רפואה למכה/פתיחתא דאיכה רבתי/כט
כ"ט
עריכהזַבְדִּי בֶּן לֵוִי פָּתַח, אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה. אַתָּה מוֹצֵא עַד שֶׁלֹא נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הָיוּ יוֹשְׁבִין בִּפְנֵי עַצְמָן וְהַשְּׁכִינָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְכֵיוָן שֶׁנִּגְאֲלוּ נַעֲשׂוּ כֻּלָּן הוֹמנְיָא אַחַת, הה"ד אַךְ סוֹרְרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה (תהלים סח, ז). (ובילקוט מוסיף: וְשָׁרְתָה שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶם), וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ חָזְרָה שְׁכִינָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְיִשְׂרָאֵל בִּפְנֵי עַצְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר אַךְ סוֹרְרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד. עכ"ל.
המאמר לפי פשוטו הוא מובן, אמנם נ"ל לדקדק כמו שדקדקנו הרבה פעמים אומרו "אתה מוצא" מה היא מציאה זו, ובפרט כי נר' כי המציאה היא כי בהיותם במצרים היו כל א' וא' בפני עצמו, וכך היה לו לומר עד שלא נגאלו ישראל וכו' וכיון שנגאלו אתה מוצא שנעשו כלם הומניה א'. אבל נ"ל לומ' עם מה שאמרו ז"ל (ויק"ר לב, ה): בזכות ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים, שלא שינו את שמם וכו'. וא"כ היו ישראל בפני עצמן ולא נתערבו עם המצרים ולא עם שום אומה ולשון אחרת, וזכות זה הגינה עליהם והועילה להוציאם ממצרים ולגאלם, וכמ"ש ג"כ בני ישראל נחתין ובני ישראל סלקין. וזוהי באמת מציאה גדולה, וזהו אתה מוצא עד שלא נגאלו ישראל ממצרים היו יושבין בפני עצמן. וגם אפשר לומ' יושבין בפני עצמן, שלא היו תחת שום שר ומלאך רק מעותדים ומקוים לחסות תחת כנפיו ית', ואעפ"י שהיו בגלות תחת ממשלת שרו של מצרים, לא נקראו עמו ח"ו רק עם בני ישראל, גם השכינה היתה בפני עצמה ולא בחרה לה אומה ולשון רק גם היא היתה מצפה כי ישראל ישלימו עצמם ויצטרפו בכור הברזל, להיות לו אח"כ לעם סגולתו, וגם זו היא מציאה באמת, ולפיכך כיון שנגאלו נעשו כלם הומניה א'. פירוש השכינה וישראל, זה אפשר לומ' לפי גרסת מדרש רבא שבידינו, כפי מה שמגיה אות אמת, אבל לפי מה שמוסיף בילקוט: ושרתה שכינה ביניהם. צריך לפרש ונעשו כלם הומניה א'. דקאי על ישראל בהיותם בגלות, היה כל א' פונה לעבודתו, ולא היו משגיחים זה על זה, ולא היה ביניהם אהבה וחבה, אדרבה אמרו ז"ל שהיו ביניהם דלטורין, וכשנגאלו אז היה ביניהם אהבה ואחוה. וכמש"ה ג"כ ויחן שם ישראל נגד ההר (שמות יט, ב). ואמרו רז"ל בלב א' כאיש א'. וזהו שמביא ראייה מן הפ' אך סוררים שכנו צחיחה. פירוש אף אותם ש[היו] סוררים ובלתי שלמים שכנו צחיחה. פי' שכנו יחד באהבה וחיבה, צמאים כדי לשמוע ד"ת, וכאשר היתה ביניהם אהבה כנז' אז שרתה שכינה ביניהם. ואפשר עוד לומר כי בהיות ישראל בגלות אעפ"י שהיתה שכינה עמהם לשמרם מ"מ היו ישראל בפני עצמן והשכינה בפני עצמה, להיות שהיו האומות