רפואה למכה/שיר השירים ב/א
אני חבצלת השרון שושנת העמקים.
צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי שמעו נא כל העמים וראו מכאבי בתולתי ובחורי הלכו בשבי.
אפשר לפרש, אעפ"י שצוה ה' ליעקב וכו'. היתה ירושלים לנדה ביניהם. שהם חשבוה לנדה ומאוסה, אבל אני בפני עצמי לפי האמת, אני חבצלת השרון. שרויה וחבויה בצלו של הב"ה כמ"ש, וזה כי הנה היא מצדקת הדין על עצמה ואומרת צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי שמעו נא כל העמים וראו מכאובי, כי אין אני מצטערת על כל הצרות שעברו עלי רק על מה שפיהו מריתי. וראיה לדבר כי בתולותי ובחורי הלכו בשבי מעצמם, מבלי שיוליכם שום אדם, וזהו הלכו בשבי. ואינו או' נשבו. וזה שהם הכירו בעצמם מרו את פי ה', ולכן נתנו שכמם לשאת עול הגלות, וכיון שכן הוא אני חביבה לפניו ית', כי אין אני בועטת ביסורין ח"ו, וגם אין אני קוראה תגר ומתרעמת על מדותיו, ולכן אני חביבה לפניו. א"נ אפשר לפרש הפך מזה, שמעו נא כל העמים וראו מכאובי, כאשר נדקדק או' שמעו ואח"כ ראו, ויפורש ע"ד מה שאמר איוב, לו שקול ישקל כעסי והותי במאזנים ישאו יחד (איוב ו, ב). כי עתה מחול ימים (שם ג). וכבר כתב מהר"א גלאנטי בשם רבו המקובל מהר"ם קורדובירו כי זה נאמר על גלות שכינה ובניה, וכל ס' איוב ע"ז, ובתחילה הקדימה צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. ע"ד צדיק אתה ה' כי אריב אליך (ירמיה יב, א). כי כל דרכיו משפט, והאמת כן הוא כי צדיק הוא ה', וגם אנכי ידעתי כי פיהו מריתי, אבל שמעו נא מה שאני או' שמריתי פיהו וראו מכאובי, כי הנה הוא גדול מהמרי שמריתי, והמכאוב הגדול שיש לי הוא כי בתולותי ובחורי אשר להם הכח והגבורה הלכו מעצמם בשבי, וזה מבלי היות להם כדי להתקיים ולחיות בפני עצמם, הלכו בשבי, שהוא דבר היותר קשה, כמ"ש אשר לשבי לשבי, כל המאוחר בפסוק קשה מחבירו, ונתקיים בהם והתמכרתם וכו'. וכנגד זה אמר אני חבצלת השרון וכו'. ופי' מהר"ש אלקבץ שהם קלי ההשגה, הם טובים לחזק הלב כנגד הארסיים, וא"כ גם כי אלך בגי צלמות לא אירא רע, ובקל ישיגני ה' וישוב ישיבני ה' ירושלים והראני אותו ואת נוהו. א"נ צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי, הנה אפשר לומר על תורה שבע"פ שניתן מפיו ית', משא"כ תורה שבכתב שניתן מידו ית', וכיון שמריתי דברי תורה שבע"פ, לכן במקום שבתחלה עליהם נא' ושמרתם זו משנה וכו'. כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. עתה ההפך עלי בלהות, והנני מצטערת על זה. ולכן שמעו נא כל העמים וראו מכאובי. כי עתה נא' וימררו את חייהם וכו'. כמשאז"ל בזוה'. והבאנו אותו למעלה במקומות רבי'. ולכן בתולותי ובחורי, שהם הת"ח אשר עתה נעשה לבם אטום כמו בתולה, וכמשז"ל על פ' ותירוש ינובב בתולות (זכריה ט, יז). והם ג"כ המובחרים הלכו בשבי. פי' הלכו להם. כמשאז"ל מיום שחרב ב"ה שריו חכימיא למהוי כספריא, וספריא כחזניא, וחזניא כעמא דארעא, ועמא דארעא אזלא ומדלדלא וכו'. עד ירחמנו עושנו. וזה 'בשבי', בשביל אותו השבי שנשבה וניטל מישראל, כמ"ש בזוה' פ' בלק ע' שנ"ו על פ' וישמע הכנעני מלך ערד וכו' וילחם בישראל וישב ממנו שבי. שהוא השבי שלקחו במרום, שעליו נאמ' עלית למרום שבית שבי (תהלים סח, יט). וזה דומה למשאז"ל במקום אחר, מפני גוה (ירמיה יג, יז). מאי מפני גוה, מפני גאותן של ישראל שניטלה מהם וניתנה לא"ה. הכלל העולה שע"י שמריתי פיו ית', שלא שמרתי מצוותיו, ובפרט ד"ת שבע"פ, וע"כ בתולותי ובחורי הלכו בשבי, וכנגד זה אמר הכתוב אני חבצלת השרון שושנת העמקי'. וזה כמשז"ל בהרבה מקומות על שושנים וכיוצא, אל תקרי שושנים אלא ששונים. וכן ג"כ אמר שאעפ"י שפיהו מריתי מד"ת שבע"פ, מ"מ הנה אני שושנת העמקים, ששונה בד"ת. ששונת בתורה שבע"פ, וגם העמקים, שלנה בעמקה של הלכה. ועי"ז יתוקן מה שמריתי פיהו כמ"ש. וגם לפי פשוטו ע"י תורה שבע"פ, אומר הכתוב גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם (הושע ח, י). ואז"ל אין הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות. וא"כ אעפ"י שבתולותי ובחורי הלכו בשבי, מ"מ ע"י שאני שושנת העמקים, ששונה בד"ת ובמשנה ובגמ', יתקבצו הגליות, ויעלני מבור שאון, ומשם אקרא אל ה' ויענני. ובמד' אני חבצלת השרון, אמרה כ"י אני היא החביבה שחבבני הב"ה משבעים אומות וכו'. והנה מצאנו לרז"ל ורש"י והמתרגם ג"כ שפירש הכתוב הזה על יאשיה שהוא אמרו. א"כ אעפ"י שמגלת איכה בכללה נאמרה על כ"י, מ"מ הפסוק הזה פי' על יחיד ושקולים הם. אף אנו נוכל לפרש הכתוב הזה על יחיד א', והוא על אדה"ר. ובפרט שכבר ארז"ל על פ' והמה כאדם עברו ברית (הושע ו, ז). זה אדה"ר. אמר הב"ה, אדה"ר הכנסתיו לג"ע וכו' אף בניו וכו' (ילקוט שמעוני, בראשית כז). וא"כ חטא ישראל הוא דומה לחטא אדה"ר, וחטא אדה"ר דומה לחטא ישראל, וא"כ לא לזר יחשב אם נפרש הכתוב הזה כאילו אדה"ר אמרו, צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי, וזה כי מחשבת אדה"ר היתה להפוך כל העמים וכל הקליפות לעבודתו ית'. והגם כי כוונתו היתה לטובה, מ"מ לא היה לו להתחכם נגד גזרתו ית' והיה לו להאמין כיון שכך צוה לו ית', לא היה לו לנטות ימין ושמאל, כי יודע אלקים שלא יעלה בידו, כאשר כן היה לו שנטיו רגליו ואתפתה בתר עיטא בישא וכמ"ש בזוה'. וזהו שאו' הנני מכיר בעצמי כי צדיק הוא ה', אעפ"י שכוונתי היתה לטובה, מ"מ חטאתי במה שפיהו מריתי. ועתה שמעו נא כל העמים וראו מכאובי, כי בתולותי ובחורי, שהם הנשמות שהיו תלויות באדה"ר, מהם זכרים ומהם נקבות. וזהו בתולותי ובחורי, שניהם הלכו בשבי ונפלו לבין הקליפות, וזה גרם אליו מכאוב גדול, כמשאז"ל שנשרו איבריו. והם הנשמות הנז'. ואמר שמעו נא כל העמים וראו מכאובי. כי הנה הם מרגישים בזה, יען נתערב קדש בחול בעו"ה, והנה לסבה זו היה העולם הולך ומתמוטט בעשרה דורות שמאדם ועד נח, ושמנח עד אברהם, עד שבא אאע"ה וקבל עליו וכו'. ואז נבחרו ישראל וע"י נתקיים העולם. וז"ש אני חבצלת השרון. אמרה כ"י אני היא וחביבה אני, שחבבני הב"ה משבעים אומות. ואעפ"י שנפלתי לבין הקליפות, מ"מ עדיין שמי הראשון עלי וחביבה אני, וסוף טומאה לצאת, וע"י ישראל ובהם יתבררו ויתלבנו כל הנפשות, ויצא לצורף כלי טהור ע"י כ'הנים ל'ויים י'שראלים, ר"ת כל"י. וזהו אני היא וחביבה אני שחבבני הב"ה מע' אומות. והם הסגולה והשאר הם קליפות, ואח"כ חבצלת השרון. שעשיתי לו ע"י בצלאל, דכתיב ויעש בצלאל את הארון. והנה בתחלה ע"י ישראל נתבררו הנשמות, וכשהוקם המשכן אז נתבסם העולם, ובכל יום ויום יוצא העולם מקללתו ע"י מה שישראל בתפלותיהם ומעשיהם הטובים מוציאים נשמות שנפלו כנז', עד שבתום יצאו כל הנשמות כנז', אז בלע המות לנצח ובן דוד בא בבי"א. וזהו 'השרון', שאמרתי שירה ע"י משה, כי ע"י שירות וזמירות אדם מוציא נשמות כנז', באופן אעפ"י שפיהו מריתי, מ"מ התיקון נעשה ע"י ישראל שהם חביבים, וזהו אני חבצלת. והגם שבתולותי ובחורי הלכו בשבי, ע"י השרון, פי' השירה והרנה והתפלה שיאמרו ישראל, יצאו כל צבאות ה'.
