כריב"י כו'. קשה מאי איריא בזה"ז אפי' בזמן המקדש נמי כיון דלא קים לן דהלכה כריב"י א"כ לא יוכל להשקותה. ועתוי"ט שדבריו מגומגמין בזה. ונ"ל דר"ח סתמא קאמר לא לימא וכולל בזה בין ע"פ עדים ובין בינו לבינה. ומשום ע"פ עדים נקיט בזה"ז דבזמן המקדש ל"ל בה כסברת התוי"ט בסה"ד. ואולי לזה כוון רש"י במש"כ אפי' בינו לבינה ור"ל דכש"כ בפני עדים. אבל ק"ל מאי דקאמר דלמא הלכה כריב"י דא"כ בכ"מ דפליג יחיד ארבים לחומרא לא נעשה כרבים המקילין דלמא קי"ל כהיחיד והכא סתמא דמתניתין דלא כוותיה. וגם הוא לא קאמר רק לר"א. ור' יהושע פליג עליה והל' כר"י נגד ר"א. וגם הוא שמותי. לכן נ"ל דודאי בכ"מ סמכינן אכללי שבידינו בפסקי הלכות יחיד ורבים הלכה כרבים. פלוני ופלוני הלכה כפלוני וכל כיוצא בזה. אלא דר"ח שמע להא דר"ל דבסמוך דאזיל בשיטת ריב"י. רק דהשמועה לא הוה ברירא ליה כ"כ לכן חשש אולי השמועה נכונה. ולהכי בזמן המקדש אין לחוש דאם יתברר דהשמועה מכוונת ישקנה. ועוד דסנהדרין היו במקומן ומהן תצא תורה והלכה ברורה:


בעריכה

בתורע"ק אות ד' כו' ובהא דמסקי' כו' וא"כ תקשה משנתינו כו'. ולעד"נ לפי מה שפסק הרמב"ם בפ"א מהל' סוטה דאפילו קנא לה על שנים כאחד ואפי' הם שני אחיה או אביה ואחיה ה"ז אסורה וע"ש במל"מ דהרבותא היא דאינם אסורים ביחוד. וא"כ י"ל דמתניתין מיירי באביה או בבנה או באחיה דאינה עוברת ע"ד בהתיחדותם. ולפ"ז נדחו דברי התוס' לקמן (כה) בד"ה ש"מ ודברי הה"מ בשם הרשב"א בפכ"ד מהל' אישות הט"ז. ומה שהקשה עוד מהא דקי"ל דאין אוסרין על היחוד. הן לפי' התוס' בקדושין (ר"ד פא) דמיירי בפנויה ודאי ניחא. ואף לפרש"י שם ופי' ר"ת בכתובות (יג) בתד"ה מעלה. י"ל דדוקא יש לו בנים ממנה ומשום לעז. ועי"ל ע"פ מש"כ התוס' בקדושין (כג ב) דרוצה לפשוט ממשנה או ברייתא אע"ג דמצי למיפשט מאמוראי:


געריכה

במשנה והאומרת איני שותה ושבעלה א"ר להשקותה. ביבמות (צה) ובתוס' מוכח דאפי' רוצים אח"כ אינו כלום ושוב אינה שותה. ועמל"מ רפ"ב מה"ס: שם בתורע"ק אות ז' בסה"ד א"כ דכל עיקרו דנדה כו'. ול"נ משום דסוטה ג"כ ל"ד לעריות דהא אפשר שתצא טהורה. אלא דק"ל מדוע לא כתבו דשאני נדה שכבר בא עליה וכדאיתא בכתובות (ד) וכמש"כ התוס' בעצמם בסה"ע:


העריכה

בתוי"ט ד"ה ויוצאת ואינה נהרגת שלא התרו כו' [וכ"כ רש"י]. תימה דאפי' לריב"י דאשה חברה א"צ התראה. מכל מקום הא אין אדם נהרג על פי עצמו. ודוחק לומר דש"ה דאיכא רגלים לדבר: שם בתוי"ט ד"ה מעלין אותה. תמהו התוס' כו' קודם העלאה זו. לכאורה מהעלאה דמתניתין ל"ק דלא היתה אלא כדי ליגעה ואח"כ מורידין אותה וכמש"כ התוי"ט בעצמו בסה"ד. וכן בקרא כתיב והעמידה לפני ה' קודם לקיחת הכהן את המים ואח"כ כתיב עוד הפעם והעמיד הכהן את האשה לפני ה' עפרש"י שם. ודקדוק התוס' הוא מפריעת הראש ומנתינת המנחה על ידיה ושא"ד שאינן כסדרן בקרא:


טעריכה

בתוס' חדשים בד"ה וקשה בחגיגה כו'. [נ"ב התוס' בעצמם הביאו הא דחגיגה ויש לומר שכוונו בזה לאפוקי מתירוץ התוי"ט. מהגרמ"ש]: