רפואה למכה/שיר השירים א/ז

ז'עריכה

שיר השירים:
הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים
שלמה אהיה כעטיה על עדרי חבריך.
איכה:
זכרה ירושלם ימי עניה ומרודיה כל מחמדיה אשר היו מימי קדם
בנפל עמה ביד צר ואין עוזר לה ראוה צרים שחקו על משבתה.

דברי המפרשי' פה א' והמדרש והמתרגם וס' הזוה' ג"כ, כי אלו הם דברי מרע"ה בשעת פטירתו, אמר אל הב"ה בעד ישראל, הגידה לי וכו'. ולפי דרכנו צריך לפרש קודם פ' זכרה ירושלים, והכוונה כמ"ש למעלה בשם הזוה' על פ' איכה ישבה בדד וכו'. כי יום מהומה וכו'. חד יומא אית לקב"ה וכו', ועל דגרמו חובין אסתלק לעילא וכו', כדין קם משפולי משכנא וכו' עכ"ל. וכבר עשו חז"ל משל על מש"ה מי האיש החכם ויבן זאת על מה אבדה ארץ על עזבם את תורתי, על ע"ז על ג"ע על ש"ד לא נאמ' וכו'. ואמרו שהוא משל למנגן וכו'. והנה בעוד שהיו ישראל עוסקי' בתורה, על כל פשעים תכסה אהבתה של תורה, אבל כאשר בטלו התורה, אז זכרה ירושלים ימי עניה, שהם הימים שהיו במצרים, כמש"ה ראיתי את עני עמי אשר במצרים. וכמשז"ל קרוב לתשע מאות שנה היתה שנאה כבושה וכו'. ולסיבת בטול תורה ועזיבת המצוות, לפיכך נשתעבדו בהם המצריים כמ"ש למעלה בפ' (). והבאנו לשון ס' חסד לאברהם ע"ש. והנה בעוד שהיו עוסקי' בתורה, לא היו נרא' אלו הימי', וכמו שהיה ביציאת מצרים שנגלה החסד העליון שאמ' למעלה, וכאשר נסתלק זה לסיבת בטול תורה כמ"ש למעלה, ויצא מבת ציון כל הדרה, אלו ת"ח, והיו שריה כאיילים לא מצאו מרעה של תורה, וילכו בלא כח כמ"ש, אז זכרה ירושלים בגלות החל הזה, ימי עניה שהיו לה במצרים, כמ"ש ומרודיה, הימים שמרדה בהם, והם כל אותם הימי' שנז' בזוה', יומא דבביה, יומא דאקרי מהומה ומבוסה וכו'. והם י"ז בתמוז, וט' באב כמ"ש למעלה, ואחריהם נמשכו כל הימים שחטאה בהם, והם ימי הרעה הנז' בזוה' איכה על פ' וזכור את בוראך וכו'. וגם זכרה ירושלים כל מחמודיה אשר היו לה מימי קדם, שהם ד"ת. כמ"ש במד', כל מחמודיה אלו ד"ת שנאמ' בהם הנחמדי' מזהב ומפז רב. והטעם שזכרה כל זה הוא בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה, ומשם הביאה ראיה והבינה כי השתרגו עלו על צוארה כל אלו הדברים שאמר, ובפרט בטול תורה, כי ידוע כי ע"י עסק התורה נבראים סנגורים ומסייעים לאדם, ובנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה, זכרה העוונות שבשביל זה נפלה, ובשביל בטול תורה אין עוזר לה, ועפ"י הדרך שאמרנו למעלה בשם התקוני' על פסוק היו צריה לראש ז"ל, אינון ערב רב. אויביה שלו, אילין מדי וכו'. והנה כבר אמרנו מ"ש בזוה' פ' וישלח על פ' וירא, כי לא יכול לו ז"ל, וכד חמא דלא יכיל ליה לאורייתא, כדין חליש תוקפא אינון דסמכין לה, וכאן לא אשתכח מאן דסמיך לאורייתא, כדין לא יהא הקול קול יעקב וכו' עכ"ל. וזהו זכרה ירושלים וכו' כמ"ש. והטעם בנפול עמה ביד צר. והוא לראש עליה, ובזה אין עוזר לה, לית מאן דסמיך לאורייתא. פי' לבני עמה, העם המיוחד לה, אדרב' הנה הם עוזרים לאחרים כמ"ש בתקוני' על אויביה שלו, ולכן זכרה וכו'. ראוה צרים וכו'. גם זו רעה חולה גדלה עד לאין מרפא, הלא הוא ראוה צרים, ע"ד מ"ש תורה ורדו בכם שונאיכם. איני מעמיד השונאי' אלא מכם, שהם יודעים מסתורין שלכם, וכן ג"כ כאן, ראוה צרים וידעו המסתורין שלה, ולכן נפלו מאיגרא רמא, גם שחקו על משבתיה. אז"ל על ריב"ז ששבת מתוכה. והכוונה שאין עוזר לה, לא לעמוד כנגד צרים, שהרי לא היה יכול לעמוד נגד הפריצים כידוע, כמ"ש בין וי לוה נמלט ריב"ז, ואח"כ כשיצא מירושלים גם זכותו לא היה יכול להגין וכו'. מפני בטול תורה כמ"ש. א"נ תנא ובדר מפרש, היאך ראוה צרים שחקו, אמר על משבתיה. פי' על שבתותיה שהיא משנה מבגדי חול לבגדי שבת ועשה יותר מדאי, וזה גורם שהצרים נותנים עיניהם בממון וכו'. הוא ג"כ מפני בטול תורה, יען תחת היותם כל כבודה בת מלך פנימה, אם בעל מקרא יעסקו במקרא, אם במשנה במשנה, והולכים לטייל זה גורם ואין עוזר לה, והכתוב או' ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך, אלו בגדי שבת, וירדת הגרן מקום שהסנהדרין יושבי' שם, ולא לשבת עם יושבי קרנות מושב לצים. והנה כל אלה ראתה עינו של מרע"ה, וכמשז"ל ויראהו ה' את כל הארץ וכו' עד הים האחרון. ופירשו ז"ל עד היום האחרון. ולכן התפלל עליהם ימציא להם בכל דור ודור פרנס לפי דורו, וזהו אשר יצא לפניהם בזמן הגלות ח"ו, ואשר יבא לפניהם בזמן הגאולה וכו'. ועל כל אלה אמר אלקי הרוחות לכל בשר שיהיה הולך עם דעתו של כל א' וא'. וזה ג"כ לפי הצורך והשעה, ועתה אז"ל כי הנה הוא האומר אל השי"ת, באותה שעה הגידה לי שאהבה נפשי. פי' הגידה לשון המשכה, וכן נר' מדברי הזוה', גם נר' משם שהוא לשון קשר, מלשון בתר דאגידת ביה. ואמר המשך לי או קשר אותי עם ישראל שאהבה נפשי. אומה שאהבה נפשי, אומה שנתתי נפשי עליה, כמ"ש כי נשמתו של מרע"ה הנה היא הולכת עם נשמותיהם של ישראל ומאירה בהם, וזהו אומה שאהבה נפשי, וגם נתן נפשו עליהם והיה רוצה להאיר בנשמותיהם, למען על ידו יזכו לתורה, וזה בקש בשעת מיתתו אחרי שראה שאינו נכנס לארץ, שאילו היה נכנס בארץ היה מתקיים נתתי את תורתי בלבם ועל לבם אכתבנה. ולא היה מחלוקת בד"ת, גם לא היו גולים ישראל מעל אדמתם, ועתה שאינו נכנס אמר הגידה לי, כמ"ש איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים. שהוא עת צרה לצאן, א"א להם להתקיים ולעמוד אם לא אהיה עמהם בצרה וכו'. וכל זה מרוב אהבתו את ישראל, והנה אמרו במדרש שלא אהיה כרועה הזה שנכנסו זאבים מדיים לתוך עדרו, והוא עוטה את (בגדו) ויוצא עכ"ל. הנה אז"ל זאב ערבות ישדדם. זו מדי. וכן אמרו ג"כ בנימין זאב יטרף. מרדכי שבא מבנימין, זאב שהוא מדי יטרף, גם אמרו בענין גזרת המן ז"ל, מיד יצתה התורה בבגדי אלמנות ונתנה קולה בבכי לפני הב"ה עכ"ל. והטעם כי ע"י ישראל התורה מאירה, הן בענין פנימיות הן בענין חצוניותה, שהוא דמיון המלבושי', ובהבטל ישראל ח"ו, הנה התורה הנה היא כאלמנה, ובגדיה גם כן שהוא חצוניותה, ופשטי דבריה הם בגדי אלמנות ח"ו. גם בזוה' אמרו פ' בראשית, כל מאן דחאב כאילו אפשיט לשכינתא מלבושה, והאי איהו ענשא דאדם, וכל מאן דמקיים פקודין דאורייתא כאילו הוא לביש לשכינתא בלבושהא וכו' עכ"ל. והנה עפ"י הדברים אלו נאמר כי כוונת משה היתה לשמור את ישראל בגלות כמ"ש. ובפרט בגלות מדי, אמר שלא אהיה כרועה הזה שנכנסו זאבים מדיים לתוך עדרו, אלו ישמעאל. והוא עוטה את בגדו. זו התורה כמ"ש, ויוצא. ולכן בקש ע"ז ואמר הגידה לי שאהבה נפשי, ובמדרש אמרו איכה תרעה בימי מלכיות, ואיכה תרביץ ע"י אחרים. ולכן פי' איכה תרעה, בימי מלכיות, והוא בזמן שהאומות שולטים על ישראל אבל עדיין הם שרויים על אדמתם, ושאל על אותה שעה, איכה ירעה אותם, יען קשה יהיה להם לישראל לעסוק בתורה, וכמו שהיה בימי דבורה, כמ"ש בתחלה חדלו פרזון בישראל חדלו. ואח"כ שגברה ידם, שם יתנו צדקות ה'. שהם ד"ת. ואיכה תרביץ בזמן הגלות בשעבוד מלכיות, שאז ההנהגה היא ע"י אחרים, ע"י השר השולט בכל מקום שהם, ובזוה' שיר השירי' אמרו, איכה תרעה, בחרבן ראשון. איכה תרביץ בצהרים, בחרבן שני. אפשר שלמדו ז"ל זה ממ"ש במקום אחר, כי מקדש ראשון היה בזכות אברהם, ואמר איכה תרעה בחרבן ראשון, כי עד עתה בבניינו היה רועה אותם מצד החסד של אברהם שזן ומפרנס כל העולם כידוע, ועתה שחרב איכה תרעה. גם כנגד בית שני שהיה כנגד יצחק, מדת הדין, אמ' איכה תרביץ בצהרים. וכל כוונתו של מרע"ה היתה שלא ישכחו ישראל את התורה. וכמ"ש כי לא תשכח מפי זרעו, ובכל דור ודור ישים אלקי' שופטי' בארץ, להדריך את ישראל לעסוק בד"ת, וז"ש שלמה אהיה כעוטיה. ופי' במד' שלא אהיה כאבל שהוא עוטה של שפמו ובוכה, כמד"א ועל שפם יעטה. פי' שלא יהיה כאבל שהוא אסור בד"ת, רק עוטה על שפמו ושותק ובוכה מפני הצרות שארעו לו. וכבר אמרנו מה הוא הבכיה, שהוא הורדת הדינין והשפעתם, וכן בקש מרע"ה שכיון שהוא מאיר ונותן נפשו על יש', אם לא יעסקו בתורה, הנה הארתו בהם אינה ניכרת, והנה הוא כאבל זה ח"ו, שאל ובקש מהב"ה איכה ירעה איכה ירביץ וכו'. וכל זה מרוב אהבתו את יש'. ומלבד התשובה שבאה לו בפסוק שאחריו, אם לא תדעי לך וכו'. כמשז"ל. עוד הועילה תפלתו כי אפי' בפ' שכנגד זה שהוא זכרה ירושלם, נרמז בו קצת נחמה וכמו שנפרש, זכרה ירושלם ימי עניה ומרודיה, כמשז"ל בימי עניה זכרה מרדין שמרדה בהב"ה. הכוונה כי לא אירע לישראל כמו שאירע לפרעה וחביריו ח"ו, אשר עליהם נאמ' ויחזק ה' את לב פרעה. רק בימי עניה זכרה מרדין שמרדה בהב"ה ומצדקת עליה את הדין, וגם הנה היא זוכרת כל מחמדיה אשר היו לה מימי קדם, שהם ד"ת. ולא שכחה בכל זרת מכתב עוז חביון, ומפני שאו' כל מחמודיה, פי' במד' על שאר דברי חמדה, ואמרו רבנין דהתם אמרי, כד תוספון (פי' כשמלקין) כלה, מדכרא שבעה יומין דמשתותא, ורבנין דהכא אמרי כד חפיא ברא מדכרא שלותא דבית אבוהי