עו' במד' אני חבצלת השרון. אני היא וחביבה אני, שהייתי חבויה בצלן של מצרים, ולשעה קלה כנסני הב"ה לרעמסס, והרטבתי מעשים טובים כשושנה ואמרתי לפניו את השירה, שנ' השיר יהיה להם כליל התקדש חג (ישעיה ל, כט) עכ"ל. אפשר לפרש לפי דרכנו כי הכתוב או' צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. וזה היה בהיותי במצרים, כמ"ש ביחזקאל ואו' להם איש שקוצי עיניו השליכו וכו' (יחזקאל כ, ז). והם לא עשו כן, רק וימרו בי ולא אבו שמוע (שם ח). וזהו כי פיהו מריתי, וזהו שמעו נא כל העמים וראו מכאובי, שאז נאמר לו אהיה אשר אהיה (שמות ג, יד). אהיה עמהם בגלות זה, אהיה עמהם בגלות אחרת, ובשעת הגאולה ג"כ נא' על מצות ומרורים יאכלוהו (במדבר ט, יא). מפני שהיו חסרי התקון, וכמ"ש בפ' איכה ישבה בדד. על משז"ל השבעני במרורים וכו'. וזה גרם שלא היתה גאולה שלמה עד כי אח"כ בתולותי ובחורי הלכו בשבי, שחזרו בגלות בעו"ה. א"נ ע"ד משאז"ל על פ' כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית טו, יג). פי' בתחלה כי גר יהיה זרעך, ואח"כ ועבדום, ואח"כ וענו אותם. וכבר פי' למעלה בשם מהר"א אזולאי בס' חסד לאברהם נהר י"א וי"ב, כי בתחלה לא שלטו בהם המצרים, אדרב' שם הרביצו תורה, ומתמציתם היו נזונים החצונים, וכשחטאו ופרקו עול תורה אז נכנסו תחת הגזרות הקשות ובתוך עמקי הקליפות, והיינו שבנו ערי מסכנות, במקום העוני והמסכנות, פיתום פי תהום, רעמסס רע ומסס. עד שהב"ה ברחמיו גאלם וכו' עכ"ל בקצור. וזש"ה צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. ולא שמרתי תורתו ומצוותיו, וימרו בי כמ"ש. ולכן במקום שהייתי שוברת הקליפה ומבטנו יורישנו אל, עתה נכנסו תחת הגזרות הקשות, וזהו שמעו נא כל העמים וראו מכאובי, שהוא ויעבידו מצרים וכו'. ואח"כ עוד הקשו עולם עלי, וימררו את חייהם. ובתולותי ובחורי הלכו בשבי. שהוא יותר משעבוד. והנה כוונת פרעה והמצריים היתה לשקעם בעמקי הקליפות, ומ"מ ברחמיו הגדולים רחם עלינו כמ"ש. וזהו שאו' המד' אני חבצלת השרון, אני היא וחביבה אני. פירו' אעפ"י שוירעו, (עשו) אותנו רעים. וכוונתם היה לשקעם ח"ו כמ"ש, מ"מ אני היא וחביבה אני, לעולם בשמי יקראוני, ולעולם אני הוא ולא נשתנה שמי, וגם חביבה אני לפניו ית'. והטעם הוא מפני שהייתי חבויה בצלן של מצרים, ואזי חיים בלעונו, ולשעה קלה הכנסני הב"ה לרעמסס, שהוא זה המקום אשר היה רע ומסס כמ"ש, וגם רע מסס ע"ד מ"ש מהר"א גאלאנטי בפ' עבדים משלו בנו, בשם מהר"ר קורדוווירו זלה"ה. יתוש שבמקומינו ס' רבוא קליפין יש לו בבית המסס שלו. ופי' כי ר"ל כי לקליפה זו יש לה ס' רבוא קליפין, נגד ס' רבוא נשמותיהן של ישראל, להצטרף ולהתלבן בתוכן בכור הברזל, דמיון בית המסס שהוא טוחן המאכל ומצרפו עכ"ל. וזהו לשעה קלה כנסני הב"ה לרע מסס, למקום הרע שהוא מסס ומצטרף ומתלבן בתוכו נשמותיהם של ישראל, וע"י הצרוף הנז' הרטבתי מעשים כשושנה ואמרתי לפניו את השירה, שנ' השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. והנה בילקוט אמרו שהשירה הזאת היא, הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, ופי' הרטבתי מעשים כשושנה, הכוונה כמשז"ל, מה שושנה זו כל זמן שהשרב מלקה אותה היא כמושה, ירד עליה טל היא מרטבת, כך כל זמן שצלו של עשו קיים הם כמושים, עבר צלו של עשו ישראל משובחי', שנ' אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה עכ"ל. ואף כאן במצרי' כאשר נשלם הצירוף, אז תזל כטל אמרתו ית' ע"י משה, במצות פסח ובדם פסח ובדם מילה נעשו ישראל משובחים, וזהו הרטבתי מעשים כשושנה. וזה ע"י הטל שירד מאתו יתברך. כאו' כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם. ויש בזה סוד. ואז בליל פסח שנשתלם הצרוף כמ"ש, התחיל פרעה ואמר הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, וסר צל פרעה שהיה מחשיך על ישראל, והתחילו גם הם ואמרו שירה, וזהו השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. ודקדק אומרו 'התקדש' מעצמו ולא ע"י אחרים, כמ"ש המקובלים ז"ל, שבא הב"ה בהארה כ"כ גדולה, כמש"ה ועברתי בארץ מצרים וכו'. ועי"ז אבדו רשעים מפני אלקים, ויצאו כל צבאות ה'. ואז ע"י השירה הזאת שאמרתי, הנה הייתי כהולך בחלילים לבא בהר מרום ה' צור ישראל. והנה החליל אפשר לפ' על עמוד חלול, שאמרו בזוה' שבו עולים הנשמות מעולם לעולם, מג"ע תחתון לג"ע עליון, והנה בספר חסד לאברהם ובמקומות רבים אמרו, שענין גלות שכינה והמצאה בגלות, הוא שתשלח פארותיה והארה שלה בכל מקו' שימצא צדיק א', ומשכן השכינה לא זזה מכותל מערבי, ומשם תעשה לה שביל בתוך הקליפות, ומשם תשלח הארתה, ולא יתערב קדש בחול ח"ו עכ"ל בקצור. והנה כשנתגלה ה' לאבותינו במצרים, נתגלה בודאי דרך השבילים הנ"ל, ונתרבית הארתם עד שהקליפה לא יכלה לסבול האור הזה בתוכה, ואז הפח נשבר ואנחנו נמלטנו, ופתח פרעה ואמ' הללו עבדי ה'. וזהו השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. ושמחת לבב כהולך בחליל (ישעיהו ל, כט). וגם הם היו בשביל ועמוד חלול כמ"ש. וזה לבא בהר ה', דרך השביל הנז' המגיע עד הר ה'. זה הר הבית. וזהו ג"כ אל צור ישראל. שהוא שמו ית' המשותף בשמנו, וא"כ אעפ"י שפיהו מריתי במצרים כמ"ש, לשעה קלה הרטבתי מעשים כשושנה, ואעפ"י שבתולותי ובחורי הלכו בשבי, מ"מ אמרתי לפניו את השירה, ומשם עליתי כהולך בחליל לבא בהר מרום ה' אל צור ישראל.