משתעבדים בהם בישראל לא היתה השכינה שורה בתוך ישראל כדי שלא יהיה אל האומות אחיזה בשכינה ח"ו, ולפיכך היו אלו בפני עצמן והשכינה בפני עצמה, אמנם כשנגאלו אז לא היה חשש לזה, ולפיכך נעשו כלם הומניה א'. והנה טעם היות האומות שולטים על ישראל הוא מפני כי לסיבת עונותיהם של ישראל נתערבו ניצוצות נשמותיהם הקדושות באומות העולם, גם לסיבת העונות נתערבו ניצוצות הטומאה בנשמותיהם של ישראל, וא"כ אעפ"י שהשכינה בגלות ללקט ניצוצות הקדושה והטהרה, כמ"ש על פ' כי ה' אלקיך אש אוכלה (דברים ד, כד). מ"מ לא יתכן היותה בתוך בני ישראל אם לא יהיו כלם מצד הטהרה והקדושה, ולפיכך היו אלו בפני עצמן והשכינה בפני עצמה, אבל כיון שנגאלו ונמצאו כלם עומדים בצד הטהרה והקדושה אז שרתה שכינה עליהם. וכדי שלא להפטר מן המדרש הזה בלא חדוש אפשר לדקדק עוד אומרו ישראל בפני עצמן וגם שכינה בפני עצמה. ותחלה נפרש אומרו ישראל בפני עצמן, וזה בהקדים מ"ש האר"י זלה"ה בס' הגלגולים וגם במקומות אחרים, כי בתחלה אדם זוכה לנפש דמלכות דעשיה, ועל ידי תורתו ומעשיו זוכה אח"כ לנר"ן, וכל זה דעשיה. ויש בזה חלוקים רבים כמבואר במקומו, וסוף דבר עולה ממדרגה למדרגה עד שזוכה לנר"ן ח"י דאצי'. היינו דמלכות. ואח"כ אם יזכה מצד ז"א, ואח"כ גם מאו"א וא"א. עוד נוסף על זה אמרו כי לפעמי' יזכה האדם ע"י איזה מצוה או יחוד או איזה עסק בתורה, עי"ז יתעבר בו נשמת איזה צדיק או נשמת אדם גדול, הכל לפי גודל המצוה וכונתה והתבודדותו בתורה, וכמו שהאריכו בזה בדברי האר"י זלה"ה, וכל זה בהיות האדם עוסק בתורה ובמצות ועמל בהם, אמנם אם לא יעסוק בתורה ויהיה יושב ובטל אז נמשל כבהמות נדמו, ולפעמים לא יהיה לו כ"א נפש הבהמית שנתנו לו מעת תחילת יצירתו, והנה ישראל במצרים היו עסוקי' בטיט ובלבנים, ולא אתם עוסק בתורה ובמצות זולתי שבטו של לוי כמו שאמרו ז"ל (בספרי) על כי שמרו אמרתך (דברים לג, ט). במצרים וכו'. וא"כ לא היו זוכים לנשמה יתירה או לנר"ן ומדרגות עליונות שאמרנו שזוכים בהם הצדיקים והעוסקים בתורה כמ"ש, אדרבה היו נטמעים והולכים בחומריות, וזהו בחמר ובלבנים וכמשז"ל. ונוסף על זה כי להיותם בארץ מצרים בגלות, כי הדר במצרים מתלבש עליו קליפה אחת מעולם התמורות ועליה מתלבש ד' קליפות של ס"מ, ועל אלו מתלבשות ד' קליפות של עולם רהב, כמו שכתב מהר"ר אברהם אזולאי בס' חסד לאברהם מאמר עין הארץ נהר י"ד. וזהו אומרו שהיו ישראל בפני עצמן, שלא היו מאירים בהם ההארות עליונות וחלקי נר"ן ח"י כמ"ש, וכל שכן שלא היו מתעברים בהם נשמות שאר הצדיקי', ואעפ"י שמצינו שכתב מהר"ש אלקבץ על מ"ש בזוהר (ח"ב צ"ט ע"א) על כי גרים הייתם. שהיו מתלבשים המלאכים בתוך בני ישראל, ובזה היה להם כח לעמוד בעבודת פרך שהיו עובדים עכ"ל. אפשר לומ' שלא היו מתבלשים להאיר עיניהם בד"ת ובמושכלות וכיוצא, רק לסייעם ולתת להם כח כמ"ש, גם השכינה היתה בבחינת אחור דז"א מן החזה ולמטה, ולא היה אור ה' ראשונות מאירות בה, ולפיכך גם עליה יאמר שהיתה בפני עצמה, וכיון שנגאלו אז אמרו במדרש: מיד גלו