שיר השירים:
אל תראוני שאני שחרחרת ששזפתני השמש
בני אמי נחרו בי שמני נטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי.
איכה:
ויצא מבת ציון כל הדרה היו שריה כאילים לא מצאו מרעה
וילכו בלא כח לפני רודף.

הפסוק הזה כלו מקשה וכפי דרכנו לא יצדק, כי הנה נר' דאתא לנחומי על מש"ה ויצא מן בת ציון כל הדרה, שהוא גלות שכינה, כמו שאז"ל גלו תנוקות גלתה שכינה עמהם, וצעורי קא מצער באו' אל תראוני שאני שחרחורת וכו'. וזו קשה מן הראשונה. גם או' היו שריה כאילים לא מצאו מרעה וכו'. ועתה או' שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי. וכן בזוה' שיר השירים דף י' על פסוק זה ז"ל, השתא אית לאיסתכלא מאן דאתעסק בשיר איך אמר תרעומין וקנטורין, אלא ודאי טעמא קדמאה איהו רזא דתושבחתא עכ"ל. ולקמן נביא זה הטעם הא' שאו', ונר' שבשביל זה אז"ל, ועוד ישראל אומרי' לא"ה, נאמר לכם למה אנו דומי', משל לבן מלכים שיצא למדברה של עיר וקפחתו חמה על ראשו ונתכרכמו פניו, נכנס למדינה במעט מים ומעט מרחץ מן המרחציות ונתלבן גופו וחזר ליופיו כמו שהיה, כך יש' וכו'. ונר' לדקדק או' אומרי' ישראל. כוונתו לומר שאין אלו דברי השכינה המדברת עם ישראל, רק הם דברי יש' לא"ה, וזהו ישראל אומרי' לא"ה. והכוונה כי הנה הכתוב או' ויצא מן בת ציון כל הדרה וכו'. כמו הקמח שניטל כל ההדר ונשאר הסובין שהוא השחור, ולכן אמרה אל תראוני שאני שחרחורת, כי לא נסתלק לגמרי רק במעט מים וכו' יחזור כמו שהיה. ונדקדק הכתוב שאמ' ויצא מן בת ציון כל הדרה. מהו ההדר הזה, וגם קשר הכתוב הזה שאו' אח"כ היו שריה כאיילים וכו'. והנה אז"ל כל הדרה אלו ת"ח, וכיון שיצאו ת"ח היו שריה כאיילים לא מצאו מרעה, היא התורה, ולכן וילכו בלא כח וכו'. והנה בזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה הוא זיווה הוא הדרה. וכמ"ש המפרשי' ז"ל על מאמ' זה, גם ידוע כי חכמת אדם תאיר פניו, ובהסתלק החכמה אז חשך משחור תארו, ובזה נבא אל כוונת המאמ', ישראל אומרי' לא"ה, נאמר לכם למה אנו דומים, לבן מלכים שיצא למדברה של עיר. וזה ידוע כי העיר הוא דמיון הקדושה, עיר קטנה, והשדה הוא באמצע קרוב אל הקדושה, אבל המדבר הוא מקום מושב הקליפות, והנה אז"ל כי העושה מלאכה בשבת חייב מיתה, יען ע"י שרשי נשמתו הכניס הקליפה בפנים, אבל היוצא חוץ לתחום הנה הוא יוצא אל מקום הקליפות, ואפי' למ"ד תחומי' דאורייתא אינו חייב רק מלקות, מפני כי בחזרתו אל מקום הקדושה בקל יתלבן, והנה ישראל דומין לבן מלכים שהיה בתוך העיר זו תורה, ויצא למדברה של עירו, מקום שמם מקום הקליפות, וקליפותיה של תורה הם הסברות הזרות הבאי' אל האדם, וקפחתו החמה על ראשו, הם הסברות הנ"ל. ובזה נתכרכמו פניו, וכאשר נכנס למדינה, פי' למקום דינה של תורה, שהם הסנהדרין יושבי דינה של תורה, המלמדים אדם דעת בכל בינה והשכל, כמ"ש למעלה על בינות ירושלים, ואז במעט מים זו תורה, ומעט מרחץ מן המרחצאות יתלבן גופו ויחזור לכמות שהיה, יען לא הכניס הטומא' למקום הקדש רק הלך למקום טומאה, ובחזרתו למקום הקדושה יחזור לכמות שהיה, וא"כ הוא אל תראוני שאני שחרחורת, אעפ"י שיצא מבת ציון כל הדרה ונשארה שחרחורת, מ"מ אל תראוני, אל תסתכל בי בבזיון, כמ"ש רש"י ושאר המפרשי'. כי השחרות הוא מפני ששזפתני, ובמעט מים יחזור כמ"ש. אבל עדיין לא נחה דעתי בזה, ולכן צריך לפרש הפסוק הזה עפ"י הדרך שפי' בזוה' שיר השירים, וקודם לזה נביא משז"ל על פסוק ויצא מן בת ציון. מן בת כתיב, א"ר אחא יש לנו מנה א' יפה, זה הב"ה שכתוב בו ה' מנת חלקי וכוסי. כל הדרה זה הב"ה, שנ' הוד והדר לבשת. ונ"ל לדקדק מה היא המנה יפה והיאך הוא, והיכן נרמז היופי בכתוב, וזה כי ידוע כי המדה הזאת נוק' דז"א, רחל עיקרו של בית, אין בה אלא מדה א' עיקרית והשאר באים בסוד תוספת באופן זה, כי כשישראל עושים רצונו של מקום, אז יש בה כל הי'. וכשחוטאי' מסתלקי' למעלה למען לא ישלוט הפגם בהם, ועתה אעפ"י שיצא מבת ציון כל ההדר מ"מ עדיין הוא שלנו ולא שלטו בהם החצונים, ואמר יש לנו מנה א', שהם כל הט' ספירות שבאים לה בסוד תוספת, שבהיותם כלולים מעשר הם כמנין מ"ן, וזהו מ"ן ה'. ונוכל לומ' שהיא ה' אחרונה, אבל יותר נ"ל מן ה' ראשונה, שאלו באים לה מצד הבינה ע"י הז"א, וזהו מנ"ה אחת יפה, והכל א' כי אלו באים לה מן הבינה ראשונה ע"י הז"א אל ה' אחרונה, והיא יפה מצד נקודת ציון שיש בשניהם, כי משם בא היופי, גם הנה היא יפה כי לא ישלוט בה פגם, גם הנה היא יפה מצד התורה ומצוות ומעשי' טובי', וזהו יש לנו ולא לאחרים, מנה א' יפה זה הב"ה. אם יפורש בבינה או בז"א, הכל א' כמ"ש. והביא ראיה שנא' ה' מנת חלקי וכוסי וכו'. הדבר מובן כי ע"י שם ההוי"ה בא הכל אל המלכות, ותהיה כוונת הכתוב ויצא מן שהיא המנה היפה, יצאה מבת שהיא המלכות, בת עין, נקודה פנימית ציון, שהוא היופי שבה, וגם כל הדרה, שהם נה"י דאי' הנכנסי' בתוך ז"א ומגדילי' אותו, עתה נסתלקו. וזהו אומרו זה הב"ה, שנ' הוד והדר לבשת. וידוע ממקומות רבים ובפרט בזוה' פ' משפטי' ע'. כי זה נא' על ז"א המלביש לנה"י דאי'. וזהו הדר ה'. והנה ידוע כי כשאלו מסתלקי' נשאר הז"א ישן, ואז אי' בונה את המל', כמ"ש למעלה משז"ל בברכת המפיל, ומתחדשים ספירותיה בסוד חדשי' לבקרים, עד שאח"כ חוזרי' פנים אל פנים בשים שלו', וכל זה נעשה ע"י התחתונים ע"י ק"ש