עכ"ל. ונ"ל כי כוונתו להודיע איך הכירה כי הכל הוא לסיבת העוונות והמרדין שמרדה בהב"ה, ובתחלה אמ' כד תוספון כלה וכו'. כי הכלה הזאת חביבה היא, והכירה כי בעלה שלם ואינו משתנה מרצונו הטוב, ורק עוונותיה הטו אלה, וכמש"ה דרכך ומעלליך גרמו אלה לך, וכשהיא לוקה אינה קוראה תגר ח"ו, רק מדכרא שבעה יומין דמשתותא, וזוכרת כמה היתה חביבה באותם הימי', וגם עתה לא זז מחבבה, רק הנה היא לוקה ומשתלמת על עוונותיה ואח"כ תחזור כבראשונה, וכמ"ש בהקדמה על פ' הלוך וקראת באזני ירושלם וכו'. ורבנין דהכא אמרי כד חפיא ברא וכו'. הכוונה לומר כי הכירה ד"א יותר על העוונות, והוא כי מעצמם אהבו זרים ואחריהם הלכו, ובעזבם את ה' מדעתם ורצונם גלו מעל שלחן אביהם, וילכו אחרי ההבל, וכאשר אכלו מפרי דרכם, וזהו כד חפיא ברא, מדכרא שלוותא דבי אבוהי. וזכרו השלוה שהיה להם עם הב"ה, וכל אלו הדברי' הנה הם זוכרים ומצדיקי' עליהם את הדין, בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה, הכירה כי הכל בהשגחה, כי מעצמה נפלה בתחלה, ועי"ז אין עוזר לה, ואפשר שאלו הב' משלי' נרמזו בכתוב עניה, הוא מ"ש כד חפיא ברא וכו'. כי בצאתו מבית אביו אחזוהו ימי עוני, ומרודיה הוא רמז לאשה המורדת, וזהו כד תוספון כלה וכו'. וכיון שהצדיקה את הדין על עצמה, מאת ה' היתה כי ראוה צרים והכירו בחשכותה ושחקו על משבתיה, על שבתותיה. הנה אז"ל כי הקווי אל השמחה יקרא שחוק, והצרים היו מקוים אל השמחה ע"י שבתותיה, וזה כי ידוע כי יום ש"ק שמשמרי' ישראל בגלות, הוא דמיון המלך שבא אצל אשתו בבית אחרי', וכמ"ש על המשרה אשתו ע"י שליש. ואוכלת עמו מלילי שבת. והצרים הנ"ל הכירו במעלתה והניחו אותה לשמור מצוותיה, ובפרט השבת, יען הכירו כי בשלומה יהיה להם שלו', ע"י שיאיר ה' פניו אליה בביתם וברשותם. וגם זו תנחומין לישראל לשמור מצוות ה', וזה היה ע"י תפלת מרע"ה שהתפלל עליהם בפסו' הגידה לי כמ"ש. א"נ נפרש הפסוק כפשוטו, זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה, כמשז"ל בימי עניה ומרודיה. (מאן דרגיל) למסבל בצערא, ומאן דלא רגיל למסבל בצערא, ואתי צערא לתרוייהו, ממאן הוי צערא יתיר, הוי או' מאן דלא רגיל בצערא, כך כשירדו יש' למצרים וכו' עד בני ציון היקרים עכ"ל. וכל זה זכרה בראות עצמה בצרה גדולה, והוא בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה, הכירה כי הנה כמשז"ל אבב חנוותא נפישי אחי מרחמי, אבב בזיוני לא אחי ולא מרחמי. ונוסף על זה ראוה צרים אשר עד עתה לא ניתן להם רשות להסתכל בהם, וכמשז"ל אין לך בית רובע בחללו של עולם שאין בו כמה אלפים מזיקין, וכל א' יש לו פרוה נתונה על פניו, וכשאדם חוטא מסירי' הפרוה מפניו ומסתכל בו ומזיקו, וכיון שראוה צרים כמ"ש, שחקו על משבתיה, כמשז"ל על שבתותיה. כי ביום שבת מסתלקי' החצונים ומתטמרין בנוק' דתהומא רבא, וכיון שעתה ראוה צרים וניתן להם רשות להזיק לא איכפת להם. והנה הם משחקים