הצדיקים את ראשן שהיה מכוסה, היינו שנסתלק מהם הלבושים הנז' שהם מעולם הקליפות, ומלבד זה ג"כ נוכל לומר על גלו את ראשן וכו'. שזה נאמר על ז"א כי בתחלה היה תלת גו תלת, ראשו על כרעיו ועל קרבו, עתה נתגדל כמו שאמרו ז"ל על ותרבי ותגדלי וכו' (יחזקאל טז, ז). ונחזור לענין כי כיון שנסתלקו מהן הקליפות כנז' אז גלו את ראשן ונתנוצץ בהם הארות עליונות ונשמה יתירה שהיה להם בכח, עתה יצאו בפועל. ואפשר שלזה כוונו רז"ל במדרש ז"ל (שמות רבה כ, ה): שלחיך פרדס רמונים (שה"ש ד, יג). א"ר לוי משל לא' שהיה לו שדה והיה בה גל של צרורות, עמד ומכרה לאחר, עמד אותו האיש שקנאה והעביר את הגל מתוכה ומצא תחתיו מים חיים, נטעה גפנים עשאה שורות שורות, נטע בה כל מיני בשמים, נטע בה רמונים, העמידה על קנים, בנה מגדל בתוכה והשיב בה שומר, כל מי שהוא עובר עליה היה משבחה, עבר עליה אותו האיש שמכרה, ראה אותה מלאה כל טוב, אמ' אוי לי שכך מכרתי, אוי לי שכך הוצאתי מידי, כך היו ישראל במצרים גל של צרורות, שנאמר גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום (שה"ש ד, יב). כיון שיצאו נעשו פרדס רימונים, נעשו כגפן היין, שנאמר: גפן ממצרים תסיע (תהלים פ, ט). נעשו שורות שורות, ראובן שמעון לוי ויהודה וכן כלם. נטע בה כל מיני בשמים, שנאמר נרד וכרכום קנה וקנמון (שה"ש ד, יד). נטע בה תפוחים, שנאמר תחת התפוח עוררתיך (שה"ש ח, ה). סמכה על קנים אלו קני המנורה, מצאה בה מים חיים, שנאמר מעין גנים באר מים חיים (שה"ש ד, טו). בנה בה מגדל, שנאמר ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו (ישעיה ה, ב). והשיב בתוכה שומר, שנאמר ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך (תהלים קכא, ה). עכ"ל. והנה לדקדק ולתת טעם למשל הזה אפשר לומר כי המשל הוא רמז לשכינה, והנמשל כפשוטו שהוא על ישראל, וידוע כי השכינה נקראת שדה, ובפרט בבחי' הנשמות הנזרעות בתוכה, והנה בהיות השכינה בגלות היתה גל של צרורות, אם שנפרש כמו שמפרש מהר"ם נתן שפירא הזקן זלה"ה בס' מגלה עמוקות אופן ר"נ. שהם ל"ג צדיקים של אומות העולם, וישראל הוציאו כל הניצוצות ממצרים, בסוד וינצלו את מצרים (שמות יב, לו). ואלו הל"ג ג"כ בכלל, ונפרש ונאריך בדבריו בפ' גן נעול (שה"ש ד, יב) לקמן, שהוא כנגד פ' טוב לגבר כי ישא וכו' (איכה ג, כז). או אם נפרש גל של צרורות, כי להיות המלכות כנגד נה"י, מן החזה של ז"א ולמטה נקראת גל, היינו ל' של ג' ספירות נה"י כלולים מי', ולהיות כי הז"א לא היה בעל י' ספירות, לכן הגם כי מן החזה ולמטה הם ב' שלישים, מ"מ לא נחשב רק לשליש א', שהם ג' שליש ספירה א' הרי ל"ג וכך היה שעורה, והיתה של צרורות שלא היו מאירים בה האורות עליונות, וגם היא היתה אוספת הארותיה אליה, בסוד בתולה דתרעין דילה סתומות ביומי הגלות, כדי שלא יהנו ממנה החצונים, וגם בהיותה מתלבשת בחצונים יש לה לבוש חצון שנהנים ממנה החצונים ולא יותר, בסוד צררא בר זוזא, מדרגה מן מדרגה יותר אחרונות שבקדושה שבעשיה, וכמ"ש הרמ"ע זלה"ה בתחלת ס' צבאות ה' ח"א