ומצות ותפלת שחרית, וז"ש יש לנו מנה א' יפה, כמ"ש והיא יפה וחדשה שנתחדשה וחזרה ליופיה כבראשונה, יפה כלבנה, ולכן הנה היא אומרת כנגד זה שחורה אני ונאוה, כמ"ש בזוה' שיר השירי' דף י"ו בסופו, ובתחלת י"ז ז"ל, שחורה אני. ובתחלת דבריו ז"ל, מסטרא דתתאי וכו'. ויאמר אלקים יהי מארת חסר, וזה כפי מה שהאריך למעלה בזה, בגין דאתיהיב דוכתא לס"א לשלטא. כוונתו כי זה היה לפנות מקום לס"א לשלטאה, וזה כי בהגלות הפנים העליונים באור פני מלך חיים ומסתלקים החצונים, אך כאשר תשת חשך ויהי לילה, אז בו תרמוש כל חיתו יער, אך לא ישלטו בקדושה ח"ו, רק הנה הם מסך מבדיל, וזהו וחפיא נהורא דסיהרא, כהאי אגוזא דקליפה חפיא על מוחא בכל סטרין דאתתקפת קליפה לבר. הכוונה לומר כי שליטת הקליפה לכסות האור, והיא אינה נהנית ממנו ח"ו, רק הנה היא כמו קליפת האגוז השומרת הפרי, שאם יפול בטיט לא יתלכלך כמשז"ל, ואם נתחזקה היא לבר, חוץ ממקום הקדושה, וכערלה על ברית, אפשר שאמר זה להורות כי הקליפה נמשכת ע"י עוונות התחתונים, כמ"ש אדה"ר מושך בערלתו היה. ובקל יוכל האדם להסירה, דמיון הערלה של האדם, ובגין כך אתחשכת נהורא דלעילא. פירוש מפני כך נסתלקו הט' ספי' שלה למעלה, בשביל שלא יאחזו בהם הקליפות, כמ"ש כי הנקודה העיקרית אין להם אחיזה בה, כמ"ש בנות ירושלים, לגבי אינון אוכלוסין דלא הוו בקשוטהא באינון פנימאי, לפנימאי דקשיטו לה, לא אמרת האי אלא כד נפקת לבר לגבי שאר אוכלוסין אמרת, לפנימאי דידעי קישוטהא וקשיטו לה בכמה קשוטין עלאין, היא אמרת לון שחורה אני ונאוה עכ"ל. והכוונה לומר כי פ' שחורה אני ונאוה וכו'. וגם פ' אל תראוני שאני שחרחורת. היא השכינה שאומרת לגבי המלאכים שהם אוכלסא החצונים, שהם בסוד חצוניות, כמשז"ל על פ' הן אראלם צעקו חוצה. ועתה שנתמעטה היא אומר' להם אל תראוני וכו'. אבל לישראל שהם בסוד הנשמות, שהם הפנימיות היא אומרת ישקני, כמה אנא יאות לקבלא נשיקין ממלכא. וא"כ הוא אעפ"י שיצא מבת ציון כל הדרה, וישת חשך סתרה, אין זה כ"א להסתיר הדבר מפני המלאכי' המקטרגי' כיון שיש עוונות בתחתוני', אבל לגבי רחימה, אדרב' זה גורם אח"כ שתהיה עמו פנים בפנים. ואפשר לפרש ג"כ כי כוונתו על יחוד בשכמל"ו, שהוא לרחל בהיותה עדיין בהיכל אהבה, וכמ"ש שהוא משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה, תאמר יש לה גנאי, לא תאמר יש לה צער, התחילו עבדיה הביאו לה בחשאי, ועיין בספר הכוונות היטב בענין זה כי אין כוונתי להאריך, רק העולה לעניינינו הוא כי זה היחוד נעשה בחשאי בהיותה עדיין נקודה בהיכל אהבה דבריאה, ושם בבריאה נאמר ובורא חשך. וזהו קדרה. וכל זה כדי להסתיר מהמלאכים