על השבת, כי כבר ניתן להם רשות כמ"ש. ועל כל אלה הדברי' הקדים בנחמה פ' הגידה לי שאהבה נפשי. והם דברי כ"י לפני הב"ה, ע"ד מש"ה הטה אלי אזניך ענני כי עני ואביון אני. וכמ"ש בזוה' פ' בלק על פ' תפלה לעני כי יעטוף וכמ"ש, וזה בראות עצמה בצרה בימי עניה ומרודיה, ונפל עמה ביד צר ואין עוזר לה. אז זכרה כל מחמודיה, ואמרה לית אנא מובד סברי מן בריי. והפכה עצמה כלפי הב"ה ואמרה נפשי הגידה לי, מלשון נגיד ונפיק, כמ"ש שהוא לשון המשכה, המשך לי שפע שאהבה נפשי מהיכל אהבה שמשם המזון בא, וכמ"ש בהיכלות דפקודי, ששם יש שם של שד"י, והם סוד שני שדים. וכמ"ש וע"ד אקרי שדי, ובגין דמספקא מזונא לכלהו תתאי וכו'. ויהיה פי' הגידה לי שאהבה נפשי, כמו הלחם אכל ראובן, וההמשכה שאמרה תהיה עי"ז, איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים. פי' א"י כ"ה. היינו ע"י יחוד ק"ש שעולה עד א' י', ויש בה כ"ה אתוון בפ' שמע, וכ"ד בבשכמל"ו, אשר עם הכולל הוא כ"ה, וכמ"ש על פסוק ויפן כ"ה וכ"ה. וזהו איכ"ה, הוא עצמו תרעה את ישראל, אי כה תרביץ בצהרים, ודרך רמז רמוז תרעה, בגי' תרע"א עם ד' אותיות השם, גם תרביץ בגי' שב"ת, ובגי' א"ל אדנ"י וא"ד. וכל אלו הם רמוזים בכוונת ק"ש. והנה בזוה' בהיכלות דפקודי אמרו בהיכל זה ז"ל, מהכא נפקי תרין ממנן, ואקרון אהבה על שמא דהיכלא, ואלין קיימין לאשגחא על כל אינון דייחדי יחודא דמריהון ומסרי נפשהון עליה ברחימו, וסלקין ואסהידן לעילא עכ"ל. א"כ ע"י היכל אהבה ימשיך שפע יחוד ק"ש, וידוע ג"כ ששם היחוד. וא"כ אעפ"י שאין עוזר לה, הנה ע"י א"י כ"ה תרעה, וע"י א"י כ"ה תרביץ בצהרים, בתוקף הגלות, וכמ"ש למעלה בשם האר"י זלה"ה כי ע"י שנמסור נפשנו על יחוד ק"ש על קדושת שמו, יש תקון קצת. וכל זה נעשה בהיכל אהבה כידוע, באופן שמהיכל אהבה נמשיך שפע ע"י יחוד ק"ש, איכה. ועי"ז תרעה ותרביץ את ישראל בצהרים שהוא תוקף הגלות, ועי"ז שלמה אהיה, בשלמות. וכמ"ש בזוה' אהיה בשלם כעוטיה. אם נפרש כדברי הזוה', אתעטיף בעטופא דקודשא עלאה דאיהו שמא קדישא י"ה. ופי' ע"י יחוד ק"ש אהיה בשלימות כאילו אני מלבשת לאו"א ועולה עד י"ה, אך לפי פשוטו ג"כ נוכל לפרש, בשביל ישראל למטה, אעפ"י שבמצוות דלה והנה היא כימי עניה ומרודיה, מ"מ היא שתעמוד לה להצילה ולהיות בשלמות ותקובל תפלתי ברצון, כמ"ש בזוה' על תפלה לעני כי יעטוף, כי תעטוף מבעי ליה, מאי כי יעטוף, אלא איהו עביד עטופא לכל צלותין דעלמא, ולא עאלין עד דצלותיה עאלו. וקב"ה אמר יתעטפון כל צלותין וצלותא דא תעול לגבאי, לא בעינא הכא בי דינא דידונון ביננא וכו' עכ"ל. וזהו שלמה אהיה כעוטיה. שהיא מעטפת שאר התפלות, וזהו על עדרי חביריך, אלין אינון דרגין קדישין, כדברי הזוה'. א"נ כמ"ש על פסוק ונאספו שמה כל העדרי', אילין משריין וכו', אלין בצלותין ובבעותין. הנה שאל המתפללי' קראם עדרי'. א"כ אעפ"י שבימי עניה ומרודיה אין עוזר לה, מ"מ השי"ת הנה הוא עוזר דלים.