ג'. והוסיף עוד לומ' שנק' צררא. שצורר הקדושה שלא תצא, ואינם נהנים רק מן התמצית וכו' עכ"ל. והנה בהיות השכינה בגלות כביכול היתה ביד החצונים, היינו שהיו נהנים מתמציתה, וכשנגאלה כביכול השי"ת שהוא הז"א ע"י הבינה דמסטרא דיובלא, יצאו ישראל ממצרים, קנה את השדה שהיא השכינה הנז' מיד החצונים, והיתה הקניה ע"י המכות ששלח בהם כמשז"ל במדרש (ויק"ר ב, א): ר' אבא בר כהנא אלמלא היה רוצה פרעה היה הב"ה נותן משקל כל א' מישראל משקלו זהב אבנים טובות ומרגליות. א"ר יצחק ולא קנה אותן בדמים (פי' בתמיה) משפחות משפחות של כינים, משפחות משפחות של ערוב. ועתה אחרי שפרעה שהיה אז ראש הקליפות, מכר את השדה שהיא השכינה כנז', עמד אותו האיש שהוא ז"א שקנאה כנז', והעביר את הגל מתוכה, היינו שהשפיע בה הארות עליונות שקבל מאו"א, עד שנפתחה ויצאו צבאות ה' מתוכה. וזה היה ע"י הארות עליונות שקבל מאו"א, שהם בונים את המלכות ומעבירים הקליפות ממנה, ועי"ז ומצא תחתיו מים חיים, שהם החו"ג הבונים את המלכות, ונקוים אח"כ ומתקבצים ביסוד שלה, שהם סוד מים והם חיים מצד חיי המלך, שהם המוחין העליונים הנק' חיים כנודע, ואז נטעה גפנים. מלבד מ"ש בענין קדוש ליל שבת, כי הגפן בגי' חק"ל שהוא הוי"ה אדי"ד הוי"ה אדנ"י. עוד נוכל לומ' שהשפיע בה אור הבינה מן היין המשומר שבתוכה, שבזה המל' נקראת גפן, כמ"ש מהר"ם קורדווירו זלה"ה בס' הפרדס שער ערכי הכנויים ע"ש. ואמר גפנים בלשון רבים, וגם אמר נטעה, ובשאר אמר נטע בה. ויהיה פי' הז"א אשר ע"י נה"י שלו היא נגדלת, השפיע בכל ספירותיה בסוד השלישים, אור הבינה שהוא היין המשומר כנז', ובזה עשאה ג"כ שורות שורות. וזה כאשר נגדלת וניכר בה הקוים חסד דין רחמים. נטע בה כל מיני בשמים, שהם הדברים הממתקים דיניה ומבסמים דיניה. א"נ הארת והשפעת ג' ראשונות, ובפרט כתר עלאה ששם סוד הבשמים. נטע בה רמונים, הם סוד תרין עטרין דס"ת. העמידה על קנים, בסוד: קנה חכמה קנה בינה (משלי ד, ה). והם סוד ש"י עולמות. אי נמי בדרוש שלוח הקן אמרו כי כשאם רובצת על האפרוחי' או על הבצים, אז אין בה אלא קן רבא אורות, ולכן שלח תשלח את האם, שהוא סוד הזווג או"א עליונים בסוד הגדלות, וזהו למען ייטב לך לעולם שכלו טוב. בסוד גומל חסדים טובים וכו', ובזה והארכת ימים וכו'. ובזה יאמ' העמידה על קנים, שהוא משני בחי' ק"ן צפור הנזכר. והוא בסוד גדלות. בנה מגדל בתוכה, שהוא סוד הדעת או היסוד שכל א' מהם נקרא מגדל הפורח באויר. הושיב בתוכה שומר. שהוא יסוד ז"א הנכנס בתוכה. א"נ הוא אור הבינה השומר אותה מן החצונים, כל מי שהיה עובר עליה היה משבחה. שכן הוא אומר ובהיכלו כלו אומר כבוד (תהלים כט, ט). וגם היה בו אור ג' ראשונות שמשם עיקר השבח. עבר עליה אותו האיש שמכרה. עפ"י הדרך שאמרנו ראה אותה מלאה כל טוב בסוד הגדלות, וגם כל הארות והחסדים והגבורות המתוקות כמ"ש, אמר אוי לי שכך מכרתי, אוי לי שכך הוצאתי מידי. שאילו היה שומע לדברי השי"ת בתחלה והיה שב בתשובה שלימה בתחילה היה נאחז בקדושה והיה מקבל שכר טוב בעה"ז ובעה"ב, וכמ"ש