עו' אמרו במד' אני היא וחביבה אני, שהייתי חבויה בצלו של ים, ולשעה קלה הרטבתי מעשים כשושנה, והראתיו באבצע, שנ' זה אלי ואנוהו עכ"ל. והנה בים אומר הכתוב, וימרו על ים בים סוף. א' בירידה וא' בעליה, בירידה המבלי אין קברים וכו'. וע"ז אפשר יאמר הכתוב צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי, ועל אותה שעה ארז"ל, ארבע כתות נעשו ישראל על הים, א' אומרת נפול לים, וא' אומרת נחזור למצרים וכו'. זו שאומרת נפול לים א"ל התיצבו וראו. וזו שאומרת נחזור למצרים נאמר להם כי אשר ראיתם וכו'. ופי' מהר"ר אברהם גדליה נר"ו בפי' הנק' ברית אברהם, כי הכרח הפסוקים הביאם לרז"ל לדרשה זאת וכו'. ולתקן זה דרשו שהיו ישראל נחלקים לכתות, חלוק א' צדיקים ורשעים, צדיקים שבהם היו מצדיקים עליהם את הדין והיו מודים שהם חייבים מיתה בעונש עוונותיהם, והלא טוב שישליכו עצמם בים ולא ימותו ביד אויביהם. ואליהם אמר אל תתיאשו מן הרחמים, התיצבו וראו את ישועת ה'. רשעים היו חושבים שכל המעשים הללו עשאם משה מעצמו כדי למלוך עליהם, ולזה הוציאם ממצרים ולבסוף לא ידע לגמור מחשבתו, לכן היו אומרים נחזור למצרים. וכנגדן היתה תשובה, כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם וכו' עכ"ל לעניינינו. והנה כנגד כת הצדיקי' שהיו מצדיקים את הדין, אמר שמעו נא כל העמי' וראו מכאובי, איך הנני מצטערת על עבירות שבידי וכמשז"ל. וכנגד הרשעים שהיו אומרים נחזור למצרים, אמר בתולותי ובחורי הלכו בשבי מעצמם וכמ"ש כנז', וע"ז אמרו במד' אני היא וחביבה אני, אעפ"י שפיהו מריתי על ים סוף, ובשביל זה הייתי חבויה בצלו של ים, והים הולך. ועל אותה שעה אז"ל, שהיו ישראל נתונים בדין. גם זה לדעת המפרשים בפ' ועבר בים צרה (זכריה י, יא). פסלו של מיכה עבר עמהם. ולהבין הטעם שהייתי חבויה וכו'. צריך להקדים מ"ש אח"כ במד', ר' יודן אמר לא זהו חבצלת ולא זהו שושנה וכו'. ולמה נקראת חבצלת, שחבויה בצלה עכ"ל. והעיקר כי בעוד האדם קטן, היצה"ר מלביש אותו מראשו ועד רגליו, ומעט מעט יוצא מתחת ממשלתו ושובר הקליפה ההיא עד שנכנס בו יצה"ט, ואז נק' בן לכ"י, וכמ"ש בסבא דמשפטים. וזהו בעוד שהיא קטנה נק' חבצלת, שהיא חבויה בצלה, שהיא הקליפה והיצה"ר הכרוך ומצל עליו מיום הוולדו מרשות הקליפה ההיא, עד שנכנס בו יצה"ט, ואז נק' שושנה. שאפשר לפרש 'שושנה' כמ"ש למעלה, ומ"מ אפי' בקטנותו נק' זרע קדש, וכמ"ש שהם בני קדש זרע. וז"ש אני היא וחביבה אני כמ"ש למעלה. ואעפ"י שפיהו מריתי ולא עמדתי בנסיון, הוא מפני שהייתי חבויה בצלו של ים, וכמשז"ל על פ' יונתי בחגוי הסלע (שיר השירים ב, יד). משל ליונה וכו'. אף כאן פרעה מאחריהם והים לפניהם והמדבר מן הצדדין, ואין דרך לנטות ימין ושמאל, ולפיכך הטחתי דברים. וידוע כי אין אדם נתפס על צערו, ולשעה קלה הרטבתי מעשים כשושנה, כשאמר הב"ה דבר אל בני ישראל ויסעו, אז היתה יהודה לקדשו, קפץ נחשון לתוך הים, וכן אמרו ג"כ שם בנימין צעיר רודם וכו'. וכלם כוונתם היתה למסור נפשם למיתה לקיים מצוות ה', ועי"ז הים ראה וינוס וכו'. מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוק יעקב, שנגלה הב"ה בכבודו ובעצמו, ועי"ז ראוהו ישראל כאיש בחור, ושרתה רוח הקדש עליהם וזכו לומר שירה, ואמרו זה אלי ואנוהו. וזהו שושנת העמקים. והכוונה כמ"ש במד' ילקוט וז"ל, למנצח על שושנים לדוד. זש"ה מה יפית ומה נעמת, ישראל יפים ונעימים עומדים על הים ורואים את הב"ה, שנ' וירא ישראל את היד הגדולה. ראו אותו בסיני ונעשו ישרים, שנ' יצפון לישרים תושיה. ועוד נעשו על הים, שנ' אימתי הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש עכ"ל. ופי' הדבר כי כאשר צעקו ואמרו הושיעני אלקים ומסרו עצמם על קדושת שמו ית', אז נעשו שושנים. והטעם כי אפי' אם יהיה היותר רשע שבעולם, הנה על מסירת נפשו על קדושתו ית', כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו. גם במס' סנהדרין בענין ע"ז, א' הזובח וכו' והמקבלו עליו לאלוק, והאומר לו אלי אתה הרי זה חייב. וכ"ש לעניין הטובה. והנה כאשר התפללו לפניו ית' ואמרו הושיעני אלקים, וזה היה בים כמ"ש, ואז ג"כ כי באו מים עד נפש. שנכנסו במים עד צואריהם, ודקדק באו' עד נפש, שאותם המים טהרו נפשם ע"י ששבו אל ה' בכל לב ובכל נפש, ואז נעשו תמימים בלי שום מום, שנטהרו מעוון ונעשו כשושנה שהיא נפתחת כמ"ש. א"נ שושנים ממש, ששונים, ששרתה רוח הקדש עליהם ואמרו שירה כלם כא', כמ"ש בס' הזוה' פ' בשלח סוף ע' ק"ה, אר"ש בההיא שעתא וכו', עד אלא כלהו בשקולא חדא ורוחא דקדשא בפומא דכל חד וחד וכו' עכ"ל. וזהו שאמרתי שזה נרמז בפ' פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה. פי' בתחלה פיה פתחה בחכמה, במה שכבר קבלו ע"י משה וכיוצא, ואח"כ ע"י רוח הקדש, דבר ה' בפיהם היה אמת ויאמרו לאמר. שאין ת"ל לאמר אלא תורת חסד מאתו ית' היה על לשונה, והנה ע"י השירה נעשו תמימים ורמזו באצבע מנון עבורי. ופי' בעל מתנות כהונה מלשון אדון, וקבלו אלקותו ית', ואמרו זה אלי ואנוהו.