במדרש, א"ר יצחק מעשה בקרתנית א' שפחה כושית שירדה למלאת מן העין היא וחברתה, אמרה לחברתה, חברתי למחר אדו' מגרש את אשתו ונוטלני לאשה, א"ל למה, בשביל שראתה ידיה מפוחמות, א"ל אי שוטה שבעולם וכו' עכ"ל. אפשר שזהו כנגד מש"ה וילכו בלא כח לפני רודף. בתיקו' תקון נ"ה ובשאר מקומו' ז"ל, ורזא דמלה ה' אלקינו ה', יד הגדולה. כוז"ו במוכס"ז כוז"ו, יד החזקה. ואינון אי' עלאה ואי' תתאה, וכלא כ"ח פרקין דאתמר בהון, ועתה יגדל נא כח אדנ"י, ודא כח מעשיו הגיד לעמו, כח מעשה בראשית. ועוד אית יד דאתקרי יד רמה, ודא ידוד יו"ד ד"א וא"ו ד"א, ואיהי יד תניינא אדיד, אל"ף ד"א יו"ד ד"א, ודא כח. בזמנא דחבו ישראל אסתלק האי כח מנייהו, ואתמר בהון וילכו בלא כח לפני רודף עכ"ל. ומהר"א גלאנטי פי' המאמר הזה ע"פ דרכו יע"ש. ונוכל לומר כי ידוע כי ברכת "על נטילת ידים" הכוונה הוא בג' ידות, יד ימין הגדולה, ויד שמאל החזקה, וחבור הידים יד רמה. גם יש מים פסולים ומים כשרי', ובתחלה הם מים דאלקים כמבואר בס' הכוונות, ואח"כ הם הג' ידות, וב' פעמי' בכל י"ד הם כ"ח, והנה עיקר "נטילת ידים" הוא להסיר רוח הטומאה השורה על הידים, ועד דלא נטל ידוי רוח מסאבא שריא עלוי ומרעין רדפין אבתריה, ומדה של פורענות מזומנת לו, כמבואר בזוהר במקומות רבים. ואפי' נטל פעם א', מ"מ יש רוח א' ששמו 'בת מלך' שמקפדת ואינה מסתלקת עד ג"פ, ולזה א' הכתוב וילכו בלא כ"ח לפני רודף, וכמ"ש בזמנא דחאבו ישראל, אסתלק האי כח מנייהו, ואתמר בהון וילכו בלא כח לפני רודף עכ"ל. כוונתו שזלזלו בנטילת ידים שיש בהם כ"ח פרקין, וגם הכוונה הם ג' ידות, כמ"ש הלכו בלא כח לפני רודף, דמרעין רדפין אבתריה ושאר דברי'. ועתה אמרו ישראל אל תראוני שאני שחרחורת, וכמ"ש במדרש בשביל שראה ידיה מפוחמות, ששזפתני השמש, מדת יום, שלא נטלתי ידי כראוי שחרית, ועי"ז בני אמי נחרו בי, שהם אלקים שהם המים דאלקי' שאמרנו. א"נ בני אמי, בני אומתי כמ"ש במד'. וזה ידוע משז"ל על כ"ד דברים מנדין את האדם, וא' מהם הוא המזלזל בנטילת ידים, וכמ"ש במס' עדיות, את מי נדו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים. ועתה במעט מים וכו' יחזור להתלבן, ולא ימות בנדויו ח"ו, ולכן אל תראוני שאני שחרחורת, יען כי קוי ה' יחליפו כח וכו'. ובמד' איכה, וילכו בלא כח לפני רודף. ר' עזריה בשם ר' יהודה ברבי סימון אמר בזמן שישראל עושי' רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה, כמה דאת אמר באלקי' נעשה חיל. ובזמן שאין ישראל עושי' רצונו של מקום, כביכול מתישין כח גדול של מעלה, דכתי' צור ילדך תשי. ר' יהודה בר' סימון בשם ר' לוי בר פרטא, בזמן שישראל עושי' רצונו של הב"ה, מוסיפין כח בגבורה, כד"א ועתה יגדל נא כח אד'. ובזמן שאין עושים רצונו של הב"ה, כב יכול מתישין כח גדול של מעלן והולכי' גם הם בלא כח לפני רודף עכ"ל. וצריך לדקדק במאי פליגי, ולמה א' אומר מקום וא' או' הב"ה, ולמה בראשונה אמר כד"א ואח"כ אמ' דכתיב. ונל"ל דרך