במדרש שהיה הב"ה נותן לפרעה על כל א' מישראל משקלו זהב, וע"י מה שהקשה ערפו מכר אותה במכות שהיו לו ונטרד מן העה"ז ומן העה"ב, ובעל כרחו שלא בטובתו יצאה השכינה מתחת רשותו. כל זה אפשר לפי דברי המשל, ועתה נבא לפרש דברי הנמשל שאומר בפי' על ישראל וז"ל: כך היו ישראל במצרים גל של צרורות. מלבד מ"ש בשם מהר"ם שפירא בעל מגלה עמוקות, כבר אמרנו ג"כ מה שכתב מהר"ם אזולאי זלה"ה בס' חסד לאברהם, כי הדר במצרים יש לו נפש מסנדלפון, היינו ממלכות סנדלפון ועליו מתלבשים לבוש מג' קליפות כלולים מעשר הם ל', ונפש מסנדלפון ממלכות שלו הכוללת הג' שהם נה"י הרי ג"ל. והם באמת של צרורות הצוררים והמונעים השפע וההשכלה ג"כ, והנה כאשר יצאו ישראל ממצרים אעפ"י שלא נכנסו לארץ מיד, מ"מ תכף ומיד נכנסו באויר הקדושה ונפרדו הקליפות מהם ומיד וכיון שיצאו נעשו פרדס רמונים, שאפילו ריקנין שבהם היו מלאים מצות כרמון (סנהדרין לז.), גם נעשו כגפן היין עפ"י הדרך שאמרנו, והיינו שהיו מוכנים לקבל הארת התורה וסודותיה, ואפילו גופם היה מוכן לחזות בנועם ה', וכמ"ש הרמ"ע מפאנו זצ"ל על ראתה שפחה על הים. ראתה בחי' היותר גרועה שבאדם הנק' שפחה מה שלא ראה וכו' עכ"ל. וגם נק' גפן להיות שלא היו מקבלים הרכבה ממין שאינו מינו, כי להיות שהיו כלם בקדושה, לא ישלוט בהם טומאה, והביא ראיה מפסוק שנא' גפן ממצרים תסיע, לומר שבצאתם ממצרים נעשו כגפן, וזה כמו שאמר אח"כ תגרש גוים (תהלים פ, ט). שהם הקליפות הנז', ועי"ז ותטעה בתוך הקדושה. נעשו שורות שורות ראובן שמעון לוי ויהודה וכן כלם, שנעשו ונחלקו לי"ב שבטים כמנין י"ב בקר תחת הים, כל א' וא' במקום הראוי לו. וכן ג"כ עד"ז נעשו דגלים דגלים לטעם הנז', והנה כל אלו הדברים נעשו ישראל מעצמם ע"י מה שהעבירו מהם לבושי התמורות והקליפות כמ"ש. עוד מלבד זה זכו לכמה מתנות טובות מאת השי"ת. וז"ש נטע בה, פי' השי"ת כל מיני בשמים, שנתן כח ביד ישראל למתק מדה"ד בהרבה דרכים, הן ע"י עסק התורה והמצות והתפלות והקרבנות, וגם ע"י שאר דברים אשר יעשו ישראל לכבוד ה', וגם בשמים כפשוטו שהוא רמז לסודות התורה, והביא ראייה מפסוק נרד וכרכום וכו' (שה"ש ד, יד). ועם מה שנפרש במקומו יבא הכל על נכון בראיה מספקת, ועיין בפי' הכתוב לדכא תחת רגליו (איכה ג, לג) ע"ש. נטע בה תפוחים, שהם בסוד חד"ר, תלת גווני התפוח, וגם ע"י בא התעוררות מ"נ, והנה היה להם כח להעלות מ"נ ע"י מעשיהם הטובים ולעורר היחוד, וזהו תחת התפוח עוררתיך. סמכה על הקנים, אלו קני המנורה. הנה אמרו ז"ל (לקוטי תורה פ' בהעלותך) כי המנורה היא רחל, ושבעה קני המנורה הם שבעה ספירותיה. וידוע כי בהיות המלכות פרצוף גמור, וכן כל עוד שתגדל המלכות כן יגדלו כל ישראל עמה, כי בשלומה יהיה להם שלו'. ועתה אומ' שסמך את ישראל על קני המנורה כנז'. אי נמי אפשר לפרש כי להיות הדור ההוא דור דעה, לפיכך סמכה על קני המנורה, שהיו למעלה מז' ספירות המל' שהם קני המנורה, ולפיכך מה שפירש מהר"י סרוק זלה"ה בפי' שירי האר"י זלה"ה, שפי' כי המנורה היא בלאה, יצדק לומ' על