רפואה למכה/שיר השירים ב/יז
עד שיפוח היום ונסו הצללים סב דמה לך דודי לצבי או לעפר האילים על הרי בתר.
ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון העלו עפר על ראשם חגרו שקים הורידו לארץ ראשן בתולת ירושלם.
אז"ל במס' (שבת ט"ו ע"א), מ' שנה עד שלא חרב הבית גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחנויות. מאי למימרא שלא דנו דיני נפשות. וזהו 'ישבו לארץ' חוץ מלשכת הגזית, 'וידמו' שלא דנו כנז'. ואז 'העלו עפר על ראשם'. אז"ל התחילו להזכיר זכותו של אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר. היה בהיותו מדבר עם ה' ית' בענין סדום, והנה אז השיב הב"ה את אברהם, ב"ד למטה כנגד ב"ד של מעלה, וזהו וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב. ישב כתיב, בקש לעמוד א"ל הקב"ה שב ואתה סימן לבניך שאני עומד והן יושבי' וכו'. והנה כשראו כי לסיבת העוונות ידמו זקני בת ציון כמ"ש, התחילו להזכיר זכותו של אברהם שהיה הראשון שהושיבו הב"ה בדין כמ"ש, ואז באותה שעה אמר ואנכי עפר ואפר, גם חגרו שקים, התחילו להזכיר זכותו של יעקב, שנ' וישם שק במתניו. וזה לפי שאמרו במדרש, יעקב תפס את השק ואינו זז מבניו וכו'. ובמקום אחר אמרו ואינו נוהג אלא בגדולי'. ולכן בראותם כי שחה לעפר נפשם חגרו שקים כנז', כדי לנהג עצמם בגדולה, ומ"מ לא הועיל להם, ועי"ז הורידו לארץ ראשם בתולות ירושלים. כי כאשר זקנים משער שבתו, אז ג"כ בחורים מנגינתם, וכאשר נתבטלו הבחורים אז בושו בתולות וחפו ראשם, וזהו הורידו לארץ ראשם בתולות ירושלם, והנה אעפ"י שבטלו ד' מיתות ב"ד, דין ד' מיתות לא בטלו כמשארז"ל, גם אז"ל בענין דיני ממונות, אנן שלחותייהו דרבנן קמאי עבדינן, ואפשר שזכותו של אברהם היא שעמדה לאבותינו ולנו, וזה רמוז כמשז"ל בילקוט ובב"ר, ויקח לו את כל אלה. ר"י ור' נחמיה. ר"י או' שרי א"ה הראה לו, ור' נחמיה אומר שרי ישראל הראה לו. ע"ד דר"י קתדרין דדין לקבל קתדרין דדין, ע"ד דר' נחמיה ששם היתה סנהדרי גדולה יושבת וחותכת דיניהם של ישראל עכ"ל. אפשר לפרש כוונת ר"י היא לומר שה' הראה לאברהם שרי האומות, ובכל דור ודור הראה לו שיהיו עומדים חכמי' בישראל לעמוד כנגד האומות, וזהו קתדרין דדין, פי' של ישראל לקבל קתדרין דדין שהם של א"ה, והוא ע"ד משאז"ל על אבדה חכמה מבני' נסרחה חכמתם. פי' כאשר אבדה חכמה מבנים אלו יש' ח"ו, אז ג"כ נסרחה חכמתם של א"ה, כי גם זה לעומת זה עשה האלקי' להגן על ישראל. וע"ד דר' נחמיה ששם היתה סנהדרי גדולה וכו'. וזהו ג"כ איש בתרו לקראת רעהו, שאפי' בגלות אין לך דור שאין בו כאברהם וכו'. פי' דומה אליו במקצת ולא בכל, אבל שליחותייהו דסנהדרין קא עבדי, וזהו ג"כ ע"ד מ"ש יפתח בדורו כשמואל בדורו וכו'. והנה אז"ל עד שיפוח היום. מדבר באברהם וכו'. ולפי דרכנו יאמ' אעפ"י שישבו לארץ וכו' ובטלו הסנהדרין כמ"ש, מ"מ עד שיפוח היום, שיבוא אותו היום שכתוב בו כי הנה היום בא וכו'. וע"ז אז"ל זה יום הדין. א"נ אותו היום אשר נאמר עליו היום אם בקולו תשמעו, ואז באותו היום ונסו הצללים של א"ה, וכ"ז יהיה בזכותו של אברהם, אשר עליו נאמ' והוא יושב פתח האהל כחום היום. הנה עד אותו היום סוב דמה לך דודי, שזה יאמ' על הת"ח הנקראי' דודים, כמ"ש על כי טובים דודיך מיין. וכמדבר עם כל א' מהם, ובפרט אם הוא איש מיוחד מנהיג לבני דורו או מדינתו, סוב דמה לך דודי לצבי. כמשז"ל מה צבי זה מביט לאחוריו וכו', אף אתה תביט אחריך וצא בעקבות הרועים, בשליחותייהו דרבנן קמאי, וזה 'על הרי בתר', כמ"ש ויתן איש בתרו לקראת רעהו, כמ"ש שמעו הרים את ריב ה'. וגם בדברי רז"ל במקומות רבי'.
א"נ ישבו לארץ וכו'. ע"ד מ"ש בפ' טבעו בארץ וכו'. כי התורה נתלבשה בלבוש נכרי גשמי, וזהו ג"כ ישבו לארץ, קנו התישבות וישבו לארץ, ולא הלכו בגדולות והנפלאות להשכיל ברוחניות ובסתרי תורה, רק ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון, וזה היתה סיבה מפני כי העלו עפר על ראשם, כי הם בעצמם הגבירו כח החומריות עליהם, לסיבת שהיו נוטים אחרי החומר, וזה בפרט ע"י העוונות, עי"ז חשך אור השכל, וכמ"ש מהר"ש גבירול, אתה אור ועיני כל נפש זכה יראוך, ועוצם העוונים ממך יעלימוך וכו'. וע"ז חגרו שקים, נתנו כח אל השק שהוא עשו, וארבע מאות איש עמו כמנין ש"ק, וגם הורידו לארץ ראשן בתולות ירושלם, אותם הבתולות שהם הת"ח, אשר עליהם נאמ' ותירוש ינובב בתולות. אשר בתחלה היו הולכים בגלוי הראש, ואמ' כל מקום שהולכי' נעשים שרים לאדוניהם. וכמ"ש על רבתי בגוים, רבתי בדעות. עתה הורידו לארץ ראשן וירדו למטה. א"נ יאמ' ע"ד מ"ש פעמים רבות מ"ש מהר"א אזולאי בהקדמתו לס' חסד לאברהם, כי רצו קצת מחכמי ישראל לפרש התורה עפ"י הקדמות הפלוסופיא, וזה וזה לא עלה בידם כי לא באלה חלק יעקב, באופן כי נתרחקו מן הפנימית ואל החצונית לא באו וכו' ע"ש. וזהו נתינת טעם למה ישבו לארץ כמ"ש, וגם ידמו זקני בת ציון, כי במקצת דברים הודו חכמי ישראל לא"ה, הגם כי בזה יפה פי' הרמ"ע ז"ל, כי חלילה להם לחכמי ישראל להודות לדברים, אלא שלא רצו לגלות להם טעם הדבר ולפיכך הודו, מ"מ לפי פשוטו, ידמו זקני בת ציון ולא מצאו תשובה, הוא מפני כי העלו על עפר, כי ראש דבריהם והעיקר אשר בנו דרושיהם הכל היה מן העפר, ולכן ג"כ הכל שב אל העפר והורידו לארץ ראשם בתולות ירושלם כמ"ש, ולא ידעו מה להשיב, ולזה אמ' עד שיפוח היום. ע"ד משאז"ל דשמעתא בעיא צלותא כיומא דאסתנא. וכאשר יאיר היום אז ונסו הצללים אשר הנה הם חוצצים על השכל ומחשיכים אותו, אז סוב דמה לך דודי וכו'. והעיקר כי הארת היום הנה הוא ע"י אור השמש המאיר מלמעלה למטה, שהוא עומד בשמים ומאיר לארץ ולדרים עליה, והנה בשמות רבה על פ' ומשה