דרש וה' יצילני משגיאות. כי הנה אמרו המקובלים ז"ל בדרוש המקיפים, כי בדעת ז"א יש ג' שמות ע"ב ס"ג ב"ן שעולי' בגי' מקו"ם עם הכולל, גם שם ההוי"ה בהכאה, יפ"י, הפ"ה, ופ"ו, הפ"ה, בגי' מקום. וזהו סוד שאמור ביעקב, ויפגע במקו'. שהגיע עד שם עכ"ל. והנה אז"ל מהו במקום, במקו' הנזכר במקום אחר, וירא את המקום מרחוק, זה בית המקדש. והנה בית המקדש הוא המלכות, נוק' דז"א, שעליה אמרו שאמר הכתוב בחכמה יבנה בית. שהם ב' פעמים או"ר, בהסתלק הא' (ו"ר ו"ר) עולים בגי' בי"ת והוא בגי' שחו"ק, והם שני שלישי חסד, שהם ב' פעמי' כ"ד, שהוא בגי' חי"ל. וז"ס באלקי' נעשה חי"ל. ובס' הכוונות בפ' פותח את ידיך, פי' ז"ל, ובמלת 'רצון' תכוין להמשיך מרצון העליון שם דפ"ק, שהוא האחוריים של ע"ב שהוא מיסוד אבא שבתוך רישא דזעי', ושם קס"א שהוא אדי"ד דיודי"ן, היסוד דאי' שבראש ז"א, ובשתי יסודות אלו תכוין להמשיך מזון ושפע לעולמות, ועל ידם יתמתקו בחי' הדינים המונעי' הפרנסה, והם סוד ב' עינים הנז' בפ' הקודם, ובעינים יש ב' דמעות שמהם יורד הדין, והם למטה בעינים של נוק' רחל, ותכוין להמתיק רחל שהיא נוק' תתאה, וב' דמעות היורדי' בימא רבא היא, שהיא בגי' ג"כ, וע"י רצון שהם דפ"ק וקס"א תמתיקם כנז' עכ"ל. ונ"ל דהכי פירושו, כי ב"פ דמע"ה שהם ב' דמעות עולים כמנין רח"ל, ולמעלה מזה א' ז"ל, אמנם כוונת שם זה בשחרית קודם ובא לציון, הוא בשם הוי"ה במילוי יודי"ן, כי הוא סוד החכמה, דמתמן אתא מזונא עלאה כנז' בזוה', והוא סוד פא"י ג"כ, שהם ד' יודי"ן של שם ע"ב הנז', והם בגי' ומלוי המלוי של זה עכ"ל. הנה שבראש ז"א יש דפ"ק וקס"א בגי' רצו"ן, ושם ג"כ בראשו יש הדעת ג"כ, שיש בו ג' שמות בגי' מקו"ם, ומן הרצון הזה נמשך המזון שהוא בא משם, ע"ב עם כ"ח אותיות המלוי, גם כתר הנוקב' הוא ב' שלישי החסד בגי' חו"ל. וזה נ"ל כוונת המאמ', בזמן שישראל עושי', פי' ממשיכים, מלשון עשו דדי בתוליהם. והם ממשיכי' מרצונו של מקום, שהוא הרצון שבו, אז ז"א אשר שם המקום כנז', עי"ז מוסיפי' כח, שהם כ"ח אותיות המלוי הנז' של ע"ב בגבורה, מלכות שהיא גבורה תתאה, והכח הזה הוא כמד"א באלקים שהוא מלכות, נעשה חיל כמ"ש. ובזמן שאין יש' עושים רצונו של מקום, מתישין כח גדול של מעלה, דכתי' צור ילדך תשי. ר"ל כי ע"י המשכת הרצון נמשכים מימי החסד שע"י נגדלים אברי קומת המלכות, היא נבנית מן הגבורות דמיון המים המגדילים את האילן. ובזמן שאין ישראל עושי' רצון הנז', מתישין כח ההגדלה הזאת, דכתי' צור ילדך תשי. כב יכול לשון תשות. וכן הוא או' ג"כ ותשכח תש כ"ח. אבל לדייק יפה ראית הכתוב, וגם ידוקדק פי' באלקים נעשה חיל, צריך להביא מ"ש בספר עץ חיים (שער י"ז פרק ד') וז"ל, בז"א יש בו הוי"ה, ונוק' יש בה שם אלקים במלוי ההי"ן שהוא בגי' צו"ר (ע"ה) והם דינין, ולהמשיך האור מז"א אליה, צריך להכות בצור, שיכה אור היו"ד דהוי"ה דז"א ויהיה יפ"י, ואח"כ יפ"ה, ואח"כ הפ"ה, ואח"כ הפ"ו ואח"כ ופ"ו, ואח"כ ופ"ה, וכל זה בגימ' צו"ר, ואז יוצא הארה לצור דאלקי' דההי"ן שבמלכות ע"כ. ועפ"י דרך זה יאמ' הכתוב באלקי', בתוך שם אלקי' שהוא מלכות, שם אלקי' צור לבבי וחלקי, נעשה חיל, שהיא הארת ז"א הנז', ודרך רמז ג"כ נאמר כי נעשה הוא בגי' תכ"ה. והוא שם קדוש, ועי"ז והכית בצור, וזהו באלקים נעשה, תכ"ה. כמ"ש חיל. וזהו בזמן שעושי' רצונו של מקום, שממשיכים הארת ז"א בנוק', אז נעשה חיל, ובזמן שאין עושי' מתישין כח גדול של מעלן, שאין בו מי שיכה ואומר לו גדל, וזהו צור ילדך, שהיא המלכות היולדת נשמותיה תשי, יען הוא יחיד ואינו נמתק. ר"י בר סימון בשם ר' לוי בר פרטא בזמן שישראל עושי' רצונו של הב"ה, תואר הב"ה יצדק לפעמים על כללות האצילות, וכנר' ממ"ש בס' הכוונות על ואנו כורעי' ומשתחוי' וכו'. וכשישראל עושי' רצונו, פי' שממשיכי' ממזל הח', שהוא נוצ"ר אותיות רצו"ן, וזה הוא מתגלה במנחת שבת כידוע, ואז מוסיפין כח בגבורה שהיא בינה, כמה דאת אמ' ועתה יגדל נא כח אדנ"י, וזה כמ"ש בזוהר פ' שלח לך ע' ש"ז על פ' זה וז"ל, ת"ח כד אנהיר עתיקא קדישא סתימא במוחא, ומוחא אנהיר ללבא, כדרך נעם ה', והא אוקימנא ודא הוא כח ה', ההוא חילא דאתי מעתיקא קדישא סתימא דכל סתימין, יגדל נא, דיתרבי ויסק לעילא לעילא ויתנגיד ויתמשך לתתא עכ"ל. הנה שדרשו פסוק זה על הארת ע"ק, וידוע כי מהארת נוצר חסד יבא השפע לאו"א, ושם בבינה של שניהם יש כח ה', שהם הכ"ח אתוון דע"ב דאבא, ודס"ג באי'. והם מתגדלי' שמתפשט הארתם לחוץ, וכשאין יש' עושי' וכו'. והולכי' גם הם בלא כח לפני רודף, שאפי' הכח התחתון אין להם, והכ"ח זה התחתון הוא יו"ד עם ה"י בגי' כ"ה, ועו' קח ג' י' מן י' של מלוי ה"י, הרי כ"ח והוא בסוד חשבון לבד, ובזה מתלבשת כ"ח אותיות של מלוי המלוי, ועיין בשער או"א פ"ט. והם הולכים בלי הכח הזה לפני רודף. א"נ יפורש רצונו של מקום, שהוא ליחד ה"ה עמהם, אז נאמ' באלקי' נעשה חיל, וההפך בהפך, וכנגד זה אמרה כ"י אל תראוני שאני שחרחורת וכו'. אי אשתדלתון באורייתא תעיילי בעקרא דשרשא, וע"ד מזונא דילהון מההוא אתר קדישא קא אתיא עכ"ל. וימשכו מהרצון העליון, והמוחין דז"א ויתיחדו זו"ן, וע"כ זה אין צריך להאריך, גם מ"ש אח"כ במד', היה אדם או' לחבירו, השנני פ' א' ואו' אין בי כח, א"ל הב"ה תבא לכם שעה ואני עושה לכם, כך וילכו בלא כח, התקון לזה הוא ע"י עסק התורה כמ"ש. עוד אמרו א"ר אחא כשם שלא גלו אלא ברודף מלא כך אינן נגאלין אלא בגואל מלא, דכתיב ובא לציון גואל. מלא כתיב. אפשר שזה נרמז בפסוק שחורה אני ונאוה אל תראוני שאני שחרחורת. ע"ד שפי' בזוה' שיר השירי' שזה נאמ' על אות י' דאיהו נקודה א' חדא בלא רשימו אחרא, ע"ש כי האריך הרבה. ונ"ל לומ' לפי דרך זה כי בשעת הגלות נתקבצו כל חלקי הקדושה ולא האירו כלל, ולכן גלו ברודף מלא, ולעתיד לבא ג"כ יגאלו עד"ז, כי יתקבצו כל חלקי הקדושה, עתידים כל בית כנסיות שבח"ל להעקר ממקומם ולהשתל בא"י. ואז אל תראוני שאני שחרחורת, כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה'.