עו' אמרו במד', אני חבצלת השרון. אני היא וחביבה אני. אני היא שהייתי חבויה בצלו של סיני, ולשעה קלה הרטבתי מעשים טובים כשושנה בידי ולבי ואמרתי לפניו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע עכ"ל. ולפי דרך זה יפורש צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. כמש"ה ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו (תהלים עח, לו). ולבם לא נכון עמו וכו' (שם לז). ואעפ"י כן והוא רחום יכפר עון (שם לח). וכמ"ש במד'. והנה כאשר חטאו אח"כ נגזרה עליהם גלות, כמ"ש וביום פקדי ופקדתי וכו' (שמות לב, לד). וזהו שמעו נא כל העמים. וזה כמ"ש ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני (שמות יט, ב). הקיש ביאתן מדבר סיני לנסיעתן מרפידים, מה נסיעתן מרפידים הכעיסו למקום ולשעה קלה עשו תשובה ונתקבלו, אף ביאתם מדבר סיני הכעיסו למקום ולשעה קלה עשו תשובה ונתקבלו עכ"ל. והנה כאשר חטאו ברפידים, אז נאמר ויבא עמלק וכו'. וזהו שמעו נא כל העמים, אבל גם כן וראו מכאובי, כי האומות ילפי מקלקלתא, כשישראל חוטאים הם רצים להרע להם ח"ו, אבל כאשר חוזרי' בתשובה, מ"מ לא ישובו מפני כל אלולי רחמיו ית'. וז"ש וראו מכאובי. שאני מצטערת על שפיהו מריתי. ואם נפרש על מעשה העגל, יאמר שמעו נא כל העמי' וראו מכאובי, כמשז"ל במד', להוטים היו ישראל אחר השכינה, תדע לך שהוא כן כי מכל מה שא"ל משה לא אכפת להם, כיון שא"ל בשמו של הקב"ה כי לא אעלה בקרבך (שמות לג, ג). מיד וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו וכו' (שם ד). וזהו וראו מכאובי. שאני מרגיש באותו מכאוב ולא אחרים. וכנגד זה אמר הכתוב אני חבצלת השרון, אני היא וחביבה אני, שהייתי חבויה בצלו של סיני, אעפ"י שהוקש נסיעתן מרפידים לביאתם לסיני לענין החטא, הנה יש קול ושוברו עמו, כי לשעה קלה עשו תשובה ונתקבלו, וא"כ הוא מה שחטאתי הוא מפני שהייתי חבויה בצלו של סיני, ע"ד מ"ש למעלה בפ' עד שהמלך במסבו (שיר השירים א, יב). בשם מהר"ם אלמושנינו שפי' על מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית וכו'. שהוא כנוי אל החומר ויצה"ר שנק' הר. וא"כ מה שחטאתי, הן קודם מתן תורה הן לאחר מתן תורה, הוא מפני שהייתי חבויה בצלו של יצה"ר, ע"ד גלוי וידוע שרצוני לעשות רצונך וכו'. ובפרט שהורגלתי במדות רעות, כמעשה ארץ מצרים וכיוצא, ולשעה קלה הרטבתי מעשים טובי' כשושנה בידי ולבי, ואמרתי לפניו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. היינו שעשו תשובה ונתקבלו, ואמר בידי ולבי, לרמוז כי אעפ"י שלא קיימו נעשה, כמשז"ל שברתם נעשה. מ"מ בשעה שאמרו נעשה ונשמע, אמרוהו בכל לבם ובכל גופם, עד כי כל אבריהם הסכימו בזה ונחשב להם מחשבה טובה כמעשה, לכפר עליהם על מה שעבר, וכמ"ש שעשו תשובה ונתקבלו. וגם על העתיד על מעשה העגל, כבר פי' למעלה בפ' עד שהמלך במסיבו. עד שמלך מלכי המלכים ברקיע, כבר הקדימו ישראל ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, וזה גרם לכפר עוון העגל, וכמ"ש מי הקדימני ואשלם יע"ש.
עו' אמרו, ד"א אני חבצלת השרון. אני היא וחביבה אני, אני היא שהייתי חבויה ורמוסה בצלן של מלכיות, למחר כשיגאלני הב"ה מצלן של מלכיות, אני מרוטבת כשושנה ואומרת לו שיר חדש, שנ' שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו עכ"ל. זה פשוט ואין צריך לפרש שום דבר בפסוק רק כפשוטו, אעפ"י שבתולותי ובחורי הלכו בשבי, והנה הם תחת צלם של מלכיות, מ"מ אני היא וחביבה אני. כי אדרבה ע"י הגלות והשביה ניכרת חבתם של ישראל, וכמ"ש על פ' ואלה שמות בני ישראל וכו'. בני ישראל נחתין בני ישראל סלקין. וכן גלתה יהודה. אומות העולם אינם גולים, אלא א"ה שאוכלים מפתם ושותים מיינם אין גלותם גלות, אבל ישראל וכו' גלותם גלות. הנה כי ישראל בהיותם בגלות עבדים לעצמן, והם מובדלים מן האומות, ולפיכך הם חביבים לפניו. וזהו אני היא וניכרת לעצמי, וחביבה אני שלא התגאלתי בפת בג הגוים וביין משתיהם, וגם אני היא שהייתי חבויה ורמוסה בצלן של מלכיות, ע"ד משאז"ל, היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח. שאילו מצאה מנוח ולא היתה חוששת על היותה תחת צל הטומאה, לא היו נגאלים. וזהו ג"כ אני היא שהייתי חבויה ורמוסה, מפני שהייתי תחת צלן של מלכיות, לפיכך למחר כשיגאלנו הב"ה וכו'. וזה ע"ד מ"ש בזוהר פ' משפטים עמוד רכ"ו ז"ל, תאנא במאי זכו מישאל ועזריה דאשתזיבו מאינון נסיוני, אלא בגין דלא אסתאבו במיכלהון וכו', עד לבסוף נראה מראיהם טוב, דצלמא דמריהון לא אעדיו מנהון וכו' עכ"ל. וא"כ מפני כי אני היא ושמי הראשון עלי, גם מפני שחביבה אני, שלא התגאלתי בפת בגי האומות, וגם מפני שהייתי חבויה ורמוסה בצלן של מלכיות, והייתי מרגשת בדבר כמ"ש, וגם חבויה ורמוסה, שלא היה מראה את עצמה והיתה מסתתרת ומקיימת את המצות מפני המלכיות, באופן כי אעפ"י שהלכתי בגלות, בתולותי ובחורי הלכו בשבי, ועדיין נק' בשם בתולותי ובחורי, ע"ד מ"ש מהר"א גלאנטי בפ' בתולת בת ציון, בשמך יקראוך בתולת בת ציון, ולכן על כל הדברי' האלו, במקומך יושיבוך. וזהו למחר כשיגאלני הב"ה אני מרטבת כשושנה. וזה כי עד עתה היתה מסתרת עצמה וחבויה בצלה, מפני צלן של מלכיות, וכשיגאלני הב"ה אני מרטבת כשושנה, ומתפשטת לצדדין ואומרת לפניו שיר חדש, שנא' שירו לה' שיר חדש. שעתיד הב"ה לחדש פניה, ודומים לחמה וללבנה וכו'. והמשכילי' יזהירו כזוהר הרקיע. דלא אשתני צולמייהו, ויראו מראיהם טוב. והטעם מפני כי נפלאות עשה, אשר יפלה ה' בין א"ה לישראל, יען גם הם היו מובדלים ממאכלם ומכל דבר, ועי"ז הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו. שהיא התורה שניתנה מימינו של הב"ה, וגם על היותם כחותם על זרועו ושמרו קדושתם, היא שעמדה להם להושיע, ולפי דרכו רמז ג"כ בזה גאולה לעצמו, כי אז נאמר והתגדלתי והתקדשתי לעיני עמים רבים. זהו הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו. וזהו ג"כ שאו' אח"כ לעיני הגוים גלה צדקתו זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל וכו'. וכמעט כל המזמו' מתפרש לפד"ז. ר' ברכיה או' הפסוק הזה המדבר אמרו, אמר המדבר אני מדבר וחביב אני, שכל טובות שבעולם חבוים בי, שנ' אתן במדבר ארז שטה. נתנם לי הב"ה שיהו שמורים בי, וכשהב"ה מבקשם ממני אני מחזיר לו פקדונו בלא חסרון, ואני מרטיב מעשי' טובים ואו' לפניו שירה, שנ' ישושום מדבר וציה עכ"ל. יפה פירשו המאמ' הזה החסיד כמהר"ר חנניה מונציליסי ובנו כמהר"ר גמליאל נר"ו בס' מספרי תהלות ה' ובס' שפתי רננות, כי ע"ד הפשט אפשר לומר שבשעת הבריאה היה נגזר על המדבר