עלה אל האלקי'. אמרו שלא שלטה בריה מלמעלה כשם ששלט משה עכ"ל. והענין כי הרבה צפו במרכבה ולא ראו רק מן הדברי' הגשמיים, רצו לצפות ולהבין אפי' באלקיות ע"ד ומבשרי אחזה אלוק, וצפו מלמטה למעלה ולא ראו, יען לפי האמת יפול בהם הטעות, אבל משה היה להפך, כי בעלותו אל האלקים ראה בעיניו את כל הדברים הרוחניים אשר רוח אלקי' מתגלה בהם, וממנו הבין הדברים הגשמיים המסתעפים מהם, וזהו שלא שלטה בריה מלמעלה. ואח"כ ירד למטה כשם ששלט משה, וזו היתה ג"כ חכמתו של שלמה המלך ע"ה, כמ"ש מהר"א לאניאדו בס' כלי יקר ע"ש. והנה בהיות ישראל תלמידיו של מרע"ה, הולכים העקבות הרועים ללמוד ע"פ סדר הקדמותיו אשר הנה הם הלכה למשה מסיני, יבינו תחלה בנסתרות ומהם ירדו מלמעלה למטה בדרך אמת, דרך הקדש יקרא לה, וזהו עד שיפוח היום, להאיר מלמעלה למטה, ואז ינוסו הצללים המעכבים להבין הדברים כתקונן. ואז סוב דמה לך דודי, שהוא הת"ח יסוב לאחוריו, ודמה לך לצבי שבעת שהוא בורח מתהפך לאחוריו, אף אתה בהיותך יורד מלמעלה למטה אל תביט לפניך במה שהוא למטה, רק חזור לאחוריך למעלה, שהם ההקדמות המסורות לך מלמעלה, הלכה למשה מסיני כמ"ש, ועי"ז ג"כ תהיה דומה לעופר האילים, שהוא חזק לא ימוט, ותתחזק במלחמתה של תורה, על הרי בתר למעלה מכל החלוקים אשר יעלו על לב איש, כי עפ"י הקדמותיה ויסדותיה של תורה אשר ניתנו מרועה א', יתורץ ויתישב הכל. וכמש"ה וכל הדבר הקשה יביאון אל משה. והוא דרך רמז. ועפ"י דרך זה שאמרנו נוכל ג"כ לומר ישבו לארץ, ומתעסקי' בעסקי הארץ, זה רץ לשדהו וכו', ואינם עוסקי' בתורה, רק ידמו זקני בת ציון, ולכן מדה כנגד מדה, העלו עפר על ראשם וכו'. ע"ד כל הפורק ממנו עול תורה נותני' עליו עול מלכות ועול דרך ארץ. והנה כנגד זה אמ' עד שיפוח היום, ע"ד מ"ש זמר בכל יום. ועי"ז ונסו הצללי'. ואז סוב דמה לך דודי לצבי. או להיות חוזר על הראשונות, ובזה יהיה דומה לעופר האיילי' על הרי בתר, כמ"ש במי אתה מוצא מלחמתה של תורה, במי שיש בידו חבילות של משנה. גם אפשר לומ' ע"ד שפי' מהר"ש אלקבץ בפ' עד שיפוח היום וכו' סוב דמה לך דודי לצבי. במעוט שינה. או לעופר האיילים, ברוב הזכירה. על הרי בתר. כלומר שתמיד יחזור על למודו וכו'. עד שתפרד הנפש וכו'. ע"ש עכ"ל. וזה כנגד ידמו זקני בת ציון, שהיו שותקי' ולא היו חוזרים על למודם, אמר עתה עד שיפוח היום וכו' סוב דמה לך כמ"ש. ולפי הדרך שפי' ז"ל על פ' ישבו לארץ וכו'. על ענין נבוכדנצר הרשע, שהושיב הסנהדרין לארץ וכו', עד וגררום. יאמ' עד שיפוח היום. כמ"ש במדר' עד שאכניס פיחה בלילן של מלכיות, בלילן של בבל. ואז יתקיים ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה. דהנה במד' חזית או' לא כבר הכנסתי פיחה בלילן של מצרים, שהיו ד' מאות שנה ועשית ר"י. ונסו הצללי', לא כבר העברתי בהם שני צללי' קשים, צל טיט ולבנים וכו'. ולפי דרך זה נוכל לומ' משאז"ל כי בערמה עשו המצריים, והתחילו הם בעצמם לבנות ערי מסכנות, ובני ישראל מעצמם הלכו גם הם, ואח"כ נשמטו המצריים א' א' ונשארו בני ישראל לבדם, ואז וימררו את חייהם. ובני לוי נשמרו מזה ולא רצו ללכת אם מפני שהכירו וידעו ערמת המצריים, וגם מפני שלא רצו להבטל מתלמוד תורה שלהם, וזהו כי שמרו אמרתך ותורתך ובריתך ינצורו, זו ברית מילה כפשוטו, וזה היה במצרים, וזכות התורה הועיל שלא נשתעבדו בהם כמשאז"ל, ועתה יאמר ישבו לארץ, מעצמם ישבו לארץ לעשות מלאכה בטיט ולבנים ובכל עבודת הארץ, וגם ידמו שתקו ולא היו עוסקי' בתורה, זקני בת ציון בשערים המצוייני'. ובזה העלו עפר על ראשם, שהיו מלוכלכים בטיט ולבנים, חגרו שקים, כמש"ה ויפץ העם וכו' לקושש קש לתבן. ושק וקש הכל א'. וכמ"ש ג"כ בתיקונים. ואם נפרש 'העלו עפר' התחילו להזכיר זכותו של אברהם וכו' כמשז"ל. אפשר לומר כי בתוך השעבוד הזכירו זכותו של אברהם, אשר אליו נאמ' כי גר יהיה זרעך. גם חגרו שקים, התחילו להזכיר זכותו של יעקב, שנאמ' וישם שק במתניו. וידוע כי זה נאמ' במכירת יוסף אשר בסיבתו נתגלגלו הדברים וירדו למצרי', ואח"כ הורידו לארץ ראשן בתולות ירושלם, שהיו שוקעים אותם בבנין, ובפרט כנר' ממעשה בתו של מתושלח, שיצא העובר ממנה ונתערב עם הלבנה, כמשז"ל על פ' ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. ועז"א עד שיפוח היום במצרים כמ"ש במד', ונסו הצללי' של טיט ולבנים. סוב דמה לך דודי לצבי. סוף שאני מהפך מדה"ד למדה"ר. וממהר בגאולתם כדם הצבי וכדם האיל. אפשר שמפרש דרך רמז, 'דמה' לשון דם, מדה"ד נהפך לדודי שהוא מדה"ר, וזה היה על הרי בתר, בזכות התנאי' שהתנתי עם אאע"ה בברית בין הבתרי'.
א"נ אמרו בלקוטי', עבר אדם על מ"ע, גורם שתרד המלכות דמלכות דעשייה לג' ראשונות דקליפה, עבר על ל"ת יורדת לג' אמצעיות, ונה"י דידה לג' ראשונות דקליפה, עבר על כריתות ומיתות ב"ד יורדת לג' אחרונות, עבר על חלול ה' ח"ו יורדת המלכות למלכות של קליפה, וכן ג"כ לעולם עד"ז יורדים כל המדרגות וכל העולמות עד כי מלכות דמלכות דאצילות יורדת בבריאה וכו' ע"ד הנז'. ולז"א ישבו לארץ וכו' זקני בת ציון. הם הניצוצות דמלכות שיורדים למטה, ע"ד מ"ש מהר"א גלאנטי שהם י' ניצוצות המל' המתפשטי' בבריאה ע"כ. וקראם 'זקני' לפי שהיו מימים קדמוניות, וגם שבאו לה מצד הזקני' שהם או"א, כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ. ואמ' עתה 'ישבו לארץ' וירדו למטה, ואח"כ ג"כ ידמו זקני בת ציון. פי' בתחלה יזכו לארץ, שיורדת המלכות בג' עליונות של מטה ממנה מלכות דעשיה בג' ראשונות של קליפה. והנה הג' ראשונות הם טומאה קלה וקרובים אל הקדש, ולכן אעפ"י שיורדת המל' שם, מ"מ יש לה קצת התישבות להיותה קרובה אל הקדושה, וזהו 'ישבו לארץ' ואמר 'ישבו' לשון