הדור ההוא, סמכה על קני המנורה, שהיו דור דעה מצד לאה, היינו אותה לאה שנק' דור המדבר באוצרות חיים ע"ש. מצא בה מים חיים, שנאמר מעין גנים באר מים חיים (שה"ש ד, טו). הנה במשל הביא ענין הבאר הראשון, כי תכף שהעביר ממנה הג"ל, מיד מצא תחתיו מים חיים, וכאן הזכיר אותו כמעט באחרונה. וי"ל להיות כי בשכינה אין שום עיכוב מצדה, ולכן תכף ומיד שהעבירו ממנה הקליפות והגל של צרורות, מיד נתגלו ומצא בה המים חיים, אבל בנמשל שהם ישראל לא זכו להיות בתוכם באר מים חיים אלא לאחר זמן, והנה באר מים חיים היא התורה, ומלת באר כפשוטו הוא לשון ביאור, כמש"ה הואיל משה באר את התורה (דברים א, ה). ומים חיים ר"ל נובעים. וידוע כי לישראל ניתן כח לחדש ד"ת מה שלא ניתן אפילו למלאכי השרת, ובזה יאמר כי בישראל מצא בהם מים חיים שהם נובעים, ומוציאים ד"ת בחידושים רבים מידי יום ביומו ובכל עת ובכל שעה. והנה זה לא ניתן לכל אדם מישראל רק למי שהוא שלם, וגם אחרי העמל והטורח והעיון בתורה, ולפיכך אעפ"י שהעבירו מהם גל של צרורות, שהם התמורות והקליפות הנז', לא זכו עדיין להיות כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק בחידושי תורה, רק אחר שנעשו כפרדס רמונים מלאי מצות כרימון וכגפן היין, מוכנים לקבל סודת התורה, וגם שורות שורות, שכל שבט ושבט מחדש לפי מדרגת שבטו, וכמ"ש הראב"ד בפי' לס' יצירה, המדרגות והמעלות שיש לכל שבט בפני עצמו יותר מכל שאר בני אדם, וכן כתב מהר"א אזולאי בס' חסד לאברהם. וגם אחר שהשי"ת השפיע בהם בשמים ותפוחים, פי' שלמד להם הקדמות מעולות אשר בהם ידעו לחדש ד"ת לפי ההקדמות שבידם, והביא ראיה מפסוק מעין גנים באר מים חיים, וגם זה לפי מה שנפרש במקומו כי כונות הכתוב הוא כי ע"י מה שהצדיקים מעלים מ"נ ע"י עסק תורתם וכונתם הנכונה, יש להם כח להוריד מ"ד מן המזל העליון הנק' לבנון, ועיין בפי' הפסוק ומה שהאריך בו בעה"ו:
בנה מגדל בתוכו, שנאמר ויבן מגדל בתוכו (ישעיה ה, ב). לפי פשוטו זה נאמ' על בית המקדש או המשכן, ואפשר לפרש כי מגדל נאמ' על היסוד שכן נק' מגדל הפורח באויר. גם אמרו בס' אדם ישר (דרוש מרכבת יחזקאל פי"ג), כי דעת דז"א שיש בתוכו יסוד הבינה ג"כ נק' מגדל כמו שאמרנו. והנה אחר שאמר שמצא בתוך ישראל מים חיים, שהם חדושי תורה כמו שאמרנו, אמר בנה מגדל בתוכו, שנתן בו הבנה להורות את בני ישראל ולהיות ראש ישיבה כמו המגדל הזה, והנה כלל אחר הורה לנו האר"י זלה"ה, כי כל רבי היינו מי שמורה לאחרים הוא ביסוד, וזהו בנה לשון בינה, מגדל בתוכו, שהם ראשי ישיבות ומלמדי תורה ברבים ויש להם דעת נכונה, והם אחוזים ביסוד הנק' מגדל המלמד תורה לאחרים, ומגדל אותם בתורה ומעשים טובים, ויהיה ג"כ פי' ויבן מגדל בתוכו, מלשון בינה, כמו שאמרו ז"ל (נדה מ"ה ע"ב) על ויבן ה' אלקים את הצלע (בראשית ב, כב). מלמד שנתן בינה באשה וכו':