להוציא כל טובות שבעולם, אלא שבעוון אדה"ר נחבאו שם עד יבואו ימי השלו'. אמנם הנכון בעיני כי המדבר הזה, על המדבר שישבו שם ישראל קא מיירי, אשר בתוכו היו כמה מעלות טובות אל ישראל כמשז"ל, ונשארו מופקדים אצלו עד גאולה אחרונה, שאז עתידים ישראל לחזור לשם עכ"ל. והנה לפי הדרך הראשון שפי' אותו על סיבת אדה"ר, כבר פי' פ' צדיק הוא ה'. לפי דרך זה, גם על עון דור המדבר פשוט הוא, כמה ימרוהו במדבר (תהלים עח, מ). עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום במדבר. ובפרט בענין העגל והמרגלי', וכבר פי' למעלה. אמנם נוכל לפרש אותו על המדבר בעצמו, שאו' צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. וכנגדו אמר ג"כ אני מדבר וכו'. וזה כאשר נקדים משאז"ל בס' הזוה' מגילת איכה ז"ל, לית אנת דכיר כד קאימנא לגבך בטורא דסיני שלימין, שיתין רבוא דקבילו לך עלייהו, ואתעטרנא לך בהו יתיר מכל עממיא, והוינא אזלי אבתרך לכל רעותך, וההיא שפחה קטלא בהו לאלפין ולרבבן, ולא אשגחנא ואתאבידו כלהון במדברא ושבקינן לון תמן וכו' עכ"ל. והנה כנגד מה דאתאבידו כלהו במדברא, בתחלה אמר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי, כי במעשה העגל נתאסף אליהם שר הקליפה השולט במדבר, וזה גרם ששלטה הקליפה ולא נתקנה עד עת קץ, ולכן אמר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי, להחטיא את ישראל. ולכן שמעו נא כל העמים וראו מכאובי שלא נתקנתי, וזה היה ע"ד עת אשר שלט האדם, אדם בליעל איש און, באדם וכו' לרע לו של אדם בליעל, ואין לך מכאוב גדול מזה, כי לטוב קויתי ויבא רע. וזהו בתולותי ובחורי הלכו בשבי. פי' אותם ניצוצות הקדושה שנכחדו ונטלו ממני, וכבר התחילו לעלות בקדושה, הלכו בשבי. וכנגד מה שאמר ושביקת לון תמן. אמרו במד' אני מחזיר לו פקדונו. ונבאר המדרש, אמר המדבר אני מדבר, כוונתו באו' אני מדבר, אפשר שהוא ע"ד מ"ש מהר"א גלאנטי בהרבה מקומות, ובפרט בפ' במדבר ארבו לנו (איכה ד, יט). שהוא לשון דבור, ופי' על ידי הקטרוג והדבור ארבו לנו. וזהו אני מדבר ומקטרג, יורד ומשטין עולה ומקטרג וכו'. והכל ע"י הדבור הנז'. ומ"מ וחביב אני. יען הנה הוא כמשל הזונה עם בן המלך, וזהו שכל טובות שבעולם חבויין בי. ע"ד והנה טוב זה יצה"ט, מאד זה יצה"ר זה מלאך המות, שע"י האדם זוכה לעה"ב כאשר ינצח אותו, שנא' אתן במדבר ארז. פי' ע"י המדבר אתן ארז שהוא ת"ח, שיטה שהם שיטות ההלכה, הללו אוסרים והללו מתירים. הדס שהם הצדיקי', נתנם לי הב"ה שיהיו שמורים בי. פי' נתנם ה' בידו של יצה"ר ושל מ"ה, כדי שיהיו שמורים בו וע"י יזכו לחיי העה"ב, וגם על דור המדבר, הנה הם שמורים במדבר הזה, וכמ"ש בזוה', במדבר הזה יתמו (במדבר יד, לה). פי' יהיו תמימים. וכשהב"ה מבקשם ממני אני מחזיר לו פקדונו בלא חסרון. וכמ"ש בזוה' פ' משפטים בענין הנשמה, לעם נכרי לא ימשול למכרה (שמות כא, ח). רק הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו בלבד, וכן בענין מתי מדבר, ל"ל יבא משה עמהם, ויתא ראשי עם (דברים לג, כא). ואני מרטיב מעשים טובים, פי' מרטיב לאחרים, ואו' לפניו שירה, ישושום מדבר וציה (ישעיה לה, א). פי' ישושום לאחרים, היינו לצדיקי' כמ"ש, ובפרט לדור המדבר, ישישום מדבר וציה כמ"ש.
רבנן אמרי הארץ אמרה אותו, אמרה אני היא וחביבה אני, שכל מתי עולם חבויים בי, שנ' יחיו מתיך נבלתי יקומון (ישעיה כו, יט). לכשיבקשם הב"ה ממני אחזירם לו וארטיב מעשי' טובים כשושנה, ואומרת שירה לפניו, שנא' מכנף הארץ זמירות שמענו (ישעיה כד, טז) עכ"ל. הנה לפי דרך זה צריך לפרש צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי, ועברתי על צוויו אשר צוה, עץ פרי עושה פרי (בראשית א, יא). שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה רק עץ עושה פרי, ולכך כשנתקלל אדה"ר נתקללה גם היא. וכן בקין ארורה האדמה בעבורך (בראשית ג, יז). ולכן שמעו נא כל העמים וראו מכאובי, אשר אמר וקוץ ודרדר תצמיח לך (שם יח). שהיא מוציאה מיני יתושין וכיוצא שהם מצערים את האדם. הגם כי לא נברא דבר לבטלה, מ"מ גם ענוש לצדיק לא טוב, וגם בתולותי ובחורי הלכו בשבי, יען נגזר עליהם כי עפר אתה ואל עפר תשוב. וכנגד זה אמרה ג"כ אני היא וחביבה אני. וזה כי האמת כן הוא, כי הארץ הנה היא החומר היותר עכור שבכל היסודות, ובפרט אחרי החטא נא' לא תוסף תת כחה לך. ונתגשמה ביותר. מ"מ אמרה אני היא, כי עדיין היא בכחה ובגבורתה, אלא שאינה רשאה להוציא כחה לפועל, וזש"ה לא תוסף תת כחה לך. מכלל שיש לה כח אבל לא תתן, והוא כמ"ש. וזהו אני היא, כי ל"ל אז תצא הארץ מקללת אדה"ר, אז נאמ' יהי פסת בר בארץ וכו' (תהלים עב, טז). וכל אותם הדברים שארז"ל עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת וכו'. גם וחביבה אני, אעפ"י שנתרחקתי מזיו כבודו ית', מ"מ חביבה אני, כמ"ש על פ' והארץ היתה תהו (בראשית א, ב). משל וכו'. כך יש בה לה' הארץ, תוהא ובוהא. אמרה העליונים והתחתוני' נבראו בבת א', העליונים ניזונים מזיו השכינה, והתחתונים אם אינם יגיעים אינם אוכלים. וכן אח"כ או' העליונים חיים והתחתונים מתים וכו', מ"מ חביבה אני. כי סוף סוף ע"י היגיעה ראויה אל התחתונים, שהיא לעמלה של תורה, עי"ז יאכלו מפירותיהם בעה"ז והקרן קיים לעה"ב. ועתידים צדיקי' להיות מחיצתם לפנים ממלאכי השרת, וגם הארץ בעצמה אמרה חביבה אני. וזה כמ"ש ששים ושמחים לעשות רצון קונם. ואפי' יצה"ר ומ"ה גם כן, השמחה שלהם הוא בעשותם רצון ה'. והנה מצוות הארץ היא לעכל זוהמת הנחש אשר נתגברה בחטאו של אדה"ר ונאחזה בגופו של אדם. ועתה אחרי שלמעלה ע"י מ"ש המדבר, מצאנו ראינו תועלת ושמירה לנפשו של אדם כמ"ש. ולכן במאמר הארץ, פי' בו תועלת לגוף ג"כ, וזהו וחביבה אני בהיותי שומרת מצות ה', והוא שכל מתי עולם חבויים בי, שנ' יחיו מיתיך נבלתי יקומון. לפי הנר' היל"ל לכשיבקשם הב"ה ממני, כמ"ש יחיו מיתיך וכו'. אבל לפי הסדר דנקט נר' דפ' יחיו מיתיך. היא ראיה למ"ש שכל מתי עולם חבויים בי. ונר' דלזה אין צריך ראיה, אבל לפי מ"ש שאמר שהם חבויים ונסתרים ואין ניכר מעלתם, ואדרב' בתוך הארץ הנה הם מזדככים, ע"י שבה יתעכל זוהמת הנחש ואח"כ יקומו בגוף נקי וטהור וחדש, מביא שפיר ראיה מפ' יחיו מיתיך וכו'. שהפסוק מדבר עם הארץ, כי להיותם מיתיך ונתונים בתוכך לכן יחיו. וזהו מפני כי בה נתעכלה זוהמתם כמ"ש, גם בפי' אמר אח"כ הקיצו ורננו שוכני עפר. נר' שמפני היותם שוכנים בעפר, מזה ימשך להם הקיצה והרינה, וכשיבקשם הב"ה ממני אחזירם לו וארטיב מעשים טובים. שתוציא גלוסקאות וכו' כמ"ש. וזה כשושנה זו שהיא נפתחת. וכמו כן באותה שעה נא' הרחיבי מקום אהלך וכו'. ואומרת לפניו שירה, שנא' מכנף הארץ זמירות שמענו. והפסוק הזה פי' בתוספתא מהזוהר על מצות ציצית, ופי' מכנף הארץ זמירות שמענו. דא כנף דציצית, דאיהו כנף הארץ. וכאשר נדקדק או' 'דאיהו כנף הארץ', אפשר שרמז למ"ש בענין משז"ל כל הזהיר בציצית זוכה ויהיו לו ב' אלפים ת"ת עבדי' וכו'. וקשה מה נשתנה ציצית משאר כל המצות, אבל העיקר הוא כי שאר כל המצות, כגון תפילין וס"ת וק"ש ותפילה וכיוצא, יש בהם קדושה מצד עצמם, וכן סוכה לולב, חביבה מצוה בשעתה וכיוצא, אבל הטלית (עם) הציצית אין בהם קדושה מצד עצמם, רק ביד כל א' הוא צמר לבד או בגד, ובהתחברם יחד ג"כ אין בהם קדושה, זולתי בהתחברם (יחד) אל האיש הישראלי, דציצית חובת גברא הוא, וכלי קופסא פטורים מן הציצית, ובהתחברם יחד כנז' אז יש בהם קדושה יתירה, עד כי אמרו המקובלי' ז"ל, כי בבחי' א' קדושת הציצית גדולה מקדושת התפילין, ועם הציצית אדם יכול לילך אפילו במבואות המטונפות וכיוצא, כי קדושתו גדולה ומלכותו בכל משלה, והנה בראות העמים כי קדושת האיש הישראלי גדולה כ"כ לקדש הבגדים שעליו, אעפ"י שאין בהם קדושת עצמם, לכן יחזיקו עשרה אנשים בכנף איש יהודי, באמרם כי בזה ודאי יתקדשו, אעפ"י שמצד עצמם אין בהם לחלוחית קדושה. והדברי' מגיעים ג"כ למ"ש בזוה' פ' משפטים, כי הגרים נעשים לבוש אל הצדיקי'. הכלל העולה כי גדולה מצות ציצית שאעפ"י שמצד עצמה אין בה מציאות קדושה, מ"מ ע"י ישראל יש בו קדושה יתירה, וזהו מכנף הארץ, דא כנף דציצית דאיהו כנף הארץ. מפני שהוא כנף הארץ דבר גשמי ויש בו קדושה יתירה, לכן ממנו זמירות שמענו צבי לצדיק. שכלם תאבים להתחבר עם הצדיק, כמ"ש כל הזהיר בציצית וכו'. והחזיקו עשרה אנשים כמ"ש. וגם הארץ בעצמה אשר נעשית לבוש וכסות אל הצדיקים אשר היו חבויים בתוכה, עתה בזמן התחיה תקבל תוספת קדושה, הגם כי הנה היא מחומר עכור כמ"ש. והתוספת הנז' יקבל אותו ע"י הטל אשר עתיד הב"ה להוריד כדי להחיות בו הצדיקים ל"ל, וזש"ה כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל. לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה. ואז תפתח פיה ותאמר שירה לפניו, מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק וכו' כמ"ש.
עוד אז"ל במד', ר' אבא אמר, אמרה כנסת ישראל לפני הב"ה, אני היא וחביבה אני, שנתונה בעמקי הצרות, וכשידלני הב"ה מהצרות אני מרטבת מעשים טובים כשושנה ואומרת שירה לפניו, הדה"ד ה' בצר פקדוך (ישעיה כו). עכ"ל. כבר אמרו במדרש למעלה, שהייתי חבוייה בצלן של מלכיות, וא"כ מה הוא שחזר ואמר שנתונה בעמקי הצרות, גם צריך לדקדק כי כאן אמר, אמרה כ"י לפני הב"ה, מה שלא אמר כן למעלה. ולכן אפשר לומר כי כוונת המדרש לרמוז על מ"ש המקובלי' ז"ל בענין כוונת נפילת אפים, וכמו שנפרש. וזה כי הכתוב או' צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. אפשר לפרש 'פי' 'הו'. וידוע כי 'פה' הוא ביסוד, והנה יסוד ז"א נק' שמש, ויסוד נוק' נק' תמר, וזה כאשר יש שם ש"כ דינים כפולים שהם ב' פעמים ש"כ, בגי' שמ"ש ובגי' תמ"ר. והנה כאשר המלכות לוקחת הב' ש"כ הנז' ונק' תמר, אז במרירותה עומדת וצריך להמתיקה. וזש"ה צדיק הוא ה' כפשוטו. על כל הבא עלי. מפני כי אנכי הוא שגרמתי בעוונותי כי 'פי' ה"ו, שהם היסודות של זו"ן מריתי. ומקום שהיה לי להמתיקם ע"י מצוות ומ"ט אדרבה פיהו מריתי, ונתקיים מש"ה אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרה כי המר שדי וכו' (רות א'). שנסתם הצנור הימיני אשר הוא בסוד חסד אל כל היום, הממתיק התמר הזה, ונפתח השמאלי ונשארה במרירותה, ולכן שמעו נא כל העמים וראו מכאובי, כי אז הנה היא טועמת מר ממות, בתולותי ובחורי הלכו בשבי. שהם הנשמות שבתוכה זכרים ונקבות. א"נ השפע שבה, הנה היא משפעת לחצונים כדי לפעול הדין ח"ו, וע"ז נאמר עליהם הלכו בשבי ח"ו. א"נ ע"ד שפירשנו הלכו מעצמם בשבי, יפורש לשבח. ובזה נפרש המדרש שמעצמם הלכו בשבי כדי לקדש האויר החצון, וכדי ללקט הניצוצות ולקרב פזורינו מבין הגוים, וז"ש במד' אמרה כ"י לפני הב"ה, אני היא וחביבה אני. כבר ידוע משז"ל על כ"י שנק' איילה, מה איילה רחמה צר, שהיא נבנית מצד הגבורות. וזהו אעפ"י שבמרירותה היא עומדת, מ"מ אמרה לפני הב"ה שהוא ז"א, אני הוא, כמ"ש כי אני ה' לא שניתי. ושליטת החצוני' אינה אלא למטה בעולם העשיה, וזהו אני היא וחביבה אני, כמ"ש (יומא כ"ט ע"א) וחביבה על בעלה כשעה ראשונה. שנתונה בעמקי הצרות כדי לשמור את ישראל, וכשידלני הב"ה מהצרות, שמשפיע בה סוד החסדים, אז אני מרטבת מ"ט כשושנה. וזה כי הרע מכלה את עצמו וסוף טומאה לצאת. גם אז"ל כי שחה לעפר נפשנו וכו' (תהלים מד, כו). אז קומה עזרתה לנו (שם כז). כי כאשר תגמר השכינה לברר הניצוצות הנתונים בעמקי הקליפות, אז תתעורר מעצמה ע"י שישפיע בה א"א וכמשז"ל. ואז כאשר ידלני הב"ה מהצרות, אז תם עוונך בת ציון, וכמ"ש מהר"א גלאנטי ז"ל, נעשה עווניך תם. והמצוות שעשו ישראל בגלות, א' מהנה לא נעדרו. וכמשז"ל אפרו של יצחק צבור ע"ג המזבח. ואז יחדיו כל המצוות כלם יעלו לרצון לפניו, והשכינה תתקשט בהם, ואז נא' וראיתיה לזכור ברית עולם (בראשית ט, טז). וזהו אני מרטבת מעשים טובים שעשו ישראל ואומרת לפניו שירה, הה"ד ה' בצר פקדוך (ישעיה כו, טז). פי' השירה הזאת אומרת לפניו ית'. ה' בצר פקדוך, ושמרו מצוותיך בהיותם בגלות. ואם נפרש על כ"י של מטה, פי' על בני ישראל אנחנו אלה פה היום בגלות, יאמר 'אני היא', כמ"ש למעלה וחביבה אני, בשמי יקראוני וכו'. מפני שאני נתונה בעמקי הצרות, והנני יורדת במעמקיה כדי להעלות משם מ"נ, וכמשז"ל בענין נפילת אפים, שאדם מפיל עצמו מן אצילות לעשיה כדי לברר בירורין, חלקי הנשמות שנפלו בקליפות, וע"י אומרו אליך ה' נפשי אשא וכו'. בכוונה הראויה, וכמ"ש בס' הכוונות. ובלבד שינהג בחסידות, וכפי מ"ש שם אז עולים עמו. וזהו וכשידלני הב"ה מהצרות, אז אני מרטבת מ"ט כשושנה, שהיא מתרחבת כמ"ש. אף כאן עי"ז מוסיף כח בגבורה של מעלה, וגם ניתוסף בנשמות ניצוצות שמתעברים בו, ולפי דרכנו למד באומרו וכשידלני הב"ה מהצרות, שע"י הצרות עצמם ידלני הב"ה, שעי"ז יחזרו למוטב, וכמש"ה מדלה תרוממני. ואומרת לפניו, הה"ד ה' בצר פקדוך וכו'. ופירושו בתוך הצר, שהוא בעמקי הצרות ובעומק הקליפה, פקדוך צקון לחש מוסרך למו. פי' אחרי שהתפללו על צרתם, אז בצר פקדוך כמ"ש, וזהו ג"כ שאו' הכתוב שלמעלה מזה, יספת לגוי ה' יספת לגוי נכבדת רחקת כל קצוי ארץ. כי בעלותם מ"נ ומוציאי' ניצוצות מן הקליפות, אז הקליפות מתרחקים מן הקדושה לגמרי ונשארים כפגרים מתים, ובזה שמו ית' מתגדל ומתקדש.