רבים, רמז לב' בחינות עגולא ורבועא, פנימי וחצון, כמ"ש בפ' הקודם. אח"כ ע"י העון ידמו וכו'. שירדה המלכות לג' אמצעיות ונה"י דידה לג' ראשונות, ואז ידמו זקני בת ציון, יען השפתים שלה הנה הם בגלות, וזה דומה למה שנאמ' כי כבד פה וכבד לשון אנכי. ואמרו בזוה' בגין דדכורא דיליה בגלותא הוה. אח"כ 'העלו עפר' שהוא כח הדין, כמ"ש מהר"א גלאנטי בשם הזוהר 'על ראשם', ועי"ז 'חגרו שקים' שירדו המלכות לנה"י, ונה"י דידה בחג"ת, וחג"ת דידה ששם מקום החגורה, לבשו שקים שהוא ג' ראשונות דקליפה, בסוד 'ארבע מאות איש עמו' כמנין ש"ק כידוע, אח"כ ירדה המלכות למלכות דקליפה וכו'. ואז הורידו לארץ עיפתה כמ"ש, 'ראשן' שהם ג' ראשונות, ג"כ בתולות ירושלם, והנה התיקון לזה הוא להמשיך אור לובן העליון ע"י התשובה ולהמשיך מימי החסד, ועי"ז 'ישקני' יטהרני וישובו כל הדברים לקדמותן. וזהו 'עד שיפוח היום' שהוא החסד העליון, ועי"ז ונסו הצללי'. והנה כנגד ד' בחינות שאמרנו יש ד' חלוקי כפרה שאז"ל. והנה עבר על מ"ע וירדה המלכות לג' ראשונות, ואז ישבו לארץ כמ"ש, אם עשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו וחוזרת המלכות לקדמותה, וזהו עד שיפוח היום, כמו שמביא ראיה בגמ' מפ' שובו בנים שובבים ארפא וכו'. והנה עיקר הרפואה הוא ע"י האי חרגא דיומא דמסי. וגם ע"ד האמת הנה הרפואה מצד הת"ת בקבלתו מן הכתר. וידוע כי הת"ת נק' 'יום'. וזהו עד שיפוח היום, והנה עבר על ל"ת, ואז יורדת המל' לג' אמצעיות, ואז ידמו זקני בת ציון כמ"ש, ואז אם עשה תשובה תולה עד שיבא יוה"ך ויכפר, שנ' כי ביום הזה יכפר. וזה 'עד שיפוח היום' שהוא יוה"ך שמתגלה אור אימא עלאה. עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה, תשובה וי"ה תולין ויסורין ממרקין. וירדה המלכות לנה"י, ואז חגרו שקי', אם עשה תשובה, תשובה וי"ה תולים ויסורי' ממרקים. ועי"ז יורד אור מאו"א בסוד יסור יסרני י"ה. וזהו עד שיפוח היום. כמשאז"ל במד' אמ' ר' ברכיה עד שארתיח היום, באש עברתי אפיח עליך וכו' (יחזקאל כא, לו). ואז אין מתוק הדין אלא בשרשו ע"י יסורין, ועי"ז ונסו הצללים, אלו צללי יגון ואנחה. וסוף שאני מהפך מדה"ד לרחמי' וכו'. כמ"ש במד'. אבל כל מי שיש בידו חלול ה' והוריד המלכות למלכות, ואז הורידו לארץ ראשן, אז אין כח בתשובה לתלות וכו' אלא הכל תולים ומיתה ממרקת. וזהו 'עד שיפוח היום' זה יום הדין כמשז"ל, 'ונסו הצללים' כמ"ש בזוהר, ואז סוב דמה לך דודי לצבי וכו'. פי' כי בכל אלו התליות שאמרנו, לעולם הקדושה הנה היא מצמצמת עצמה שלא יהנו ממנה החצונים, וזהו ודמה לך לצבי. גם ודמה לך לצבי שמהפך לאחוריו ועינו למעלה, וגם או לעופר האיילי'. לשון חוזק, והכל הוא 'על הרי בתר', לשון ויבתר וכו'. שירידתה שם הנה היא להבדיל בין קדש שהם ישראל, לחול שהם א"ה, כידוע סוד שכינה בגלות מה היא. א"נ הנה בזו"ן יש כמה מיני חסדי' וגבורות, וז"א נבנה מן החסדים ונוק' מן הגבורות. הנה בס' עץ חיים ש"ב ח"ג פ"ט כתוב ז"ל, כי אותם החו"ג שקבלו זו"ן בפעם ראשונה היתה לצורך גופא לבד, ונתפשטו החסדים בגופא דזעי' והגבורות בגופא דנוק', אך לא להוציא תולדות, ומשם ואילך צריכים לחזור ולקבל מוחין חדשים בכל זווג וזווג מלמעלה להמציא נבראים חדשים, ונמצא כי בהזדווג ז"א עם נוק' צריך שיעלו שם בסוד מ"נ תחלה עד או"א, ואז או"א מעלין מ"נ לא"א, וכן עזה"ד עד רום המעלות, ואז גורם שישפעו משם מ"ד שהוא שם מ"ה החדש, כי גם הוא כולל חו"ג וכו'. עד ונותני' אותו בסוד מוחין חדשים לבניהם זו"ן וכו'. וכלל הענין ג"כ כי (אפי') ההוא רוחא קדמאה דשביק בה בעלה, הנה היא מעלה מ"נ. ועי"ז יורדים מ"ד ע"ש כל הדרוש. והנה כשיש מי שיעלה מ"נ אז יורדים מ"ד, ואם אין מי שיעלה מ"נ הנה (מגבורות) הנז' שעשו בה בחי' 'כלי' יושבות לעצמם, וזהו 'ישבו לארץ' במלכות הנק' ארץ, ישבו ולא עלו לז"א הנק' שמים, וגם 'ידמו' שתקו ולא אמרו דבר, כמש"ה ישב בדד וידום. והנה ישבו לארץ ידמו, אלו הגבורות שהם זקני בת ציון היושבים ראשונה במלכות מימי קדם, ונקראו זקני בת ציון לגבי החדשות הבאות בכל יום בעת הזווג, והנה כיון שאין מי שיעלה מ"נ כמ"ש, לכן ישבו לארץ וכו'. ובזה העלו עפר על ראשם, שהוא סוד הדין מן העפר אשר בקרקע המשכן. גם אפשר לומ' העלו עפר על ראשם חגרו שקים, ע"ד מ"ש שהקליפה רוצה היא להתקן בסוד השערות. אך לא נעשה עצתם רק חגרו במקום החגורה שהוא ז"א, שם חגרו שקים ולא (בראש). וקרוב לזה פי' מהר"א גלאנטי. הורידו לארץ ראשן בתולות ירושלם כמ"ש לעיל, ואמר 'בתולות ירושלים' לרמוז כי אעפ"י שירדה הקדושה למטה, מ"מ הנה התרעין דילה סתומות לבל יהנו ממנה החצוני', וגם הנה הם נקראי' בשמם, ושמם הראשון עליהם ועדיין הם נקראי' 'בנות ירושלם', ובפרט 'המלכיות' הנה הם נק' 'בתולות', דתרעין דילה סתומות כמ"ש למעלה, והנה המלכות דמלכות היא היורדת למטה. ואפשר שלזה אמ' בנות ירושלם, שהוא שם (ב"ן) שבמלכות של כל א' [מ]העולמות. גם אפשר לומ' 'בנות ירושלם' על שם (ב"ן) שהוא ההוא (רוחא) קדמאה כמ"ש, והנה כנגד זה אמר עד שיפוח היום. פי' שיבא הרוח מצד (החסד). וזה כי ידוע כי הגבורות נק' לילה, וכמ"ש על ולחשך קרא לילה. והיא ג"כ מדת המלכות הנק' לילה, גם ידוע כי בתחלה כשיצאו בסוד נפש בלבד, אז היתה מיתת המלכים. אמנם אח"כ כשמלך הדר סוד הרוח, והוא יסוד מצד הת"ת, אז נתקיימו וכמבוא' בדרוש. וזהו עד שיפוח היום, שיבא שם מ"ה החדש, שהוא מדת יום, אז יהיה מתוק הדין, בסוד ונתתי רוחי בכם וחייתם. א"נ כמ"ש באידרא ז"ל, ובההוא זמנא דאתער עתיק יומין בתקונין דלעילא, ההוא אתקרי יום א', דביה זמין לאוקיר דיקניה, הה"ד יום א' הוא יודע לה'. הוא בלחודוי וכו' עכ"ל. והנה בכל יום ידוע שמתעוררים