הושיב בתוכה שומר, שנאמר ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך (תהלים קכא, ה). גם זה פשוט הוא שהוא על השראת שכינה בישראל בבית המקדש או במשכן. אמנם כדי שלא להפטר בלא חידוש, אפשר לומ' ע"ד משז"ל אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא סייעתא דשמייא היא, ובזה יאמר כי מלבד מה שזכו להיות בהם מורי הוראות כמ"ש, עוד זכו שה' ישמור אותם שלא יכשלו בדבר הלכה ח"ו, וזהו ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך. ללמד ידיו לקרב לשאת ולתת במלחמתה של תורה, וכמש"ה כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו (תהלים קט, לא). ובאמת אין לך שכינה שורה יותר מזה, ועל זאת יתפלל כל חסיד. העולה מזה כי כשיצאו ישראל ממצרים והוסרו מהם הקליפות כמ"ש, אז זכו לאורות עליונות ונשמה יתירה, וזכו לתורה ומצות ועי"ז שרתה שכינה עליהם והיו כלם לאחדים, כנסת ישראל ושכינתו יתברך עמהם:
וכיון שגלו חזרה השכינה בפני עצמה וישראל בפני עצמן וכו'. למעלה הקדים ואמר ישראל בפני עצמן ושכינה בפני עצמה, וכאן אמ' להפך, אפשר לומ' כי דבר פשוט הוא כי במקום טומאה לא תחול שם הקדושה, ולפיכך להיות כי ישראל היו מטומעים בין הקליפות לא שרתה שכינה עליהם, ותחלה יצאו מן הקליפות ואח"כ שרתה שכינה עליהם. אבל אח"כ בהיותם על אדמתם תחת צל הקדושה, בעוד היות השכינה עמהם היו ג"כ שאר הארות מתראות בהם, ותחלה נסתלקה השכינה ואח"כ גלו, ובהיותם בחוצה לארץ אז שלט עליהם לבושי התמורות והקליפות, ואז נעשו גם הם בפני עצמם ככל הדרכי' שפי' לעיל. והנה כדי להחזיר את השכינה וכמו כן האורות הנזכר, ונשמה יתירה אל כל ישראל כנגד כל מה שאמרנו, בא ג"כ שיר השירים כמ"ש בזוהר חדש במדרש הנעלם של שיר השירים דף ג' ע"ב ז"ל: כל זמן שהנר דולקת על הפתילה והפתילה בתקונה, האור מאיר וצח והכל נהרין ממנו, כל זמן שהפתילה נעדרת והאור חסר מן הפתילה, האור מסתלק ואין מי שיודע באותו האור כלום, כך כל זמן שישראל מתוקנים ומסורגלים כפתילה זו, אור של מעלה היתה דולקת בהם ואומרת שיר, ואינה משתככת לעולם דוגמת האור על הפתילה שאינו מסתרך לנגד מעלה, ואותו השיר זהו המעולה שבשירים, קדש הקדשים, נעדרה הפתילה כב-יכול נעדר האור ונסתלק, ואין מי שיוכל לעמוד בו וכו' עכ"ל. דבריו מורים ורומזים למ"ש, היינו כל זמן שהנר דולק על הפתילה. פי' נר דולק הם תורה ומצות, כמד"א כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג). וכמ"ש ג"כ בזוהר פ' תרומה כי המצוה היא גוף הנר, והאור הדולק בו היא התורה, והם דולקים על הפתילה שהיא גוף האדם, והפתילה ג"כ כתקונה שאינו עושה עבירות ודרכיו מתוקנים בעיני אלקים ואדם, אז האור מאיר וצח, היינו שהתורה מאירה בתוכו והכל נהנין ממנו. אך כל זמן שהפתילה נעדרת, היינו שאין האדם פתיל צמיד עם בוראו, וזהו שהפתילה נעדרת, והשמן שהם סודות התורה ומעשים טובים המכונים בשמן, כמש"ה ושמן על ראשך אל יחסר (קהלת ט, ח). וכן הוא אומ' לריח שמניך טובים (שה"ש א, ג). אך כשא' מהם נעדר וכ"ש כששניהם נעדרי', אז האור מסתלק ואין מי שיודע באותו האור כלום, כך כל זמן שישראל היו מתוקנים ומסורגלים כפתילה זו, דייק אומרו מתוקנים כפשוטו, ומסורגלים כפתילה זו, שהיו