שלא יקטרגו כפי דברי הזוה', ומ"מ בזה הנה היא מזומנת לקבל נשיקין אח"כ בהיכל הרצון, כי שם נא' וישק יעקב לרחל. ואח"כ פי' עוד הזוה' ז"ל, תו שחורה אני מסטרא דלתתא, ונאוה מסטרא דלכון וכו', עד ובגין כך אל תראוני שאני שחרחורת, לא תסתכלון בי כלל בכל אינון תקוני דילי דאינון בסטרא דתתאי. נראה שכוונתו לומר כי השכינה אומרת אל המלאכים כי מצדם אין לה שום חסרון, אבל מצד התחתונים אעפ"י שעושי' לה איזה תקון, אומרת להם שאינו כלום, יען הנה היא בסוד נקודה, וזהו כאהלי קדר. שהוא לשון קדרות, ואומרת אל תראוני וכו'. ואמר עוד דהא בגינהון נזיף בי שמשא, שהוא הז"א, ולאו איהו בלחודוי אלא בני אמי נחרו בי. נה"י דאי' הנק' בנים, בני אי' נחרו בי, השפיעו בי מוחין דקטנות, שהם ג' אלקי' שעולי' כמנין חר"ן. אבהן דעלמא שהם נכנסי' בחג"ת דז"א שהם האבות כידוע, כד חמו קדושתא דילי מסטרא דתתאי וכו', עד כד חוטא חדא דחסד עלאה דאתמשיך עלה, והאי כרי בההוא קליפה ותבר חיליה, ויהיב לה נוי ושפירו. ואיהי אמרה שחורה אני מסטרא דערלה, ונאוה מסטרא דההוא חוטא דאתמשך עלי. והכוונה לומר כי גם היחוד העושה בעמידה בברכת אבות, שהם מעלים אותה לאתחברא בבעלה, גם בזה אומרת אל המלאכים, אל תראוני שאני שחרחורת, וזה מפני דרכי שלו'. וגם שלא יעכבו, ואומ' אח"כ שהנה היא אומרת האמת יען אין לה רק חוט של חסד שהוא שובר הקליפה, וזה כמ"ש על למען שמו באהבה, גם מ"ש אח"כ בזוה' ונאוה מסטרא דאור קדמאה. הכוונה על החסד העליון הנק' יומם כמ"ש, וכל אלו הם נחמות גדולות אל מש"ה ויצא מבת ציון כל הדרה. כי אעפ"י שבזה שלטה הקליפה, מ"מ בחסד ה' בטחתי, אישי ישראל ותפלתם מהרה באהבה יקובל ברצון, ויושב בסתר עליון ישת חשך סתרו סביבותיו, סוכות כאהלי קדר. ושמרו את המלך בצאתו ובבואו לשלו' על ישראל. ובזוה' חדש פ' חקת דף פ"ג ז"ל, (אל) תראוני שאני שחרחורת. מ"ט בגין דאתלבשנא בדינא למידן עלמא, ואמרת לבנהא דקריבין לה גו ביתא אל תראוני ודאי. אי אשתדלתון באורייתא דיהבית לכון לא תדחלון, ואי לא תשתדלון תגרמון לי דבני אמי נחרו בי, למטר לאומי עלמא בגינכון דתתבדרון תמן עכ"ל. גם זו נחמה היא על פ' ויצא מבת ציון כל הדרה, שאמרה להם השכינה לא תראו מזה כי ע"י עסק התורה הכל יהא מתוקן, ואמר אי אשתדלתון, הכוונה שצריך להשתדל ולעמול ולהעמיק בשכלו בעסק התורה, ועי"ז אל תראוני, אין לירא מפני שאני שחרחורת, כי עי"ז תשברו אותה קליפה אשר סביבותי, וזהו ג"כ שמפר' הזוה' פ' זה, חיציך שנונים וכו'. ומלבד מה שפי' שם בזוה', נוכל לומר כאשר חציך כחצי' ביד גבור, הנה הם שנוני' כמ"ש ושננתם, שיהיו ד"ת משוננים בפיך, אז עמים תחתיך יפלו.