עו' במדר' א"ר אחיא, אמרה כ"י, בשעה שאת מעמיק עיניך בי, אני מרטבת מעשים טובי' כשושנה ואומרת שירה, שנ' שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה' עכ"ל. בענין ברכת המפיל ובדרוש ראש השנה, פי' האר"י זלה"ה כי ומאיר לאישון בת עין, פי' כי סוד ההארה העליונה וההסתכלות העליון, נמשך משם מלוי יודי"ן וכו'. ומאיר לאישון בת עין, שהוא מלוי ההי"ן של הנקבה מלכות, ומאיר בה בסוד התהפכותה למלוי יודי"ן, ע"ש בס' הכוונות. גם בענין תקיעת שופר פי', כי הבינה יאיר בה' (פי' בד'), בסוד אור המקיף אור גדול, ומשם נמשכת למלכות התחתונה, ואינם ישנות עוד כענין הנסירה. פי' איך מידי יום ביום מי' ימי תשובה ננסר פרק א' מנה"י דז"א וספירה א' של נוק'. ובשביל זה פי' במקום אחר וז"ל, טוב לומר בכל י' ימי תשובה בין יוצר לישתבח, ממעמקי' קראתיך ה' וכו'. כי עומ"ק בגי' רי"ו שהוא גבורה, וכבר ידעת איך בכל יום מתעורר א' מי' עמקים הנז' בס' יצירה וכו' עכ"ל. והנה הכתוב או' צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. שהם ישראל המתודים על עוונותיהם באלו הימים שבין ר"ה ליה"כ. א"נ אפשר לומר צדיק הוא ה', שהוא מדת הרחמי', יצא זכאי וצדיק בדינו, ויכבוש מדה"ד בחזקה, אעפ"י שפיהו מריתי. וזה ע"י התשובה שישראל חוזרים ושבים בתשובה באלו הימים, ובזה לא נשאר מקום לבע"ד לחלוק, ובפרט ע"י הוידוי, כיון שאדם אומר חטאתי מיד מסתלקי' החצוני' ממנו. והטעם הוא שמעו נא כל העמים. שהם השרים הסובבים כסא כבודו ית', אלו מיימינים לזכות ואלו משמאלים לחובה, יחד כלם שמעו נא הוידוי שאני אומרת, צדיק הוא ה' כמ"ש, וגם וראו מכאובי, כי הנני מצטערת על מה שחטאתי. וא"כ בודאי יצא לאור שמפטי. ומלבד זה ג"כ בתולותי ובחורי הלכו בשבי הם מעצמם, וזה ע"י הסוכה. וכמשאז"ל כי לפיכך בא סוכות אחר יוה"ך, כדי שאם יתחייבו ח"ו ישראל גלות, כיון שגולים מבית לסוכה, נחשב להם גלות ומתכפר להם. ועפ"י הדברי' האלה אומר במד', אמרה כ"י, שהיא בחי' המל', שהיא בחי' נקודה, ונעשית רבה ע"י הכללות בה הנשמות כמ"ש בדרוש, וכן בר"ה בתחלה היא נקודה בראש הבריאה, ואנו מעלים אותה מבחי' אל בחי' בברכת אבות. ואח"כ ע"י תקיעת שופר אנו ממשיכים בה הארת אימ' עלאה. וגם מבחי' כ"ע ע"י שמתאדמים פני התוקע, ועי"ז התקיעה והמיתוק שנעשה בימים האלו נמתק הדין, עד שאח"כ בש"ע נעשה היחוד והזווג, וממנו נשפע השפע כל ימות השנה, ובפרט עד הפסח. וכמבואר בדרושי האר"י זלה"ה. גם בימים האלו נעשית הנסירה מנה"י דז"א, אשר הם בסוד העינים כידוע. כי נ"ה הנה הם עיני העדה, והנסירה שנעשית במל' היא סוד העמקים כמ"ש, וז"ס תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה עד אחרית השנה. ועתה אמרה כ"י, בשעה שאתה מעמיק עיניך בי, שהוא בר"ה ויוה"ך, שאז נעשית הנסירה מנ"ה דז"א לט' ספירות נוק', ומשפיע בה עומ"ק בגי' גבור"ה, אז אני מרטבת מעשים טובים כשושנה. וזה ע"ד מ"ש בזוה', מה שושנה אית בה תליסר עלין אוף הכי כ"י. וזה כי ידוע כי מר"ח אלול עד אחר יוה"ך מתגלים סוד הי"ג מדות, כמבואר בתחלת הדרוש של יודי"ן ווי"ן. וזהו אני מרטבת מעשים טובים. שישראל שבים בתשובה, וכל המעשים טובים שעשו אז הנה הם מקובלים לפניו ית', ועי"ז נשפע בשכינתו ית' סוד החסדים, ובכל יום ויום הנה היא עולה עמו, ואח"כ בשמיני עצרת נעשה הזווג, וזהו שיר המעלות. והשיר הוא ממעמקים קראתיך ה'. פי' וע"י העמקים קראתיך ה', שהוא מדת החסד והרחמים. וזה כי כוונת הנסירה היא לתת כל הדינים שבז"א אליה, ותשאר היא דינים וז"א חסד, ואח"כ אנו ממתיקים אותה, עכ"ל האר"י זלה"ה. וזהו ממעמקי' קראתיך ה' כמ"ש.
רבנין אמרין כ"י אמרתהו, אמרה כ"י אני היא וחביבה אני, שאני נתונה בעמקי גהינם, וכשיגאלני הב"ה ממעמקים, הה"ד ויעלני מבור שאון. אני מרטבת מעשים טובים ואומרת לפניו שירה, הה"ד ויתן בפי שיר חדש (תהלים מ, ד). אתייא דרבנן וכו' עכ"ל. במס' ערובין פ' ב' (י"ט ע"א), עוברי בעמק הבכא (תהלים פד, ז). אריב"ל 'עוברי' אלו בני אדם שעוברים על רצונו של מקום, 'עמק' שמעמיקי' לו גהינם, 'הבכא' שבוכין ומורידין דמעות כמעין של שיתין. 'גם ברכות יעטה מורה' שמצדיקי' עליהם את הדין ואומרי' לפניו יפה דנת, יפה זכית, יפה חייבת, יפה תקנת ג"ע לצדיקים גהינם לרשעים. איני והאר"ל רשעים אפי' על פתחה של גהינם אינם חוזרים בתשובה, שנ' ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי (ישעיה סו, כד). שפשעו בי לא נאמ' אלא הפושעי', שפושעים והולכים, לא קשיא כאן בפושעי ישראל, כאן בפושעי א"ה. וא"כ הוא, יאמר הכתוב צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. הם הרשעים שבגהינם המצדיקים דין שמים עליהם ואומרים יפה תקנת וכו'. וא"כ שמעו נא כל העמי'. אשר גם הם הנה הם בגהינם, אשר עדיין הנה הם פושעים, כמ"ש הפושעים. וראו מכאובי. והוא כי בתולותי ובחורי אשר בהם גבר החטא, הלכו בשבי וגבר עליהם היצה"ר, והיו שבויים בידו ולפיכך חטאו. וכמ"ש חוה, הנחש השיאני ואוכל. ופיר' האר"י זלה"ה, שנתלבש בה היצה"ר עד שלא יכלה לעמוד על עצמה. ולפיכך ואוכל, אבל אני מצד עצמי לא היה רצוני לחטא עכ"ל. והוא ע"ד גלוי וידוע שרצוני לעשות רצונך וכו'. וגם אני מה שחטאו בני, הוא מפני שהלכו בשבי בידו של יצה"ר. והראיה לזה כי עתה אני מצדקת הדין על עצמי, והוא ע"ד מ"ש הרמב"ם ז"ל פ' ב' מהל' גרושין על מ"ש במשנה, ובגוים חובשין אותו ואומרי' עשה מה שישראל אומרי' לך. כתב לבסוף, לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו עכ"ל. וא"כ הוא כל המכות הראויות ובאות לאיש הישראלי, הוא כדי להתיש כח היצה"ר, מפני כי נפשם קדושה חצובה ממקום טהור, ולפיכך כאשר גברו עליהם (המקום) [המכות], תשש כח יצרם הרע ומצדיקים הדין על עצמם, משא"כ בא"ה אשר מצד עצמם הנה הם רעי המזג ולא ישובו מפני כל, ואפי' על פתחה של גהינם. והנה כיון שישראל מצדיקי' את הדין כמ"ש, לפיכך אמרו במד', אני היא וחביבה אני, שאני נתונה בעמקי גהינם, אעפ"י שאני נתונה בעמקי גהינם, הקדושה שלי אם מעט ואם הרבה לא זזה ממקומה, ועדיין אני היא, מושרשת בקדושה, וחביבה אני לפניו. וע"י הוידוי הזה, וכשיגאלני הב"ה ממעקמים, שנאמר ויעלני מבור שאון וכו'. זה יובן ע"ד שאמרו במד' ילקוט על פסוק שומר אמונים. אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמן. שבשביל אמן א' שעונים רשעים מתוך גהינם ניצולי' מתוכו, כיצד עתיד הב"ה להיות יושב בג"ע ודורש וכו', וכיון שמסיים ההגדה, עומד זרובבל בן שאלתיאל על רגליו ואומר יתגדל ויתקדש, וקולו הולך מסוף העולם, וכל באי העולם עונים אמן, ואף רשעי ישראל וצדיקי אומות העולם שנשתיירו בגהינם, עונים ואומרי' אמן מתוך גהינם, ומתרעש העולם עד שנשמע קול צעקתם לפני הב"ה, והוא שואל מה קול הרעש הגדול אשר שמעתי, ומשיבים מלאכי השרת, אלו רשעי ישראל וצדיקי אומות העולם שנשתיירו בגהינם, שעונים ואומרי' אמן ומצדיקים עליהם את הדין, מיד מתגלגלים רחמיו של הקב"ה עליהם ביותר, ואומר מה אעשה להם יותר על דין זה כבר, יצה"ר גרם להם. באותה שעה נוטל הב"ה מפתח של גהינם בידו וכו', עד ומעלים אותם, כאדם שהוא מקים את חבירו ומעלהו בחבל מתוך הבור, שנ' ויעלני מבור שאון מטיט היון. ועומדים עליהם באותה שעה ורוחצים וכו'. עד וכיון שנכנסו נופלים על פניהם ומשתחוים לפניו, ומברכין ומשבחי' שמו של הב"ה וכו' עכ"ל. והנה המאמ' הזה היה צריך ביאור, מה שאין בכחי בעו"ה, וגם שלא להאריך, רק העולה מתוכו שע"י שעונים אמן נצולים מגהינם, והוא מפני שזה נחשב להם לצדוק הדין. והטעם הוא מפני שהם מקיימים מ"ש יתגדל ויתקדש שמיה רבא. כי צדיק הוא, וכיון שזה נתקן מלשון הפסוק והתגדלתי והתקדשתי לעיני עמים רבי'. כשהב"ה עושה דין ברשעי' שמו מתגדל ומתקדש. והם מקיימי' הדבר הזה, לפיכך אז באותה שעה או' הב"ה, יצה"ר גרם להם. והוא כמ"ש כי כיון שהם מצדיקי' את הדין, גם הנה הם חפצים שיתגדל ויתקדש שמו הגדול אשר הוא קדש קדשי'. הנה זה מורה באצבע שיש להם אחיזה בקדושה ונהנים בגדולתה, ולכן או' הב"ה יצה"ר גרם להם, אבל הם מצד עצמם כוונתם היה להטיב. מיד באותה שעה נוטל הב"ה מפתח של גהינם וכו' ומעלים אותם וכו', ומעלהו בחבל מן הבור. הנה זה החבל הוא יעקב חבל נחלתו, והוא היותם נאחזים ע"י איזה מצוה או איזה זכות אשר בו נאחזים למעלה, ועי"ז מעלים אותם מן הגהינם, וזהו ויעלני מבור שאון. פי' אותו השאון שהם צועקים ואומרים יפה דנת וכו'. וגם השאון שצועקים ואומרי' אמן, הוא שמעלה אותם מן הבור של גהינם. וזהו אני היא וחביבה אני כמ"ש וכו'. וכשיגאלני הב"ה ממעמקיה. מלת 'גאולה' יצדק במי שגבר עליו חברו ומחזיק בו ובאלמות וכח, כמ"ש וגאלו מיד חזק ממנו. ועתה הב"ה גואל אותם מיד השטן ויצה"ר שגבר עליהם בקטרוגו, ואז כשיגאלני הב"ה אני מרטבת מעשים טובים. שהוא החבל הזה הנאחז בו, אשר מתחלה יבש היה כעץ, עתה נתלחלח והרטיב, וזהו אני מרטבת מ"ט ואומרת לפניו שירה, שנ' ויתן בפי שיר חדש וכו'. והוא כמו שאמ' במד' ילקוט, נופלים על פניהם ומשתחוים לפניו ומודי' ומשבחי' שמו של הב"ה. והנה (להתיך) [להבין] תיבות הכתוב ומהות השיר הזה, אפשר שזהו שאו' אח"כ במד', אתייא דרבנן כההיא דר' אלעזר המודעי, עתידי' שרי האומות ל"ל שיבואו לקטרג את ישראל וכו'. עד והב"ה משיב להם, א"כ הוא ירדו כל העמי' עם אלקיהם לגהינם, הה"ד כי כל העמי' ילכו איש בשם אלקיו. א"ר ראובן וכו'. עד הוא שאמר דוד ברוח הקדש, גם כי אלך בגי צלמות לא אירע רע כי אתה עמדי עכ"ל. והענין כי כל א' נאחז בשרשו, וישראל קדושים הם, נאחזי' בקדושתו בשכינתו ית', והאומות נאחזי' כל א' וא' בשר שלו, והנה כמו שהשכינה ירדה בגלות כדי לשמור את ישראל וללקט ניצוצי נשמותיהם ע"י מה שנא' כי ה' אלקיך אש אוכלה. כן ל"ל כביכול לפי דברי המדרש הזה, תרד לגהינם להציל את ישראל, והצלתם תהיה כמש"ה כי ה' אלקיך אש אוכלה. שהוא אש אוכלת אש דשכינה, ואין מתוק הדין אלא בשרשו, וע"י אשו של הב"ה תכבה אשו של גהינם, ועי"ז גם ברכות יעטה מורה. הב"ה שהוא מורה ומלמד ודורש תורה לישראל. וזהו גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי. ופי' ואמר שִׁבְטְךָ אלו היסורין, ומשענתך זו תורה, המה ינחמוני שהם החבל הזה אשר בו נאחזי' ועולי' מבור שאון, והאומות אשר הם נאחזי' בשריהם, אשר הנה הם מכח האש החצוני, הנה נאחז בהם אשו של גהינם, ובערו שניהם יחדו ואין מכבה. ועל ישראל שעולים כמ"ש, סיים אח"כ המזמו' ואו' אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי. הטוב והחסד רודפי' אותם. וז"ש במד' ילקוט, מיד מתגלגלים רחמיו של הב"ה ביותר. פי' שהחסד והרחמי' מתגלגלי' ורודפי' את ישראל שבגיא צלמות ויורדי' עליהם, ועי"ז ושבתי בבית ה' וכו'. וזהו ויתן בפי שיר חדש. שהוא משענתך, שהיא התורה אשר היא בפי, ואז ניתן שיר חדש, והשיר הוא תהלה לאלקינו, אשר האש שלו כבה אש של גהינם, משא"כ בשרי האומות אשר נאחז בהם האור של גהינם, והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים באש יוצתו. וא"כ הוא, יראו רבים ויראו ויבטחו בה' המקים מעפר דל מאשפות ירים אביון.