מ"נ ע"י מעשה הצדיקי', ואם אין מי שיעלה מ"נ אז ח"ו אין זווג, וזה עד ביאת המשיח, כי אז תתעורר המל' מאיליה ע"י שימשך אליה הארת החוטם העליון, אשר יש נוק' דפרדשקא, והיא המל' דעתיק יומין ע"כ. וזהו שאו' אח"כ דתנינן באתר דאית יום אית לילה, דלית יום בלא לילה. פי' כל הזווגים הוא ע"י התעוררות מ"ד ומ"נ, שהם מצד זו"ן שהם יום ולילה. וכן למטה ע"י עליית נשמת הזכרים והנקבות, הם מעוררים מ"נ לזו"ן. אבל ל"ל אז יהיה יום א'. פי' שהכל נק' יום. א"נ יום א' שכולל י"ג תיקוני' כמנין אח"ד. והרמז על החוטם דאריך שהוא ת"ת, ויש בו נוק' דפרדשקא שהוא המל', ויש בו הארת וא"ו במלוי אלפי"ן כמנין וזה היום הנק' יום אחד. גם נק' 'הוא', אם מפני שכולל י"ב תקונין כמנין הו"א. וגם מפני שהוא נעלם, ועל ידו יודע לה', בסוד וידע אדם. שיתיחד הת"ת עם המל'. וז"ש עד שיפוח היום. פי' שיתגלה הארת הרוח מן היום הנז' דמיניה אריק רוחא למלכותא דלתתא. גם אמרו דזמין לאשראה על מלכא משיחא. ואפשר שלזה רמזו רז"ל בילקוט שאמרו, עד שיפוח היום, זה יום הדין. וידוע כי על אותו היום נאמ' כי הנה היום בא בוער כתנור. בגי' תרע"ו. שהוא כמנין תרע"א וה' אותיות. וידוע כי במל' של עתיק יש שם אד' במלואו שעולה תרע"א ועם ה' של שם הרי תרע"ו, וכשיתגלה הארת היום הנק' הוא יודע לה', ויתעלה מ"נ ותזדווג עם ז"א בבי"א. וזהו ג"כ שאחז"ל בילקוט, עד שיופיע הקב"ה מלכותו בעה"ז. והנה הקב"ה יצדק לפעמים אפי' באריך ובעתיק, וכאשר יופיע מלכותו, שהוא נוק' דפרדשקא הנז', בעה"ז שהוא המל' דאצילות הנק' ע"ה, ואז באותו זמן ונסו הצללי', אלו צללי המלכיות, שהם הקליפות העושים צל על המלכיות שבכל העולמות, והם נאחזים ויונקים מק"כ צירופי אלקים העולים כמנין צ"ל. והנה אמר הכתוב עד שיפוח היום ונסו הצללים כמ"ש, הנה עד אותו זמן בין דא לדא, סוב דמה לך לצבי, מלשון דהוה צבי. והנה הוא חפץ בטובתינו. א"נ ודמה לך לצבי, הוא הצדיק שהשכינה מתלבשת בו, וכפי כוונתו ותאותו להתדבק בשכינה, כן תאות השכינה להתדבק בצדיקים, וזהו ודמה לך לצבי, שהשכינה הנה היא דומה אל הצדיק, ואמר סוב ודמה לך דודי, כי כן אמרו כי השכינה הנה סובבת בכל יום אם ימצא צדיק להתלבש בו מתלבש בתוכו, ואם לאו חוזרת לקן ציפור. והנה 'צבי' כבר ביארנו לעיל שעולה כמנין ק"ב, והוא סוד ק"ב טוב, כמ"ש בפ' דומה דודי לצבי ע"ש. וכל מה שביארנו שם שייך ג"כ כאן. או לעופר האיילים. הנה מלת 'לעופר' כאשר נוסיף ו' הנה הוא בגי' שכינה עם הכולל, גם מלת 'האילים' בגי' צ"ו כמנין אל אדנ"י שהוא במלכות, ומתלבש בעשיה כדי להכניע הקליפות, בסוד ומלכותו בכל משלה. וזהו על הרי בתר. והכוונה כי עד שיפוח היום וכו'. סוב דמה לך דודי וכו. כדי להגן על ישראל, כי כאשר יפוח היום אז אין צריך, כי אור קטן אינו נרגש לפני אור גדול אשר תגלה ותראה עלינו אכי"ר.