ישרים והיו דבקים בו ית', אור של מעלה היתה דולקת בהם, שהוא סוד נשמה יתירה ואורות עליונים, ואולי ג"כ שכינתו ית', הכל לפי גודל הזכות וההכנה ג"כ, ואם נפרש נר על תורה שבע"פ, ואור על תורה שבכתב, כמ"ש בזוהר פ' תרומה (ח"ב קס"ו ע"א) על פ' כי נר מצוה ותורה אור. יבא ג"כ על נכון, ואז אומרת שיר ואינה משתככת לעולם, היינו שהשכינה עי"ז הנה היא מעלה מ"נ תדיר ולעולם היא עולה במעלה, וגם האדם כשיש בו האור הזה כמ"ש, הנה הוא עולה במעלה תדיר אפי' בהיותו בעה"ז, וכמ"ש בזוהר פ' לך לך על ואית ליה חולקא תדיר לעלמא דאתי. והוא כדוגמת האור על הפתילה שאינו משתכך לעולם כלפי מעלה ותאותו לעולם לעלות. ואפשר ג"כ לפרש כל זמן שישראל היו מתוקנים ומסורגלים כפתילה זו וכו'. ע"ד מ"ש בפ' בראשית בזוהר ז"ל, כהני לואי ישראל, אלין בחדוה דשיר ואלין ברעותא דלבא ואילן בצלותא, ושרגא דליק עלייהו ואתדבקו נהורין כחדא ונהרין עלמין ומתברכין עלאין ותתאין וכו' עכ"ל. וכונתו כמ"ש למעלה על פ' ואתם הדבקים וכו' (דברים ד, ד). והביא משל הנר שיש בה גוונים הרבה, ומסיק דנהורא חוורא הם אותיות יה"ו, וישראל דבקים בשכינה שהיא אות ה', נהורא תכלא וכו'. ואמר עתה, כי כהני לואי וישראל ע"י חדות השיר, אפשר לדייק שלא אמר ע"י השיר רק ע"י חדות השיר, שהוא דבר נוסף על השיר, שהשיר הוא בבינה, ועבד הלוי הוא (במדבר יח, כג). והוא כנגד היו"ד ואילין ברעותא דלבא, שהוא הלב מבין, ואילין בצלותא שהיא בת"ת, ו' של שם, ובזה ושרגא דליק עלייהו שהם אותיות יה"ו, נהורא חוורא, ואתדבקו נהורא שהיא שכינתו יתברך, ה' שבשם, ובזה ונהרין עלמין וכו'. כל זמן שישראל מתוקנים ומסורגלי' וכו'. והוא מובן עפ"י הנ"ל, ואותו השיר זהו המעולה שבשירים, קדש קדשים, פי' קדש מצד עצמו, שאין בו שום לבוש מלבושי התמורות והקליפות, רק כלו קדש לה'. וגם הוא קדשים מצד ההארות עליונים ונשמה יתירה ושכינתו ית' השוכן בתוכו. נעדרה הפתילה, שאינו פתיל צמיד בכבודו ית', אז מלבישים אותו לבוש נכרי ח"ו, ואז כביכול נעדר האור ונסתלק. פי' שני דברים, הא' נעדר האור, וזה לסיבת לבוש הקליפות אשר נתנו עליו, אשר זה הוא מחשיך האור הנזכר, וגם אמ' נסתלק כנגד אורות העליונים שאמרנו, שגם הם נסתלקו ואין מי שיודע בו, שאפילו הנשמה שיש בו, הנה היא בכח ואינה בפועל, באופן שאין שיודע באור הנז', ואפילו הוא בעצמו אינו יודע, וכמ"ש הכתוב וחשכו הרואות בארובות (קהלת יב, ג). וכמו שפי' הרבה פעמי', וזהו ג"כ שאמ' אח"כ ושלמה צווח ואמר וזכור את בוראך בימי בחורותיך (שם א). היה מתקן עצמך ומסרגל במצות ומע"ט בימי בחורותיך. פי' בעוד שאתה נבחר, והוא כמו שאמ' שהמאור ההוא בוהל על הפתילה כמו שפירשנו. ויהיה פי' הכתוב לפי דרך זה, שיר ישורר האדם מצד עצמו, וגופו מתוקן קדש לה' כמ"ש, ובזה יהיה ג"כ אח"כ השירים קדשים, ע"י אורות עליונים ושכינתו ית', וזה אשר לשלמה. למי שהוא שלם במעשיו, וגם אשר הנה הוא מאושר בשלמה, מלשון שלמה ובגד שלו, והנה הוא כלו קדש לה'. ובזה יהיה שכינתו ית' עמו להאיר לו ולברכו אכי"ר: