רפואה למכה/פתיחתא דאיכה רבתי/ל

<< · רפואה למכה · פתיחתא דאיכה רבתי · ל · >>

ל'

זַבְדִּי בֶּן לֵוִי פָּתַח, לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וגו' (איכה ד, יב). אַרְבָּעָה מְלָכִים הָיוּ, מַה שֶּׁתָּבַע זֶה לֹא תָּבַע זֶה, וְאֵלּוּ הֵן: דָּוִד וְאָסָא וִיהוֹשָׁפָט וְחִזְקִיָּהוּ. דָּוִד אָמַר אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִֹּׂיגֵם וגו' (תהלים יח, לח). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עוֹשֶׂה כֵן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם (שמואל א' ל). מַהוּ לְמָחֳרָתָם, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר לִשְׁנֵי לֵילוֹת וְיוֹם אֶחָד, הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאִיר לוֹ בַּלֵּילוֹת בְּזִיקִין וּבְרָקִים, כְּמָה דִּתְנֵינַן תַּמָּן עַל הַזִּיקִין וְעַל הַזְּוָעוֹת וְעַל הַבְּרָקִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי וגו' (תהלים יח, כט). עָמַד אָסָא וְאָמַר אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לַהֲרֹג לָהֶם אֶלָּא אֲנִי רוֹדֵף אוֹתָם וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וגו' (דה"ב יד). לִפְנֵי אָסָא אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לִפְנֵי ה' וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ. עָמַד יְהוֹשָׁפָט וְאָמַר אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף, אֶלָּא אֲנִי אוֹמֵר שִׁירָה וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה וגו' (דה"ב כ). עָמַד חִזְקִיָּהוּ וְאָמַר אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף וְלֹא לוֹמַר שִׁירָה, אֶלָּא אֲנִי יָשֵׁן עַל מִטָּתִי וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי בַּלַיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר (מ"ב יט). כַּמָּה נִשְׁתַּיֵּר מֵהֶם, רַב אָמַר עֲשָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר וְנַעַר יִכְתְּבֵם (ישעיה י, יט). שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל נַעַר לִהְיוֹת כּוֹתֵב יוּ"ד. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר שִׁשָּׁה, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל נַעַר לִהְיוֹת שׂוֹרֵט שְׂרִיטָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר שְׁנַיִם שְׁלשָׁה גַּרְגּירִים בְּרֹאשׁ אָמִיר (ישעיה יז, ו). רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר תִּשְׁעָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה בִּסְעִפֶיהָ פֹּרִיָּה (ישעיה יז, ו). רַבִּי תַּנְחוּם בֶּן חֲנִילָאי אָמַר אַרְבָּעָה עָשָׂר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שְׁנַיִם שְׁלשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה בִּסְעִפֶיהָ פֹּרִיָּה. בֵּין כְּדִבְרֵי אֵלּוּ וּבֵין כְּדִבְרֵי אֵלּוּ הַכֹּל מוֹדִים שֶׁנְּבוּכַדְנֶצַּר הָיָה אֶחָד מֵהֶם, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵה וְהַחֲרֵב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אָמַר לָא בָעֵי אֶלָּא מְצַמְצְמָא יָתִי מֶעֱבַד לִי כְּמָא דַּעֲבַד לְסָבִי, מֶה עָשָׂה, בָּא וְיָשַׁב בְּדַפְנֵי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא וְשָׁלַח נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים לְהַחֲרִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם, וְעָשָׂה שָׁם שָׁלשׁ שָׁנִים וּמֶחֱצָה, בְּכָל יוֹם מַקִּיף אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְלֹא הָיָה יָכוֹל לְכָבְשָׁהּ, בִּקֵּשׁ לַחֲזֹר נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּלִבּוֹ הִתְחִיל מְמַדֵּד בַּחוֹמָה וְהָיְתָה שׁוֹקַעַת בְּכָל יוֹם טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה עַד שֶׁשָּׁקְעָה כֻּלָּהּ, וְכֵיוָן שֶׁשָּׁקְעָה כֻּלָּהּ נִכְנְסוּ הַשֹּׂוֹנְאִים לִירוּשָׁלַיִם, עַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ [ו]כֹּל ישְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָיִם. כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ גָּלוּ, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ הִתְחִיל יִרְמְיָה מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה.

אפשר דהוקשה לו אומרו לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל וכו'. בכלל יושבי תבל יש מלכי ארץ ג"כ, ולפיכך הביא ענין ד' מלכים כדי להביא ענין נבוכדנצר הרשע ובזה יתורץ וכמו שנפרש. והנה טעם לאלו המלכים מה ששאל זה לא שאל זה ביארתיו במקום אחר, כי כל א' חשש למיעוט הזכות אשר היו הדורות מתמעטים, ומלבד מה שפי' כנז', אפשר עוד לומר קרוב לדרך זה, כי בימי דהע"ה לא היה ע"ז בישראל בימיו, ולפיכך היה בוטח על זכותו וזכות כל ישראל להכרית הקליפות, וכבר אמרו ז"ל על וירד העיט על הפגרים. זה דוד שהיתה כונתו להכרית האומות, ולפיכך אמר ארדפה אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם. וידוע ג"כ כי בימי דוד ושלמה הוסרו והומתקו כל הקליפות, וכמ"ש למעלה דברי זוהר חדש של שיר השירים, ומקבות והגרזן וכו' (מ"א ו). דהא כלהו עאלו גו נוקבא דתהומא רבא וכו'. אבל בימי אסא כבר היו ב' עגלי ירבעם, א' בבית אל וא' בדן, ובזה התחילה לה הקליפה להיות לה אחיזה בא"י, ובמקום שהיתה הקליפה אחוזה הנה הקדושה מסתלקת, באופן שלא היתה הקדושה מתפשטת בכל א"י, ולפיכך התחיל לומר אני אין בי כח להרוג בהם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה, והנה בימי אסא כנז' אעפ"י שהיתה ע"ז בימיו, מ"מ לא היו רק ב' עגלי ירבעם, א' בבית אל וא' בדן ולא נתפשטה בכל א"י, אך בימי יהושפט אז היה אחאב אשר עליו נאמר ויהי הנקל לכתו בחטאות ירבעם (מ"א טז). והאשרה עמדה בשומרון והבעל ג"כ, ואין לך כל תלם ותלם בא"י שלא העמיד בתוכו ע"ז, אז נתפשטה הקליפה בכל א"י ונסתלקה הקדושה וישבה לה בירושלים, ולפיכך נתיירא יותר מזה ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה, כי ע"י השירה וכרת הזלזלים במזמרות, וכמאמר דהע"ה: זמירות היו לי חקיך בבית מגורי. א"ל הב"ה אני עושה, שנא' ובעת החל ברנה נתן ה' מארבים וכו'. כי ע"י השירה נתגרו הקליפות זה בזה, ועי"ז עלתה שירתם ורנתם לפני הב"ה, והוא ע"ד מ"ש במקום אחר פ' אני שלו' וכו' (תהלים קכ, ז). פי' אמרה כ"י אני שלו' ואיני מתקוטטת עם שום אדם. אי נמי אני עוסקת בתורה הנק' שלו', וכי אדבר בד"ת אז המה למלחמה. פי' אותם אהלי קדר וכן בני עשו שהם שונאי שלו' הנז' למעלה, הם למלחמה זה עם זה. ונחזור לענין, ובימי חזקיהו נתחזקה הקליפה יותר בעו"ה, ונכנסה גם בירושלים ע"י אחז אשר הושיב אותה בעליה, ולפיכך נתיירא אעפ"י שכל מיני ע"ז ביער אותם חזקיהו, מ"מ נתיירא שמא לא הוסרה הקליפה לגמרי, וכ"ש בראותו כי הלך סנחריב על ערי יהודה הבצורות ויתפשם אעפ"י שהוסר מהם הע"ז, ולפיכך אמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, פן יתגרו הקליפות ויבא לתקן ולא יעלה בידו, ולפי' אמר שה' יעשה בחסדו הגדול לא זולת, כאשר כן עשה, ויצא מלאך ה' וכו'. וכבר אז"ל וחובל עול מפני שמן, חובל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו, ועל דבר זה לא חשב סנחריב וגם לא שאר האומות, רק אמר המבלעדי ה' עליתי אל הארץ הזאת להחריבה, ומלבד מה שאז"ל כי חשב סנחריב כי להיות כי גם בירושלים היתה הע"ז בימי אחז, אעפ"י שהסירה חזקיהו מ"מ היה מתלוצץ על זה, וכמ"ש הלא הוא חזקיהו הסיר במותיו וכו'. ולפיכך מלאו לבו לבא על ירושלים, וכשראה שבא מלאך ה' ויך במחנה אשור וכו', אז חשב כי להיות ירושלים הנה היא העיר אשר בחר ה', אין נגע הע"ז פוסל ולא מטמא אותה, ואפילו אם יעברו ישראל ח"ו עבירות גדולות, מ"מ לא יניח ה' עיר מושבו תחת רשות שום אומה ולשון, ולפיכך לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל וכו'. ואומר מלכי ארץ ואח"כ כל יושבי תבל, כי המלכים בפרט לא היו מאמינים זה, וכ"ש נבוכדנצר שחיק טמיא לא היה מאמין דבר זה, להיותו א' מאותם שנותרו עם סנחריב, וכמשז"ל במדרש הכל מודים שנבוכדנצר היה א' מהם. ולפיכך אעפ"י שחטאו לא ערב אל לבו ללכת הוא בעצמו, אלא כיון שא"ל הב"ה עלה והחריב ב"ה, וכמשז"ל: א"ר שמנה עשרה שנה היתה בת קול יוצאת ואומרת בפלטין של נבוכדנצר, עבדא בישא סק אחריב ביתא דמרך דבניה לא שמעין ליה וכו' עכ"ל. מ"מ לא היה מאמין, רק עדין היה חושש כי עונותיו ילכדונו ללכת שם וליפול הוא ועמו כמו שאירע לסנחריב, ואולי יותר מזה וכ"ש בהיותו חושב כי ישראל קרובים אל התשובה, ולכן אמר לא בעי אלא לצמצמא יתי ומעבד לי כמה דעבד לסבי. ולכן מה עבד בא וישב בדפני' של אנטוכיא ושלח לנבוזראדן וכו', עד ועשה שם שלש שנים ומחצה וכו', בקש לחזור, נתן הב"ה בלבו והתחיל למדד בחומה, והיתה שוקעת בכל יום טפחיים ומחצה עד ששקעה כלה, וכיון ששקעה כלה נכנסו שונאים לירושלים, לא ידעתי מנין לו ואם קבלה נקבל. גם לא מצאתי בשום מקום כמה היתה גובהה של חומת ירושלים, ואפשר לומר דנפקא ליה ממלת בדד, כי הנה הטפח הוא ד' אצבעות, וב' דלתין של בדד רמז לב' טפחי', ד' אצבעות לכל טפח, והב' הוא חצי טפח הרי ב' טפחים ומחצה, ויהיה פי' הכתוב לפי דרך זה, איכה ישבה, דמיון היושב שמקפל גופו על כרעיו וכיוצא, בדד כמ"ש. העיר רבתי עם וכו', עד כי ונקתה לארץ תשב חומתה בעו"ה. אי נמי איכה ישבה בדד, הנה כל עיר שיש לה חומה ודלתותיה נעולות בלילה נחשבת לרה"י ומערבין בה ומשתתפין בה. אמנם עיר פרוצה אין חומה, כל בית ובית נחשב לרשות בפני עצמו, וזה לסיבת בליעת החומה כנז', ואין מערבין בה. וזהו איכה ישבה בדד כל בית בפני עצמו, וע"ד האמת אפשר לומר, הנה הכתוב אומר ציון שדה תחרש, ומתחלה היתה ירושלים נקראת בית לסיבת חומותיה העושה אותה רה"י, שאין מקום לקליפות ליכנס, ומפני העונות עתה הכתוב אומר שתהיה בבחי' שדה, והוא ע"ד מה שאמרו בענין קבלת שבת בענין הג' תחתונות, שבעוד הקדושה בתוכם נק' בית, ובהסתלק הקדושה נק' שדה ולא מדבר ח"ו, עוד כתוב שם כי תחלה היה שיעור תחומין מן התורה שלש פרסאות, שהוא סוד הרחק הקליפה מן הקדושה ביום השבת ג' ספירות נה"י שבעשיה, אמנם אחר שחטאו ישראל גרמו שתשלוט הקליפה בימות החול כשיעור נו"ה וחצי יסוד דעשייה, כי תחלה היו דבוקים בסוף העשיה, אך עתה נכנסו ב' ספירות וחצי יותר לפנים, כי נו"ה לבר מגופא יכולים לשלוט בהם, וכן היסוד היינו באותו הנקב השמאלי המוציא מי רגלים מזון לחצונים וכו' עכ"ל בס' הכונות לענייננו. וכבר אמרו למעלה במדרש: א"ר יונתן שלש שנים ומחצה עשתה שכינה בהר הזתים, סבורה שמא ישראל יעשו תשובה ולא עשו וכו', עד וכיון שלא עשו תשובה אמרה אלכה ואשובה אל מקומי וכו'. והנה בעוד שהיתה שכינה יושבת על הר הזתים, היתה אורה נוטה על ירושלים, ובעוד שאור שכינתו היתה שם היתה נק' בית, ואין כח בקליפות לשלוט בה, ולפיכך בזה הזמן היה מקיף את ירושלים, בסוד: סביב רשעים יתהלכון. ולא היה יכול לכבשה, אמנם אח"כ כשנסתלקה הקדושה ואור שכינתו ית' ממנה, אז נשארה בבחי' שדה ושלטו בב' ספירות וחצי דעשייה, ולפיכך נתן הב"ה בלבו והיה ממדד בחומה והיתה שוקעת בכל יום טפחיים ומחצה, כנגד ב' ספירות וחצי שנכנסו הקליפות כנגדם כמ"ש בעו"ה, ונרמז זה במלת בד"ד כמו שאמרנו העולה עש"ר, שכן בעונותיהם של ישראל גברו עשר קליפין ושלטו בב' ספירות וחצי כמ"ש, ובמקום שהיו יכולים ללכת שלש פרסאות שהם י"ב מיל, עתה חסרו מהם י' מילין ונשארו ב' מילין, וזה ג"כ ע"י עירוב דוקא כמבואר במקומו. ונחזור לענין כי לפיכך היתה שוקעת בכל יום טפחיים ומחצה עד ששקעה כלה, וכיון ששקעה כלה נכנסו שונאים לירושלים ושלטו בתוך מקום הקדושה בעו"ה, על אותה שעה הוא אומר לא האמינו מלכי ארץ וכו' כמ"ש במקומו, ע"ש כל הפי', וא' מהם הוא כי מלכי ארץ הם מלכי א"ה מצד הקליפה, ארץ עיפתה, וכל יושבי תבל שהפי' שהם הנשמות, וכאן אפשר לפרש אותם האחוזים בנו"ה הנק' יושבי תבל, כמ"ש מהר"ם קורדווירו זלה"ה בס' תפלה למשה בפי' על כן נקוה לך וכו' של ר"ה. כי יבא צר ואויב. פי' צר למעלה ואויב למטה, בשערי ירושלים עליונה ותחתונה כמ"ש שם. אי נמי פנימית וחיצונה, ששלטו ג"כ על הנשמות שבתוכה ועשקו גבר וביתו בעו"ה, ולפיכך מסיים במדרש כיון שחטאו גלו כמ"ש בפתיחות אחרות על זה, כיון שחטאו ושלטו האומות והקליפות ועשקו הנשמות, לפיכך גלו כדי ללקט הניצוצות, וכיון שגלו התחיל ירמיהו מקונן עליהם איכה, כמ"ש ג"כ למעלה שנשארו כל בחי' ובחי' לעצמה, והנה כנגד כל זה ג"כ יבא שיר השירים כמו שנפרש, וכמ"ש פעמים רבות מ"ש רז"ל: שיר חד, השירים תרי, הא תלתא. ועם מ"ש ג"כ כי ע"י השיר מעלים כל דבר רוחני למעלה, וגם מוציאים אותו מתוך הקליפות, באופן כי אעפ"י ששלטו הקליפות בנו"ה וחצי יסוד כמ"ש, הנה ע"י שיר חד ביסוד, השירים תרין בנו"ה, יעלו מתוך הקליפות, והמלכות הנק' שיר עמהם, וזהו אפשר שרמזו ז"ל שאמרו: עתידה ירושלים שתעלה עד ג' פרסאות. וז"ל בבבא בתרא פ' הספינה: ואמר רבא א"ר יוחנן עתידה ירושלים שתגבה ג' פרסאות למעלה, שנאמר וראמה וישבה תחתיה. מאי תחתיה כתחתיה. וממאי דהאי תחתיה ג' פרסאי הויא, א' רבא א"ל ההוא סבא ירושלים קמייתא תלתא פרסאי הויא עכ"ל. ונ"ל דהכי פי' דרך דרש, כי ירושלים קמייתא תלתא פרסאי הויא, היינו שיעורה כנגד נה"י שהם ג' פרסאות כמ"ש בס' הכונות, ולעתיד לבא שתגדל ירושלים שהיא המלכות, תגבה ג' פרסאות שהם ג' ספירות חג"ת, ואח"כ עוד למעלה בחב"ד, שנאמר וראמה וישבה תחתיה. מאי תחתיה כתחתיה. פי' בתחילה וישבה תחתיה, דמיון היושב שהוא מקופל כמעט חציו על חציו, וז"ש על תחתיה. היינו תחתיה נה"י, ועל תחתיה הוא חג"ת, וראמה אח"כ בג' ראשונות חב"ד, ובמה שפי' בסוף המאמר ז"ל: והצלעות צלע אל צלע ושלשים פעמים, מאי שלש ושלשים פעמים, א"ר לוי א"ר פפי משום ר' יהושע דסכנין אם שלש ירושלים הם, כל א' וא' יש בה שלשים מדורים למעלה, ואם שלשים ירושלים הם, כל א' וא' יש בה ג' מדורים למעלה עכ"ל. ואפשר לפרש כי כוונתו לומר כי ירושלים שהיא מלכות תתחלק לשלשים כמבואר בדרך ההגדלה, וגם תעלה ותתגדל כל א' וא' מעשר ספירותי' עד שתהיה בגודל ספירות של ז"א, עד שתהיה כל א' מהם כלולה מעשר, וז"ס אם שלש ירושלים הם, שאנחנו מחשבים נה"י לא' וחג"ת לא' וחב"ד לא', הנה כל א' מהם הנה היא כלולה מי' והם ל' מדורים. ואם שלשים ירושלים הם, היינו שנחשוב כל א' כלולה מעשר, נה"י שלשים וחג"ת שלשים וחב"ד שלשים, הם ג' עליות זו ע"ג זו שהם ג' מדורים. ולפי זה יהיה פי' הכתוב מן המאוחר אל הקודם, תחלה תחתיה שהם נה"י שהוא מקומה הראשון, ואח"כ וישבה תחתיה כתחתיה, היינו שיסתלקו הפרקים העליונים דנה"י ויעשו חג"ת, וזהו וישבה שעדיין ניכר בהם הישיבה שהם תרין פרקין קדמאין דנו"ה, ואח"כ יכנסו כל נה"י דז"א ונה"י דאי' עמהם ויעשו חב"ד, ובאה מלת וראמה באל"ף שלא כמנהג לרמוז שיכנס בה ג"כ הארת הכתר הרמוז באל"ף, ואז יהיה כתרו וכתרה שוים כמ"ש, שהיא בבחי' הז', והיה אור הלבנה כאור החמה. ויתגלו אור שלש ראשונות, וזהו שיר השירים קדש קדשים בבי"א.